פרנק וִיזְנֶר היה אחד הכוכבים הגדולים של ראשית ימי ה־CIA, אדם שעיצב במו ידיו את עולם המבצעים החשאיים של ארצות הברית. ■ הוא צמח מתוך מלחמת העולם השנייה אל תוך המלחמה הקרה, והוביל את המאבק בברית המועצות בכל אמצעי שעמד לרשותו – ממימון תוכניות תרבות ועד לארגון הפיכות צבאיות.

מחוד החנית של המלחמה הקרה

ויזנר היה מחלוצי המודיעין האמריקאי שהבינו, עוד בזמן שהיו מוצבים באירופה כבעלי ברית של הסובייטים, כי האויב הבא של המערב יהיה ברית המועצות. בעוד הממשל בוושינגטון היסס, ויזנר כבר התריע על הכוונות של מוסקבה להשתלט על מזרח אירופה. תחת הנהגתו, הוקם הגוף שזכה לשם המכובס "המשרד לתיאום מדיניות", שהפך למכונה משומנת של 6,000 איש שעסקו בפעילות חשאית חובקת עולם. ויזנר לא פעל כסוכן סורר; הוא נהנה מגיבוי מלא של הנשיאים טרומן ואייזנהאואר, שביקשו להשתמש בסוכנות הביון המרכזית כדי להפיל משטרים שנתפסו כעוינים לאינטרס האמריקאי, כפי שקרה בהפיכות באיראן (1953) ובגוואטמלה (1954).

החיים בין הצללים לפרנויה

חייו של ויזנר נראו לעיתים כמו לקוחים מרומן ריגול של איאן פלמינג (שאגב, היה חברו הקרוב). הם כללו רומנים עם נסיכות רומניות, מסיבות רוויות אלכוהול עם צמרת הממשל בוושינגטון ומעקבים הדדיים בין ה-CIA ל-FBI. אולם, מאחורי החזות הכריזמטית הסתתרה טרגדיה אישית. ויזנר סבל מהפרעה דו-קוטבית (מאניה-דיפרסיה), מחלה שלא הייתה מובנת בזמנו. רבים מחבריו בלבלו בין מרצו הבלתי נלאה ושנאתו היוקדת לקומוניזם לבין תסמיני המאניה של המחלה. למרות שהיה אנטי-קומוניסט מושבע, הוא סלד מהשיטות של ג'ו מקארתי וטען כי "ציד המכשפות" בתוך ארצות הברית הוא טעות, שכן האיום האמיתי הוא חיצוני.

השילוב בין הלחץ האדיר של המלחמה הקרה לבין מחלת הנפש הכריע אותו בסופו של דבר. בשנת 1956, לאחר שצפה בברית המועצות מוחצת את המרד בהונגריה ללא תגובה אמריקאית משמעותית, חלה הידרדרות במצבו. ב-1958 הוא אושפז לראשונה בבית חולים פסיכיאטרי. אף על פי ששוחרר וחזר לתפקידים דיפלומטיים רגועים יותר בלונדון, המחלה המשיכה לכרסם בו. באוקטובר 1965, בגיל 56, שם ויזנר קץ לחייו בחווה המשפחתית במרילנד. הוא נטמן בבית הקברות הלאומי בארלינגטון תחת מצבה צנועה המזהה אותו רק כקצין מילואים בצי, ללא זכר לתפקידו המכריע בעיצוב הביטחון הלאומי של ארצות הברית.

שורשים במיסיסיפי ומשפט בשירות וול סטריט

פרנק גרדינר ויזנר נולד ב-23 ביוני 1909 בעיירה לורל שבמדינת מיסיסיפי. הוא היה בנם של פרנק ג'ורג' ויזנר, איל הון בתחום העץ, ושל מרי (לבית גרדינר), שעבדה כמורה בבית ספר. הרקע המשפחתי המבוסס סלל את דרכו לאקדמיה היוקרתית, והוא פנה ללימודים באוניברסיטת וירג'יניה. במהלך שנותיו שם, לא רק שרכש תואר ראשון (B.A) ותואר במשפטים (LL.B), אלא אף נבחר לאגודה הסודית "Seven Society", עובדה המעידה על מעמדו החברתי והאישי כבר בצעירותו.

אולי יעניין אתכם גם

ביום שאחרי תחנת החלל הבינלאומית: איך ארצות הברית ורוסיה מקימות תחנות חלל משלהן?

מלך הולנד: טייס, אוהד אייאקס ו"נסיך הבירה"

מנואלה סאנז: המהפכנית שהצילה את סימון בוליבאר

ג'ורג' ווקר בוש: ממגרשי הבייסבול בטקסס לבית הלבן

הוריקן קטרינה: סופה קטלנית

נלסון מנדלה: מורשת של חמלה

לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת וירג'יניה בשנת 1934, בחר ויזנר לעזוב את הדרום ולעבור ללב הכלכלה העולמית. הוא החל לעבוד כעורך דין בוול סטריט עבור הפירמה Carter, Ledyard & Milburn. העבודה המשפטית המורכבת בניו יורק סיפקה לו כישורים אנליטיים וקשרים עם האליטה הכלכלית, אך פרוץ המלחמה עמד לשנות את מסלול חייו באופן דרמטי ולהוציאו מהמשרדים הממוזגים אל שדות הקרב והריגול.

המלחמה הגדולה: מהצי ועד בוקרשט

בשנת 1941, כשישה חודשים בלבד לפני המתקפה היפנית על פרל הארבור, התגייס ויזנר לצי של ארצות הברית. בתחילה שובץ בתפקיד משרדי יחסית במשרד הצנזורה של הצי, אך שאיפותיו היו גדולות יותר. בשנת 1943 הוא הצליח לעבור למשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), הארגון שקדם ל-CIA. תחנתו הראשונה הייתה בקהיר, שם בילה שנה שהוגדרה כחסרת אירועים מיוחדים, אך היא הייתה רק הכנה לבאות. מקהיר עבר לאיסטנבול שבטורקיה, שם שימש כראש ענף הביון החשאי (SI) במשך שלושה חודשים החל מיוני 1944.

הפרק המשמעותי ביותר במלחמה החל ב-29 באוגוסט 1944, כאשר ויזנר, אז בדרגת לוטננט קומנדר, נחת ברומניה יחד עם 21 סוכני OSS. בבוקרשט הוא מונה לראש שלוחת ה-OSS המקומית, בדיוק כשהמדינה החליטה לשנות צד, להצטרף לבעלות הברית ולהכריז מלחמה על מדינות הציר. משימתו הראשונה הייתה הומניטרית ולוגיסטית: השבתם של למעלה מ-1,000 אנשי צוות אוויר אמריקאים שנפלו בשבי לאחר שמטוסיהם הופלו במהלך תקיפות על שדות הנפט ברומניה.

במהלך שהותו בבוקרשט, ויזנר לא עסק רק בשבויים. עם הגעתו של מייג'ור רוברט בישופ, ראש ענף הריגול הנגדי (X-2), החלו השניים במצוד אחר מסמכים גרמניים. בסיוע המודיעין הרומני, הם שמו ידם על טונות של חומרים, כולל תיקי ה-SD, סרטי צילום גרמניים ומידע רב על ברית המועצות. במהלך תקופה זו, הם אף הצליחו לחדור לשירות ביון סובייטי בשם GUGBEZ. ויזנר עזב את בוקרשט בסוף ינואר 1945, הועבר לגרמניה, ובשנים 1946-1945 חזר לזמן קצר לעסוק בעריכת דין בניו יורק, אך עולמות הביון כבר קראו לו בחזרה.

הולדת סוכנות הביון המרכזית והמשרד לתיאום מדיניות

בשנת 1947 גויס ויזנר על ידי דין אצ'יסון למחלקת המדינה כסגן עוזר מזכיר המדינה לאזורים כבושים. ביוני 1948 אישרה המועצה לביטחון לאומי את הנחיה NSC 10/2, שהקימה את "המשרד לפרויקטים מיוחדים". השם שונה במהירות ל"המשרד לתיאום מדיניות" (OPC) כדי להסוות את פעילותו, וויזנר נבחר להובילו. ה-OPC היה גוף יוצא דופן: הוא קיבל שירותים מה-CIA אך היה כפוף למחלקת המדינה, ותחומי אחריותו כללו לוחמה כלכלית, חבלה, פינוי, ותמיכה בקבוצות התנגדות אנטי-קומוניסטיות ברחבי העולם.

בשנת 1950 מוזג ה-OPC לתוך ה-CIA תחת השם "מינהלת התוכניות" (Directorate of Plans). ויזנר שימש בתחילה תחת אלן דאלס, אך בשנת 1951, כאשר דאלס מונה למנהל ה-CIA, ירש ויזנר את מקומו כסגן מנהל התוכניות (DDP). בתפקיד זה הוא הפך לאדריכל הראשי של המבצעים החשאיים. הוא היה מעורב עמוקות בהפלת מוחמד מוסאדק באיראן ב-1953 ובחייקובו ארבנס בגואטמלה ב-1954. אחת הפרשיות השנויות במחלוקת ביותר מתקופה זו הייתה מעורבותו בהבאת משתפי פעולה נאצים מבלארוס לארצות הברית, מתוך כוונה להשתמש בהם כלוחמי גרילה נגד ברית המועצות – פרויקט שהסתיים בהענקת אזרחות אמריקאית לאנשים שביצעו פשעי מלחמה.

סערות אישיות וסוף טרגי

חייו המקצועיים של ויזנר היו שזורים בקשרים חברתיים חזקים; הוא ואשתו פולי היו חברים קרובים של פיליפ וקתרין גרהאם, המוציאים לאור של העיתון Washington Post. אולם הצללים של עולם הריגול רדפו אותו. במהלך שנות ה-50 הוא נחקר על ידי ה-FBI בחשד לרומן עם טנדה קרדג'ה, בתה של נסיכה רומנית שנחשדה כסוכנת סובייטית, אם כי הוא נוקה מכל אשמה. בנוסף, הוא עבד בצמידות לקים פילבי, הסוכן הבריטי שהתגלה מאוחר יותר כמרגל סובייטי בכיר.

הלחץ העצום הכריע את ויזנר בסופו של דבר. בספטמבר 1958 הוא חווה התמוטטות עצבים חמורה, אובחן כסובל ממאניה-דפרסיה ועבר טיפולים בחשמל. ריצ'רד ביסל החליף אותו בתפקידו. לאחר תקופת התאוששות ארוכה, מונה ויזנר לראש שלוחת ה-CIA בלונדון וב-1961 נשלח לארגן את פעילות הסוכנות בגואינה הבריטית. בשנת 1962 הוא פרש סופית מהסוכנות. ב-29 באוקטובר 1965, כשהוא מותיר אחריו אישה וארבעה ילדים (ביניהם פרנק ג. ויזנר שהמשיך לקריירה דיפלומטית), שם פרנק ויזנר קץ לחייו.

סיפורו של פרנק ויזנר הוא סיפורה של ראשית המלחמה הקרה בתקופה שבה הגבולות בין מוסר לצורך אסטרטגי היו מטושטשים. כאדם שהקים את התשתית למבצעים החשאיים של ארצות הברית, הוא חי בעולם של סודות שהכבידו על נפשו עד שלא יכול היה לשאתם עוד. מורשתו נותרת שנויה במחלוקת: מחד, פטריוט שהגן על העולם החופשי, ומאידך, איש צללים שמעשיו הותירו צלקות במדינות רבות.

חומר מעשיר לקריאה

סיפורו של ויזנר מתואר בהרחבה בביוגרפיה שכתב דאגלס וולר, בשם "המרגל הנחוש" (The Determined Spy: Frank Wisner, the CIA and a covert career cut short). וולר, עיתונאי לשעבר ב"ניוזוויק" וב"טיים", זכה לשיתוף פעולה חסר תקדים מצד משפחת ויזנר, שפתחה בפניו לראשונה יומנים אישיים, מסמכים רפואיים חסויים וחומרים מסווגים של ה-CIA. הספר מספק הצצה נדירה לא רק למבצעים החשאיים של המאה ה-20, אלא גם למחיר האנושי הכבד ששילמו האנשים שעמדו בחזית המאבק המודיעיני. וולר מצליח לאזן בין תיאור הכוח הפוליטי העצום של ויזנר לבין חולשותיו האנושיות, ומשרטט דיוקן מורכב של אדם שחי ומת בשירות מדינתו.