תאמל״ק ליסיפור גבורתו של שינדלר הפך לרומן ולסרט. אבל ב-1982, הסופר תומס קנילי טען שהכל קרה הודות לפגישה מקרית עם מוכר מזוודות…
הנאצים ביצעו את ה"חיסול" הסופי של הגטו היהודי בקרקוב ב-13 במרץ 1943 – מעשה אלימות שזעזע בעל מפעל להפוך למושיעם של קומץ יהודים. אירועים אלו תוארו ברומן "תיבת שינדלר" של תומס קנילי ובסרטו הנודע וזוכה האוסקר של סטיבן ספילברג "רשימת שינדלר". אבל ב-1982, קנילי טען בריאיון לתאגיד השידור הבריטי, BBC, שסיפורו של אוסקר שינדלר נמסר לו במהלך פגישה מקרית עם מוכר מזוודות.
אוסקר שינדלר חי באפלולית יחסית כשסיפורו הוצג לראשונה ברשת BBC בשנת 1964. העיתונאי מגנוס מגנוסון אמר לצופי תוכנית האקטואליה, Tonight: "ייתכן שעדיין לא שמעתם עליו, אך יום אחד תשמעו. כיום הוא חי בגרמניה – חולה, חסר עבודה וחסר כל. למעשה, הוא מתקיים על תרומות, אך לא מהסוג שניתן לקבצנים. הכסף שמחזיק אותו ואת משפחתו בחיים מגיע מ-1,300 היהודים שאת חייהם הציל במו ידיו במהלך המלחמה האחרונה. רבים מהם התחייבו להקדיש לו יום שכר אחד בשנה – לאיש שהם מכנים 'סקרלט פימפרנל של מחנות הריכוז'."
שינדלר היה באור הזרקורים באותו יום בעקבות ההכרזה על סרט הוליוודי בשם ״עד הרגע האחרון״, שנועד לעסוק בחייו. הדבר קרה לאחר שכמה שנים קודם לכן, ניצול השואה פולדק פפרברג חלק עם המפיק מרטין גוש מאולפני MGM את הסיפור הכמעט בלתי נתפס על הדרך שבה ניצל, יחד עם אלפים נוספים, בידי רודף בצע נאצי – גבר נאה, שתיין, רודף נשים ואיש עסקים ממולח מצ'כוסלובקיה, שלא גילה עד אז תכונות גבורה מיוחדות. בעוד שהסרט ההוא נתקע כבר בשלבי פיתוח, בשנת 1980 התרחש מפגש מקרי נוסף – הפעם בין פפרברג לסופר אוסטרלי בלתי צפוי, מפגש ששינה את חייהם של שניהם.
הסופר תומאס קנילי היה מבלה זמן בסוף סיור פרסומי בלוס אנג'לס ("הוצאות הספרים שלי שיכנו אותי במלון מפואר שלא הייתי רגיל אליו בבברלי הילס") ועשה קניות לחיפוש תיק חדש לפני שיחזור לביתו בסידני. הוא סיפר בתוכנית Desert Island Discs של רשת BBC ב-1983 שבעל חנות עור, "כמו כל מזרח אירופי טוב," יצא לפגוש אותו והתחיל לשווק לו בהתלהבות.
קנילי סיפר: "[פפרברג] הוציא תיק מכובד למדי ובזמן שחשבתי שהכרטיסים שלי יוסרו – לוקח הרבה זמן להסיר חיובים מכרטיסי אשראי אוסטרליים, שמתי לב; זו תדמית האסירים – הוא התחיל לדבר איתי על חוויותיו במלחמה. הוא ידע שאני סופר, והוא אמר, 'יש לי ספר בשבילך. אני ניצלתי, וגם אשתי ניצלה, מאושוויץ על ידי גרמני יוצא דופן, חלום היטלראי גדול ויפה בשם אוסקר שינדלר. יש לי המון מסמכים על אוסקר שינדלר. בשנות ה-60 כמעט נעשה סרט על אוסקר, ובזמן שאנחנו מחכים שהחיוב שלך יאושר, תראה את החומרים האלה.'"
כולנו חייבים לו חוב כזה. הוא העביר את סיפורו של אוסקר שינדלר לכולנו
– סטיבן ספילברג על פולדק פפרברג
הוא אמר לבנו לשמור על החנות, ואז לקח אותי לבנק שבפינה, שהיה פתוח גם בשבתות. הוא שכנע אותם להוציא העתקי צילום של כל החומרים המדהימים האלה וברגע אחד הבנתי שמדובר בדמות אירופית יוצאת דופן. אחד המסמכים האלה היה מה שיהפוך להיות ידוע כ"רשימת שינדלר". "הרשימה היא החיים," קנילי יכתוב בספרו המצליח "תיבת שינדלר", ו"סביב השוליים הצרים שלה שוכנת התהום".
מהזדמנות להצלה
פפרברג נולד למשפחה יהודית בקרקוב, פולין, שם עבד כמורה לתיכון ופרופסור לחינוך גופני עד 1939, כשגרמניה פלשה לפולין. הוא הצטרף לצבא הפולני ונותר פצוע במערכה. הוא סיפר לקנילי שכאשר פולין נפלה לידי הנאצים וחולקה בין גרמניה של היטלר וברית המועצות של סטלין, נאלץ לקבל החלטה קשה: "הקצינים היו צריכים להחליט אם ללכת מזרחה או מערבה. החלטתי לא ללכת מזרחה, למרות שאני יהודי. אם הייתי עושה זאת, הייתי נורה עם כל יתר הבחורים המסכנים ביער קאטין." הוא נכלא בגטו קרקוב, אזור מבודד שהוקם על ידי הנאצים בשנת 1941. כ-15,000 יהודים נדחסו לאזור שהיה מיועד בעבר לכ-3,000 תושבים בלבד ונאלצו לחיות בתנאים משפילים.
גם בקרקוב, חבר המפלגה הנאצית אוסקר שינדלר ניצל את סבל המלחמה למטרות רווח, כשהוא לוקח שליטה על מספר עסקים יהודיים שהוחרמו, כולל מפעל לקרמיקה. בתחילה, רוב העובדים של שינדלר היו פולנים לא יהודים, אך מאוחר יותר הוא החל להעסיק יהודים ככוח עבודה כפוי מהגטו. פפרברג הפך לאחד מעובדיו. בינתיים, הנאצים החלו לאסוף קבוצות של יהודים בנשק ולשלוח אותם למחנות הריכוז הסמוכים. עבור אלה שנשארו מאחור, הייתה זו תקופה של אימה צרופה.
שינדלר השתנה לחלוטין במרץ 1943 בעקבות האכזריות של "ההשמדה" הסופית של גטו קרקוב על ידי הנאצים. אלה שנחשבו כמי שיכולים לעבוד נשלחו למחנה העבודה הסמוך פלאשוב. אלפים נוספים שנחשבו כלא כשירים לעבודה נרצחו ברחובות או נשלחו למחנה המוות אושוויץ-בירקנאו. כדי להציל את עובדיו מהמחנות, שינדלר פנה להשתמש בכשרונו לשוחד ולהונאה. הוא המשיך לשדל פקידים נאצים ולשכנעם שעובדיו חיוניים למאמץ המלחמה הגרמני ושיחד קציני SS בכירים בכסף ובאלכוהול. המפעל שלו גם ייצר קליעים כדי להבטיח כי ייחשב למשאב חיוני והוא רשם את שמות, תאריכי הלידה וכישורי העובדים היהודים שלו, תוך הדגשת חשיבותם למכונת המלחמה הנאצית.
קנילי אמר ל-BBC: "מה שהוא עשה בפועל היה להקים מחנה ריכוז טוב לב, לא פעם אחת, אלא פעמיים והוא המשיך לאבד את האנשים שלו ולקבל אותם בחזרה בשוחד, בהטעיה, בהשחתת פקידים ובניצול הבירוקרטיה המדהימה של ה-SS, שהייתה מעורבת בצורה מגוחכת ומסודרת להפליא בשואה."
כאשר המלחמה הסתיימה, שינדלר התקשה להסתדר כשעסקיו כשלו, הוא פנה לאלכוהול. אלה שהוא הציל סיימו בניסיון להציל אותו ועזרו לתמוך בו מבחינה כלכלית. הוא מת בשנת 1974 בגיל 66. השורדים הביאו את שרידיו לארץ ישראל, שם נקבר בבית הקברות הקתולי בירושלים. הכתובת על קברו אומרת: "המציל הבלתי נשכח של 1,200 יהודים נרדפים."
בין אלה שהציל היו פפרברג ואשתו מילה. לאחר המלחמה, הזוג הגיע לארצות הברית ושם מצא את עצמו בבוורלי הילס. פפרברג לעיתים השתמש בשם לאופולד פייג'. קנילי ציין בזיכרונותיו מ-2008, ״בחיפוש אחר שינלדר״, שזה היה שם שהודבק לו כשהגיע לאי אליס ב-1947. הוא סיפר ל-BBC שכתיבת הספר הייתה אחת מרשימת המטלות שלו מאז מותו של פפרברג ב-2001. "הרגשתי שלמרות שדמותו של שינדלר הייתה גדולה, האיש שהביא אותי אליו היה גם דמות יוצאת דופן," אמר.
ספר מוערך וסרט עטור פרסים
כאשר סטיבן ספילברג זכה בפרס האוסקר לבמאי הטוב ביותר על ״רשימת שינדלר״ בטקס פרסי האקדמיה האמריקאית לקולנוע ב-1994, בנאומו הוא אמר: "זה לא היה יכול להתחיל בלי שורד בשם פולדק פפרברג… כולנו חייבים לו חוב כזה. הוא העביר את סיפורו של אוסקר שינדלר אלינו."
הסרט היה מבוסס על הרומן של קנילי, ״תיבת שינדלר״, שזכה בפרס בוקר היוקרתי של בריטניה ב-1982. היו שטענו כי לא היה צריך לסווג את הספר כעלילתי, שכן הסופר השתמש בטכניקות ספרותיות דמיוניות לתיאור אירועים אמיתיים, בדומה ליצירות כמו ״דם קר״ של טרומן קפוטה ו״החומר הנכון״ של טום וולף. כשחזר לשוחח על ספר הזיכרונות של שינדלר ב-2008, קנילי סיפר כי הוויכוח היה טוב לעסק. "היום, הארכיבישופים לא עושים טובה כזו לסופרים כשאוסרים עליהם לעלות לפודיום, אבל ויכוח ספרותי עוזר כמעט כמו שעשו הארכיבישופים של העבר בקידום ספר," אמר. בנאום קבלת פרס הבוקר שלו, קנילי הודה לפפרברג ולשאר ניצולי השואה שעזרו לו לספר את הסיפור. הוא אמר: "אני במצב יוצא דופן, דומה לזה של מפיק הוליוודי כשהוא מקבל את האוסקר שלו בהכנעה ומודה להרבה אנשים. בדרך כלל סופר לא צריך להודות לכל כך הרבה אנשים, אבל רוב הדמויות שלי עדיין חיות. ואני גם רוצה לזכור את הדמות יוצאת הדופן שאוסקר היה."
