בשעה 21:11 ב-4 ביולי 1942 התקבלה באוקיינוס הארקטי הודעה בהולה מהאדמירליות הבריטית: כוח הסיירות שליווה את שיירת PQ-17 נדרש לסגת מערבה במהירות גבוהה. כעבור 12 דקות באה הוראה נוספת, הפעם לאוניות הסוחר: להתפזר ולהמשיך עצמאית אל הנמלים הסובייטיים. בשעה 21:36 נשלחה הודעה שלישית, בדרגת הדחיפות הגבוהה ביותר: השיירה צריכה להתפזר. עבור המפקדים בים כמעט לא הייתה דרך אחרת לפרש את רצף ההודעות. אוניית המערכה הגרמנית "טירפיץ" כנראה מתקרבת, וקרב בין הכוחות הכבדים עומד להתחיל.
אלא שבאותו רגע "טירפיץ" עדיין לא הייתה בדרכה אל השיירה. כוח אוניות המערכה הגרמני יצא לים רק ב-5 ביולי, לאחר שכבר ניתן צו הפיזור, וגם יציאתו הסתיימה במהרה בחזרה לבסיס. אוניות הסוחר של PQ-17, לעומת זאת, כבר נשלחו לכל עבר תחת שמש הקיץ הארקטית, ללא מערך השיירה שאפשר להן לרכז אש נגד מטוסים וללא חלק גדול מן המשחתות שאמורות היו להגן עליהן. בתוך ימים אחדים התוצאה נמדדה בעשרות אוניות שטובעו או ננטשו, מאות כלי רכב משוריינים ומטוסים שאבדו ואלפי טונות של אספקה שנעלמו במים הקרים שבין האי הדובי, נובאיה זמליה וחופי צפון ברית המועצות.
הדרך הקצרה והמסוכנת לברית המועצות
כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נוצרה במהירות מערכת יחסים צבאית חדשה בין מוסקבה לבין בריטניה וארצות הברית. עוד לפני הסדרת תוכנית האספקה הרחבה נשלחו לברית המועצות מבריטניה מאות מטוסים, גומי, מתכות, מיליוני זוגות נעליים וחומרים נוספים. בין 29 בספטמבר ל-1 באוקטובר 1941 נפגשו נציגי ברית המועצות, בריטניה וארצות הברית בוועידת מוסקבה והגיעו להסכמה על משלוחים הדדיים. תוכנית האספקה נועדה לסייע למדינה שאיבדה במהירות ציוד צבאי עצום ושנאלצה להעביר מפעלי תעשייה מאזורי לנינגרד ואוקראינה מזרחה, תהליך שאיים להפחית זמנית את ייצור המטוסים מכ-80 לכ-30 מטוסים ביום.
ההתחייבויות כללו מאות מטוסים וטנקים בכל חודש. בין הנתונים שנקבעו הופיעו 400 מטוסים בחודש, כאשר היחס המתוכנן בתחילה היה שלושה מפציצים לכל מטוס קרב ובהמשך שונה, 500 טנקים, 300 נושאי גייסות מסוג ברן, כ-43 אלף טונות אלומיניום, 3,862 מכונות כלים וכן חומרי גלם, מזון וציוד רפואי. בריטניה התחייבה באוקטובר 1941 לפעול לקצב של שיירה ארקטית אחת בכל עשרה ימים. בהמשך הוזכרו גם יעדים של 1,200 טנקים בחודש מיולי 1942 עד ינואר 1943, ולאחר מכן 2,000 טנקים ו-3,600 מטוסים נוספים.
הבעיה הייתה כיצד להביא את המטען. הדרכים הישירות דרך הים השחור והים הבלטי נחסמו בידי האויב. נותרו שלושה נתיבים עיקריים: האוקיינוס השקט, איראן והצפון הארקטי. המסלול הפסיפי היה בטוח יחסית, אך ההפלגה נמשכה 18 עד 20 ימים, ולאחריה היה צורך להעביר את הסחורות ברכבות לרוחב ברית המועצות. לאחר כניסת יפן למלחמה יכלו לפעול בו בעיקר כלי שיט סובייטיים, וגם הם הותקפו לעיתים בידי היפנים חרף הנייטרליות שבין המדינות. המסלול מאזור ניו יורק דרך כף התקווה הטובה לאיראן דרש כ-75 ימים בים, ולאחר מכן מסע יבשתי נוסף דרך איראן ודרום ברית המועצות.
הנתיב הצפוני היה קצר בהרבה. המרחק מבריטניה סביב נורבגיה הכבושה לגרמניה היה כ-1,800 עד 2,000 מיילים ימיים, בערך 3,330 עד 3,700 קילומטרים, וההפלגה נמשכה בדרך כלל 10 עד 14 ימים. נתונים אחרים באותו תיעוד מציבים את המסלול בטווח של כ-1,400 עד 2,000 מיילים ימיים, כ-2,600 עד 3,700 קילומטרים. המסע הלוך ושוב של אוניית מלחמה למורמנסק היה עשוי להימשך כשלושה שבועות.
אך הקיצור הגאוגרפי היה אכזרי מבחינה צבאית. חלק גדול מן הדרך עבר ליד נורבגיה, שבה החזיקה גרמניה בסיסי אוויר, צוללות ואוניות מלחמה כבדות. ברית המועצות עצמה התקשתה לספק את יכולת ההובלה והאבטחה שנדרשה. על פי תוכנית של כ-500 אלף טונות אספקה בחודש, היכולת הסובייטית העצמאית הייתה רק כחמישית מן הכמות. הצי הצפוני הסובייטי מנה בתחילת המלחמה 51 כלי שיט, ובהם שמונה משחתות ו-15 צוללות, והתקשה להגן לבדו על התנועה הימית.
האחריות הכוללת לארגון השיירות ולהגנתן מאיסלנד לברית המועצות ובחזרה הוטלה על האדמירליות הבריטית. אזורי האחריות של הבריטים ושל הצי הצפוני הסובייטי חולקו בקו אורך 20 מעלות מזרח בים ברנץ. הסובייטים נדרשו לסייר לאורך גבול הקרח, להציב צוללות מול נתיבי היציאה של אוניות גרמניות, לעקוב אחר שדות תעופה, לחפש צוללות אויב ולהיפגש עם השיירות המתקרבות.
מורמנסק, ארכנגלסק והשיירות הראשונות
מורמנסק הייתה נמל שאינו קופא בחורף, אך החזית עברה במרחק של כ-40 קילומטרים ממנה. העיר ספגה הפצצות חוזרות, וחלק מציוד הנמל פונה. לכן המשלוחים הראשונים הופנו לארכנגלסק. ב-31 באוגוסט 1941 הגיעה לשם השיירה הראשונה, "דרוויש", שנקראה בהמשך PQ-0, ובה שש אוניות סוחר. ב-11 באוקטובר הגיעה PQ-1.
גם ארכנגלסק לא סיפקה פתרון פשוט. יכולת הנמל הייתה מוגבלת, ומאוקטובר 1941 נערכו בו עבודות חפירה והעמקה רחבות, נבנו רציפים חדשים, הונחו מסילות רכבת והותקנו מנופים. לקראת החורף התברר שנמל קפוא אינו יכול לקבל את נפח התנועה המתוכנן, ולכן בנובמבר החלו לשקם ולהרחיב את מתקני מורמנסק. ב-11 בינואר 1942 הגיעה לשם השיירה PQ-7.
עד סוף 1941 הובלו בנתיב הצפוני 154 אלף טונות מתוך 360,778 טונות שסופקו לברית המועצות, יותר מ-40 אחוזים מן הכמות הכוללת. מספטמבר עד דצמבר עברו שבע שיירות מסדרת PQ ובהן 53 אוניות ללא אובדן אחד. הן הביאו 750 טנקים, 800 מטוסים, 2,300 כלי רכב ויותר מ-100 אלף טונות של מטען נוסף.
התקופה השקטה לא נמשכה. ב-2 בינואר 1942 הטביעה הצוללת U-134 את אוניית הסוחר הבריטית "וזיריסטן" משיירת PQ-7A. ב-17 בינואר, במהלך PQ-8, הטביעה U-454 את המשחתת הבריטית "מטאבלה". עד פברואר עברו 93 אוניות ב-12 שיירות, ועד אז אבדה רק אוניית סוחר אחת, אבל היה ברור שהגרמנים לומדים את הנתיב ומרכזים נגדו כוח.
כשה"טירפיץ" הגיעה לנורבגיה
פשיטות בריטיות על החוף הנורבגי ב-26 וב-27 בדצמבר 1941 חיזקו אצל היטלר את החשש מפני נחיתה של בעלות הברית בנורבגיה. ההוראה שיוחסה לו הייתה פשוטה: הצי הגרמני נדרש להשתמש בכוחותיו להגנת נורבגיה. כדי לעשות זאת הועברו צפונה גם אוניות כבדות, שהיו יכולות לשמש בעת הצורך נגד שיירות האספקה.
ב-16 בינואר 1942 עגנה בטרונדהיים "טירפיץ", אוניית המערכה האחות של "ביסמרק". בין 21 ל-23 בפברואר הצטרפו אליה באזור "אדמירל שֶר", שנודעה כ"אוניית מערכה זוטא", והסיירת הכבדה "פרינץ אויגן", שהועברו מן הים הבלטי. מעתה נדרש הצי הבריטי לאבטח את השיירות גם באמצעות אוניות מערכה ונושאות מטוסים. בגלל הסכנה מן האוויר לא יכלו הכוחות הכבדים הבריטיים להתקרב יותר מדי לחופי נורבגיה, ולכן הוצבו כחיפוי רחוק באזור שבין איסלנד לאי יאן מאיין.
אדמירל ג'ון טוֹבִי הציע לתאם בין שיירה הנעה מבריטניה לברית המועצות לבין שיירת אוניות ריקות היוצאת בכיוון ההפוך. בדרך זו ניתן היה להשתמש באותם כוחות כבדים כדי להגן על שתיהן. PQ-12 ו-QP-8 היו הראשונות שהופעלו על פי השיטה הזאת. PQ-12 יצאה ב-1 במרץ 1942. החיפוי הרחוק כלל את אוניות המערכה "קינג ג'ורג' החמישי" ו"דוק אוף יורק", סיירת המערכה "רינאון" ונושאת המטוסים "ויקטוריוס".
ב-6 במרץ יצאה "טירפיץ" לחפש את PQ-12. הראות הגרועה מנעה ממנה למצוא את השיירה. שלושה ימים לאחר מכן יצאו 12 מפציצי טורפדו מ"ויקטוריוס" לתקוף את "טירפיץ". הם לא פגעו בה, אך עצם ההתקפה המחישה לגרמנים כי אוניית המערכה שלהם עלולה להפוך מציידת לניצודה. זיכרון ציד "ביסמרק" היה עדיין טרי.
ככל שהאביב התקדם, שעות האור הארקטיות התארכו. עבור הגרמנים פירוש הדבר היה יותר זמן לאיתור ולהפצצת שיירות. הקרח אילץ את השיירות לעבור קרוב יותר לבסיסי האוויר הגרמניים. PQ-13 ו-QP-9 לוו באובדן ובנזק, ובמהלכן נפגעה הסיירת הקלה "טרינידד". בראשית מאי, במהלך PQ-15 ו-QP-11, אבדה הסיירת "אדינבורו", שנשאה זהב סובייטי ששימש לתשלום עבור רכישות שלא נכללו בהסדר השאל-החכר ובמסגרת מה שתואר כ"השאל-החכר הפוך". מתקני התיקון בצפון ברית המועצות לא התאימו לתיקון "טרינידד", והיא נשלחה לבריטניה, אך הוטבעה בדרך בידי מטוסים גרמניים.
אדמירל טובי הזהיר כי אם שיירות חייבות להמשיך מסיבות פוליטיות, יש לצפות לאבדות כבדות מאוד. הלורד הראשון של הים, דָדְלִי פָּאוּנְד, תמך בהערכתו. בסוף אפריל כבר המתינו בנמלי ארצות הברית ובריטניה 107 אוניות עמוסות מטען לברית המועצות. סטלין דרש מצ'רצ'יל לנקוט את כל האמצעים הדרושים כדי שהמשלוחים יגיעו במאי. ב-27 באפריל כתב פרנקלין ד' רוזוולט לצ'רצ'יל כי ארצות הברית השקיעה מאמץ כה גדול בהבטחת האספקה לברית המועצות, עד שחסימתה תהיה טעות חמורה אלא אם קיימים מכשולים שאי אפשר להתגבר עליהם. צ'רצ'יל הורה להמשיך.
צ'רצ'יל הוסיף כי לדעתו PQ-16 צריכה לצאת לים גם לנוכח הסכנה, וכי המבצע יהיה מוצדק אפילו אם רק מחצית מן האוניות יגיעו ליעדן. PQ-16 יצאה מרייקיאוויק ב-21 במאי עם 35 אוניות, והייתה השיירה הגדולה ביותר שנשלחה עד אז לברית המועצות. QP-12 בכיוון ההפוך כללה 15 אוניות. ארבע סיירות סייעו בחיפוי, אך בעקבות גורלן של "אדינבורו" ו"טרינידד" הן נדרשו לעזוב את השיירה כ-250 מיילים ימיים, כ-463 קילומטרים, מדרום-מערב לאי הדובי. למרות התקפות אוויריות כבדות שכללו מפציצי טורפדו ומפציצי צלילה, PQ-16 הגיעה למורמנסק ולארכנגלסק לאחר שאיבדה שבע אוניות. QP-12 עברה ללא אבדות. באותן נסיבות הדבר נחשב להצלחה.
המבצע הגרמני: "מהלך הפרש"
בסוף האביב של 1942 החל הצי הגרמני להכין את מבצע Rösselsprung, דהיינו "מהלך הפרש". התוכנית נועדה להשמיד שיירת PQ באמצעות פעולה משולבת של אוניות שטח, צוללות ומטוסים. ב-15 ביוני הציג אדמירל אֶרִיך רֶדֶר את התוכנית להיטלר. היטלר הסכים בתנאים מגבילים: "טירפיץ" לא תסתכן בעימות עם כוח בריטי עדיף, והלופטוואפה יספק לה חיפוי אווירי.
אדמירל אוֹטוֹ שְנִיוִינְד קיבל את הפיקוד הטקטי על כוח אוניות השטח והניף את דגלו על "טירפיץ". אדמירל הוּבֶּרְט שְמוּנְדְט פיקד על הצוללות מנרוויק, מספינת הפיקוד "טנגה". גנרל-אדמירל קַרְלְס נדרש לנהל את המבצע ברמה האופרטיבית ממפקדת קבוצת הצי "צפון" בקיל.
חלוקת התפקידים הייתה ברורה. המטוסים נדרשו למצוא את השיירה ואת אוניות החיפוי הכבדות, לעקוב אחריהן ולהעביר את תנועותיהן לצי. מטוסי קרב היו אמורים להגן על אוניות השטח הגרמניות ולהובילן אל כוח הליווי. אוניות המערכה והסיירות הכבדות נועדו להשמיד את הליווי, המשחתות הגרמניות להגן על הכוח הכבד מפני התקפות טורפדו, ולאחר קריסת ההגנה אמורות היו הצוללות והמטוסים להשמיד את אוניות הסוחר.
בטרונדהיים רוכזו "טירפיץ" ו"אדמירל היפר". בתכנון צורפו אליהן המשחתות "קרל גלסטר", "פרידריך אין", "הנס לודי" ו"תאודור רידל" וכן ספינות הטורפדו T7 ו-T15. כוח נוסף באזור נרוויק כלל את "ליצו", "אדמירל שר", המשחתות Z24, Z27, Z28, Z29 ו-Z30 וספינת האספקה "דיטמרשן". התוכנית הייתה להביא את שתי הקבוצות לפיורדים צפוניים, לתדלק, להמתין לאישור מקיל, להיפגש כ-100 מיילים ימיים, כ-185 קילומטרים, מצפון-מערב לכף הצפון ולפנות לעבר PQ-17 ממזרח לאי הדובי.
בפועל עוד לפני הקרב החל הכוח הגרמני להיפגע מן הים והחוף. "ליצו" פגעה בסלע תת-ימי בליל 3 ביולי ונאלצה לפרוש. כמה משחתות עלו על שרטון בערפל ונשלחו בחזרה. הסתירה הבסיסית בהנחיות הגרמניות נותרה בעינה: להשמיד את השיירה, אך לא לסכן את "טירפיץ".
בים כבר המתינה להקת הצוללות "אייסטויפל", "שד הקרח". במהלך יוני נפרסו באזור עד 11 צוללות. בין אלה שנשלחו צפונה היו U-657, U-88, U-355, U-334, U-457, U-255 ו-U-456. באמצע החודש כבר מנתה קבוצת הצוללות הארקטית כעשר סירות פעילות.
חיל האוויר הגרמני נערך לציד
הלופטוואפה הגדיל במידה ניכרת את כוחו בצפון נורבגיה. בראש צי האוויר החמישי עמד גנרל-אוברסט הָאנְס-יוּרְגֶן שְטוּמְפְּף. מפקדתו הייתה באוסלו. תחתיה פעלו מסגרות אוויריות בצפון ובמערב נורבגיה, ובהן פיקוד צפון-מזרח בפיקוד קולונל הרמן בוש, פיקוד צפון-מערב בפיקוד אלכסנדר הולה ופיקוד לופוטן בפיקוד ארנסט-אוגוסט רוט.
בקירקנס פעלו יחידות של כנף המפציצים 30, כנף הקרב 5, כנף מפציצי הצלילה 5, כנף המפציצים 26 ויחידות סיור ימי וארוך טווח. בסולה פעלו בין היתר כנף המפציצים 26, כנף 40, יחידת סיור חופי 906, יחידת האוויר של "טירפיץ" ויחידת סיור ארוך טווח 120. בברדופוס נמצאו יחידות נוספות של כנף המפציצים 30, כנף הקרב 5, כנף 26, כנף מפציצי הצלילה 5 וסיור. באזור טרונדהיים פעלו יחידות קרב נוספות.
עד תחילת יוני עמד לרשות הגרמנים כוח של 264 מטוסים: 103 מפציצי Ju 88, ארבעים ושניים He 111 ששימשו גם כמפציצי טורפדו, 30 מפציצי צלילה Ju 87, שמונה Fw 200 ו-22 מטוסי Ju 88 לסיור ארוך טווח, 44 סירות מעופפות BV 138 לסיור קצר יותר ו-15 מטוסי ים He 115.
גם שירות החילוץ הגרמני היה חלק מן המערכת. שירות ההצלה האווירי-ימי, בשיתוף הקריגסמרינה, אגודת ההצלה הימית הנורבגית וכלי שיט מזדמנים, הפעיל מטוסים מסוג He 59, Do 18 ו-Do 24. אזורי החילוץ VIII ו-IX פעלו מנורבגיה. מפקד צי האוויר החמישי ביקש לחזקם, אך המחסור במטוסים מנע זאת. שְטוּמְפְּף טען שאנשי צוות אוויר הנשלחים למשימות כאלה חייבים לפחות לקבל סיכוי להינצל.
במקביל התחזק גם חיל האוויר הסובייטי באזור היעד. במהלך PQ-16, בסוף מאי, כניסת משחתות סובייטיות וטיסות מפציצים ומטוסי קרב הקשו על הגרמנים. הגרמנים טענו שבמאי הפילו 162 מטוסים סובייטיים, מתוכם 113 מטוסי "הוריקן" שנמסרו מבריטניה, וב-28 במאי טענו ל-22 הפלות ללא אובדן. ההערכות הללו תוארו כמוגזמות. שדות התעופה הגרמניים בפצ'נגה, קירקנס ובאנאק הותקפו שוב ושוב, וב-29 במאי אף נעשה ניסיון סובייטי לשבש תדרי רדיו של הלופטוואפה.
במרץ צורף לצי הצפוני הסובייטי רגימנט הקרב ה-95, שהחזיק שתי טייסות של מטוסי Pe-3 ארוכי טווח. תפקידו היה להעניק חיפוי עד למרחק של כ-200 קילומטרים מן הכניסה למפרץ קולה. אלא שבמאי וביוני השיג הלופטוואפה עליונות אווירית באזור, מורמנסק ספגה הפצצות כבדות, חלקים נרחבים מעיר העץ עלו באש והנמל נפגע עד שהתקשה לקבל אוניות.
מודיעין הרדיו הפיני מילא אף הוא תפקיד בתכנון הגרמני. מפענחי צפנים פינים העבירו לגרמנים תשדורת סובייטית מפוענחת ובה מידע מפורט על PQ-17. בתיעוד אחר מופיעה ידיעה על פענוח פיני של תשדורת סובייטית בתחילת ספטמבר, תאריך שאינו יכול להתייחס ישירות להכנות לשיירה שיצאה ביוני. שתי הקביעות קיימות בתיעוד ואינן מתיישבות כרונולוגית זו עם זו.
מלחמת הצפנים שמאחורי האוניות
גם הבריטים וגם הגרמנים קראו חלק מתעבורת הקשר של הצד השני. בבלצ'לי פארק הצליחו הבריטים לפענח חלק מהודעות האניגמה הגרמניות. ב-1 בפברואר 1942 שינו צוללות האוקיינוס האטלנטי והים התיכון את הגדרות ההצפנה שלהן, אך התעבורה הארקטית המשיכה זמן מה להשתמש במערכות שהיו מוכרות לבריטים. תחנות האזנה יירטו גם קשר של הלופטוואפה.
מנגד, שירות האזנה הגרמני B-Dienst היה רחוק מעיוורון. כבר בשנים 1940 ו-1941 השתמש במודיעין אותות בריטי כדי ללמוד על תנועות ימיות. בפברואר 1942 פוצח הצופן הימי הבריטי מספר 3, ובמרץ הצליחו הגרמנים לקרוא לעיתים עד 80 אחוזים מן התעבורה שהועברה בו. היכולת הזאת נמשכה עד 15 בדצמבר 1943.
המאבק על PQ-17 התנהל אפוא גם בעולם שבו כל הודעת רדיו עלולה הייתה לגלות מסלול, כוונה או מיקום. לאחר גילוי השיירה נשברה שתיקת האלחוט שלה, והמידע החל לנוע בשני הכיוונים כמעט מהר כמו האוניות עצמן.
תוכנית הליווי של PQ-17
הבריטים הגדירו שיירה ככלי סוחר אחד לפחות המפליג תחת הגנת כלי מלחמה אחד לפחות, אך PQ-17 הייתה מערכת מורכבת בהרבה. השיירות הארקטיות הפליגו בשורות ארוכות של טורים קצרים. קומודור שיירה, בדרך כלל קצין צי ותיק או איש המילואים, תיאם בין רבי החובלים וקציני האיתות. אונייתו זוהתה בדגלון לבן בעל צלב כחול. בצוותי האיתות נשאו ספרי קוד שניתן היה להטביע במהירות באמצעות שק משוקלל אם אונייה נפלה בידי האויב.
המשחתות לא היו המשאב היחיד. אוניות דיג מכמורת שהוסבו ללוחמה נגד צוללות שימשו בחלק מן הדרך. רבות מהן נבנו לתנאי הקוטב, הונעו בפחם והופעלו בידי צוותים וקברניטים שהכירו את הים הצפוני עוד מתקופת השלום. אנשי מילואים בעלי התמחות נגד צוללות השלימו את צוותיהן. באזור ארכנגלסק הצטרפו שולות מוקשים בריטיות לשלב הסופי.
PQ-17 עצמה כללה 35 אוניות סוחר בספירה המבצעית המקובלת: 22 אמריקאיות, שמונה בריטיות, שתיים פנמיות, אחת הולנדית ושתי מכליות סובייטיות, "דונבאס" ו"אזרבייג'ן". שלוש אוניות חילוץ בריטיות שהוסבו מאוניות נוסעים, "זעפרן", "זמאלק" ו"ראתלין", הפליגו עמה. מכלית הצי שנועדה לתדלק את אוניות הליווי הייתה בתחילה "גריי ריינג'ר", אך לאחר שנפגעה הוחלפה ב"אולדרסדייל" מכוח Q.
בחלק מן הרישומים מופיעה אונייה מתוכננת מספר 36, "וסט גוטומסקה", שלא יצאה מרייקיאוויק, ככל הנראה בשל תקלה במנוע. עדות אישית מאנשי "אמפייר טייד" מדברת על 37 אוניות סוחר ועל ליווי של 12 סיירות, משחתות וקורבטות. גם קומודור ג'ון דאודינג כתב מאוחר יותר כי שלוש אוניות מתוך 37 הגיעו בשלב מוקדם לנמל. לעומת זאת, רישום אחר מונה 34 אוניות שיצאו בפועל מאיסלנד לאחר פרישות מוקדמות. ההבדלים הללו נובעים משיטות ספירה שונות של האוניות המתוכננות, כלי העזר, כלי השיט שיצאו וחזרו ואוניות שהצטרפו או הוחלפו. לכן אין מספר יחיד המסביר כל הופעה של 34, 35, 36 או 37 במסמכים.
עם השיירה יצא גם כוח Q, שכלל את המשחתת "דאגלס" ואת מכלית הצי "אולדרסדייל". הוא נועד להיפרד בסביבת יאן מאיין ולהמתין לשיירת החזרה QP-13. המטען היה עצום. PQ-17 נשאה 297 מטוסים, 594 טנקים, 4,246 כלי רכב, דלק תעופתי וחומרים נוספים במשקל 156,492 טונות. שווי המטען נאמד בכ-700 מיליון דולר במחירי 1942 ונאמר כי די היה בו לצייד כוח בן כ-55 אלף חיילים.
רק חלק ממנו הגיע. מבין כלי הרכב נמסרו 896 ואבדו 3,350. מבין הטנקים הגיעו 164 ואבדו 430. מבין המטוסים הגיעו 87 ואבדו 210. מתוך 156,492 טונות המטען הנוסף הגיעו 57,176 טונות ואבדו 99,316.
"אמפייר טייד" הייתה גם אוניית CAM, אוניית סוחר בעלת מעוט שעליו מטוס Sea Hurricane IA יחיד. המטוס יכול היה להיות משוגר לעבר מטוס אויב, אבל לא הייתה לו דרך לנחות בחזרה על האונייה. לאחר המשימה נדרש הטייס לנחות על המים סמוך לכלי שיט ידידותי ולקוות שיחולץ.
כל אוניות השיירה נשאו בלוני חסימה. על הסיפונים הותקנו יחד 33 תותחים בקטרים של 40 עד 102 מילימטרים, 33 תותחי 20 מילימטר "אורליקון" ויותר מ-207 מקלעים מסוגים שונים, שהופעלו בחלקם בידי צוותים צבאיים מיוחדים.
שלוש שכבות של הגנה
הליווי הצמוד היה קבוצת הליווי הראשונה של הצי המלכותי, בפיקוד קומנדר ג'וֹן אֶגֶרְטוֹן בְּרוּם. היא כללה את אוניות הנ"מ "פלומרס" ו"פוזריקה"; המשחתות "קפל", "פיורי", "לימינגטון", "לדברי", "אופה" ו"וילטון"; הקורבטות "לוטוס", "פופי", "לה מאלואן" ו"דיאנלה"; שולות המוקשים "הלסיון", "סלמנדר" ו"בריטומרט"; והמכמורתנים החמושים "לורד מידלטון", "לורד אוסטין", "איירשייר" ו"נורת'רן ג'ם". בחישוב מבצעי אחר תואר הכוח כשש משחתות, ארבע ספינות נגד צוללות, ארבע ספינות משמר, שלוש שולות מוקשים, שתי אוניות נ"מ, שתי צוללות, שלוש אוניות חילוץ ומכלית.
החיפוי הקרוב יותר של הסיירות, בפיקוד תת-אדמירל לוּאִיס הָמִילְטוֹן, כלל את הסיירות הבריטיות "לונדון", ששימשה אוניית הדגל, ו"נורפוק", ואת הסיירות האמריקאיות "ויצ'יטה" ו"טוסקלוסה". לצד הסיירות הופיעו ברישומים שלוש או ארבע משחתות, בהתאם לנקודת הזמן ולשיטת הספירה. בין המשחתות שנמנו היו "ויינרייט", "סומלי" ו"רואן".
מאחור יותר נע כוח החיפוי הכבד של אדמירל ג'ון טובי. הוא כלל את אוניית המערכה "דוק אוף יורק", את אוניית המערכה האמריקאית "וושינגטון", את נושאת המטוסים "ויקטוריוס", את הסיירות "קמברלנד" ו"ניגריה" ומשחתות נוספות. כאן שוב קיימים מספרים שונים, תשע משחתות ברישום אחד ו-12 באחר. בהמשך הצטרפו "מנצ'סטר" ו"אקליפס" מסבאלברד.
מעבר לכך נפרסו מחסומי צוללות מול נתיבי היציאה של האוניות הגרמניות. ארבע צוללות סובייטיות מוקמו קרוב יותר לפיורדים, ומעט רחוק יותר הוצבו תשע צוללות נוספות, שמונה בריטיות ואחת צרפתית. ב-5 ביולי הצטרפו P-614 ו-P-615 מתוך כוח השיירה, וב-6 ביולי הצטרפה גם הצוללת הסובייטית שצ'-422. הצוללת הסובייטית D-3 הייתה בים מאז 10 ביוני, אך לא קיבלה משימת הגנה על PQ-17. היא הפסיקה לשדר ב-30 ביוני וב-9 ביולי הוכרזה נעדרת עם כל צוותה. M-173 יצאה לים ב-6 ביולי, אך גם היא לא קיבלה משימה הקשורה ישירות להגנת השיירה.
פיתיון שלא נראה
בעלות הברית ניסו גם להטעות את הגרמנים באמצעות כוח X במסגרת מבצע ES. מספר כלי שיט, ובהם אוניות הנחת מוקשים, אוניות פחם, הסיירות "סיריוס" ו"קורקואה", משחתות ומכמורתנים, נועדו להיראות ככוח פלישה העושה דרכו לדרום נורבגיה. מסלול החיפוי הכבד של PQ-17 נבחר כך שהגרמנים עשויים היו לחשוב כי אוניות המערכה ונושאת המטוסים מגינות על פעולת נחיתה.
התרגיל נכשל מסיבה פשוטה למדי: הסיור הגרמני לא ראה את כוח ההטעיה. הוא הפליג מזרחה, הגיע לאזור שנקבע, אך לאחר שלא התגלה לאויב בוטל המבצע והוא חזר.
27 ביוני: השיירה יוצאת
יציאת PQ-17 נדחתה שוב ושוב. על פי ההתחייבות לצאת במרווחים של כשלושה שבועות היא אמורה הייתה להפליג ב-11 ביוני, אך מחסור באוניות ליווי והצורך להגן על שיירות למלטה דחו אותה תחילה ל-17 ביוני ולאחר מכן ל-27 ביוני.
ב-27 ביוני, בשעה 16:00 לפי שעון גריניץ', החלה השיירה לצאת מהוולפיורדור שבאיסלנד. היא נעה תחילה בשני טורים ולאחר מכן אורגנה בתשעה טורים של עד ארבע אוניות בכל אחד. כמעט מיד החלה הסביבה הארקטית לגבות מחיר עוד לפני שהגרמנים עשו זאת.
"ריצ'רד בלאנד" פגעה בסלע תת-ימי בערפל, ניזוקה ונאלצה לשוב לאיסלנד. ב-29 ביוני בשעה 05:00 צמצם הערפל את הראות לכ-50 מטרים וקרח נסחף הקשה על התנועה. ארבע אוניות ניזוקו. "אקספורד" נפגעה מקרח וחזרה. גם "גריי ריינג'ר" נפגעה בחרטומה ומהירותה ירדה לכשמונה קשרים, כ-15 קילומטרים בשעה. בעקבות זאת החליפה אותה "אולדרסדייל".
בשעה 08:00 יצאו P-614 ו-P-615 מאיסלנד עם "דיאנלה". ברישום אחר מצוין כי P-615 יצאה יחד עם PQ-17. בשעה 13:30 הצטרף כוחו של ברום לאחר שתדלק בסיידיספיורדור.
באותו שלב כבר עלה אצל פאונד הרעיון שבמקרה של איום מ"טירפיץ" ייתכן שיהיה צורך לפזר את השיירה. היה לכך תקדים חלקי בתודעה הבריטית. ב-5 בנובמבר 1940 תקפה "אדמירל שר" את שיירת HX-84. הסיירת החמושה "ג'רוויס ביי" הקריבה את עצמה בניסיון לעכב את האונייה הגרמנית, ו-32 מתוך 37 אוניות השיירה הצליחו להימלט.
30 ביוני עד 1 ביולי: הגרמנים מוצאים את PQ-17
ב-30 ביוני השיג כוח הליווי את השיירה. במקביל הפליגה ממורמנסק QP-13, השיירה החוזרת. דיווחים על תנועתה אפשרו לגרמנים להסיק ששיירה עמוסה נוספת נמצאת בדרכה מזרחה. בלילה שבין 30 ביוני ל-1 ביולי יצא כוח הסיירות של המילטון מסיידיספיורדור. כוח X ניסה לבצע את פעולת ההטעיה ולא הצליח למשוך תשומת לב.
ב-1 ביולי בצהריים הופיע Fw 200 "קונדור" גרמני ומצא את PQ-17. מכאן והלאה כמעט לא נעלמה השיירה מעיני המודיעין הגרמני. בערב הופיעה גם צוללת. פעולות נגד צוללות אילצו אותה להתרחק, אך היא הצליחה לדווח על המיקום. דיווח הצוללת הגיע לגרמנים לפני הדיווח האווירי שהתעכב, ובאותו רגע כבר לא היה עוד טעם רב בשתיקת הרדיו של השיירה.
מטוס Fw 200 נוסף ראה את כוחו הכבד של טובי. הגרמנים החלו להבין את מבנה המבצע: שיירה עמוסה ממערב למזרח, שיירה חוזרת מן הצד השני, סיירות וכוח כבד מאחור.
2 ביולי: הטורפדות הראשונות
ב-2 ביולי הגיעו מטוסי He 115 של יחידת החוף 406. שבעה מהם ביצעו התקפה, אך אש הנ"מ של השיירה פיזרה אותם. מפקד הכוח הגרמני הופל. איש צוות גרמני אחר, פלדוובל ערבין, הנחית מטוס ים תחת אש כדי לאסוף את חבריו והצליח להמריא שוב.
באותו יום החלו גם הכוחות הגרמניים הכבדים לנוע בין הפיורדים. "טירפיץ", "אדמירל היפר" ומשחתות יצאו צפונה. כוח נוסף ובו "ליצו" ו"אדמירל שר" פעל מנרוויק. התקלות, השרטונות והסלעים פגעו בתוכנית עוד לפני שנורתה ירייה בין אוניות המערכה.
3 ביולי: שקט לא שקט
ב-3 ביולי היה הים רגוע יחסית, אבל מטוסי BV 138 המשיכו לעקוב. הצוללות שניסו להתקרב נהדפו. PQ-17 עברה כ-50 מיילים ימיים, כ-93 קילומטרים, מצפון לאי הדובי, השיירה הראשונה בסדרה שעברה מצפון לו.
תצלומי אוויר הראו שהאוניות הכבדות הגרמניות אינן עוד בטרונדהיים. במקום להרגיע את הבריטים, המידע הגביר את החשש. אם "טירפיץ" אינה בנמל המוכר, השאלה נעשתה לאן יצאה.
הקרח אילץ את השיירה לסטות צפונה. האדמירליות המליצה לשמור לפחות כ-50 מיילים ימיים מצפון לאי הדובי, וברום העדיף מסלול אחר שהיה עשוי להיעזר בראות גרועה. המילטון הורה על מעבר צפוני אף יותר, עד כ-70 מיילים ימיים, כ-130 קילומטרים, מן האי. המרחק מבאנאק, אחד מבסיסי האוויר הגרמניים, הגיע באזור זה לכ-400 מיילים ימיים, כ-740 קילומטרים.
4 ביולי: יום העצמאות האמריקאי בים ברנץ
ב-4 ביולי החל היום בברכות לאמריקאים לרגל יום העצמאות. בתוך שעות הפכה המחווה הקטנה לזיכרון כמעט אבסורדי. בסביבות 04:52, לפי אחת ממערכות הזמן שבשימוש, פגע מטוס He 115 ב"כריסטופר ניופורט" כ-65 קילומטרים מצפון-מזרח לאי הדובי. 47 אנשי צוות הועברו ל"זמאלק". הצוללת הבריטית P-614 ניסתה להטביע את האונייה הפגועה כדי שלא תיפול בידי האויב, וגם "דיאנלה" ניסתה, ללא הצלחה. U-457 הגיעה מאוחר יותר וסיימה את העבודה. שעת ההטבעה מופיעה כ-08:08 ברישום אחד וכ-08:23 באחר.
אחר הצהריים ניסו מפציצי Ju 88 לתקוף בשיטה מסודרת. בערב הופיע כוח גדול בהרבה. בסביבות 20:22 תקפו 25 מפציצי טורפדו He 111 משני כיוונים. המשחתת האמריקאית "ויינרייט", שתדלקה קודם לכן מ"אולדרסדייל", פנתה לעבר אחד הכוחות התוקפים ופתחה באש כה צפופה עד שתוארה כ"הר געש נושף אש". חלק מן הגרמנים נאלצו לשחרר את הטורפדות מוקדם. מפקד המבנה, גאורג קאומייר, הופל.
מן הכיוון האחר הצליחו המטוסים להגיע קרוב יותר. "נברינו" נפגעה. גם "אזרבייג'ן" ו"ויליאם הופר" נפגעו. אנשי "נברינו" ו"ויליאם הופר" פונו, אך צוות "אזרבייג'ן" הצליח להשיב את המכלית לתנועה, וכעבור כשעה היא שוב התקרבה לשיירה. ברום התרשם מן העמידה של אוניות הסוחר והליווי.
באותו ערב כבר היה ברור שהשיירה יכולה לעמוד בהתקפות מן האוויר כל עוד היא נשארת שיירה. בתוך פחות משעה תשתנה ההנחה הזאת לחלוטין.
שלוש הודעות ששינו את גורל השיירה
בשעה 12:30 נתנה האדמירליות להמילטון רשות לנוע ממזרח לקו אורך 25 מעלות אם המצב יחייב זאת, אלא אם יקבל הוראה אחרת מטובי. זו הייתה סטייה מן ההנחיות הקודמות. בשעה 18:58 נאמר לו שמידע נוסף צפוי בקרוב ושעליו להישאר עם השיירה.
בשעה 21:11 הגיעה הודעה שסומנה "דחוף ביותר": כוח הסיירות צריך לסגת מערבה במהירות גבוהה. ההחלטה הייתה קשורה למידע על צוללות, אך הסיבה הזאת לא נמסרה להמילטון.
בשעה 21:23 הגיעה הודעה שנייה: בשל איום של אוניות שטח, השיירה צריכה להתפזר וכל אוניית סוחר להמשיך עצמאית לנמלים הסובייטיים.
בשעה 21:36 הגיעה ההודעה השלישית: "השיירה תתפזר".
למונחים "disperse" ו-"scatter" הייתה משמעות טכנית מעט שונה בשיטת האיתות. ההודעה השלישית נועדה במידה מסוימת להבהיר את השנייה, אך לאנשים שקיבלו אותן ברצף, יחד עם הוראה חריגה לסיירות לסגת במהירות, הן נשמעו כאישור שהקרב עם "טירפיץ" עומד להתחיל בכל רגע.
ברום, המילטון וקומודור ג'וֹן דָאוּדִינְג הבינו כולם שהאיום מיידי. ברום הציע למשחתות שלו להצטרף לסיירות, משום שסבר שהן בדרכן לקרב עם הכוח הגרמני. המילטון הסכים.
ברום הגיע ל"ריבר אפטון", אוניית הקומודור, והעביר את הפקודה: "השיירה תתפזר ותמשיך לנמלים הרוסיים. אוניות הליווי, פרט למשחתות, ימשיכו עצמאית לארכנגלסק." גם הצוללות קיבלו חופש פעולה.
חלק מאוניות הליווי פירשו את המילה "עצמאית" כפשוטה. "פוזריקה", "בריטומרט" ו"הלסיון" הפליגו מזרחה. "פלומרס" ביקשה לארגן קבוצה קטנה של שבע אוניות סוחר וחמש אוניות ליווי, אך הרעיון לא התקבל. היא פנתה לצפון-מזרח עם "לוטוס" ו"לה מאלואן"; "ראתלין" הצטרפה בבוקר. "איירשייר", בפיקוד לוטננט לֵאוֹ גְרָדְוֶול, הוביל את "איירונקלאד" ו"טרובדור" לכיוון הקרח; "סילבר סוד" הצטרפה אליהם.
מנקודת מבטן של אוניות הסוחר, המראה היה קשה להבנה. הסיירות והמשחתות החזקות חלפו מערבה במהירות, בעוד הן נדרשו להתפזר מזרחה.
מה שפאונד ידע ומה שלא
בלונדון התנהל הדיון שהוליד את הצו. המודיעין הצביע על ריכוז אוניות גרמניות כבדות באלטנפיורד, והערכה אחת הייתה שהן עשויות לתקוף בסביבות 02:00 ב-5 ביולי. הוצגו למעשה שלוש אפשרויות: להסיג את הסיירות ולהשאיר את השיירה מאוחדת; להפנות את השיירה מערבה אל כוחו הכבד של טובי; או לפזר אותה.
פאונד בחר באפשרות השלישית. בין הקצינים הבכירים שדנו בכך התמיכה הברורה בהחלטה הייתה מוגבלת, והוזכר במיוחד סגן ראש מטה הצי, אדמירל מור.
לפני הוצאת הפקודות פנה פאונד לקצין המודיעין לוטננט-קומנדר נוֹרְמַן דֶנִינְג. דנינג לא ידע בוודאות היכן "טירפיץ", אך הסביר שהמקורות שלו היו אמורים להתריע אילו האונייה יצאה לים או עמדה לצאת. רק שעות לאחר הפקודה התקבל אישור ש"טירפיץ" עדיין הייתה באלטנפיורד.
וינסטון צ'רצ'יל העלה לאחר מכן אפשרות שגם אופייה של PQ-17 כמבצע האנגלו-אמריקאי הגדול הראשון בפיקוד בריטי השפיע על הלחץ. אובדן אוניות אמריקאיות ובריטיות יחד תחת פיקוד בריטי היה בעל משקל שחרג מן הקרב עצמו.
חשוב גם להבחין בין נסיגת הסיירות לבין פיזור השיירה. הסיירות כבר היו מעבר לגבול הפעולה שנקבע להן מראש, והיו אמורות לסגת בשלב מסוים גם ללא ההודעות החדשות. הבעיה הקטלנית הייתה הפיכת עשרות אוניות הסוחר מיחידה מאורגנת לאוסף מטרות בודדות.
"טירפיץ" יוצאת מאוחר מדי
"טירפיץ" עברה מטרונדהיים לווסטפיורד ב-2 ביולי. ב-3 ביולי קיבל רדר אישור להעבירה לאלטנפיורד ולהצטרף לכוח שכבר היה שם. רק ב-5 ביולי יצאה בפועל קבוצת הקרב הגרמנית אל הים.
באותו יום נצפתה על ידי כמה גורמים. הצוללת הסובייטית K-21, בפיקוד קפטן מדרגה שנייה נִיקוֹלַאי לוּנִין, הבחינה בכוח בערך בשעה 16:00. בשעה 16:30 שינו האוניות הגרמניות כיוון, ולונין נאלץ להשתמש בצינורות הטורפדו האחוריים. ב-17:01 ירה ארבעה טורפדות לעבר "טירפיץ" וצלל לעומק של כ-30 מטרים. שלוש דקות לאחר מכן שמעו אנשי הצוללת שני פיצוצים. לונין דיווח על שתי פגיעות.
לא היו פגיעות. הגרמנים לא תיעדו התקפה או נזק ל"טירפיץ". אף על פי כן, K-21 סיפקה דיווח על תנועת הכוח. מאוחר יותר זוהה הכוח גם בידי מטוס סובייטי DB-3F ובידי הצוללת הבריטית "אנשייקן". תשדורת נוספת על גילוי האוניות יורטה גם בידי הגרמנים.
הפיקוד הגרמני כבר ידע שהשיירה פוזרה וחשש שכוחו הכבד התגלה וכי נושאת המטוסים והאוניות הבריטיות עלולות להגיע. בסביבות 21:30 בוטל מבצע אוניות השטח. "טירפיץ" ושאר האוניות חזרו לפיורדים. האיום שהביא לפיזור PQ-17, אם כן, לא הגיע אליה מעולם.
5 ביולי: הציד מתחיל
עד לרגע הפיזור איבדה PQ-17 שלוש אוניות בלבד ועברה יותר ממחצית הדרך. מרגע שאוניות הסוחר התפזרו, החלו המשחתות היוצאות מערבה לקלוט הודעות בשידורי צי הסוחר: "מותקף בידי מספר גדול של מטוסים", "עולה באש בתוך הקרח", "נוטשים אונייה", "שש צוללות מתקרבות על פני המים".
בבוקר 5 ביולי מצאה U-703 את "אמפייר ביירון". סדרת טורפדות החטיאה לפני שטורפדו נוסף פגע בסביבות 08:27. ארבעים ושניים מאנשי האונייה ניצלו ו-18 נהרגו. U-88 תקפה את "קרלטון". שתי פגיעות בסביבות 10:15 הכריעו אותה. U-456 פגעה ב"הונומו".
אחר הצהריים נכנסו המפציצים לפעולה. "פיירפילד סיטי" ו"דניאל מורגן" ניסו למצוא מחסה בערפל, אך מטוסי BV 138 איתרו אותן. כ-15 מפציצי Ju 88 תקפו. "פיירפילד סיטי" נפגעה. "דניאל מורגן" המשיכה להילחם במשך שעות, ובין היתר פגעה במפציץ באמצעות תותח 76 מילימטרים. בערב הגיעה U-88, ירתה שני טורפדות והטביעה אותה. ניצולים נאספו בידי המכלית הסובייטית "דונבאס".
אולי יעניין אותך
הפחד כבר עשה חלק מעבודת האויב. אנשי "סמואל צ'ייס" נטשו את האונייה לאחר שחשבו שראו צוללת, ולאחר כשעתיים חזרו אליה. "אלקואה ריינג'ר" ננטשה לזמן קצר בעקבות הופעת Fw 200 ואחר כך אוישה מחדש. "פיטר קר" חמקה תחילה מהתקפת מטוסי He 115, אך כשעתיים לאחר מכן נפגעה בידי Ju 88, עלתה באש וננטשה.
קבוצה אחרת כללה את "סלמנדר", "אולדרסדייל", "אושן פרידום", "זעפרן" ו"זמאלק". בסביבות 17:30 נפגעה "אולדרסדייל". "סלמנדר" נשארה לצדה. "זעפרן" נפגעה אף היא, ו"בריטומרט" ו"זמאלק" עסקו בחילוץ. מאוחר יותר נוצרה קבוצה ובה "זמאלק", "אושן פרידום", "פלומרס", "בריטומרט" ו"הלסיון"; "סלמנדר" הצטרפה לאחר שאנשי "אולדרסדייל" פונו.
"בלטון קאסל", "וושינגטון" ו"פאולוס פוטר" ניסו להגיע צפונה אל קצה הקרח ואז לפנות מזרחה. מטוסים גרמניים הגיעו אליהם בערב. פצצות שנפלו סמוך ל"וושינגטון" גרמו נזק להיגוי ולחדירת מים, והיא ננטשה. פצצה פגעה במחסן הקורדיט של "בלטון קאסל". האונייה בערה ולבסוף שקעה. "פאולוס פוטר" נפגעה והושבתה, וצוותה נטש אותה אף שאיש לא נהרג. "אולופנה" הציעה לאסוף את אנשי הספינות הנטושות, אך חלקם העדיפו להישאר בסירות ההצלה עם אספקה.
"פאן קראפט" הותקפה בידי כ-17 מפציצים בתוך אזור קרח. היא עלתה באש, ננטשה, המשיכה לבעור ובבוקר 7 ביולי התפוצצה.
קריאת המצוקה שלה הגיעה לקבוצת "פוזריקה". זמן קצר קודם לכן התקבלה הודעה על אוניות גרמניות הנעות ליירוט השיירה. מפקד "פוזריקה" חשב שעצירה לחילוץ מסוכנת מדי. מפקד "לוטוס" חשב שתפקידו להגן על אוניות הסוחר ולא על אוניית נ"מ חמושה היטב, הסתובב וחזר. בסביבות 20:00 מצאה "לוטוס" את סירות "פאן קראפט", העלתה את כל אנשיה והמשיכה לעבר מצר מטוצ'קין.
"ריבר אפטון", אונייתו של דאודינג, פנתה צפונה-מזרחה עד קצה הקרח ואז מזרחה לנובאיה זמליה. היא לא הגיעה. בין 21:02 ל-22:22 ירתה עליה U-703 שלושה טורפדות והטביעה אותה.
במקביל יצאו ממפרץ קולה המשחתות הסובייטיות "גרמיאשצ'י", "גרוזני" ו"סוקרושיטלני" בניסיון לחזק את הגנת השיירה. הפיקוד הסובייטי עדיין לא ידע שהשיירה פוזרה. ב-7 ביולי, לאחר שאזלו חלק ניכר מן הדלקים וללא מפגש עם האוניות, הן חזרו.
איירשייר נכנסת אל הקרח
לוטננט ליאו גרדוול החליט לא לעשות את הדבר המתבקש. "איירשייר", "טרובדור", "איירונקלאד" ו"סילבר סוד" פנו אל חבילת הקרח. כשהתברר שאי אפשר להגיע לאי הופ, הם חדרו עוד ועוד לתוך הקרח במשך הלילה והיום הבא, עד שהגיעו למרחק של כ-20 מיילים ימיים, כ-37 קילומטרים, מן המים הפתוחים.
שם נעצרו. אנשי האוניות השתמשו בצבע לבן שנמצא ב"טרובדור", כיסו חלקים בסדינים לבנים וצבעו את הדפנות והסיפונים הפונים דרומה. טנקי שרמן שהיו על סיפוני אוניות הסוחר סודרו כך שיוכלו לשמש להגנה. ההסוואה פעלה. מטוסים גרמניים חלפו באזור ולא מצאו אותן.
לאחר שהסכנה חלפה הן המשיכו אל מצר מטוצ'קין. בהמשך אותרו בידי קורבטות ולוו לארכנגלסק. רישום אחד מציין שהקבוצה הגיעה ב-25 ביולי.
6 ביולי: הצוללות עוברות מאונייה לאונייה
מצפון נעו "ג'ון וית'רספון", "אלקואה ריינג'ר", "אמפייר טייד", "בלינגהם", "הרטלברי", "אולופנה" ו"וינסטון סיילם". "ג'ון וית'רספון" החליטה בסביבות 12:30 לפנות דרומה במקום להמשיך ישירות לנובאיה זמליה. בשעה 16:40 השיגה אותה U-255. שלושה טורפדות פגעו או עצרו אותה, ואנשיה ירדו לסירות. טורפדו רביעי שבר את האונייה לשניים והיא טבעה.
בסביבות 18:20 צלל Ju 88 בודד לעבר "פאן אטלנטיק". שתי פצצות פגעו בה, אחת ליד מטען קורדיט. החרטום נקרע והאונייה שקעה בתוך דקות. 26 אנשי צוות נהרגו.
U-255 מצאה גם את "בלינגהם". היא ירתה שני טורפדות. אחד החטיא והשני פגע אך לא התפוצץ, ו"בלינגהם" נעלמה מן האופק. בסביבות 09:30 נמצאה "אלקואה ריינג'ר". טורפדו עצר אותה. מכיוון שלמפקד U-255, ריינהרט רכה, נותרו שלושה טורפדות בלבד, הוא חסך אותם והטביע את האונייה באש תותחים. "אמפייר טייד", שהגיחה מן הערפל וראתה את גורל "אלקואה ריינג'ר", פנתה למפרץ מולר והטילה עוגן.
בסביבות 15:30 מצאה U-457 את "אולדרסדייל" הנטושה והטביעה אותה. U-355 רדפה אחר "הרטלברי" לאורך נובאיה זמליה. בסביבות 19:40 ירה קפיטן-לויטננט גינתר לה-באום ארבעה טורפדות, שניים מהם פגעו. כעבור כעשר דקות ירה טורפדו חמישי. "הרטלברי" נשברה לשניים וטבעה במהירות. במים נותרו שתי רפסודות וסירה מוצפת למחצה. רבים מאנשי הצוות טבעו או קפאו. רק 20 הצליחו להגיע לחוף.
ב-6 ביולי איבד גם רגימנט הקרב הסובייטי ה-95 מטוס Pe-3 של קפטן נ' פ' קיריקוב, שלא חזר מטיסת סיור מזג אוויר. בשל מזג האוויר לא יכלו מטוסי היחידה לסייע בצורה משמעותית בשלושת הימים הבאים.
7 עד 8 ביולי: הדרך לנובאיה זמליה
ב-7 ביולי יצאה ממצר מטוצ'קין קבוצה של 17 כלי שיט, חמש אוניות סוחר ואוניית חילוץ, תחת הגנת שתי אוניות נ"מ, שלוש קורבטות, שלוש שולות מוקשים ושלושה מכמורתנים. הכוונה הייתה להפליג דרומה לכף קאנין, ומשם לפנות לים הלבן. בערב ירד ערפל כבד. "בנג'מין הריסון" איבדה את הקבוצה וחזרה למצר. באותו בוקר הגיעה "דיאנלה" לארכנגלסק. לאחר תדלוק יצאה שוב לים ב-8 ביולי כדי לחפש סירות הצלה.
U-255 המשיכה לצוד. לאחר שרדפה אחרי כלי שיט נוסף מאז אחר הצהריים של 7 ביולי השיגה בלילה את "אולופנה". בשעה 01:05 בקירוב ב-8 ביולי פגע בה טורפדו. הצוללת עלתה לפני המים וסיימה את ההטבעה באש תותחים. "וינסטון סיילם" עלתה על שרטון מדרום-מזרח לכף סברני גוסיני נוס בתנאי ראות גרועים.
בשעה 02:30 ב-8 ביולי מצא מטוס סיור Fw 200 את "בלינגהם" ואת "ראתלין" כ-160 קילומטרים מכף קאנין. במקום לקרוא למפציצים, ירד המטוס לגובה נמוך ופתח באש. אש הנ"מ הפילה אותו והוא נפל לים. סירה מ"ראתלין" יצאה אל מקום הנפילה, אך המטוס שקע לפני שמישהו מאנשיו הצליח להיחלץ. זהות כלי הנשק שהפיל אותו אינה אחידה בתיעוד: גרסה אחת מייחסת זאת למקלעים על "בלינגהם", ואחרת לתותח בופורס 40 מילימטר של "ראתלין".
בכניסה לדווינה הצפונית פגשו "בלינגהם" ו"ראתלין" את "דונבאס", שהמתינה לנווט. שלושתן נכנסו לארכנגלסק ב-9 ביולי והיו הראשונות מאוניות PQ-17 שהגיעו ליעדן.
9 עד 11 ביולי: האויב כמעט על סף הנמל
הקבוצה שיצאה ממצר מטוצ'קין אספה בדרכה אנשי צוות מ"ג'ון וית'רספון" ומ"פאן אטלנטיק". בערב 8 ביולי נקלעו 16 כלי השיט ליד הקצה הדרומי של נובאיה זמליה לקרח כבד. הערפל פיזר אותם שוב, והם נאלצו לפנות מערבה לאורך שפת הקרח.
בבוקר 9 ביולי היו שתי קבוצות. הראשונה כללה את "הוזייר", "אל קפיטן" ו"זמאלק", עם "פוזריקה", "פלומרס", "לה מאלואן", "פופי", "לוטוס" ו"לורד אוסטין". כ-40 מיילים ימיים, כ-74 קילומטרים, מאחור נעו "אושן פרידום" ו"סמואל צ'ייס" עם שולות מוקשים ועם "לורד מידלטון" ו"נורת'רן ג'ם".
U-376, U-408 ו-U-703 ניסו להגיע לשתי הקבוצות, אך אוניות הליווי גילו אותן והרחיקו אותן באמצעות פצצות עומק. בשעה 20:15 ב-9 ביולי זיהה BV 138 את הקבוצה הראשונה והזעיק מפציצים. בשעה 22:00 היא הייתה כ-60 מיילים ימיים, כ-111 קילומטרים, מן היבשה.
מעט לפני חצות החלו Ju 88 של הקבוצות השנייה והשלישית של כנף 30 לתקוף בגלים מכיוונים שונים. "הוזייר" איבדה כוח. דאודינג הורה ל"פופי" ו"לה מאלואן" לפנות את הצוות ולהטביעה. תותחי 102 מילימטר הציתו אותה אך לא הצליחו להטביע אותה, ובהמשך עשתה זאת U-376.
בשעה 03:00 ב-10 ביולי איבדה "זמאלק" יכולת תנועה בגלל נזק, אך ההתקפות האוויריות פסקו. הקבוצה המשיכה, והמכונאים הצליחו לתקן את התקלה ולהחזיר את האונייה למסלול.
בשעה 05:45 נפגעה "אל קפיטן" מפצצות שהתפוצצו מטרים אחדים מדופנה השמאלית. היא איבדה כוח. "לורד אוסטין" אספה את הצוות, ו-U-251 הטביעה את האונייה הנטושה כמה שעות לאחר מכן. דאודינג ניסה שוב ושוב להשיג מטוסי קרב סובייטיים ולא הצליח. אוניות הליווי כבר ירו כמעט את כל התחמושת נגד מטוסים.
בשעה 11:00 יצאו 16 מטוסי Ju 88 לתקוף את הקבוצה השנייה. "סמואל צ'ייס" נפגעה. מאחר שהחוף כבר היה קרוב נעשה מאמץ להצילה. אחת משולות המוקשים גררה אותה לעבר יוקאנגה, בעוד "אושן פרידום", "בריטומרט" ו"נורת'רן ג'ם" המשיכו קדימה.
אחר הצהריים הופיע סוף סוף חיפוי אווירי סובייטי ובריטי, מטוסי Pe-3 ו"הוריקן", והרחיק מפציצים גרמניים נוספים. שתי הקבוצות התאחדו ביוקאנגה. משחתות ושולות מוקשים סובייטיות הצטרפו אליהן, ובסביבות 16:00 ב-11 ביולי הגיעו השרידים המאורגנים של PQ-17 לארכנגלסק. שם כבר המתינו "דונבאס", "בלינגהם" ו"ראתלין".
הסיוע הסובייטי המאוחר
ב-8 ביולי נשלחו מוואנגה המשחתות "גרמיאשצ'י", "גרוזני", "קויבישב" ו"סוקרושיטלני". בלילה שלפני 10 ביולי הן נכנסו לשדה קרח צף בדרגה 4 ונאלצו להאט לכשישה קשרים, כ-11 קילומטרים בשעה. ארבעה מפציצי Ju 88 תקפו והטילו 16 פצצות. כולן החטיאו, אם כי "גרמיאשצ'י" ו"סוקרושיטלני" ספגו נזק קל ועיוותים בגוף.
הן לא מצאו אוניות סוחר וחזרו לוואנגה בערב 10 ביולי. לאחר תדלוק יצאו "גרוזני", "קויבישב" ו"אוריצקי" לכיוון נובאיה זמליה להמשך החיפושים.
ב-11 ביולי החלו הצוללות הגרמניות לחזור לבסיסיהן. ב-12 ביולי סרקו מטוסי סיור גרמניים את אזור החיפוש ולא מצאו אוניות. הפיקוד הגרמני הכריז כי השיירה הושמדה לחלוטין. אבל אוניות עדיין היו בים.
13 ביולי: "שלוש אוניות מתוך שלושים ושבע"
ב-13 ביולי דיווח דאודינג לארכנגלסק: "שלוש אוניות מתוך שלושים ושבע הגיעו לנמל… שיירה חסרת מזל."
באותו יום אירעה אחת האפיזודות המוזרות האחרונות של ציד PQ-17. U-255 מצאה את "פאולוס פוטר", שננטשה ב-5 ביולי ועדיין צפה. אנשי הצוללת עלו עליה, לקחו מסמכים ואת הדגל. ריינהרט רכה ירה עליה את הטורפדו האחרון שלו. שתי דקות לאחר מכן שקעה. היא הייתה אוניית הסוחר האחרונה של PQ-17 שהוטבעה.
ב-15 ביולי חזרו לבסיס U-251, U-255, U-376 ו-U-703. ב-16 ביולי חזרה U-457.
מבצע החילוץ נמשך עוד שבועות
"איירשייר", "איירונקלאד", "טרובדור" ו"סילבר סוד" נכנסו למצר מטוצ'קין ב-9 ביולי והצטרפו ל"בנג'מין הריסון". הקשר בינן לבין "אמפייר טייד" במפרץ מולר ו"וינסטון סיילם" שעל השרטון התקיים בין היתר באמצעות מטוס "קטלינה" של קולונל א' פ' מזורוק. סירות רבות מאוניות שטובעו הגיעו לחופי נובאיה זמליה. "איירשייר" אספה שלוש סירות של "פיירפילד סיטי". סירות ובהן אנשי "אולופנה" ו"הרטלברי" הגיעו ל"וינסטון סיילם".
הספינה ההידרוגרפית הסובייטית "מורמנץ" אספה בין 13 ל-17 ביולי 144 מלחים מ"וושינגטון", "פאולוס פוטר", "אולופנה", "אלקואה ריינג'ר" ו"הרטלברי", מן הים ומחופי נובאיה זמליה. האנשים הועברו ל"אמפייר טייד". "מורמנץ" אף פתחה באש על U-601 ואילצה אותה לוותר על התקפה ולעזוב את האזור. "אזרבייג'ן", שהסתתרה מאז 7 ביולי במפרץ סובייטסקאיה גאבן, הגיעה בהמשך למטוצ'קין בליווי מניחת המוקשים "מורמן".
ב-16 ביולי חזרה "דיאנלה" לארכנגלסק ובידה 61 מאנשי "אמפייר ביירון". בלילה שבין 16 ל-17 ביולי יצא דאודינג שוב לים על סיפון "פופי", עם "לוטוס" ו"לה מאלואן". הן הגיעו למטוצ'קין ב-20 ביולי.
בסביבות 02:00 ב-21 ביולי הוציאו שלוש הקורבטות, יחד עם "איירשייר" ומכמורתן סובייטי, את "איירונקלאד", "טרובדור", "סילבר סוד" ו"בנג'מין הריסון". שוברת הקרח הסובייטית "מורמן" נעה לפניהן, ודאודינג עבר אליה. בדרך אספו גם את "אמפייר טייד". שני גוררות סובייטיות נשארו ליד "וינסטון סיילם" בניסיון לשחררה מן השרטון.
ב-22 ביולי הצטרפו "פוזריקה", "פלומרס", "דיאנלה", שולות המוקשים "לדה" ו"הזארד" והמשחתות הסובייטיות "אוריצקי" ו"ולריאן קויבישב". בערב 24 ביולי הגיעה הקבוצה לארכנגלסק ללא הפרעה נוספת מצד הגרמנים. ב-28 ביולי הגיעה גם "וינסטון סיילם", לאחר שהורדה מן השרטון. בכך הסתיים למעשה מסעה של השיירה.
"אמפייר טייד": שיירה אחת דרך עיניו של אדם אחד
בתוך הנתונים העצומים של PQ-17 נמצאת עדותו של הוראס קַארְסְוֶול, הדייל הראשי של "אמפייר טייד" מקו רויאל מייל. קארסוול כבר נשא את עיטורי DSM, MM ו-BEM, ובעקבות האירועים יקבל גם את מדליית המלחמה של לוידס לאומץ בים.
הוא הצטרף ל"אמפייר טייד" כאשר נודע לו שהאונייה עומדת להפליג לארצות הברית, להעמיס מטען כללי עבור ברית המועצות ולחזור לאיסלנד. היא יצאה לדרך ב-10 במאי 1942. קארסוול זכר יציאה מרייקיאוויק עם 37 אוניות סוחר ו-12 סיירות, משחתות וקורבטות, מספרים שאינם זהים לספירה המבצעית הרשמית של PQ-17.
בקיץ הארקטי היו לדבריו כ-20 שעות אור ביממה. שלושה ימים לאחר היציאה הופיע מטוס הסיור הגרמני הראשון. השמש והראות הטובה, שהיו יכולות להישמע למלח יבשה כתנאים נוחים, היו בשיירה חדשות רעות: קשה להסתתר בשמים שאינם מחשיכים.
המתח לא מנע מאנשי צוות שהגיעו לראשונה לחוג הארקטי לערוך את טקס "מסדר האף הכחול". כל מצטרף קיבל תעודה צבעונית חתומה בידי "נפטונוס רקס, שליט הים הסוער" ובת זוגו "אורורה בוראליס, מלכת מחוזותיו הצפוניים של הוד מלכותו". השיירה פנתה מזרחה בתוך ים מנוקד בקרח. סמוך לאי הדובי החלו אזעקות הקרב.
קארסוול זכר 40 עד 50 מטוסים גרמניים מגיעים מכל כיוון ב-4 ביולי. אונייה מאחורי הרבע השמאלי של "אמפייר טייד" התפוצצה לדבריו "כמו הר געש" ונעלמה. שתיים או שלוש אוניות נוספות האטו, נטו ושקעו לאחר פגיעות פצצות וטורפדות. רסיסי קרח מן הגושים שהתנפצו התפזרו על הסיפונים, ואש הנ"מ של אוניות המלחמה והסוחר מילאה את האוויר במתכת.
על התנהלותו באותו יום קיבל רב החובל פרנק ויליס הארווי עיטור DSO. המהנדס הראשי יוז והמהנדס השני גריפית נשארו בחדר המכונות והוציאו מן האונייה את מלוא המהירות האפשרית תחת ההפצצות, וגם הם עוטרו.
ניתוח בלי רופא תחת פצצות
במהלך הקרב שמע קארסוול צעקה מעמדת תותח גבוהה ב"אמפייר טייד". אחד מאנשי הצי המלכותי שהוצבו על האונייה לתפקידי תותחנות התמוטט מאחורי מגן העמדה לאחר שנפצע קשה בירך.
"כולם נראו עסוקים במשהו חוץ ממני", נזכר קארסוול. הוא עלה לעמדה, הרים את הפצוע על גבו והוריד אותו בסולמות. לא היה רופא על האונייה.
קארסוול גייס את עובד המזווה וכמה מאנשי העזרה הראשונה. הידע הרפואי שלו היה בסיסי, והוא הודה כי הביטחון העצמי שלו היה גדול יותר מן ההכשרה. הוא ניסה להרגיע את הפצוע: "אין מה לדאוג, בן. אני כבר אסדר אותך."
כשבדק את הפצע גילה דבר חמור יותר מרסיס מתכת. בתוך הירך נתקע פגז קטן שלא התפוצץ מתותח אורליקון. לא היו חומרי הרדמה, וכלי ה"ניתוח" נראו לדבריו יותר כמו ציוד מארגז כלים של נגר. תחת טלטלות האונייה ורעש הפצצות הוא הוציא את הפגז החי ותפר את הפצע ב-16 תפרים. הפצוע חרק שיניים וקילל.
קארסוול סיים ואמר: "כמו לעקור שן." ואז נתן לו מנת רום: "קח, בן, תוריד את זה. אתה המטופל הכי טוב שהיה לי במסע הזה." הוא לא ציין שזה היה גם המטופל הראשון שלו. הוא גם לא היה האחרון.
ברשימת לוידס נכתב לאחר מכן כי קארסוול "התנהג באומץ יוצא דופן אל מול סכנה גדולה", נשא את התותחן הפצוע אל בית החולים של האונייה ותפר את רגלו בזמן שההתקפה נמשכה. המסקנה הייתה כי ללא פעולתו המהירה ומיומנותו, הפצוע עלול היה למות.
148 ניצולים, כוויות קור ונמק
הארווי החליט להביא את "אמפייר טייד" למקלט זמני בנובאיה זמליה. בדרך אספה האונייה, על פי זיכרונו של קארסוול, 148 ניצולים מסירות הצלה. רבים סבלו מחשיפה לקור ומכוויות קור בידיים וברגליים. עבודת הטיפול הפכה מבחינתו לעיסוק של 24 שעות ביממה ב"יתומי הסערה", כפי שכינה אותם.
לאחר שהאונייה מצאה מחסה נשלחו אותות רדיו. מטוס הגיע מן היבשת, ורופאה סובייטית לקחה אחריות על המקרים הקשים. חלק מן הפצועים הוטסו לארכנגלסק, ובהם התותחן שקארסוול ניתח.
כמה ניצולים שסבלו מקור ניסו להתחמם ליד מדורות לפני שחולצו. קארסוול תיאר כיצד חימום מהיר של גפיים קפואות החמיר את הפגיעה, ואצבעות ידיים ורגליים הפכו נמקיות ונזקקו לטיפול קיצוני.
בכניסה למפרץ מולר פגעה "אמפייר טייד" בסלע שלא סומן במפה. היא תוקנה וצפה מחדש. כאשר יצאה שוב ללא ליווי לארכנגלסק זיהה התצפיתן משהו בחרטום הימני. מקרוב התברר שמדובר בחלקים של אונייה שוקעת ובשלוש סירות הצלה. אובייקט נוסף התקרב לסירות: צוללת גרמנית.
הארווי הורה "מלוא המהירות". קארסוול כתב שאיש לא היה שמח יותר מן הקפטן לפתוח באש על הצוללת, אלא שכל התחמושת כבר נורתה. הצוללת עזבה, ו"אמפייר טייד" אספה את הניצולים, שחלקם סבלו מכוויות קור לאחר שהיו במים.
הארווי החליט לסרוק אזור רחב יותר במקום להמשיך מיד. במהלך החיפוש נאספו ניצולים משתי אוניות טבועות נוספות. לנוכח נוכחות הצוללות הוחלט לחזור למפרץ מולר. שם נמצאו ארבע קורבטות ומספר דומה של אוניות סוחר. קבוצה קטנה התארגנה לשיירה והגיעה לבסוף לארכנגלסק.
קארסוול תיאר כ-2,000 מלחים בריטים ובעלי ברית, ניצולי התקפות מן האוויר ומצוללות, ששוכנו במועדון "אינטוריסט", בניין עץ גדול שעליו התנופפו דגל בריטניה והדגל הסובייטי. הפקידים הסובייטים קיבלו את האוניות בחום, אך קארסוול לא ראה ברחובות התפרצויות שמחה גדולות.
"אמפייר טייד" המשיכה גם לנמל מולוטוב, כ-64 קילומטרים מארכנגלסק. למסע החזרה הוקמה שיירת QP-14 בת 12 אוניות. גם היא נאלצה להתמודד עם מטוסים גרמניים ובהמשך עם להקת צוללות.
שנים לאחר מכן, כאשר גורדון סמית מאתר Naval-History.Net הכין הרצאה למסע שעסק בשיירות לרוסיה ב-2003, הוא ביקש להמחיש לקהל כיצד נראתה ההפלגה עבור האנשים עצמם. הוא הקריא קטעים מסיפורו של קארסוול והופתע כאשר הקהל מחא כפיים באמצע. מבחינתו, המחיאות לא היו להקראה שלו אלא לסיפורו של אדם שאסור שייעלם מן הזיכרון.
כמה אוניות באמת אבדו?
כאן המספרים דורשים זהירות. הספירה הנפוצה מתחילה ב-35 אוניות סוחר. שתיים נאלצו לחזור לאיסלנד, ו-22 אוניות סוחר הוטבעו, במשקל כולל של יותר מ-142 אלף טונות. נוסף עליהן אבדו אוניית החילוץ "זעפרן" ומכלית הצי "אולדרסדייל", ולכן ספירה הכוללת כלי עזר מגיעה ל-24 כלי שיט שאבדו.
בגרסה אחרת, המתייחסת ל-34 אוניות שיצאו בפועל מאיסלנד לאחר שינויים ופרישות, נכתב כי 23 טבעו ו-11 הגיעו לנמלים הסובייטיים. תשע מן האוניות שנותרו הגיעו לארכנגלסק, שתיים בריטיות, ארבע אמריקאיות, אחת פנמית ושתיים סובייטיות; "סמואל צ'ייס" ו"בנג'מין הריסון" הגיעו למורמנסק. לכן גם כאן התוצאה היא 11 אוניות סוחר שהגיעו.
העדות מ"אמפייר טייד" משתמשת בספירה של 37 אוניות וטוענת שרק תשע מהן השלימו את המסע הלוך ושוב ללא פגע. אין צורך לבחור אחת מן הספירות ולהעמיד פנים שהאחרות אינן קיימות. הן מודדות קבוצות מעט שונות.
גם משקל המטען מופיע ביחידות שונות. רישום אחד מציין שכ-64 אלף טונות מתוך כ-180 אלף טונות שהפליגו מאיסלנד הגיעו ליעד. נתונים אחרים, הנובעים מן הטבלאות המפורטות של המטען, מציגים 57,176 טונות מטען כללי שהגיעו מתוך 156,492 טונות, נוסף על הטנקים, המטוסים וכלי הרכב שנספרו בנפרד.
"אזרבייג'ן" איבדה חלק ממטען שמן הפשתן שלה דרך החור שנפער בה, וחלק גדול ממטענה של "וינסטון סיילם" הושלך לים ליד נובאיה זמליה.
מספר ההרוגים בקרב צוותי אוניות הסוחר מופיע כ-153. על פי אותה ספירה רק שבעה נהרגו לפני פיזור השיירה. עם זאת, הפירוט המלא היחיד שמחלק את 153 ההרוגים בין האוניות יוחס למחקרו של דייוויד אירווינג, ולכן המספר דורש הסתייגות: אירווינג נודע בהמשך בשימוש מניפולטיבי במידע היסטורי. אין בתיעוד חלופי מלא די הצורך כדי לבטל את המספר, אך גם אין הצדקה להציגו כנתון שאינו שנוי במחלוקת.
מחיר הפעולה לגרמנים
הקריגסמרינה לא איבדה אוניית שטח או צוללת בפעולה נגד PQ-17. בין 2 ל-10 ביולי ירו הצוללות 72 טורפדות, 27 מהם פגעו. הן קיבלו קרדיט על הטבעת 16 כלי שיט, אם כי חלק מהם כבר ניזוקו קשות מן האוויר.
הלופטוואפה ביצע 202 גיחות תקיפה הקשורות לשיירה: 29 בידי מטוסי He 115, ארבעים ושלוש בידי He 111 ו-130 בידי Ju 88. מפציצי הטורפדו שיגרו 61 טורפדות ופגעו בארבע אוניות. מטוסים הטביעו שמונה כלי שיט בעצמם, ושמונה נוספים ניזוקו מהם ונגמרו לאחר מכן בידי צוללות. שלוש אוניות שנפגעו הצליחו להגיע לארכנגלסק.
גם כאן הספירה אינה אחידה. מספר מטוסי הלופטוואפה שאבדו בפעולות הקשורות ל-PQ-17 נע בין חמישה ל-11, תלוי בשאלה אילו תאונות, נחיתות כפויות ומשימות חילוץ נכללות. היסטוריונים רוסים ייחסו גם ארבע הפלות למטוסי הצי הצפוני במהלך משימות חיפוש והגנה, ולא ברור אם ארבעת המטוסים האלה כבר נכללים במספר הגרמני הכולל.
מדוע הפכה PQ-17 לאסון?
לא היה גורם יחיד. הלופטוואפה נהנה מעליונות אווירית משמעותית בצפון. צוללות גרמניות פעלו בחופשיות יחסית בים ברנץ. הצי הצפוני הסובייטי וחיל האוויר שלו לא היו חזקים דיים להבטיח לבדם את הדרך ממזרח לקו אורך 20 מעלות, כפי שהבריטים קיוו. אוניות המערכה הגרמניות, ובראשן "טירפיץ", חייבו את הבריטים להחזיק כוח כבד מאחור ולא להכניסו לטווח האווירי המסוכן ליד חופי נורבגיה.
גם שיירות אחרות באותה שנה ספגו אבדות קשות. PQ-16, שיצאה במאי עם 35 אוניות, איבדה שבע ו-27 הגיעו. שיירת "הרפון" למלטה ביוני כללה שש אוניות, ארבע טבעו ושתיים הגיעו, ובכוח הליווי אבדו שתי משחתות. "ויגורוס", גם היא למלטה, כללה 11 אוניות, שתיים טבעו ואף אחת לא השלימה את הדרך המתוכננת; בכוח הליווי אבדו סיירת ושלוש משחתות. באוגוסט איבדה "פדסטל" תשע מתוך 14 אוניות, וכן נושאת מטוסים, שתי סיירות ומשחתת. בספטמבר תאבד PQ-18 שלוש-עשרה אוניות.
הבעיה ב-PQ-17 הייתה שהחלטה פיקודית המירה מצב מסוכן אך מאורגן במצב שבו כל ספינת סוחר הייתה מטרה כמעט עצמאית. פאונד ניסה לשלוט באירוע שהתרחש במרחק של כ-2,000 מיילים, יותר מ-3,200 קילומטרים, ממפקדתו. פקודת הפיזור ניתנה כחצי יממה לפני ש"טירפיץ" יצאה בפועל אל הים. טובי העריך כי אוניות השטח הגרמניות היו מהססות לתקוף שיירה המלווה במשחתות.
להחלטה הצטרפה אי-הבנה נוספת. ברום והמילטון פירשו את רצף ההודעות כאילו הסיירות עומדות לצאת לקרב נגד "טירפיץ". לכן ברום הציע לצרף אליהן את המשחתות. אילו היה המילטון נשאר במרחק שתוכנן מראש מן השיירה, כ-30 מיילים ימיים, כ-56 קילומטרים, ייתכן שהחיבור הזה כלל לא היה מתבצע. המשחתות היו יכולות להישאר לצד אוניות הסוחר.
האם PQ-17 הוקרבה בכוונה?
האסון הוליד תיאוריות. פאונד עצמו כתב ב-1942 לאדמירל האמריקאי ארנסט קינג שהשיירות הופכות ל"אבן ריחיים על צוואר בעלות הברית", משום שהן גורמות לאבדות קבועות של סיירות ומשחתות. בריטניה ניסתה שוב ושוב לשכנע את ארצות הברית וברית המועצות שהנתיב הארקטי מסוכן מדי. מכאן צמחה טענה שלפיה PQ-17 נועדה מראש להיכשל, כדי להעניק לבריטניה עילה להפסיק את השיירות.
המשך המלחמה אינו מתאים היטב לטענה. המשלוחים לברית המועצות לא נפסקו. ביוני 1942 הגיעו כ-155 אלף טונות, ביולי 195 אלף ובאוגוסט 216 אלף. חלק גדול יותר הוסט למסלול האיראני, מה שגם הגביר את הנוכחות הבריטית באיראן וסייע לתשתיות האספקה ששירתו את הצבא הבריטי במזרח התיכון. בריטניה ראתה בשמירת ברית המועצות במלחמה מרכיב מרכזי באסטרטגיה שלה.
תיאוריה אחרת הציגה את PQ-17 כפיתיון ל"טירפיץ", שנועד להוציא את אוניית המערכה מן הפיורדים ולהביא אותה אל אוניות המערכה הבריטיות. אדמירל ארסני גְרִיגוֹרְיֶיבִיץ' גוֹלוֹבְקוֹ, מפקד הצי הצפוני ב-1942, החזיק בגרסה דומה. אלא שתוכניתו של טובי לא התאימה לפיזור השיירה. אם רצו להביא את "טירפיץ" מערבה אל הכוח הבריטי, היה צורך להפנות את השיירה מערבה, לא לפזר אותה לכל הכיוונים. ממזרח לאי הדובי לא היו לבריטים אוניות שטח כבדות בעמדה המתאימה לקרב כזה.
פאונד, סטלין והאמריקאים
האסון יצר משבר בין שלוש בעלות הברית. סטלין והפיקוד הסובייטי התקשו להבין מדוע הוחלט לשלוח אוניות סוחר ללא ליווי אחת-אחת אל הנמלים הסובייטיים. במערב, מנגד, נוצרה לעיתים תחושה שהסובייטים אינם מכירים במחיר שכבר שילמו הבריטים והאמריקאים על הנתיב הארקטי.
אדמירל ניקולאי חַרְלָמוֹב, ראש המשלחת הצבאית הסובייטית בלונדון, והשגריר איוואן מַאִיסְקִי שאלו מתי תצא PQ-18. פאונד השיב שאין אפשרות לעשות זאת עד שיוסדר חיפוי אווירי טוב יותר. כאשר חרלמוב מתח ביקורת על נסיגת הסיירות מ-PQ-17, פאונד השיב בכעס שהוא עצמו נתן את פקודת הפיזור. מאיסקי העיר כי "גם אדמירלים בריטים עושים טעויות".
אדמירל ארנסט ג'יי קינג, שכבר לא בטח במיוחד במקביליו הבריטים, זעם. הוא העביר את כוח משימה 39 לאוקיינוס השקט ונעשה זהיר יותר לגבי פעולות משותפות בפיקוד בריטי. אדמירל דן גלרי האמריקאי תיאר לאחר מכן את PQ-17 כ"דף מביש בהיסטוריה הימית".
צ'רצ'יל קרא לה "אחד הפרקים הימיים המלנכוליים ביותר במלחמה כולה". ועדת בדיקה לא הטילה אשמה רשמית. הפקודה יצאה מהלורד הראשון של הים, והטלת אחריות עליו נחשבה בעייתית מבחינה פוליטית.
ב-17 ביולי, עוד לפני שהתבררה התמונה המלאה, כתב צ'רצ'יל לסטלין שהגרמנים ריכזו צוללות ממערב לאי הדובי והחזיקו אוניות שטח במילואים לתקיפה ממזרח לו. הוא הסביר כי בריטניה אינה מוכנה לסכן את צי הבית ממזרח לאי הדובי, באזור שבו מטוסים גרמניים מן החוף יכולים לתקוף. אם אחת או שתיים מאוניותיה הכבדות המעטות יטבעו או יינזקו קשות בעוד "טירפיץ" והאוניות שלצדה, שאליהן אמורה הייתה להצטרף גם "שרנהורסט", יישארו פעילות, כתב, עלולה העליונות באוקיינוס האטלנטי כולו לעמוד בסכנה.
צ'רצ'יל ניסה למעשה להכין את סטלין להפסקה בשיירות. ב-23 ביולי ענה סטלין. הוא כתב שהוראת האדמירליות ל"שיירה ה-17" לעזוב את אוניות התובלה ולחזור, תוך הוראה לספינות הסוחר להתפזר ולנסות להגיע לבדן, נראית למומחים הסובייטים "בלתי מובנת ובלתי מוסברת". סטלין הכיר בכך שהמשלוחים אינם יכולים להתבצע ללא סיכון ואבדות, אך טען שבמלחמה אין מפעל גדול שניתן לבצע ללא סיכון ומחיר.
גם הגרמנים פירשו את התוצאה בדרכם. רדר אמר להיטלר שהצוללות והמטוסים הגרמניים "השמידו לחלוטין" את השיירה האחרונה ואילצו את האויב לוותר זמנית על הנתיב.
PQ-18: כללי המשחק משתנים
באוגוסט הופנו כוחות ליווי רבים למבצעי אספקה למלטה, ולכן שיירה חדשה לברית המועצות נדחתה לספטמבר. את הזמן ניצלו הבריטים לשנות כמעט כל רכיב בשיטה.
PQ-18 קיבלה לראשונה נושאת מטוסים מלווה, "אוונג'ר", עם 12 מטוסי "הוריקן" ושלושה מטוסי "סורדפיש" למשימות סיור ונגד צוללות. כוח נוסף כלל את הסיירת "סילה" ו-19 משחתות. הרעיון היה שכמות כזאת של משחתות תרתיע את הגרמנים מהפעלת אוניותיהם הכבדות.
לברית המועצות הועברה גם קבוצת אוויר בפיקוד קולונל חיל האוויר המלכותי פ' ל' הופס. היא כללה ארבעה מטוסי "ספיטפייר" לצילום וסיור, טייסות 144 ו-455 של מפציצי טורפדו "המפדן" וטייסת 210 של מטוסי סיור "קטלינה". ה"המפדן" נועדו לפגוע באוניות גרמניות כבדות בים ברנץ וה"קטלינה" לצוד צוללות. אנשי הקרקע והציוד הובלו באוגוסט ב"טוסקלוסה" ובמשחתות.
גם נקודת היציאה השתנתה. במקום איסלנד יצאה השיירה מלוך יו בסקוטלנד. שיירת החזרה QP-14 לא יצאה בו זמנית עם PQ-18 אלא מאוחר יותר. טובי עצמו נשאר בסקפה פלו וניהל את המבצע בתקשורת ישירה עם לונדון, כדי לתת למפקדים בים יותר מרחב פעולה ולהגן עליהם מהתערבות מיותרת מווייטהול.
הגרמנים, באופן אירוני, פירשו את פיזור PQ-17 כהישג של התקפות הלופטוואפה. לכן נתנו לאוניות השטח תפקיד משני יותר ב-PQ-18 והאמינו שמטוסים וצוללות יספיקו.
PQ-18 יצאה ב-2 בספטמבר 1942. למרות ההגנה החזקה היא איבדה 13 אוניות. המספר הכולל של אוניות הסוחר בשיירה מופיע כ-40 בחישוב אחד וכ-43 בטבלה אחרת. בשיירת החזרה אבדו שלוש אוניות סוחר, משחתת ושולת מוקשים. הגרמנים עצמם איבדו בשל שתי הפעולות שלוש צוללות ו-41 מטוסים.
לאחר מכן הפריע מבצע "לפיד", נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, להמשך שיירות גדולות. כלי הליווי נדרשו לזירה אחרת. באוגוסט כבר עברו שתי אוניות סובייטיות לבדן בנתיב הצפוני. בהמשך נשלחו עוד 13 אוניות אחת-אחת עד החורף, רק חמש מהן הגיעו ליעדן. השיירה הגדולה הבאה נשלחה בדצמבר 1942 תחת שיטת סימון חדשה: JW-51.
המלחמה על הסיפור של PQ-17
עוד בזמן המלחמה נלחמו הצדדים גם על הזיכרון. משרד התעמולה של יוזף גבלס ניצל מיד את האסון. השדרן הבריטי הפרו-נאצי שכונה "לורד האו-האו" תיאר בשידוריו את אוניות הסוחר שננטשו כביכול לגורלן. שלושה צוותי צילום גרמניים פעלו באזור הארקטי, וסרטיהם שימשו להאדרת ניצחונות הרייך. תמונות של אוניות טובעות ומלחים במצוקה הופצו במדינות נייטרליות. התעמולה הגרמנית הכריזה על "האסון הגדול ביותר", טענה שסיירת אמריקאית הוטבעה ושהושמדו 35 אוניות.
בעלות הברית פעלו בכיוון ההפוך וניסו לצמצם את החשיפה. ה"דיילי הראלד" הבריטי דיווח רק כחודש לאחר מכן על "אחד מקרבות השיירה הגדולים ביותר", אך טען שהשיירה פרצה את הדרך. ב-4 באוגוסט פרסם המגזין האמריקאי "לייף" תמונות שצולמו מ"ויינרייט" ביום העצמאות, הזכיר את הגרסה הגרמנית ואמר שהאבדות היו קטנות יותר מכפי שהגרמנים טענו וכי השיירה הגיעה לנמל ארקטי סובייטי. באביב 1943 דרש לורד וינסטר בבית הלורדים הסברים על מה שכינה "המסע הנורא ביותר בעולם".
שתיקת המלחמה נשברה בפברואר 1945, כאשר מלחים אמריקאים שהיו בשבי הגרמני חזרו ממחנות. עדויותיהם עוררו סערה, והאדמירליות פרסמה הודעה רשמית. תיאור האירועים עד 4 ביולי היה מדויק יחסית, אך מה שהתרחש לאחר מכן נותר מעורפל.
לאחר המלחמה נכנסה PQ-17 גם לתוך המלחמה הקרה. באוקטובר 1948 פרסם קפטן מדרגה שנייה ו' אנדרייב שני מאמרים בעיתון הסובייטי "הצי האדום". הוא תקף בחריפות את האדמירליות וטען שהשיירה פוזרה ללא צורך ושאוניות הליווי המפקירות את כלי הסוחר כיסו את עצמן בחרפה.
בבריטניה התפתחה סערה. האדמירליות הזכירה שהעבירה בהצלחה עשרות שיירות ארקטיות ואת המחיר ששילמה. אפילו ב"פרבדה" הופיע מאמר שהגן על אומץ הציים הבריטי והאמריקאי.
באוקטובר 1950 פרסם ה"לונדון גאזט" את דו"חותיו של טובי על השיירות לרוסיה. לראשונה הופיעו שם באופן גלוי היקף האבדות ופרטים על דרישותיו להגדיל את הליווי, לצמצם את שיירות הקיץ, הקשיים בשיתוף הפעולה והבקשות לעזרה מן הסובייטים.
פאונד כבר מת ב-1943, אך שמו כמי שנתן את צו הפיזור עדיין לא פורסם. רק ב-1957 כתב ההיסטוריון הרשמי של האדמירליות, סטיבן ו' רוסקיל, ב"המלחמה בים" כי פאונד היה האיש שנתן את ההוראה וכי זו הייתה טעות חמורה. אנשי צי שהשתתפו ב-PQ-17 כינו את ההסתרה שלאחר המלחמה "הטעות השנייה של האדמירליות".
המשפט של ג'ון ברום
ב-1968 פרסם דייוויד אירווינג את "Destruction of Convoy PQ.17". הספר התמקד בכשלים של הפיקוד וטען כי החלטתו של ג'ון ברום להסיג את המשחתות הייתה הסיבה העיקרית לאסון. ברום תבע אותו ואת המוציא לאור בתביעת דיבה.
הוא ניצח. נפסקו לו 40 אלף ליש"ט, סכום שנחשב אז חריג מאוד בדיני הדיבה הבריטיים, וכל העותקים של הספר הוצאו מן ההפצה. ברום תרם את הפיצויים לצדקה. הספר פורסם לאחר מכן מחדש בתיקונים, וב-1971 הופיעה גם מהדורה סובייטית בשם "תבוסת שיירת PQ-17".
ברום פרסם מצדו את "Convoy is to Scatter", שבו שחזר את האירועים בעזרת יומן התשדורות.
הזיכרון הסובייטי והוויכוח על K-21
בתקשורת הסובייטית והרוסית הודגשה לעיתים הטענה ש-K-21 עשתה את מה שהצי הבריטי לא הצליח לעשות, וכי מתקפת הטורפדו של לונין גרמה ל"טירפיץ" להפסיק את המבצע. אלא שהטורפדות לא פגעו באוניית המערכה, והגרמנים לא רשמו את ההתקפה. ביטול המבצע קשור לרצף רחב יותר של גילוי הכוח, פיזור השיירה והחשש הגרמני מפני פעולה בריטית.
כתיבה סובייטית מסוימת הציגה גם את עזיבת השיירה כמעשה פחדנות ואת האסון כתירוץ לעצירת האספקה בתקופה שבה הצבא הגרמני התקדם לעבר הקווקז וסטלינגרד. מן הצד האחר, היא נטתה שלא להדגיש שהצי הצפוני וחיל האוויר הסובייטי לא הצליחו לספק הגנה מלאה אפילו באזור האחריות הסובייטי.
אדמירל ארסני גולובקו ניסח הבחנה אחרת. הוא כתב שאין לאיש יסוד להטיל ספק באומץ, ביציבות ובחוסר המורא של מלחי האוניות הבריטיות, ושדי היה בניסיון המשותף כדי להעריך את רצינותם כלפי חובותיהם וכלפי המאבק באויב המשותף. הוא הוסיף: "התכונות האישיות של המלחים הבריטים ומדיניות הממשלה הבריטית הם דברים שונים."
הכתיבה המאוחרת נעשתה מאוזנת יותר. היא הציגה לא רק אוניות טובעות, אלא גם את זעמם של צוותי הסיירות והמשחתות שנאלצו בצו לעזוב את האוניות שעליהן הגנו, את אומץ אוניות הליווי שנשארו, את צוותי הסוחר שהמשיכו לירות, ואת הפעולות הסובייטיות לחיפוש ולחילוץ.
PQ-17 בספרות, בקולנוע ובתרבות
כבר ב-1955 פרסם אליסטר מקלין את הרומן "HMS Ulysses", שנכתב בהשראת חוויית השיירות הארקטיות וטרגדיית PQ-17. הספר מתאר שיירה בדיונית לברית המועצות שנמחצת לאחר החלטות שגויות של פיקוד האדמירליות. ב-1968 יצא בברית המועצות תרגום מקוצר בשם "אוניית הוד מלכותו יוליסס".
ב-1966 פורסם בארצות הברית הרומן "The Captain" של הסופר ההולנדי יאן דה הרטוג, על גורלה של שיירה ארקטית שכמעט כל אוניותיה מוטבעות בידי צוללות. הספר מכר קרוב למיליון עותקים.
במאי 1970 פורסם בכתב העת הלנינגרדי "זבזדה" הרומן של ולנטין פיקול "רקוויאם לשיירת PQ-17". לצד תיאור אומץ המלחים הסובייטים, הבריטים והאמריקאים, פיקול הדגיש את הממד הפוליטי של האסון.
ב-1972 יצר הבמאי ולדימיר דובגן באולפני דובז'נקו, על פי תסריט של קונסטנטין קודייבסקי, את הסרט "הטרנס-אטלנטי השבעה-עשר". הוא עסק בשיירה ארקטית הנעה למורמנסק ביוני 1942 והציג את אוניות הליווי הבריטיות כמקיימות הוראה לעזוב את אוניות הסוחר מול צוללות ומטוסים גרמניים.
ב-1974 פורסם הרומן של קודייבסקי "ערפילים מרים של האוקיינוס האטלנטי".
ב-2004 הופקה סדרת טלוויזיה בת שמונה פרקים בשם "שיירת PQ-17", המבוססת על הרומן של פיקול.
אלכסנדר גורודניצקי הקדיש לטרגדיה כמה שירים, ובהם "לזכר שיירת PQ-17" ו"לא נשב בטברנה".
ב-2020 הודיע מרכז המתנדבים ההיסטוריים "מפרשי ההיסטוריה" על השקת המיזם "הטרגדיה של שיירת PQ-17".
חומר מעשיר לצפייה
"הטרנס-אטלנטי השבעה-עשר" משנת 1972 הוא אחת היצירות הקולנועיות המוקדמות שנבנו סביב אסון השיירה הארקטית. הוא מציג פרשנות סובייטית ברורה של פרשת הליווי והפיזור.
הסדרה "שיירת PQ-17" משנת 2004 כוללת שמונה פרקים ומבוססת על "רקוויאם לשיירת PQ-17" של ולנטין פיקול.
הסרט "The Arctic Convoy", במקור "Konvoi", הוא סרט מלחמה נורבגי משנת 2023 בבימוי הֶנְרִיק מַרְטִין דָאלְסְבַּקֶן, שנכתב בהשראת PQ-17. עלילתו מתרחשת ב-1942 ועוקבת אחר אוניית מטען נורבגית בשיירה ארקטית של בעלות הברית, הנושאת נשק לברית המועצות. לאחר שהשיירה מתפרקת וכוחות הליווי הצבאיים נסוגים, על אנשי האונייה להחליט אם להמשיך לבדם דרך מים הנשלטים בידי כוחות גרמניים.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"Convoy is to Scatter" של ג'ון ברום הוא שחזורו של מפקד הליווי הבריטי, שנכתב תוך שימוש ביומני התשדורות ומתמקד בהחלטות שהובילו לפיזור.
"The War at Sea" של סטיבן ו' רוסקיל היה נקודת מפנה בחשיפת האחריות לפקודה. ב-1957 ציין רוסקיל במפורש שדאדלי פאונד הורה על פיזור השיירה והגדיר את ההחלטה טעות חמורה.
"Destruction of Convoy PQ.17" של דייוויד אירווינג, שראה אור ב-1968, עומד גם במרכז פרשת הדיבה של ברום. יש להתייחס אליו בזהירות גם בגלל המחלוקת המשפטית שנגעה לטענותיו על ברום וגם בגלל הבעיות הידועות בשימושו של אירווינג בנתונים.
"Germany and the Second World War: Volume I, The Build-Up of German Aggression", מאת Wolfram Wette, Wilhelm Deist ו-Manfred Messerschmidt, מופיע בהקשר של מדיניות היטלר כלפי הגנת נורבגיה והעברת הכוח הימי הגרמני צפונה.
"זיכרונות עם הצי" של אדמירל ארסני גולובקו כולל את הבחנתו בין אומץ המלחים הבריטים לבין ביקורתו על המדיניות הבריטית.
"The Second World War: An Illustrated History of WWII", כרך X, הוא המקום שממנו נשמר סיפורו האישי של הוראס קארסוול על "אמפייר טייד", הניתוח שביצע בים והטיפול בניצולים.
יצירות הספרות "HMS Ulysses" של אליסטר מקלין, "The Captain" של יאן דה הרטוג, "רקוויאם לשיירת PQ-17" של ולנטין פיקול ו"ערפילים מרים של האוקיינוס האטלנטי" של קונסטנטין קודייבסקי ממחישות כיצד עבר האסון מן ההיסטוריה הצבאית אל הספרות והזיכרון הציבורי.
האסון שלא נגמר ב-10 ביולי
PQ-17 מוכרת לעיתים בשל משפט אחד, "השיירה תתפזר", אך האנשים שעל האוניות לא חוו משפט אחד. הם חוו שבועות של ערפל, אור שאינו נגמר, מטוסים בגובה נמוך, סירות הצלה בקרח, צוללות העולות לפני המים, אוניות שננטשות ואז נמצאות שוב, ספינות סובייטיות המחפשות ניצולים, מלחים הצובעים סיפונים בלבן כדי להיעלם לתוך הקרח ודייל ראשי המחזיק פגז שלא התפוצץ בידיו משום שאין רופא.
הפקודה של 4 ביולי הייתה הנקודה שבה סכנה הפכה לקטסטרופה. היא לא יצרה את הלופטוואפה, את הצוללות, את המרחק מן הבסיסים, את הקרח או את "טירפיץ". היא כן פירקה את המערכת שנבנתה כדי להתמודד איתם.
גם לאחר שהגרמנים הכריזו על השיירה מושמדת, אוניות המשיכו להגיע. חלקן הופיעו בארכנגלסק ב-9 וב-11 ביולי, אחרות ב-24 ביולי, ו"וינסטון סיילם" רק ב-28 ביולי. במובן הזה סוף הסיפור אינו בתמונה של אונייה שוקעת, אלא באוניות הבודדות שהופיעו מתוך הערפל שבועות לאחר שהאויב כבר הודיע שאין עוד מה לחפש.
אם הגעתם עד לכאן, שתפו את הכתבה עם מי שחושב שהיסטוריה ימית היא רק רשימה של שמות אוניות. לפעמים כל ההבדל בין רשימה לבין טרגדיה נמצא בשלוש הודעות רדיו שנשלחו בתוך 25 דקות.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מה הייתה שיירת PQ-17?
מדוע פוזרה שיירת PQ-17?
כמה אוניות אבדו בשיירת PQ-17?
איזה מטען אבד ב-PQ-17?
מה השתנה בעקבות אסון PQ-17?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
