ארבעה ימים בלבד לאחר נחיתת בעלות הברית בנורמנדי, כאשר הכוחות הגרמניים בצרפת ניסו לנוע צפונה וההתנגדות הצרפתית הגבירה את פעולותיה נגד דרכי התקשורת והאספקה שלהם, נכנסו חיילי ואפן אס־אס אל אורדור-סור-גלאן שבמחוז הוט-ויין. הם סגרו את הכפר, הורו לתושביו להתאסף בכיכר, הפרידו את הגברים מן הנשים והילדים, ובתוך שעות הפכו את המקום לקבר שרוף.
המספר החוזר בתיעוד הטבח הוא 642 נרצחים, אף שבחלק מהתיאורים מופיע המספר 643. בין ההרוגים היו גברים שלא השתתפו בלחימה, נשים, ילדים, אנשים שנקלעו לכפר במקרה ותושבים שהובאו מהסביבה. 17 מן הנרצחים היו אזרחי ספרד, שמונה איטלקים, ובהם אישה ושבעה מתשעת ילדיה, ושלושה פולנים. אחד החישובים מפרט 190 גברים, 247 נשים ו-205 ילדים, בעוד תיאור אחר מוסר 245 נשים, 207 ילדים ו-190 גברים.
הטבח נקשר ללכידתו של קצין האס־אס הֶלְמוּט קֶמְפְפֶה, חברו הקרוב של מפקד הגדוד אַדולף רוּדוֹלף רַיינְהוֹלד דִיקְמַן. אלא שכמעט כל פרט סביב שעותיו האחרונות של קמפפה, האופן שבו מת והקשר הישיר שבין גורלו לבין הבחירה באורדור-סור-גלאן קיבל במהלך השנים יותר מניסוח אחד. מכאן גם נולדה אחת השאלות הקשות של הסיפור: האם הכפר נבחר מראש לפעולת תגמול, האם היה יעד שנבחר בעקבות מידע שגוי, או שמא רצף של טעויות, נקמה אישית ומדיניות טרור כבר לא ניתן להפרדה.
צרפת תחת הכיבוש הגרמני
אבל זה התחיל הרבה לפני אורדור: ביוני 1940. לאחר התבוסה הצרפתית נחתם ב-22 ביוני הסכם שביתת הנשק ביער קומפיין, בקרחת רתונד, באותו מקום ובאותו קרון רכבת שבו נחתמה שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה. מטעם הרייך השלישי חתם וִילְהֶלְם קַייטֶל ומטעם ממשלתו של המרשל פִילִיפּ פֶּטֶן חתם הגנרל שַארְל הוּנְצִיגֶר. ההסכם נודע כשביתת הנשק השנייה של קומפיין.
ההסדר חילק בקירוב את צרפת לאזור צפוני כבוש ולאזור דרומי שלא היה כבוש בשלב הראשון. המינהל הצבאי הגרמני היה רשות הכיבוש הזמנית שניהלה את האזורים הצפוניים והמערביים. האזור הכבוש, שכונה בצרפתית "zone occupée", הוקם ביוני 1940 ושמו שונה בנובמבר 1942 ל-"zone nord", לאחר שגם האזור הדרומי, ה-"zone libre", נכבש והפך ל-"zone sud".
באותם חודשים ראשונים שררה עדיין הנחה, גם בצד הצרפתי וגם בצד הגרמני, שהכיבוש עשוי להיות זמני ולהסתיים לאחר שבריטניה תגיע להסדר. בין השאר הוסכם שחיילים צרפתים יישארו שבויי מלחמה עד תום פעולות האיבה. במקומה של הרפובליקה הצרפתית השלישית קמה "המדינה הצרפתית". מבחינה רשמית היא טענה לריבונות על צרפת כולה, אך בפועל יכלה להפעיל את סמכותה בעיקר באזור החופשי. מכיוון שפריז הייתה בשטח הכבוש, מושב הממשלה נקבע בעיר המרפא וישי שבאוברן, ומכאן השם "צרפת של וישי".
בשטח הכבוש התקיים למעשה שלטון גרמני שבו ריבונות הממשלה הצרפתית הייתה מוגבלת מאוד. ב-11 בנובמבר 1942, שלושה ימים לאחר נחיתות בעלות הברית בצפון אפריקה במסגרת מבצע "לפיד", פלשו גרמניה ואיטליה גם לאזור הדרומי במסגרת מבצע "אנטון". ממשלת וישי המשיכה להתקיים, אך מרחב הפעולה שלה הצטמצם עוד יותר. הכיבוש הצבאי הגרמני התקיים באופן רשמי ממאי 1940 עד דצמבר 1944, אף שרוב השטח שבשליטתו כבר שוחרר עד סוף קיץ 1944.
צרפת של אזורי גבול, מחסומים ואישורי מעבר
החלוקה לא הסתכמה בשני אזורים. אלזס-לורן, שסופחה לאימפריה הגרמנית לאחר מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1871 וחזרה לצרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה, סופחה מחדש לרייך השלישי. גברים מן האזור הוכפפו לגיוס צבאי גרמני. המחוזות נור ופא-דה-קאלה חוברו למינהל הצבאי של בלגיה וצפון צרפת, שהיה אחראי גם על ענייני האוכלוסייה ברצועה אסורה ברוחב כ-20 קילומטרים לאורך החוף האטלנטי.
אזור אסור נוסף בצפון-מזרח צרפת כלל את לורן וכמחצית מפרנש-קונטה, שמפאן ופיקרדי. פליטי מלחמה נאסרו מלחזור לבתיהם, והשטח נועד להתיישבות גרמנית ולסיפוח במסגרת הסדר הנאצי העתידי.
האזור הדרומי החופשי כלל את דרום צרפת, למעט המחצית המערבית של אקיטן לאורך החוף האטלנטי. שטחו היה 246,618 קמ"ר, כ-45 אחוזים משטח צרפת, והוא כלל כ-33 אחוזים מכוח העבודה הצרפתי. בין שני האזורים עברה מעין גבול פנימי, וחצייתו חייבה אישור מיוחד וכרטיס מעבר מן הרשויות הגרמניות.
לאיטליה היה אזור כיבוש משלה לאורך הרי האלפים וכן אזור מפורז בעומק 50 קילומטרים. לאחר הכיבוש המשותף של צרפת של וישי בנובמבר 1942 הורחב האזור האיטלקי לכל השטח שממערב או בגדה השמאלית של הרון, למעט אזורי ליון ומרסיי, שסופחו לאזור הדרומי שבשליטה גרמנית, וקורסיקה. לאחר כניעת איטליה בספטמבר 1943 השתלטה גרמניה גם על האזור האיטלקי, פרט לקורסיקה, ששוחררה לאחר נחיתת כוחות צרפת החופשית ובעזרת חיילים איטלקים מקומיים שהפכו לשותפים ללחימה לצד בעלות הברית.
בהסכם שביתת הנשק נוסחה במפורש חובת שיתוף הפעולה הצרפתית עם המשטר הגרמני.
המינהל הצבאי היה אחראי על העניינים האזרחיים וחולק ליחידות מנהליות מסוג קומנדנטורה בכמה דרגות היררכיות: אוברפלדקומנדנטורן, פלדקומנדנטורן, קרייסקומנדנטורן ואורטסקומנדנטורן. ענייני הצי הגרמני בצרפת רוכזו תחילה במפקדה ימית לפריז רבתי, שהייתה כפופה למפקד ימי בכיר לכל צרפת שכונה "אדמירל צרפת". לאחר מבצע אנטון פורקה המפקדה ליחידות קטנות יותר שהוכפפו ישירות לפיקוד המבצעי של קבוצת הצי מערב.
שיתוף פעולה, התנגדות ומדיניות תגמול
מערכת הכיבוש נשענה גם על שיתוף פעולה צרפתי. המינהל הצבאי עבד לצד הגסטפו, שירות הביטחון של האס־אס, משטרת הביטחון הגרמנית ורשויות המשטרה והמינהל בצרפת. במסגרת ההסדרים סייעו גורמים צרפתיים במעצרים של יהודים, אנטי-פשיסטים ומתנגדי משטר ובהעברתם למנגנוני מעצר וגירוש.
בין משתפי הפעולה הבולטים הופיעו פּוֹל טוּבְיֶיה ומוֹרִיס פָּאפּוֹן. לצדם פעלו המיליס, הפראן-גארד ושירות הסדר הלגיונרי. שתי המפלגות המשתפות הגדולות היו המפלגה העממית הצרפתית והאיחוד העממי הלאומי, שבכל אחת מהן היו בין 20 אלף ל-30 אלף חברים.
המיליס סייע לגסטפו ללכוד אנשי מחתרת ובני מיעוטים, ובהם יהודים, שהועברו למחנות מעצר דוגמת דראנסי ומשם לאושוויץ, וכן למחנות דכאו, בוכנוואלד ומאוטהאוזן. צרפתים אחרים התנדבו לשרת ישירות לצד גרמניה, בין השאר בלגיון המתנדבים הצרפתים נגד הבולשביזם. מתנדבים מיחידות אלה ואחרות שימשו מאוחר יותר בסיס לדיוויזיית הגרנדירים ה-33 של ואפן אס־אס "שרלמאן".
ב-1974 השתמש סְטַנְלִי הוֹפְמַן במונח "קולבורסיוניסטים" לציון פשיסטים ואוהדי הנאציזם שביקשו שיתוף פעולה עמוק יותר עם גרמניה מטעמים אידאולוגיים, בניגוד לאנשים ששיתפו פעולה מטעמי אינטרס. חוקרים נוספים ובהם רוֹבֶּר פַּקְסְטוֹן וז'אן-פייר אַזֶמָה השתמשו בהבחנה הזאת. ז'אק דוֹרְיוֹ, הסופר רוֹבֶּר בְּרָזִיאַק ומַרְסֶל דֵאָה הוצגו כדוגמאות, ואנטי-קומוניזם היה יסוד אידאולוגי מרכזי בקרבם.
הכוח הגרמני בצרפת
בדצמבר 1941 שהו באזור הגרמני בצרפת כ-100 אלף חיילים גרמנים. בשעה שרוב הוורמאכט נלחם בחזית המזרחית, יחידות הועברו לצרפת למנוחה, השלמה והצטיידות מחדש. ככל שגבר החשש מפלישה של בעלות הברית, גדל מספר החיילים. הפשיטה על דייפ סימנה את תחילתו הממשי של האיום בעיני הגרמנים.
פעולות של קומנדו בריטי וקנדי הביאו את הִיטְלֶר לגנות אותן כמלחמה בלתי סדירה. ב"פקודת הקומנדו" נשלל מאנשי הקומנדו מעמד של לוחמים חוקיים, ונקבע כי במקרה של תפיסה יועברו לשירות הביטחון של האס־אס ויוכלו להיות מוצאים להורג ללא משפט. ככל שהמלחמה התקדמה, שמירה על החומה האטלנטית ודיכוי ההתנגדות הפכו למשימות מכבידות יותר ויותר.
ב-1940 פעלו מצפון צרפת ציי האוויר הגרמניים לופטפלוטה 2 ולופטפלוטה 3 במהלך הקרב על בריטניה. לופטפלוטה 3 נשאר באזור להגנה מפני ההפצצות האסטרטגיות של בעלות הברית עד הנסיגה ב-1944. ב-1941 נמצאו בזירה גם סיירות המערכה "שרנהורסט" ו"גנייזנאו", בעוד אוניית המערכה "ביסמרק" הוטבעה כאשר ניסתה להגיע לנמלי צרפת האטלנטיים.
ב-1942 נמצאה בצרפת דיוויזיית הפאנצר השנייה של האס־אס "דאס רייך" וכן רגימנט המשטרה הרביעי של האס־אס. ב-1943, בשיא הקרב על האוקיינוס האטלנטי, הוצבו בין 60 ליותר מ-100 צוללות גרמניות בבסיסים מבוצרים בנמלי לה רושל, בורדו, סן-נאזר, ברסט ולוריאן. ב-1944 נמצאו בצרפת גם דיוויזיית ההרים ה-157 במילואים, פאנצר לר, הארמייה ה-19, דיוויזיית החי"ר הסטטית ה-716 ודיוויזיית הפאנצר ה-12 של האס־אס "היטלריוגנד".
מהתנגדות פסיבית למאקי
"קריאת 18 ביוני" של שַארְל דה גוֹל וממשלת צרפת החופשית בגלות בלונדון השפיעה תחילה במידה מוגבלת. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 החליטה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שעד אז נדרשה בידי הקומינטרן להימנע מפעולות נגד הכובשים, לעבור לפעולה.
דה גול שלח לצרפת את ז'אן מוּלֶן כדי לקשר בין קבוצות ההתנגדות. מולן השיג הסכמה לאיחוד שמונה ארגוני התנגדות גדולים במסגרת המועצה הלאומית של ההתנגדות. הוא נתפס לבסוף ומת לאחר שעונה קשות בידי הגסטפו.
לאחר התבוסה הגרמנית בסטלינגרד בתחילת 1943 התעצמה ההתנגדות. עד 1944 כבר היו אזורים מרוחקים נרחבים מחוץ לשליטה המעשית של הצבא הגרמני ושימשו שטחי פעולה למאקיזאר, לוחמי הגרילה שכונו על שם הצמחייה שסיפקה להם שטח מתאים למלחמת גרילה.
קרב ורקור היה הפעולה האנטי-פרטיזנית החשובה ביותר, ואורדור-סור-גלאן הפכה למקרה הידוע לשמצה ביותר. טבח טול, טבח לה פאראדי, טבח מאייה וטבח אסק היו מעשי זוועה נוספים. בין בסיסי המאקי הגדולים היו ורקור, לימוזן, גלייר, מון מושֶה וסן-מרסל. מבצעי מעצר גדולים כללו את המצוד במרסיי ואת מצוד ולודרום ד'איבר.
רוב האוכלוסייה הצרפתית לא השתתפה בהתנגדות חמושה, אך רבים התנגדו בדרכים פסיביות, כגון האזנה לשידורי "רדיו לונדון" האסורים, הענקת סיוע חומרי לאנשי מחתרת וסיוע לטייסים אמריקנים ובריטים שהופלו להגיע בחזרה לבריטניה, לעיתים דרך ספרד.
ערב השחרור השתתפו בלחימה בין 100 אלף ל-400 אלף אנשי התנגדות מקבוצות לאומניות, אנרכיסטיות, קומוניסטיות, סוציאליסטיות ואחרות. הם נתמכו בידי מנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית והמשרד לשירותים אסטרטגיים האמריקני, שהצניחו נשק ואספקה והחדירו סוכנים דוגמת נֶנְסִי וֵייק. אנשי המחתרת חיבלו במסילות, הרסו גשרים, קטעו דרכי אספקה גרמניות וסיפקו מודיעין לבעלות הברית. פעולות גרמניות נגד פרטיזנים גבו לפי הנתונים בין 13 אלף ל-16 אלף קורבנות צרפתים, בהם 4,000 עד 5,000 אזרחים שלא השתתפו בלחימה.
בסוף המלחמה עמד מספר המתים הצרפתים על כ-580 אלף. 40 אלף מהם נהרגו בהפצצות של בעלות הברית המערביות במהלך 48 השעות הראשונות של מבצע אוברלורד. האבדות הצבאיות ב-1939-1940 היו 92 אלף. עוד כ-58 אלף נהרגו בין 1940 ל-1945 בשורות צרפת החופשית. כ-40 אלף מן ה"מלגרה-נו", תושבי אלזס-לורן שסופחה ושגויסו לוורמאכט, הפכו גם הם לנפגעים. מספר ההרוגים האזרחיים הוערך בכ-150 אלף: כ-60 אלף בהפצצות, 60 אלף במסגרת ההתנגדות ו-30 אלף שנרצחו בידי כוחות הכיבוש. מספר שבויי המלחמה והמגורשים עמד על כ-1.9 מיליון, וכ-240 אלף מהם מתו בשבי. בחלוקה נוספת מופיעים כ-40 אלף שבויי מלחמה, 100 אלף מגורשים על רקע גזעי, 60 אלף אסירים פוליטיים ו-40 אלף שמתו כעובדי כפייה.
איך נראו חיי היומיום תחת הכיבוש?
ב-1 באפריל 1941 נמנו באזור הכבוש 25,071,255 תושבים, לעומת 14.2 מיליון באזור הלא כבוש. המספרים לא כללו 1.6 מיליון שבויי מלחמה, 60 אלף עובדים צרפתים בגרמניה או את תושבי מחוזות אלזס-לורן.
המחסור היה חלק מרכזי מחיי היום-יום. אחד מתנאי שביתת הנשק היה שצרפת תממן את הוצאות צבא הכיבוש הגרמני, שמנה כ-300 אלף חיילים. העלות נקבעה על 20 מיליון רייכסמארק ליום, ושער החליפין המלאכותי נקבע על רייכסמארק אחד תמורת 20 פרנקים צרפתיים. כך הפכו רכישות והחרמות גרמניות למנגנון של שאיבת משאבים והעמיקו מחסור במזון ותת-תזונה, בעיקר בקרב ילדים, קשישים ומעמד הפועלים העירוני.
אל המשבר נוספו שיבושי תחבורה, פרט למסילות הברזל שנשענו על פחם צרפתי; ניתוק הסחר הבינלאומי והמצור של בעלות הברית; מחסור חריף בבנזין ובסולר במדינה שלא הפיקה נפט בעצמה; ומחסור בכוח אדם, בעיקר בכפרים, בשל שבויי המלחמה הצרפתים ועבודות הכפייה.
תחליפים מאולתרים החליפו מוצרים שנעלמו מן המדפים. כלי רכב הפעילו מתקני גז מעץ שניזונו מפחם או כדורי עץ במקום בנזין, וסוליות עץ החליפו עור בנעליים. סבון נעשה לעיתים בבתים משומן וסודה קאוסטית. קפה הוחלף בשעורה קלויה המעורבת בעולש, וסוכר בסכרין.
הגרמנים החרימו כ-80 אחוזים מתוצרת המזון הצרפתית. הייצור החקלאי עצמו ירד למחצית בשל מחסור בדלק, בדשנים ובעובדים, ובכל זאת הוחרמו כמחצית מן הבשר, 20 אחוזים מהתוצרת החקלאית ו-80 אחוזים מהשמפניה. השכר הריאלי ירד.
ממשלת וישי הנהיגה קיצוב וכרטיסי מזון ללחם, בשר, חמאה ושמן בישול. המערכת הייתה קשוחה אך מנוהלת בצורה לקויה. המנה הרשמית סיפקה לעיתים 1,300 קלוריות ביום או פחות, והציבור השלים מזון באמצעות גינות ביתיות ובעיקר באמצעות השוק השחור.
רעב הורגש במיוחד בקרב צעירים בערים. התורים מול החנויות התארכו, וכאשר בשר ותפוחי אדמה נעלמו מהשוק נאלצו רבים להסתפק בלפת שוודית ובארטישוק ירושלמי. בכפרים מרוחקים סיפקו שחיטה חשאית, גינות ירק ומוצרי חלב תנאים מעט טובים יותר. בשוק השחור נמכר מזון במחירים גבוהים ללא תלושים, חקלאים הפנו בשר מהשוק הרשמי, תלושים מזויפים הופצו, ורכישה ישירה מחקלאים או סחר חליפין בסיגריות הפכו לשיטות נפוצות, אף שהיו אסורות ועלולות היו להסתיים בקנסות ובהחרמת רכוש.
בשעות היום מילאו תקנות, צנזורה ותעמולה את המרחב הציבורי. בלילה חל עוצר, והיציאה ללא אישור הייתה אסורה. חלונות ותריסים נדרשו להיסגר ואורות כובו כדי למנוע ממטוסי בעלות הברית להשתמש באור הערים לניווט.
ההיסטוריון אִיאַן אוּזְבִּי תיאר את תחושת הזרות שנוצרה כאשר נוף מוכר התמלא דגלי צלב קרס ושלטים גרמניים, וכאשר מקומות שהיו חלק מחיי היומיום נעשו לפתע זרים.
עד סוף קיץ 1940, כתב אוזבי, הנוכחות הזרה שכבר עוררה שנאה ופחד בפרטיות נעשתה כה קבועה, עד שבמקומות הציבוריים שבהם נמשכו החיים היא כמעט התקבלה כמובנת מאליה. במקביל נעלמו שמות בניינים, ספרים נאסרו, יצירות אמנות נלקחו לגרמניה, ובהדרגה גם בני אדם החלו להיעלם.
צרפת ספגה גם הפצצות כבדות. כמעט 75 אלף מתושביה נהרגו וכ-550 אלף טונות של פצצות הוטלו עליה, נתון שהפך אותה, אחרי גרמניה, למדינה שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהפצצות בחזית המערבית. ההפצצות גברו לקראת מבצע אוברלורד ובמהלכו. במסגרת תוכנית התחבורה של בעלות הברית הותקפו באופן שיטתי תחנות מיון וגשרי רכבת. ב-26 במאי 1944 בלבד נהרגו יותר מ-2,500 אזרחים בהפצצות על מטרות רכבת בחמש ערים בדרום-מזרח צרפת.
חציית קו ההפרדה חייבה אישור שקשה היה להשיג. מכתבים לבני משפחה הוגבלו לכרטיסים מוכנים מראש שבהם ניתן היה לסמן נוסחים כגון "בריאות טובה", "פצוע", "מת" או "שבוי". האזור הכבוש פעל לפי הזמן הגרמני, שעה אחת לפני האזור הלא כבוש. עוצר הוטל בין 22:00 ל-05:00, נאסרו סרטים אמריקניים, נאסרה הצגת דגל צרפת ושירת "לה מרסייז", ונאסרו ארגונים צבאיים למחצה של וישי ולגיון הוותיקים.
תלמידי בתי ספר חויבו לשיר "מרשל, הנה אנחנו", ודיוקנו של פיליפ פטן נתלה בכיתות. תעמולה ביקשה להרגיל את הצעירים לרעיונות משטר וישי, אך מערכת החינוך לא עברה שינוי אידאולוגי טוטלי דוגמת זה שנעשה בפולין הכבושה. מורים לא נכלאו באופן גורף ותוכניות הלימודים לא שונו מן היסוד. במוסדות קתוליים פרטיים הסתירו מנהלים רבים ילדים יהודים והמשיכו ללמד אותם עד השחרור.
פריז: בין עוצר לחיי לילה
לצד המחסור והדיכוי התקיימה מציאות אחרת בפריז. כבר כחודש לאחר הכיבוש החל הקומנדנטור של פריז להוציא מדריך דו-חודשי לחיילים בשם "המדריך הגרמני לפריז", שזכה להצלחה. מדריכים אחרים המליצו על המולן רוז', וכן על מועדונים כגון פולי-בלוויל ובובינו.
יחידות גרמניות שהגיעו לצרפת למנוחה ולהצטיידות השתמשו בסיסמה "כל אחד פעם אחת בפריז", והחיילים זכו לביקורי נופש בעיר. אמנים ובהם אִיב מוֹנְטַאן ולהקת "לֶה קוֹמְפַּנְיוֹן דה לה שַאנְסוֹן" החלו את הקריירה בתקופה הזאת. אֶדִית פִּיאָף התגוררה מעל בית הבושת "ל'אטואל דה קלבר" ברחוב לוריסטון, סמוך למפקדת הקרלינג, מקום שאנשי צבא גרמנים נהגו לפקוד. העוצר בפריז נאכף באופן פחות נוקשה מאשר בערים אחרות.
היצירה "Nuages" של דְזַ'נְגוֹ רַיינְהַרְדְט, שבוצעה עם חמישיית הוט קלאב של צרפת באולם פלייל, זכתה לפופולריות גם בקרב צרפתים וגם בקרב גרמנים. ז'אן ריינהרדט אף הוזמן לנגן בפני הפיקוד העליון של הוורמאכט.
האופן שבו נוצלה פריז לצורכי בילוי של הצבא הגרמני, ובייחוד התרחבות הזנות, עוררו תגובת נגד לאחר המלחמה. חוק מרת רישאר משנת 1946 סגר את בתי הבושת וצמצם מופעי במה נועזים למופעי ריקוד.
עבודות כפייה ורדיפת יהודים
מדיניות עבודת הכפייה, שנקראה "שירות העבודה המחייב", הביאה להעברת מאות אלפי עובדים צרפתים לגרמניה בניגוד לרצונם. עבודת כפייה הופעלה גם במפעלים, בחקלאות ובמסילות ברזל, וכן באתרי שיגור של טילי V-1 ובמתקנים צבאיים נוספים שהותקפו במסגרת מבצע "קשת". משנת 1942 בחרו רבים להתחמק מן הגיוס לעבודות כפייה ולהסתתר. רבים מהם הצטרפו בהמשך למאקי.
בצרפת היו בשימוש כ-49 מחנות ריכוז ומעצר, והגדול שבהם היה דראנסי. החל מ-1942 נדרשו יהודים באזור הכבוש לענוד טלאי צהוב ולהשתמש רק בקרון האחרון של המטרו בפריז. ב-16 וב-17 ביולי 1942 עצרו הרשויות הצרפתיות הפרו-נאציות 13,152 יהודים באזור פריז במסגרת מצוד ולודרום ד'איבר. הם הועברו לאושוויץ ונרצחו.
בחישוב שערך סֶרְז' קְלַרְסְפֶלְד, מעט פחות מ-77,500 מיהודי צרפת מתו במהלך המלחמה, רובם לאחר גירוש למחנות השמדה. מתוך אוכלוסייה יהודית של כ-350 אלף ב-1940 מדובר בפחות מרבע. שיעור התמותה היה נמוך יותר מאשר במדינות כבושות אחרות, ובהן הולנד, שבה הגיע לכ-75 אחוזים. רבים מן היהודים בצרפת היו מהגרים חדשים, בעיקר פליטים מגרמניה, ולכן בסיום הכיבוש חיו בצרפת יותר יהודים מכפי שחיו בה כעשר שנים קודם לכן, כאשר היטלר עלה לשלטון.
התמונות מן התקופה משלימות את אותה מציאות: מגן דוד צהוב שהונהג בצרפת, שלט במסעדה ברחוב דה שואזל בפריז המודיע כי "יהודים אינם מורשים להיכנס", נשים יהודיות עונדות טלאי, בית כנסת בברסט שהוסב לבית בושת צבאי, היטלר מול מגדל אייפל ב-23 ביוני 1940, חדר הוצאה להורג במרתפי משרד התעופה לשעבר, שלטי דרך גרמניים בפריז, חיילים גרמנים עם קומוניסטים שנתפסו ביולי 1944 ולהקה צבאית גרמנית בבורדו ב-1942.
זה היה העולם שבתוכו הגיעה דיוויזיית "דאס רייך" לדרום צרפת.
אנשי "דאס רייך"
אדולף דיקמן: הדרך אל אורדור
אַדולף רוּדוֹלף רַיינְהוֹלד דִיקְמַן נולד ב-18 בדצמבר 1914 במגדבורג שבפרוסיה, באימפריה הגרמנית, להיינריך ולאנה דיקמן. הוא היה השני מבין ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים. אביו היינריך היה מורה בבית ספר יסודי. אדולף עזב את לימודיו ב-1932, בגיל 17.
ב-1 באפריל 1933, שבוע לאחר שהרייכסטאג אישר את חוק ההסמכה שהעניק למעשה להיטלר סמכויות דיקטטוריות, הצטרף דיקמן למפלגה הנאצית וקיבל את מספר החבר 1,752,411. בין 18 במאי ל-13 בנובמבר השלים שירות עבודה נאצי בעיר בורג, כ-25 קילומטרים מעיר הולדתו. לאחר מכן השלים את לימודיו בתיכון נאצי פנימייתי בנאומבורג, וקיבל את תעודת הגמר ב-12 בדצמבר 1935.
בגיל 21, ב-1 במרץ 1936, הצטרף לאס־אס וקיבל את המספר 309984. הוא הוצב בחיל הקשר בשכונת אדלרסהוף בברלין. באוקטובר 1937 נשלח לבית הספר לקציני אס־אס בבאד טלץ שבבוואריה. באוגוסט 1938 השלים קורס למפקדי מחלקות בשלוחת דכאו וקיבל דרגת אונטרשטורמפיהרר, דרגת הקצונה הזוטרה ביותר באס־אס, במסגרת יחידות האס־אס הזמינות לפיהרר.
יחידתו סופחה לרגימנט "גרמניה" של דיוויזיית הפאנצר השנייה של האס־אס "דאס רייך". לאחר הסכם מינכן ב-30 בספטמבר 1938, שבו הסכימו גרמניה, בריטניה, צרפת ואיטליה להעברת חבל הסודטים לגרמניה, נכנסה יחידתו לצ'כוסלובקיה.
באביב 1940 שימש דיקמן שליש בגדוד השני של רגימנט "גרמניה" לקראת המערכה בצרפת. ב-27 במאי 1940 נפצע מירי בריאות במהלך הלחימה בסן-ונאן בצפון צרפת. לאחר שהחלים קודם לדרגת אוברשטורמפיהרר וקיבל ביוני 1940 את הפיקוד על הפלוגה השלישית בגדוד הראשון של רגימנט "גרמניה". במאי 1941 חזר לבאד טלץ, הפעם כמדריך.
לאחר הפלישה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 חזר ל"דאס רייך", שהייתה כפופה לקבוצת ארמיות מרכז. במהלך סוף קיץ 1941 התקדמה קבוצת הארמיות לכיוון מוסקבה במסגרת מבצע "טייפון" ובקרבות באזור סמולנסק. כאשר השתתפה "דאס רייך" בקרב על מוסקבה כבר איבדה 60 אחוזים מכוחה הקרבי, ועד פברואר 1942 הגיעו אבדותיה ל-10,690 איש.
דיקמן קודם לדרגת האופטשטורמפיהרר ב-20 באפריל 1942. בשל האבדות הוצאה הדיוויזיה מן החזית והועברה מערבה להתארגנות כדיוויזיית חי"ר ממוכן מסוג פאנצרגרנדיר. לאחר מכן חזרה לרוסיה והשתתפה במתקפת ז'יטומיר-ברדיצ'ב בחורף 1943-1944.
אולי יעניין אותך
בינואר 1944 נשלחה "דאס רייך" למונטובן שבדרום צרפת כעתודה לקראת הפלישה הצפויה של בעלות הברית לאירופה הכבושה. ב-8 ביוני 1944, יומיים לאחר הנחיתות בנורמנדי, קודם דיקמן לדרגת שטורמבאנפיהרר וקיבל את הפיקוד על הגדוד הראשון של רגימנט הפאנצרגרנדיר הרביעי "דר פיהרר".
חייו הפרטיים התנהלו בצל הקריירה הצבאית הזאת. במהלך הכניסה הגרמנית לצ'כוסלובקיה הכיר את הֶדְוִויג מַיינְדְל, סטודנטית לרפואה. הם נישאו ב-12 בפברואר 1940 ונולדו להם שני בנים: ריינר ב-11 במרץ 1942 ואווה רודולף ב-1943. המשפחה התגוררה באלבוגן, סמוך להוריה של הדוויג. דיקמן נשלח לצרפת זמן קצר לאחר החתונה. לאחר מותו נישאה הדוויג מחדש, הילדים עברו ליער הבווארי והיא הצטרפה אליהם ופתחה מרפאה במונהיים שבשוואביה. לדברי בנה ריינר, שמו של אביו היה נושא שאסור היה להזכיר בבית. בריאיון ב-2014 סיפר ששמע מאשתו של סבו מצד אמו כי אביו עשה "משהו חמור מאוד שם, באורדור, במהלך המלחמה". רק שנים לאחר מכן למד על חלקו של אביו בטבח.
הלמוט קמפפה: הקצין שנעלם
הֶלְמוּט קֶמְפְפֶה נולד ב-31 ביולי 1909 בסקסה-ויימאר-אייזנך, באזור שהוא כיום תורינגיה. הוא למד להיות טיפוגרף כמו אביו, אך לאחר עליית היטלר לשלטון ב-1933 נעשה לויטננט בצבא הגרמני, וב-1939 עבר לוואפן אס־אס.
בחזית המזרחית שירת במסגרת "דאס רייך". הוא מתואר כמפקד הגדוד השלישי ברגימנט הפאנצרגרנדיר הרביעי "דר פיהרר" וכמי שהיה קשור גם לכוח הסיור של הדיוויזיה. במקום אחר הוא מתואר כמפקד גדוד הסיור המשוריין השני של האס־אס. שתי ההגדרות נשמרו בתיאורים של שירותו.
לקמפפה הוענקו סיכת הקרב הקרוב בזהב וצלב האבירים של צלב הברזל. צלב האבירים ניתן לו על אומץ ומנהיגות למופת במהלך מתקפת ז'יטומיר-ברדיצ'ב בחורף 1943-1944. הוא נקשר גם להוצאה להורג של 99 גברים צרפתים בטבח טול.
באביב 1944 הוצאה "דאס רייך" מרוסיה והועברה לדרום צרפת להשלמת כוח והצטיידות, לקראת הפלישה הצפויה של בעלות הברית. קמפפה קיבל הוראה לפעול נגד המאקי, קבוצות הגרילה הכפריות שלפי המודיעין הגרמני פעלו באזורים הגבוהים של מרכז צרפת.
סילבסטר שטדלר: הקצין שרצה משפט צבאי
סִילְבֶסְטֶר שְטַדְלֶר נולד באוסטריה ב-30 בדצמבר 1910, בנו של כורה מסטיריה. לאחר לימודים יסודיים ובית ספר ממלכתי ביודנבורג למד הנדסת חשמל, אך במאי 1933 הצטרף למפלגה הנאצית ולאס־אס.
בתחילת מלחמת העולם השנייה פיקד על פלוגה בכוחות האס־אס הזמינים. הוא לחם בצרפת ב-1940 ונפצע ליד אראס. ב-1941 השתתף במערכה בבלקן, ולאחר שנפצע שוב בקרב על מוסקבה שימש לזמן קצר מדריך טקטיקה בבית הספר לקציני אס־אס בבראונשווייג.
מ-1 במרץ 1942 פיקד על הגדוד השני ברגימנט הפאנצרגרנדיר "דר פיהרר" של "דאס רייך". במאי 1943 מונה למפקד רגימנט הפאנצרגרנדיר הרביעי "דר פיהרר", ולחם איתו ברוסיה. על הדיפת חדירה של הצבא האדום ליד חרקוב הוענק לו צלב האבירים ב-6 באפריל 1943.
הרגימנט נשחק קשה ברוסיה והועבר בתחילת 1944 לאזור טולוז שבצרפת להתאוששות, יחד עם שאר "דאס רייך". ביוני קיבלה הדיוויזיה הוראה לנוע צפונה נגד כוחות בעלות הברית שנחתו בנורמנדי.
ב-10 ביולי 1944 מונה שטדלר למפקד דיוויזיית הפאנצר התשיעית של האס־אס "הוהנשטאופן". הדיוויזיה לחמה בחזית המזרחית, בנורמנדי, בכיס פאלז, בארנהם במסגרת מבצע "מרקט גארדן", במתקפת הארדנים ובהונגריה. במאי 1945 מסר שטדלר את הדיוויזיה לצבא ארצות הברית באוסטריה. הוא נכלא עד 1948.
בסיום המלחמה היה בן 34 בלבד וכבר נשא דרגת בריגדפיהרר באס־אס וגנרל-מיור של ואפן אס־אס. את צלב הברזל מדרגה שנייה קיבל ב-25 בספטמבר 1939 ואת הדרגה הראשונה ב-26 ביוני 1940. צלב האבירים ניתן לו ב-6 באפריל 1943, ותוספת עלי האלון, מספר 303, ב-16 בספטמבר 1943. לגבי תוספת החרבות ב-1945 נותר סימן שאלה: לא נמצאה ראיה להענקה בארכיון הפדרלי הגרמני. שטדלר טען שסֶפּ דִיטְרִיך הציע אותו לעיטור ב-22 במרץ 1945, אף ש"הוהנשטאופן" לא הייתה כפופה אז לארמיית הפאנצר השישית. שטדלר מת ב-23 באוגוסט 1995.
היינץ למרדינג: מפקד הדיוויזיה
הַיינְץ לַמֶרְדִינְג נולד ב-27 באוגוסט 1905. הוא היה קצין אס־אס ומפקד "דאס רייך", הדיוויזיה שביצעה את מעשי הטבח בטול ובאורדור-סור-גלאן. ב-24 באפריל 1943 קיבל את הצלב הגרמני בזהב כמפקד רגימנט האס־אס "תולה". ב-11 באפריל 1944 קיבל את צלב האבירים כמפקד קבוצת הקרב "דאס רייך".
שאלת חלקו הישיר באורדור נותרה מרכזית בדיונים המאוחרים. תיאור שהופיע בסרט התיעודי "Village of Death: Oradour-sur-Glane 1944" משנת 2024 מציג ישיבה שקיים ביוני 1944 בלימוז', שבה דן ברצונו להפעיל תגמול אכזרי נגד כפר צרפתי כדי ללמד את ההתנגדות לקח. משתף הפעולה הצרפתי ז'אן פִיוֹל הציע, בתיאור זה, את אורדור-סור-גלאן משום שהיה כפר שקט שהשמדתו לא הייתה אמורה למשוך תשומת לב חיצונית רבה. התיאור מדגיש פקודה שהגיעה מלמרדינג, אך גם מטיל אחריות כבדה על דיקמן על האופן שבו ביצע אותה. הוא אינו מכריע אם מעשיו של דיקמן חרגו ממה שלמרדינג התכוון אליו.
היינץ בארת: מהכפר אל בית המשפט
הַיינְץ בַּארְת נולד ב-15 באוקטובר 1920. ב-1938 הצטרף לקורפוס המוטורי הנאצי ועבר הכשרה צבאית-מוטורית. ב-9 בנובמבר 1939, ביום השנה ה-16 לפוטש במרתף הבירה, הצטרף למפלגה הנאצית וקיבל את מספר החבר 7,844,901.
בארת שירת במשטרה הצבאית והפך לקצין. בית משפט מזרח-גרמני קבע ב-1983 כי כחבר בגדוד משטרת ביטחון השתתף בקיץ 1942 בהוצאתם להורג של 92 אזרחים צ'כים בקלַטוֹבי ובפַּרְדוּבִּיצֶה בזמן ממשל צבאי. ההיסטוריון אֶדוּאַרְד שְטֶהְלִיק מן המכון להיסטוריה צבאית בפראג קשר אותו גם להריגת גברים ונשים בוגרים בלז'אקי ביוני 1942.
ב-10 בפברואר 1943 הצטרף לאס־אס, במספר 458037, בדרגת אונטרשטורמפיהרר. הוא הוצב ביחידת חלוצי האס־אס הממונעת. ב-15 בינואר 1943 מופיע גם מעברו לדיוויזיית הפאנצר העשירית של האס־אס "פרונדסברג", לאחר מכן לדיוויזיית האס־אס השלישית "טוטנקופף", ובאוקטובר 1943 לחזית המזרחית במסגרת "דאס רייך". הוא פיקד על כיתה בפלוגה השלישית, הגדוד הראשון, הרגימנט הרביעי "דר פיהרר".
ב-1944 היה בכוחו של דיקמן ותחת פיקודו הישיר של אוֹטוֹ אֶרִיך קַאהְן. באורדור הוא הוביל את הקבוצה שהכניסה את גברי הכפר לאחד המבנים ופיקד על הירי. במשפטו ב-1983 הודה שירה בעצמו בין 12 ל-15 יריות אל תוך הקהל, ואישר שלרצח 642 האזרחים, ובהם יותר מ-200 ילדים, לא הייתה מטרה צבאית.
9 ביוני 1944: הלמוט קמפפה נעלם
ב-9 ביוני 1944 נסע קמפפה באזור סן-לאונאר-דה-נובלה. רכבו מתואר כרכב צבאי גרמני שסומן כאמבולנס המוגן באמנת ז'נבה. כארבעה קילומטרים ממזרח לעיירה הוא נתפס בידי קבוצה בראשות הסמל ז'אן קַאנוּ, מן הבריגדה של הקולונל ז'וֹרְז' גֶנְגוּאַן, קבוצה קומוניסטית לוחמנית במסגרת מאקי לימוזן.
קאנו מסר את קמפפה לגנגואן. לגבי מה שקרה לאחר מכן קיימות כמה מסורות: קמפפה הוצא להורג למחרת בפקודת גנגואן; גרסה אחרת גורסת שנהרג במהלך ניסיון בריחה; גופתו נשרפה; ובתיאור נוסף נטען שנשרף בעודו בחיים לעיני קהל. גם קביעת הרגע המדויק של מותו אינה אחידה, ובאחת הגרסאות הוא עדיין היה בחיים כאשר דיקמן החל להסביר את פעולת התגמול.
כאשר נודע ל"דאס רייך" שקמפפה נתפס, יצא דיקמן לחיפושים עם אנשי הפלוגה השלישית של הגדוד הראשון ברגימנט הרביעי ועם אנשי המיליס. שני תושבים מקומיים נורו למוות כ-2.5 קילומטרים ממזרח לסן-לאונאר-דה-נובלה. אנדרטה שעיצב האמן ז'אן-ז'וזף סַנְפוּרְש מנציחה את לכידתו של קמפפה ליד כביש 941 במואסאן.
בשעות הבוקר המוקדמות של 10 ביוני סיפר דיקמן לאוֹטוֹ וַיידִינְגֶר ששני אנשי מיליס פנו אליו וטענו כי קצין ואפן אס־אס מוחזק בידי ההתנגדות באורדור-סור-וייר. ויידינגר היה מיועד לרשת את שטדלר בפיקוד הרגימנט, והפיקוד אכן עבר אליו ב-14 ביוני.
מכאן מסתעפות הגרסאות. אחת גורסת שהמטרה המקורית הייתה אורדור-סור-וייר, שתושביה נחשדו בהענקת מזון ומחסה למאקי, ושדיקמן ואנשיו הגיעו בטעות לאורדור-סור-גלאן, שכפרה לא היה ידוע כתומך במאקי. תיאור אחר מציג את אורדור-סור-גלאן ככפר שנבחר דווקא משום שהיה שקט ולא צפוי למשוך תשומת לב. אותו תיאור מציב ברקע את פגישת למרדינג בלימוז' ואת ז'אן פיול.
דיקמן מסר מאוחר יותר לממונים עליו כי מצא את גופתו הכבולה של קמפפה בתוך אמבולנס שדה גרמני, יחד עם שרידי חיילים גרמנים אחרים. לטענתו הרכב הוצת וכל מי שבתוכו נשרף. הוא הציג את המראה הזה כסיבה לזעם שהוביל להוראה להשמיד את הכפר.
10 ביוני: אורדור נסגרת
ב-10 ביוני סגר הגדוד של דיקמן את אורדור-סור-גלאן. התושבים נצטוו להגיע לכיכר הכפר לצורך בדיקת מסמכי זהות. אל ההתכנסות נלקחו גם שישה אנשים שלא התגוררו במקום אלא עברו בו באופניים בשעה שכוח האס־אס הגיע. לא רק תושבי הכפר נרצחו. בין ההרוגים היו גם אנשים שהובאו מהסביבה ואנשים שנקלעו למקום במקרה. במקביל החלה ביזה נרחבת.
הגברים הופרדו מן הנשים והילדים ונלקחו לשישה אסמים ומבנים. מקלעים כבר הוצבו שם. לפי עדות של אחד הניצולים, אנשי האס־אס פתחו באש כשהם מכוונים לרגליים. לאחר שהקורבנות נפלו ולא יכלו עוד לנוע, שפכו עליהם דלק והציתו את המבנים.
190 גברים מתו. חמישה גברים הצליחו להימלט והאדם השביעי שנחשב בתחילה לניצול נראה מאוחר יותר הולך בדרך ונורה למוות.
הכנסייה
הנשים והילדים הוכנסו לכנסייה. אנשי האס־אס הציבו בה או לצדה מתקן תבערה והדליקו אותו. כאשר החלו הנשים והילדים לברוח דרך הדלתות והחלונות, נפתחה לעברם אש מקלעים. 247 נשים ו-205 ילדים נהרגו לפי אחד החישובים.
הניצולה היחידה מהכנסייה הייתה מַרְגֶרִיט רוּפַאנְש, בת 47. היא הצליחה לצאת דרך חלון אחורי בחדר תשמישי הקדושה. אישה צעירה וילד יצאו בעקבותיה. שלושתם נורו, אך רופאנש שרדה. היא זחלה אל שיחי אפונה ונשארה מוסתרת במשך הלילה, עד שנמצאה וחולצה בבוקר. כ-20 מתושבי הכפר ברחו מיד כאשר הבחינו בהופעת יחידת האס־אס. במהלך הלילה נהרס הכפר חלקית.
בין הגברים שנרצחו היו שלושה כמרים שעבדו בקהילה. נמסר גם שחיילי האס־אס חיללו את הכנסייה ופיזרו במכוון לחמי קודש לפני שכלאו בתוכה את הנשים והילדים. הבישוף של לימוז' הגיע לכפר בימים שלאחר הטבח והיה בין אנשי הציבור הראשונים שביקרו בו. תיאורו הוא מן העדויות המוקדמות למראה המקום. סמינריסטים מקומיים השתתפו בקבורת המתים ובתיעוד המקום בצילום. ימים אחדים לאחר מכן הורשו הניצולים לקבור את 642 המתים שנרצחו בתוך שעות ספורות.
כמה אנשים שרדו?
המספרים אינם אחידים. בתיאור מפורט של הטבח ידועים שישה ניצולים, חמישה גברים ואישה אחת, מרגריט רופאנש. אדם שביעי שרד בתחילה אך נרצח לאחר מכן. בתיאור אחר של הכפר נמסר כי עשרה בני אדם שרדו לאחר שהעמידו פני מתים.
רובֶּר הֶבְּרָה היה בן 18 בזמן הטבח והפך לניצול האחרון שנותר בחיים. בשנותיו המאוחרות פעל למען פיוס בין צרפת, גרמניה ואוסטריה. הוא מת ב-11 בפברואר 2023 בגיל 97.
דו״ח מרפי: עדות של טייס אמריקני
רֵיימוֹנְד ג'יי מֶרְפִי היה נווט אמריקני בן 20 במפציץ B-17 שהופל מעל אוור בצרפת בסוף אפריל 1944. ההתנגדות הצרפתית הסתירה אותו, וב-6 באוגוסט הוטס לבריטניה. למחרת עבר תחקור ומילא שאלון, ולאחר מכן הכין כמה טיוטות לדוח רשמי.
הגרסה שהוגשה ב-15 באוגוסט 1944, דוח בריחה והתחמקות מספר 866, כללה תוספת בכתב יד.
הדו״ח פורסם לציבור רק ב-2011 בעקבות בקשה לפי חוק חופש המידע שהגיש נכדו של מרפי, עורך דין בחטיבה לביטחון לאומי של משרד המשפטים האמריקני. זהו התיאור היחיד שמזכיר תינוק שנצלב. שֵיין הַארִיס הגיע למסקנה שהתוספת אכן נכתבה כהצהרה אמיתית של מרפי ושהיישוב, שלא נקב בשמו, היה ככל הנראה אורדור-סור-גלאן.
הטבח לא עבר ללא תגובה גם בצד הגרמני ובממשלת וישי. הפילדמרשל אֶרְוִין רוֹמֶל, הגנרל וַלְטֶר גְלַיינִיגֶר, המפקד הגרמני בלימוז', וממשלת וישי מחו על הפעולה החד-צדדית של דיקמן. סילבסטר שטדלר, מפקד רגימנט הפאנצרגרנדיר הרביעי, הורה להעמיד את דיקמן לדין צבאי. למרדינג הסכים להחלטה.
דיקמן טען שהשמדת הכפר הייתה תגובה לפעילות פרטיזנים באזור טול ולחטיפתו ומותו של קמפפה. הוא תיאר בפני ממוניו את מציאת חברו כבול בתוך אמבולנס שרוף לצד חיילים גרמנים נוספים, וטען שהזעם על גורלו הוביל לפקודת ההשמדה.
אלא שההליך המשפטי לא הגיע לסיומו. ב-29 ביוני 1944 נהרג דיקמן ליד נוייר-בוקאז' במהלך הלחימה בנורמנדי נגד כוחות בריטיים. בעת מותו לא חבש קסדה, ורסיס מפגז ארטילרי בריטי פגע בראשו. הוא נקבר בבית העלמין הצבאי הגרמני לה קאמב, חלקה 25, שורה 4, קבר 121. עם מותו בוטלו האישומים נגדו.
ב-12 בינואר 1953 החל בבית דין צבאי בבורדו משפטם של הנותרים בחיים מבין כ-200 אנשי אס־אס שהשתתפו בטבח. 65 עדיין היו בחיים, אך רק 21 הופיעו בפני בית הדין משום שרבים שהו במערב גרמניה ובמזרח גרמניה, שסירבו להסגירם.
שבעה מהנאשמים שנכחו היו אזרחים גרמנים. 14 היו אלזסים, אזרחים צרפתים שמחוז מגוריהם נכבש ב-1940 וסופח לרייך. כולם פרט לאחד טענו שנכפו להתגייס לוואפן אס־אס. מגויסים כפויים מאלזס ומלורן כינו את עצמם "malgré-nous", כלומר "בניגוד לרצוננו".
ב-11 בפברואר הורשעו 19 מתוך 20 הנאשמים שנשפטו. חמישה קיבלו עונשי מאסר ושניים הוצאו להורג. הזעם באלזס, שכלל גם דרישות לאוטונומיה, הביא את הפרלמנט הצרפתי להעביר ב-19 בפברואר חוק חנינה לכל אנשי ה-"malgré-nous". האסירים האלזסים שוחררו זמן קצר לאחר מכן. בלימוזן עוררה החנינה מחאה מרה. עד 1958 שוחררו יתר הנאשמים הגרמנים.
למרדינג והמשפט שלא בוצע
למרדינג נשפט בצרפת ב-1953 על חלקו בטול ובאורדור ונידון למוות שלא בפניו בבורדו. הוא לא הוסגר ממערב גרמניה. פרט נוסף יוצר תמונה משפטית מסובכת: דֶנִי ס' פַּארְקֶר כתב שלמרדינג כבר נשפט במערב גרמניה, הורשע בפשעי מלחמה וריצה עונש מאסר, ולכן לא היה ניתן להסגירו לפי החוקה של בון. בתיאור אחר נכתב שלא נידון כלל בבית משפט גרמני. כך או כך, צרפת לא הצליחה להביאו לבורדו לריצוי גזר הדין.
התסכול הצרפתי הגיע עד כדי איום לשלוח יחידת קומנדו וללכוד אותו, בדומה ללכידת אַדולף אַייכְמַן בידי ישראל. המבצע לא יצא לפועל. למרדינג מת מסרטן ב-13 בינואר 1971. הלווייתו הפכה למפגש של יותר מ-200 אנשי אס־אס לשעבר.
היינץ בארת נשפט ב-1983
לאחר המלחמה חזר בארת לעיר הולדתו בברנדנבורג שבמזרח גרמניה, ועל פי דיווח אחד השתמש בשם בדוי. ב-12 בפברואר 1953 נשפט גם הוא בצרפת שלא בפניו ונידון למוות על פשעי מלחמה.
ב-14 ביוני 1981, לאחר חקירה רחבה של השטאזי, זוהה ונעצר בגרנזה. בשנת 1983 הועמד לדין במזרח גרמניה ונידון למאסר עולם. התובע הוֹרְסְט בּוּסֶה לא ביקש עונש מוות משום שבארת שיתף פעולה באופן מלא בחקירה, אך תיאר אותו כ"קצין בלתי מתפשר ומוציא לפועל קר-דם וחסר רחמים של האלימות הפשיסטית".
בארת טען כי "רק מילא פקודות" וכי אי-ציות היה מביא להעמדתו למשפט צבאי. הטענה נדחתה. במהלך עדותו החל לבכות והביע בושה.
בארת היה קצין האס־אס היחיד מבין המעורבים באורדור שנשפט במשפט כזה. הוא שוחרר ב-1997, בין השאר בשל גילו, מצב בריאותו והבעת החרטה. בעת שחרורו אמר שהוא חש אשם, אך ש"שילם מספיק זמן".
לאחר איחוד גרמניה קיבל בארת מ-1991 קצבה של 800 מארק בחודש כנכה מלחמה בשל הרגל שאיבד. הדבר עורר מחלוקת רחבה. בשנת 2000 ביטל בית דין בפוטסדאם את הקצבה בטענה שפושע מלחמה אינו צריך לקבל פנסיית נכות כזאת, וב-2001 חוקק הבונדסטאג חוק ששלל מפושעי מלחמה פיצויי נכות.
מותו של בארת הוכרז ב-14 באוגוסט 2007 בידי כומר בגרנזה, שאמר שמת בימים הקודמים מסרטן אך לא מסר את המקום או התאריך המדויק. לצד זאת מופיע תאריך מותו כ-6 באוגוסט 2007.
סרג' קלרספלד אמר לאחר מותו כי למרדינג, האיש שאישר את ביצוע הפשע באורדור, חי ברפובליקה הפדרלית של גרמניה ומת מבלי שנענש.
התיק של ורנר כריסטוקאט
ההליך המשפטי האחרון נגד איש ואפן אס־אס שהיה מעורב בטבח החל עשרות שנים לאחר מכן. ב-8 בינואר 2014 הוגש בבית המשפט בקלן כתב אישום נגד וֶרְנֶר כְּרִיסְטוּקַאט, בן 88, איש הפלוגה השלישית של הגדוד הראשון ברגימנט "דר פיהרר". הוא הואשם ב-25 מקרי רצח ובמאות סעיפים של סיוע לרצח.
בזמן הטבח היה בן 19, ולכן אילו התקיים משפט היה ניתן לקיימו בבית משפט לנוער. סנגורו רַיינֶר פּוֹלֶן מסר כי הוא הודה שהיה בכפר אך הכחיש שהשתתף בהרג. ב-9 בדצמבר 2014 נסגר התיק בשל היעדר עדויות או מסמכים אמינים שיכלו להפריך את טענתו. כריסטוקאט מת ב-2020.
מחורבות לאתר זיכרון
אורדור-סור-גלאן היא קומונה במחוז הוט-ויין שבנובל-אקיטן, במערב-מרכז צרפת. באוקסיטנית נקרא המקום "Orador de Glana". ב-2019 מנתה הקומונה 2,477 תושבים. הכפר המקורי לא נבנה מחדש. שארל דה גול החליט שהחורבות יישארו כפי שהיו וישמשו אנדרטה קבועה לאכזריות הכיבוש הנאצי. כפר חדש נבנה בסמוך. בשנת 2012 מנתה אורדור-סור-גלאן החדשה 2,375 תושבים.
ב-1999 חנך נשיא צרפת ז'אק שיראק את מרכז הזיכרון של אורדור סמוך לכניסה ל"כפר הקדוש המעונה". במוזיאון נשמרו חפצים שנמצאו בבתים השרופים: שעונים שנעצרו בחום השריפות, משקפיים שנמסו וחפצים אישיים.
על אחד המוצגים נכתב כי חלק מן השעונים נעצרו בחום והם מציינים את שעתם האחרונה של בעליהם: בין 16:00 ל-17:00. ב-6 ביוני 2004, בטקס לציון הפלישה לנורמנדי בקאן, התחייב קנצלר גרמניה גֶרְהַרְד שְרֶדֶר שגרמניה לא תשכח את פשעי הנאצים והזכיר במפורש את אורדור.
ב-4 בספטמבר 2013 ביקרו נשיא גרמניה יוֹאָכִים גַאוּק ונשיא צרפת פְרַנְסוּאַ הוֹלַאנְד בכפר הרפאים. הייתה זו הפעם הראשונה שנשיא גרמני הגיע לאתר של אחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר שבוצעו על אדמת צרפת במלחמת העולם השנייה. לאחר הסיור קיימו השניים מסיבת עיתונאים משותפת. ב-28 באפריל 2017 הגיע למקום המועמד לנשיאות צרפת עִמָּנוּאֵל מַקְרוֹן ופגש את רוברט הברה, שהיה אז הניצול האחרון מן הטבח.
החורבות, שהושארו במקום לא כתפאורה משוחזרת אלא כשרידי הכפר עצמו, הפכו את אורדור למקום שבו הזמן של 10 ביוני 1944 נשאר נוכח בצורה יוצאת דופן.
שחרור צרפת והסוף של שלטון הכיבוש
שחרור צרפת הגיע בעקבות מבצעי "אוברלורד" ו"דרגון" בקיץ 1944. עד ספטמבר שוחרר רוב שטחה, אם כי בסיסי הצוללות המבוצרים בחוף האטלנטי נותרו ככיסי התנגדות גרמניים עד הכניעה במאי 1945.
ממשלת צרפת החופשית בגלות הכריזה על ממשלה זמנית של הרפובליקה הצרפתית וטענה להמשכיות עם הרפובליקה השלישית. כוחות פנים צרפתיים שימשו גרעין וכוח אדם להרחבת צבא השחרור הצרפתי. הודות לציוד שסופק במסגרת השאל-החכר גדל הצבא מכ-500 אלף חיילים בקיץ 1944 ליותר מ-1.3 מיליון ביום הניצחון באירופה, והפך לצבא הרביעי בגודלו של בעלות הברית באירופה.
דיוויזיית השריון הצרפתית השנייה, כוח החוד של צרפת החופשית שהשתתף במערכת נורמנדי ושחרר את פריז ב-25 באוגוסט 1944, שחררה את שטרסבורג ב-22 בנובמבר והגשימה בכך את שבועת קופרה שנתן הגנרל לֶקְלֶרְק כמעט ארבע שנים קודם לכן. הכוח שהיה מעט גדול מפלוגה בעת כיבוש המבצר האיטלקי בקופרה צמח בינתיים לדיוויזיית שריון מלאה.
בדרום נחתה הארמייה הצרפתית הראשונה בפרובאנס ב-15 באוגוסט. הקורפוס הראשון היה כוח החוד שלה, ודיוויזיית השריון הראשונה שלו הייתה היחידה הראשונה של בעלות הברית המערביות שהגיעה לרון ב-25 באוגוסט 1944, לריין ב-19 בנובמבר ולדנובה ב-21 באפריל 1945. יום לאחר מכן השתלטה על מובלעת זיגמרינגן בבאדן-וירטמברג, שם שיכנו הגרמנים את אחרוני גולי משטר וישי, ובהם המרשל פטן, באחת מטירות בית הוהנצולרן.
אחרי השחרור הגיעו הטיהורים. משתפי פעולה הועמדו לדין במסגרת טיהור חוקי. פִּיֶיר לַאוַואל, ראש ממשלת וישי בשנים 1942-1944, היה בין אלה שהוצאו להורג על בגידה. פטן נידון למוות ב-14 באוגוסט 1945, אך שלושה ימים לאחר מכן הומר עונשו למאסר עולם. במקביל הוצאו להורג ללא משפט אלפי משתפי פעולה בידי קבוצות מקומיות של ההתנגדות במסגרת מה שכונה "הטיהורים הפראיים".
ובתוך צרפת המשוחררת נותר אורדור-סור-גלאן כפי שהיה. לא ככפר שאפשר לחזור לגור בו, אלא כשורה של קירות מפוחמים, כלי רכב, חפצים וחלונות ריקים. הכפר החדש קם לצדו. הישן נשאר.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
גם הספרות אימצה את אורדור. ברומן הרוסי "The Storm" מאת אִילְיָה אֶרֶנְבּוּרְג, זוכה פרס סטלין, מופיע תיאור בדיוני מפורט של הטבח בחלק השישי. הספר יצא באנגלית ב-1948 במוסקבה וב-1949 בניו יורק.
"The Pork Butcher" של דיוויד יוז עסק בטבח ובאופן שבו הונצח הכפר ההרוס והפך כאמור לסרט "Souvenir". ברומן "The Hanging Garden" משנת 1998 מאת אִיאַן רַנְקִין חוקר המפקח ג'ון ריבוס פושע מלחמה החשוד בהובלת טבח בכפר בדיוני המבוסס על אורדור.
המשוררת גִילְיַאן קְלַארְק, המשוררת הלאומית של ויילס, הקדישה לטבח שני שירים בקובץ "A Recipe for Water" משנת 2009, "Oradour-sur-Glane" ו-"Singer". הֶלֶן וַאטְס פרסמה ב-2013 את הרומן הקצר "One Day in Oradour", המבוסס על אירועי 1944 אך משנה חלק משמות הדמויות והמקומות ומאחד כמה דמויות היסטוריות. אִיתַן מוֹרְדֶן פרסם ב-2015 את "One Day in France", רומן קצר המתפרש על פני 24 שעות ונע בין אורדור ללימוז' תוך שילוב דמויות בדיוניות ברקע ההיסטורי.
הרומן ההיסטורי "The Alice Network" של קֵייט קְוִוין משנת 2017 כולל התייחסות לטבח, ומרגריט רופאנש עצמה מופיעה בו כדמות משנית.
Samuel W. Mitcham, "Defenders of Fortress Europe: The Untold Story of the German Officers During the Allied Invasion" משנת 2009 כולל דיון בקצינים הגרמנים בתקופת פלישת בעלות הברית. הספר יצא בהוצאת Potomac Books.
Florian Berger, "Ritterkreuzträger mit Nahkampfspange in Gold" משנת 2004 עוסק במקבלי צלב האבירים שקיבלו גם את סיכת הקרב הקרוב בזהב, ובהם קמפפה. הספר פורסם בווינה ומופיע עם ISBN 978-3-9501307-3-7.
Walther-Peer Fellgiebel, "Die Träger des Ritterkreuzes des Eisernen Kreuzes 1939-1945" הוא חיבור גרמני על בעלי צלב האבירים מכוחות הצבא השונים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
Franz Thomas, "Die Eichenlaubträger 1939-1945, Band 2: L-Z" משנת 1998 עוסק בבעלי תוספת עלי האלון לצלב האבירים כולל שטדלר.
Jens Westemeier, "Himmlers Krieger: Joachim Peiper und die Waffen-SS in Krieg und Nachkriegszeit" משנת 2013 עוסק באנשי ואפן אס־אס בזמן המלחמה ואחריה.
**Guy Penaud, "Oradour: un jour de juin 1944 en enfer" משנת 2014** מוקדש לאורדור וליום הטבח ביוני 1944.
**Régis Le Sommier, "Les mystères d'Oradour: du temps du deuil à la quête de la vérité" משנת 2014** עוסק באורדור, באבל ובחיפוש אחר הבנת האירועים.
חומר מעשיר לצפייה
סדרת התעודה הבריטית ״העולם במלחמה ("The World at War"), ששודרה בשנים 1973-1974 בקריינותו של לורנס אוליבייה, פתחה וסיימה את 26 פרקיה בתמונות של הכפר ההרוס. הפרק הראשון, "A New Germany", והאחרון, "Remember", שילבו צילומי מסוק של ההריסות עם תצלומי הקורבנות שעל קבריהם.
הטבח הוזכר גם בסדרה "World War II in Colour" בפרק "Overlord", ששודר ב-7 בינואר 2010, ובחלק השני של "Hitler's Death Army", ששודר ב-27 בנובמבר 2015 והציג תצלומים מן התקופה לצד החורבות כפי שנראו שנים לאחר מכן.
הסרט התיעודי של PBS משנת 2024, "Village of Death: Oradour-sur-Glane 1944", בקריינותו של ג'ף דניאלס, עסק בטבח ובשאלת האחריות של דיקמן ולמרדינג.
גם הקולנוע חזר שוב ושוב לאורדור. הסרט הצ'כוסלובקי "Ikarie XB-1" משנת 1963 מזכיר את אורדור לצד אושוויץ והירושימה כאשר אחת הדמויות מדברת על בני אדם מן המאה ה-20 שהותירו את המקומות הללו מאחוריהם. הסרט הצרפתי "Le vieux fusil" משנת 1975 התבסס על האירועים. הסרט הבריטי "Souvenir" משנת 1989 מספר על חייל גרמני לשעבר שחוזר כאמריקני לאורדור, למקום שבו השתתף בפשעי הנאצים ושבו נרצחה אהובתו הצרפתייה. הסרט התבסס על הספר "The Pork Butcher" מאת דֵיוִיד יוּז, שראה אור ב-1984. בספטמבר 2011 יצא בצרפת הסרט העלילתי "Une Vie avec Oradour".
ב-2026, רשת TF-1 הצרפתית הפיקה סרט טלוויזיה עלילתי בשם ״אורדור״, העוסק בטבח. העלילה מתמקדת בפיליפ גרבייר, קצין בכוחות צרפת החופשית, שמוצב ליד אורדור-סור-גלאן, שם הוא עומד להוביל משימה חשאית. הכפר הוא בירת המחתרת ימים ספורים לפני יום הפלישה לנורמנדי. שם הוא פוגש את מארי, אהובתו מילדות, שנמלטת מבעל מתעלל יחד עם בתה. כשהעבר צף מחדש, גורלותיהם נשזרים בטרגדיה ההיסטורית של טבח אורדור-סור-גלאן.
חומר מעשיר להאזנה
גם המוזיקה נגעה בסיפור. השיר "Tiny Hands (Au Revoir)" של הלהקה Silent Planet משנת 2014 מספר את הטבח מנקודת מבטה של רופאנש.
ב-2015 הוצג המחזמר הגרמני "Mademoiselle Marie", עם טקסט מאת פְרִיץ שְטִיגְלֶר ומוזיקה מאת מַתִיאַס לַאנְגֶה. העלילה עוסקת בעוינות שחשים צאצאי אורדור כלפי גרמנים בתוך סיפור אהבה שלאחר המלחמה ב-1955. מבקרים מאורדור בהופעה פתוחה ליד טירת קאדולצבורג בבוואריה תיארו אותו כ"מסר של פיוס וסובלנות". ב-2017 הופיעה אותה להקה, ברובה חובבנית, בכפר החדש של אורדור-סור-גלאן וזכתה לתשואות ולשבחים על תרומתה להבנה בין-לאומית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
