פְּלַאגֶה. הנאצי שהציל יהודים

״לא הצלחתי לזהות את הגבולות שבהם התחילה או נסתיימה תחושת האשמה, ובמובן רחב יותר, כגרמני, אני, עצמי נושא את האשמה הזאת. אני מרגיש אחראי לכל מה שקרה. אני יודע דבר אחד בלבד: במהלך החיים הקצרים האלה, עליי לאהוב ולהגן על כל האנשים שנישאו אל לבי על ידי הגל הזה שאנו מכנים חיים.״

רבות סופר על השואה ועל חסידי אומות העולם, אך מעטים הם הסיפורים על נאצים שהצילו יהודים • פלאגה היה אחד כזה וכיום הוא הרב סרן היחידי בצבא הגרמני שהוכר על ידי יד ושם כחסיד אומות העולם.

את ההשראה לכתיבה עליו קיבלתי מסיפור סבי, בוריס ברוך בן יוסף פרוז׳ינין, שהוא וכל משפחתו ניצלו על ידי חייל נאצי או פרטיזן, מגיא ההריגה בסביבות בּוֹבְּרוּיְסְק, שבבלארוס. על ערש דוויי, בחורף 2003, סיפר לי סבי על חייל שהגיע ברכב והציל אותו ואת בני משפחתו מהבור הנורא. פרטים נוספים על אותה הצלה אין לי וכאשר שמעתי על סיפורו של פְּלַאגֶה הנאצי הטוב, התעורר בי הצורך לכתוב על הסיפור האחר, שלא בהכרח קשור לבני משפחתי, אך חושף אך טפח מעולמם המורכב של חסידי אומות העולם. מי יודע, יום אחד, אולי גם סיפור הצלת סבי יתגלה במלואו.

קווים לדמותו של פלאגה

קַארְל פְּלַאגֶה (Karl Plagge) נולד בעיר דָּרְמְשְׁטַאדְט שבקיסרות הגרמנית ב־10 ביולי 1897 למשפחה פרוסית שהגברים בה נטו לשרת בצבא. אביו מת ב־1904, מותיר את קארל לבדו עם אמו ואחותו הגדולה.

לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה על שם לודוויג גאורג (Ludwig-Georgs-Gymnasium), בית ספר תיכון שהתמקד בקלאסיקה, פלאגה גויס לצבא הגרמני הקיסרי. הוא לחם כסגן במלחמת העולם הראשונה בחזית המערבית והשתתף בקרבות הסום, בוורדן ובפלנדריה. הוא נשבה בידי הבריטים ב־1917 וחזר לביתו ב־1920, אז לקה בפוליו והפך נכה ברגלו השמאלית.

פלאגה רצה ללמוד רפואה, אך המשפחה הייתה ענייה והוא היה מובטל ולא הצליח להשיג את הכסף הדרוש לתשלום שכר הלימוד ונאלץ להתפשר וללמוד הנדסה כימית באוניברסיטה הטכנית בדרמשטאדט (Technische Universität Darmstadt) וסיים את לימודיו בשנת 1924. לאחר שסיים את לימודיו התחתן עם אנקה מדסן, אך בני הזוג נאלצו לחיות עם אמו מסיבות כלכליות. כמובטל, ניהל מעבדת תרופות מהבית. משפחתו סבלה קשות כלכלית כמו גרמנים רבים בגרמניה של סוף ימי רפובליקת ויימאר.

חוויותיו במלחמה ומצבו הכלכלי חיזקו בו את האידיאולוגיה השמרנית לאומית והוא הצטרף למפלגה הנאצית ב־1 בדצמבר 1931. מוקדם יחסית ולפחות שנתיים לפני עלייתם לשלטון. הוא נמשך אליהם בתחילה בעיקר בשל הבטחותיו של אדולף היטלר לשקם את הכלכלה הגרמנית ואת הגאווה הלאומית, שסבלו הגרמנים בשנים שלאחר חתימת חוזה ורסאי המשפיל. משכה אותו במיוחד ההבטחה להעסיק את אלפי החיילים המובטלים, כמוהו, ממלחמת העולם הראשונה.

כך, עד 1933 עבד פלאגה כמארגן מקומי בעיר הולדתו עבור המפלגה הנאצית. באותה עת הגיע לחילוקי דעות עם בכירים בסניף המפלגה בעירו לאחר שהוא סירב לקבל את תיאוריות הגזע הנאציות, שלדעתו לא היו מדעיות. הוא נגעל מרדיפת יריבים פוליטיים ומהשחיתות של מתפקדים נאצים רבים. הוא במקום לעזוב את המפלגה, לנסות לחולל בה שינוי מבפנים והסכים להתמנות למרצה מדעי ומנהיג מוסד חינוכי-פוליטי נאצי בדרמשטאדט, כחלק מרשות מוסדות חינוך קהילתיים (Nationalpolitische Erziehungsanstalten) שהוקמה באותה עת. מכיוון שסירב ללמד אידיאולוגיה גזעית נאצית, הוא פוטר מתפקידו בשנת 1935. פקיד מפלגה מקומי האשים את אותו בקשרים עם יהודים ובונים חופשיים, בטיפול ביהודים במעבדה הביתית שלו ובהתנגדותו לחרם הנאצי על עסקים יהודיים. הפקיד איים להביא את פלאגה בפני בית דין מפלגתי. פלאגה מיהר להפסיק את פעילותו במפלגה, כשהוא מאוכזב מהנאציזם.

מעט קודם לכן, כבר ב־1934 החל פלאג לעבוד בחברת ההנדסה Hessenwerks בניהולו של קורט הסה, שאשתו אריקה הייתה חצי יהודייה. באמצעות העסקת נאצי, קיווה הסה למנוע "אריזציה" של עסקיו. לאחר ארועי ליל הבדולח ב־1938, פלאגה היה לסנדקו קונראד, בנו של הסה. באותה שנה, פלאגה נכנס לתפקיד המהנדס הראשי של Hessenwerks, אחרי שהנאצים דרשו מהסה לגרש את אשתו היהודייה והלה סירב. המפעל נלקח מבעליו ופלאגה התמנה למנהלו.

פלאגה גויס לצבא גרמניה הנאצית (וורמאכט) כרב סרן במילואים בתחילת מלחמת העולם השנייה ובמקביל הפסיק לשלם דמי חבר למפלגה הנאצית. הוא שירת תחילה בפולין לאחר הפלישה הגרמנית אליה, הוא היה עד לזוועות כמו מעשי טבח, אונס, ביזה, עבודת כפייה ורצח שגרמו לו להחליט "לפעול נגד הנאצים".

מחנה HKP

בשנת 1941 הוצב לפקד על יחידת הנדסה בשם Heereskraftfahrpark 562 (יחידת אחזקת רכב 562, או HKP 562; פשוטו כמשמעו, "חניון כלי רכב צבאיים"), שהייתה אמונה על תחזוק ותיקון כלי רכב צבאיים שניזוקו בחזית המזרחית. לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, HKP 562 הועברה לווילנה, ליטא, בתחילת יולי 1941. פלאגה היה עד לרצח העם שבוצע נגד יהודי האזור. היה זה אז, כשהחליט לנסות להציל את היהודים מזוועות הנאציזם. הוא העניק תעודות עבודה לגברים יהודים ולמרות היותם חסרי כישורים (רובם היו רואי חשבון, רופאים, מורים או אמנים) , הסמיך אותם לעבודה כמכונאים.

אישור עבודה מסוג אלה שהעניק, סיפקו הגנה על העובד, על אשתו ועד שניים מילדיו מפני סריקות האס־אס שבוצעו בגטו וילנה, שבהן נלכדו ונהרגו יהודים ללא ניירות עבודה בשטח ההוצאה להורג של יער פונאר הסמוך. מחנה HKP 562 היה מבוקש במיוחד על ידי יהודים בשל מאמציו של פלגאה שהקפיד להתייחס היטב לעובדיו. הוא גם עשה מאמצים לסייע לפולנים ולשבויי מלחמה סובייטים שנאלצו לעבוד עבור הוורמאכט. פלאגה היה הקצין הבכיר ביותר ביחידה והצליח לשמור על עצמאותו כל עוד עבודת התיקון הסתיימה, ופעל לבודד את עובדיו מרצח העם שביצע האס־אס. בכל פעם שהגיעו חיילים בעלי דעות אנטישמיות או אלימים באופיים, דאג להקצותם למשימות אחרות, על מנת שלא יבואו במגע עם היהודים. חשוב היה לו להקיף את עצמו בקצינים שדגלו בהשקפות דומות לשלו והאמינו כי הנאציזם לא מייצג אותם כגרמנים.

הוא העלים עין מההברחות והשוק השחור שהחזיק את העובדים בחיים. במהלך סתיו 1941, כאשר יהודים רבים נאספו ונורו ב"אקציות" שביצע האס־אס, בית המלאכה של פלאגה היה המעסיק הרביעי בגודלו של יהודים בווילנה, עם 261 אישורי עבודה שחולקו. כאשר עובדיו נתפסו במהלך סריקות, פלאגה ניסה לשחררם מכלא לוקישקס (Lukiškės) בו נכלאו, לפני שניתן היה להוציאם להורג בפונאר. בשלהי 1941 נעצרו 70 פועלים יהודים ובני משפחותיהם. פלאגה הגזים בכוונה בחשיבותם למאמץ המלחמתי והצליח להבטיח את שחרור כולם. ב־1942 רוכזו לגירוש 200 יהודים שעבדו אצלו. פלאגה התווכח עם קצין האס־אס אוברשטורמפיהרר רולף נוגבואר (Rolf Neugebauer) בניסיון להבטיח את שחרורם, אך לא הצליח להציל אותם. ב־1943, לאחר משא ומתן עם האס־אס, הצליח פלאגה להרחיב את כוח האדם שלו מ־394 יהודים ביולי ליותר מ־1,000 עם חיסול גטו וילנה בספטמבר.

המחנה שלו שרד יותר משנתיים, במהלכן פלאגה תמך בעובדיו באמצעות אספקת מנות מזון מוגדלות וארוחות חמות לעובדי הסדנאות הטכניות שעליהן פיקד. תוספת זו למזון הצילה רבים ממקבלי האישורים ממוות ברעב. הוא אפשר ליהודים שעבדו מחוץ לגטו וילנה לסחור בחפצים עם גרמנים וליטאים, בתמורה למזון ולהבריח מזון לגטו, וכך אפשר הגדלתן של מכסות המזון של יושבי הגטו. הוא סיפק ליושבי הגטו ציוד רפואי, חומרי הסקה בחורפים ובגדים חמים. במספר מקרים הצילו פלאגה וחייליו מספר יהודים שנחטפו על ידי האס־אס באקציות.

בספטמבר 1943 עמד גטו וילנה בפני חיסול. כל היהודים שנותרו בגטו עמדו בפני גירוש על ידי האס־אס, ובמצב זה תעודותיו של פלאגה כבר לא יכלו להגן עליהם. הוא ניסה לבצר את מעמדה של יחידתו, HKP562, כמחנה לעבודת כפייה של הצבא הגרמני וכך למנוע מהאס־אס את היכולת לגרש ממנו אנשים באקציות — יהודים ובני משפחותיהם כאחד. כך, ב-16 בספטמבר 1943 העביר פלאגה למעלה מאלף יהודים (עובדיו ובני משפחותיהם) מגטו וילנה לבניין שהוקצה למחנה HKP בווילנה, מחוץ לתחומי הגטו. כשבוע לאחר מכן, ב־23 בספטמבר, חיסל האס־אס את גטו וילנה ושלח למחנות ריכוז ולהשמדה את כל יושביו.

תנאי המחייה

במחנה HKP היו תנאי המגורים והמחייה טובים יחסית למחנות עבודת כפייה אחרים של המשטר הנאצי. פלאגה ציווה על חייליו להתייחס בכבוד כלפי העובדים, אך לא הצליח למנוע את כניסתם של אנשי אס־אס למחנה HKP מספר פעמים, כמו גם את האקציות האיומות שעשו בו.

לאחר מרד גטו ורשה 1943 והגברת פעילות הפרטיזנים הסובייטיים, החליט היינריך הימלר, ראש האס־אס, לחסל את כל הגטאות, ללא קשר לעבודת הכפייה שסיפקו למאמץ המלחמתי של הוורמאכט. בפרט נתפס גטו וילנה כאיום בגלל תנועת המחתרת הענפה שלו וקרבת הפרטיזנים ביערות מסביב לעיר. פלאגה, שהועלה לדרגת רב סרן, השיג אישור מהאס-אס להקים מחנה ריכוז יהודי עבור יחידת HKP 562 ברחוב סובוץ' (Subocz) בפאתי וילנה. HKP 562 הייתה יחידת הוורמאכט היחידה שהורשתה להחזיק עובדים יהודים. ב-1 בספטמבר, כ־300 מעובדיו של פלגאה נתפסו על ידי האס-אס לצורך הובלה למחנה הריכוז קלוגה. פלאגה מיהר לתחנת הרכבת כדי להתווכח עם קצין האס-אס, ברונו קיטל, שהיה אחראי על החיסול. בהתחלה הצליח להבטיח את שחרורם, אך מפקדו של קיטל, רולף נאוגבאואר, הורה לגרשם בכל זאת. פלאגה ניסה ליצור קשר עם נויגבואר, אך לא הצליח, והיהודים גורשו כולם לקלוגה. לאחר מכן הורה לפקודיו לגייס עובדים יהודים אחרים במקום אלה שגורשו. ב־16 בספטמבר 1943 העבירו אנשיו של פלאגה למעלה מאלף מעובדיו היהודים ומשפחותיהם מגטו וילנה למחנה HKP ברחוב סובוץ' 37, שם הם נשארו בטוחים יחסית. פלאגה הציל לא רק עובדים גברים מיומנים אלא גם את נשותיהם וילדיהם, בטענה שהעובדים לא יוכלו לעבוד היטב ללא משפחותיהם. פחות משבוע לאחר מכן, ב־23 בספטמבר, חיסלו האס-אס את גטו וילנה. שאר יהודי וילנה הוצאו להורג מיד בגיא ההריגה של פונאר או שנשלחו למחנות ריכוז באירופה הכבושה בידי הנאצים. כמה יהודים הסתתרו בחורבות הגטו; בטענה שהוא זקוק לעובדים נוספים, פלאג הכניס מאה יהודים שנעצרו למחנה HKP. 100 יהודים נוספים הוברחו על ידי תנועת ההתנגדות בהסכמתו של פלאגה, והאוכלוסייה במחנה הגיעה לשיא של 1,250 בתחילת 1944.

באחד מימי נובמבר 1943, הצטוו כל עובדי המחנה להתייצב בחצר ליד גרדום שהוקם על ידי המשטרה היהודית על פי הוראת האס־אס. למחנה נכנס, במכונית פתוחה, הקצין ברונו קיטל, המחסל של גטו וילנה. הוא הגיע בלוויית אנשי אס-אס, שהובילו אישה יהודייה שברחה מהמחנה ושקיטל נתקל בה במקרה ברחוב בווילנה. קיטל ציווה להביא את בעלה (בפועל זה היה האיש שהופיע באופן פיקטיבי כבעלהּ ברישומי המחנה) ואת ילדתה הקטנה. את האישה וילדתה העמידו על הברכיים וקיטל ירה בהם בראש. את "הבעל" הוא ציווה לתלות על הגרדום. לאחר שחבל התלייה נקרע פעמיים (!) ניגש אליו קיטל וירה בראשו. למחרת, לאחר שהגברים יצאו לעבודה, פקדה הגסטאפו על שוטרי המחנה להוציא את הנשים והילדים מהחדרים לחצר. קיטל ניצב מולם בליווי שוטרים ליטאים ועל פי סימן שנתן הם סחבו והעמיסו נשים וילדים לתוך משאית. לאחר שהתמלאה המכסה — כ־35 נפשות — הן הובאו לפונאר ושם הוצאו להורג.

המחנה, שהורכב משני בנייני דירות שנבנו במקור כדי לשכן יהודים ברווחה, היה מוקף תיל ואובטח על ידי משתפי פעולה ליטאים ואנשי אס־אס. כ-60% מהיהודים עבדו בסדנה לתיקון כלי רכב או בחנות לתיקון מדי הוורמאכט. האס־אס דרש לסלק את העובדים הלא חיוניים, הנשים והילדים, אך פלאגה פעל להקים תעשיות שונות עבור שאר עובדיו, כולל חוות ארנבות, משתלה ונגרייה והכריז על כל עובדיו חיוניים למאמץ המלחמתי. 

דמותו של פלאגה הצטיירה בעיני היהודים כדמות מסתורית. בעוד המוות והסבל הנורא התגברו בגטו וילנה, עובדיו של פלאגה היו מוגנים. רבים מעובדי הסדנה זקפו זאת למאמציו של פלאגה עצמו. לא הובהר די הצורך איך ומדוע הוא הצליח להגן על עובדיו.

בהשוואה למחנות הריכוז בפולין תנאי החיים במחנה HKP היו סבירים באופן יחסי, ובכלל זה גם שעות העבודה. אמנם מנות המזון שהקציב האס-אס היו זעומות, אך בנוסף להתפתחות שוק שחור שאפשר רכישת מזון נוסף פעלה גם חנות מצרכים. בחדרי המגורים, שהיו משותפים למספר משפחות (שידנו במיטות קומותיים), היו מים זורמים ותנור בישול וניתן היה לבשל את האוכל בחדרים. האנשים לבשו את בגדיהם ולא בגדי פסים של אסירים. הגברים היו יוצאים לעבודה בבתי המלאכה השונים והנשים עבדו במתפרות לתיקון המדים של הגרמנים או בתיקון הגרביים שלהם. במחנה פעלה גם הנהגה יהודית עצמאית בראשותו של נוניה קוליש ואף היה כוח משטרה קטן בפיקודו של המהנדס פופ (פאפ), ששמר על הסדר.

בהזדמנויות מסוימות, מדיניות אי העימות של פלאג עם האס-אס הציבה אותו במצב של מלכוד 22 עם השלכות מוסריות חמורות. למרות הנסיונות להצלת היהודים, יחידת HKP 562 אולצה להשאיל משאיות ונהגים לאס-אס כדי להעביר יהודים לפונאר לצורך הוצאה להורג. בנובמבר 1943 ניסה אסיר יהודי בשם דוד זלקינד, אשתו וילדו להימלט מהמחנה ונתפסו על ידי הגסטפו. הם הוצאו להורג בחצר המחנה לעיני שאר האסירים; קצין האס־אס שהורה על ההרג דיווח שהדבר נעשה "בהתאם להוראת המפקד, מייג'ור פלאגה". לאחר הוצאתו להורג של זלקינד, הוצאו להורג 36 נשים יהודיות על ידי ברונו קיטל וחיילי אס־אס.

ב־27 במרץ 1944, בזמן שפלאגה חש בטוח מספיק לעזוב את המחנה, הוא נסע לבקר את משפחתו בגרמניה, אז ערכו האס-אס אקציית ילדים (Kinderaktion) איומה: הם נכנסו למחנה, אספו כ־250 ילדים וקשישים יהודים, והובילו אותם לפונאר להוצאה להורג. פלאגה אמנם טען עם שובו שהיה מציל את הילדים אילו היה נוכח, אך ספק אם היה יכול לעשות זאת. הסכמתו של פלאג לרציחות אלו הפכה אותו ל"משתף פעולה" לא פחות מאשר למציל. עם זאת, הצליח להציל יותר יהודים מכל מציל אחר מהוורמאכט בווילנה.

עם התקרבות הצבא האדום לווילנה ניסו רבים מהיהודים במחנה HKP להכין מקומות מסתור במקום, בעידודו של פלאגה. הם התחבאו ב"מאלינעס", מחבואים שהם הכינו מראש. הגרמנים המשיכו במשך שבועות, לערוך חיפושים במטרה לגלות את המחבואים, ולתפוס את היהודים שיצאו מהמחבואים, כאשר לא נותרו להם מזון ומים. התנאים היו בלתי נסבלים, והיו שיצאו מדעתם מחמת התנאים, והיה צורך להשתיקם.

ב־1 ביולי 1944 נשא פלאגה נאום בפני היהודים, עובדי מחנהו, בנוכחות קצין אס־אס שהיה במקום. הוא מסר להם שהוא מוצב מחדש בחזית המזרחית ושלמרות בקשותיו לא אושר לו לקחת עמו את עובדיו המיומנים, אך בעוד יומיים יוסעו גם הם מזרחה. 

לדברי ויליאם בגל, בנאום לעובדיו אמר פלאגה ״קו החזית זז מערבה והמשימה של HKP היא להיות תמיד מספר מסוים של קילומטרים מאחורי קו החזית… כתוצאה מכך, גם אתם היהודים, וגם העובדים תוזז… מאחר וכולכם מיומנים מאוד ועובדים מנוסים באזור בעל חשיבות רבה לצבא גרמניה, תועברו מחדש ליחידת HKP… במהלך הפינוי הזה ילווה אתכם האס-אס שהוא, ללא ספק, ארגון המוקדש להגנה על פליטים. לכן, אין מה לדאוג…״. בתשובה לשאלת היהודים הנאספים, הוסיף פלאגה כי אין צורך להביא את מזוודותיהם. חלק מאסירי המחנה פירשו את דבריו אלה כאזהרה והתחבאו במקומות מסתור, רובם במקומות מסתור שהכינו מראש (כפי שהעיד אחד מניצולי המחנה, יהודי מקהילת וילנה בשם מיכאל). 

כשהאס־אס הגיע למחנה ב-4 ביולי, הופיעו 500 יהודים במפקד והוצאו להורג בפונאר. השאר ניסו לברוח או הסתתרו בתוך המחנה. כ־150 או 200 יהודים שרדו את החיפושים ושוחררו על ידי הצבא האדום ב-13 ביולי. מתוך מאה אלף היהודים בווילנה, רק אלפיים שרדו את השואה; ניצולי מחנה HKP היוו את הקבוצה היחידה הגדולה ביותר. הם היגרו בין היתר לישראל, גרמניה, ארצות הברית, צרפת וקנדה.

לאחר המלחמה

לאחר שעזב את וילנה, פלאגה הוביל את יחידתו מערבה ונכנע לצבא ארצות הברית ב־2 במאי 1945 מבלי לספוג אפילו אבדן אחד מחייליו. הוא חזר לעיר הולדתו דרמשטאדט ומצא אותה מופגזת, כשמרבית מבניה הרוסים.

מכיוון שהצטרף למפלגה הנאצית מוקדם כל כך (כבר ב־1931) ופיקד על מחנה עבודה שבו נרצחו אסירים רבים (כ־800 מהם), הוא נשפט בשנת 1947 כחלק מתהליך הדה־נאציזיפיקציה בגרמניה שלאחר המלחמה; הוא שכר עורך דין כדי להגן עליו בבית המשפט בגרמניה המערבית. פלאגה ופקודיו לשעבר סיפרו לבית המשפט על מאמציהם לעזור לעובדי כפייה יהודים; סניגורו של פלאגה ביקש לסווג אותו כמזוהה אידיאולוגית אך לא כנאצי פעיל. אסירים לשעבר ממחנה HKP 562 שהיו במחנה העקורים לודוויגסבורג שבשטוטגרט סיפרו על מעשיו של פלאגה לאישה בשם מריה אייכמולר. לאחר שהיא קראה על המשפט בעיתון מקומי, העידה אייכמולר בעד פלאגה, מה שהשפיע על תוצאת המשפט לטובתו. 

בית המשפט זיכה אותו, אך לא פטר את פלאגה לחלוטין, משום שסבר שמעשיו הונעו דווקא מסיבות הומניטריות ולא מהתנגדות פעילה לנאציזם. ייתכן שהשופטים נרתעו מלהכיר בהיקף ההישגים ההומניטריים של פלאגה, משום שהם הטילו אור רע על אדישותם של גרמנים רגילים לשואה ושימור השופטים הנאצים במערכת המשפט המערב־גרמנית שלאחר המלחמה. בית המשפט ביקש לסווג את פלאגה כ"מקבל חנינה" אך פלאגה דרש לקבל מעמד של "תומך נאצים לשעבר" והאשים עצמו על כך שלא עשה מספיק לטובת היהודים.

לאחר המשפט, פלאגה חי את העשור האחרון לחייו בשקט ומת מהתקף לב בדרמשטאדט ב־19 ביוני 1957. במכתב לעורך דין יהודי, ר' שטראוס, מיום 26 באפריל 1956, השווה פלאגה את עצמו לד"ר ריו, דמות ברומן המגיפה של אלבר קאמי. ברומן, שנכתב בזמן שקאמי חי תחת הכיבוש הנאצי בצרפת, ריו מסכן את חייו כדי להציל אנשים מהמגפה, אך מאמציו אינם יכולים להציל אנשים רבים מאוד ולעתים קרובות נראים חסרי תועלת. כמו פלאגה, ריו אינו רואה את עצמו כגיבור. פלאגה, במקורו לותרני, איבד את אמונתו באלוהים בגלל הזוועות שהיה עד להן במהלך השואה.

מוזיאון יד ושם הכיר בפלאגה כחסיד אומות העולם ב־2005, לאחר שנים של דחיות לבקשות כאלה מצד ניצולים. הבקשה הראשונה להכיר בו ב־2002 נדחתה. בשנה שלאחר מכן הניצולים פנו שוב וקיבלו תשובה: "איננו מבינים מאילו סיכונים אפשריים הוא יכול לפחד מהממונים עליו" לפי יד ושם, מאמציו של פלאגה להציל פועלים יהודים ולטפל בהם באופן אנושי עשויים לשרת את כלכלת המלחמה הגרמנית. קבוצת הניצולים לא הסכימה והצביעה על כך שניתן היה להתייחס לחיילי הוורמאכט שמסייעים ליהודים באותו אופן כמו יהודים; ואכן, סמל הוורמאכט אנטון שמידט הוצא להורג ב־1942 בשל סיוע ליהודים בגטו וילנה. ב־2004 התגלה המכתב שכתב פלאגה ב־1956 לרב יהודי בשם שטראוס. באותה שנה התגלתה התכתבות בין פלאגה לקצין האס-אס אוברשטורמבנפיהרר וילהלם גיקה (Wilhelm Göcke), ששכנעה את האחרון לחוס על עובדי הכפייה של מחנה HKP 562. לבסוף, ועדת יד ושם הצביעה ב־22 ביולי 2004 להכיר בפלאגה כחסיד אומות העולם. בטקס, שנערך בירושלים ב-11 באפריל 2005, השתתפו ניצולים רבים, בהם קונרד הסה וכמה מקרובי משפחתו של פלאגה. מרדכי פלדיאל, מנהל הוועדה, הודה לפרל גוד על כך שנסע לווילנה עם משפחתו והוציא לדרך שרשרת אירועים שאפשרה לחשוף את מעשיו של פלאג במהלך המלחמה. מכיוון שפלאגה לא הותיר אחריו צאצאים, נשיא האוניברסיטה הטכנית של דרמשטאדט קיבל את הפרס בשמו.

פסל של פלאגה הוצב בשטח בית הספר של הגימנסיה לודוויג-גיאורג בדרמשטאדט. לאחר סריקות שנערכו באזור מחנה HKP 562 בשנת 2017, הוצג בווילנה בשנה שלאחר מכן סרט תיעודי על פלאגה והמחנה בשם "הנאצי הטוב" שהופק בשיתוף פעולה בין הבמאי הקנדי שמחה יעקובוביץ׳ ותאגיד השידור הישראלי כאן.

מעשיו של פלאגה היו חריגים ביותר: מעט מאוד חיילי הוורמאכט עזרו ליהודים במהלך השואה. עם זאת, החיילים בפיקודו ופקידים אחרים בוורמאכט, כולל הנס כריסטיאן הינגסט, המנהל האזרחי של וילנה הכבושה על ידי גרמניה, היו מודעים למאמצי החילוץ של פלאגה ולא גינו אותו. ההיסטוריון קים פרימל, חוקר את חברי הוורמאכט שהצילו יהודים בווילנה, הגיע למסקנה שפלאגה "נשאר באזור אפור של פשרה מוסרית, אשר, עם זאת, הייתה חיונית להצלחת מאמצי ההצלה [שלו]".

הנאצי הטוב של בוברויסק?

ובמקום שבו יש לפחות נאצי אחד שהתכחש לאידיאולוגיה הרצחנית של ארצו וסייע ליהודים, אולי ישנם עוד. ומי יודע אולי אגלה טפח נוסף מסיפור ההצלה של סבי.

בחנוכה 2003, זמן קצר לפני מותו, סבי בן ה־79 אזר אומץ לספר מעט מחוויותיו בשואה. סבי, בוריס ברוך בן יוסף פרוז׳ינין, נולד ב־1924 בעיר בּוֹבְּרוּיְסְק במחוז מוהילב שברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של בלארוס, למשפחה יהודית בת שורשים חסידיים.

בּוֹבְּרוּיְסְק היא עירם של אב"א אחימאיר (מבית גייסינוביץ) ושל ברל כצנלסון, של קדיש לוז ושל יוסף כצנלסון, של דוד שמעוני ושל בוקי בן יוגלי. זו הייתה עיר יהודית ובה גם התיישבו חסידי קהילת חב״ד בוברויסק. את כל "הפנינים היהודיים" הללו אין זוכרים תושביה המודרניים של עיר נידחת זו, אי שם בדרום בלארוס.

ב־1941, המלחמה תפסה את סבי כנער בן 17 וכאשר הגיעו הגרמנים לעיר הספיקו מחצית מיהודי העיר להימלט. לאחר כיבוש העיר בידי איינזצגרופן B ב־28 ביוני 1941, הוקם גטו בוברויסק. האם גורשה משפחת פרוז׳ינין לאותו גטו? אין לי שמץ. ידוע כי שתי אקציות נערכו בסתיו אותה שנה, במהלכן נרצחו כ־800 מיושבי הגטו. האם הובלה משפחתו של סבי באחת האקציות הללו והצליחו להינצל? גם זאת איני יודע.

ב־7 בנובמבר 1941 ערכו הגרמנים אקציה גדולה בגטו שבעיר, בה רצחו בסיוע שוטרים בלארוסים 5,281 יהודים מהגטו ליד הכפר קמנקה, כ־9 ק"מ מהעיר. ב־30 בדצמבר 1941 הם ערכו אקציית חיסול בגטו, בה רצחו כ־7,000 יהודים נוספים בשטח שדה תעופה צבאי הסמוך. אנו יודעים על פעילות של בלארוסים מקומיים שהצילו יהודים, אבל הנה התהייה: סבא היה משוכנע וזה מה שהוא זכר; שהוא וכל משפחתו ניצלו על ידי חייל נאצי או פרטיזן, מגיא ההריגה בסביבות בוברויסק, שבבלארוס. החייל הגיע ברכב וחילץ אותו ואת בני משפחתו מהבור הנורא. האם היה חייל נאצי? אחרי הכל, מהיכן השיג רכב? האם היה פרטיזן? או אולי שוטר בלארוסי? איני יודע.

סבא וכל משפחתו ניצלה. אנו יודעים שהם שילמו הרבה מאוד כסף כדי להינצל. הם הצליחו להגיע לשטחי ברית המועצות והתיישבו בעיר לנינגרד. סבא התגייס לצבא האדום ושירת במפעל הנשק קירוב (Кировский Завод). האם המשפחה ניצלה והייתה מאותם יהודים שהצטרפו לפרטיזנים והצליחו להימלט מכוחות הנאצים? כמו 218 היהודים שהציל ניקולאי קיסליוב? איני יודע. אני רק זוכר את האימה בעיניו של סבא כשסיפר על חוויותיו המזוויעות מהשואה. הוא שוב היה כמו נער בן 17 שהיה עד לטבח שבוצע בגיא ההריגה, לחיילים הגרמנים היורים עליהם. ואז שאון הרכב המגיע באישון ליל והחייל ששלף את המשפחה מן הבור. האם נורו וניצלו ממוות? או שמא, לא נורו על מנת להצילם? אין לי שום מידע שיכול לאמת או להפריך. רק את זכרון סבא המספר לי את שעבר עליו, זמן קצר לפני שהשיב את נשמתו לבורא.

אין הרבה סיפורים על נאצים שהצילו יהודים בחזית המזרחית, לא כל שכן באתרי הטבח בבלארוס, שלא לדבר על בוברויסק, כך שהתעלומה היא גדולה. אין לי פרטים נוספים על אותה הצלה ורב הנסתר על הגלוי.

סוף דבר?

״אולי לאחרים חסרה רק מעט נחישות לפעול באותו אופן כדי למנוע או להפחית את הזוועה. מעולם לא חשתי שהעבודה הזו דורשת אומץ מיוחד. זה רק דרש כוח משכנע שכל אחד יכול לשאוב ממעמקי המצפון המוסרי שיש לכל אחד. יתרה מכך, זה דורש אולי קצת רצון טוב, מדי פעם רעיון טוב והתמסרות למשימה שלפנינו. אף פעם לא הייתה לי הרגשה שאני בסכנה גדולה… בעצם, אני לא ׳גיבור׳ אלא אדם די ביישן.״ – קארל פלאגה

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.