כשוולדימיר פוטין עלה לשלטון בשנת 2000, הוא הבהיר מיד שתגובתו לפיגועי הטרור תהיה שונה מזו של קודמיו, בוריס ילצין ומיכאיל גורבצ'וב. ההבדל טמון בנחישות המוצהרת שלעולם לא להיכנע ללחץ. כמו קציני ק.ג.ב רבים שעברו טראומה מהתמוטטות ברית המועצות, פוטין היה משוכנע שהמדינה הרוסית כל כך שברירית שהיא עלולה לקרוס בכל רגע אם המדינה תיכנע ולו במעט.
עבור פוטין וחבריו בק.ג.ב, שיחת הטלפון של ראש ממשלתו של ילצין ויקטור צ'רנומירדין בשנת 1995 לרב המחבלים הצ'צ'ני שאמיל באסייב כדי להציל את חייהם של בני ערובה בבית חולים בבודיונובסק, היא התגלמות הדרך הגרועה ביותר לטפל במחבלים. אותה שיחת טלפון של צ'רנומירדין שודרה בשידור חי בטלוויזיה הרוסית ובדיעבד הצילה את חייהם של נשים וילדים והובילה בסופו של דבר לסיומה של מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, שנתפסה כהשפלה על ידי הצבא הרוסי ועל ידי השירותים החשאיים הרוסיים והכוחות המיוחדים.
פוטין הבהיר מיד שדבר כזה לא יקרה תחתיו. בשנים שלאחר מכן, הוא הגיב לכל פיגוע חדש במגבלות חדשות, שבסופו של דבר ביטלו את האפשרות של כל בחינה ציבורית שלו ושל שירותי הביון הרוסיים במהלך או אחרי פיגוע.
ראשית, הוכנסה צנזורה קפדנית על מידע. לדוגמה, לראשונה, שירות הביטחון הפדרלי הרוסי פתח בחקירה נגד העיתונאים אנדריי סולדאטוב ואירינה בורוגן בגין פרסום דו"ח ציבורי שביקר את מבצע הארגון באוקטובר 2002, כאשר יותר מאלף בני אדם נלקחו כבני ערובה בתיאטרון מוסקבה בדוברובקה. המבצע המיוחד הסתיים בצורה טראגית כאשר רוב הקורבנות מתו לא מידי מחבלים, אלא מהגז שהזרים שירות הביטחון לאולם. ואז, אחרי הפיגוע בבסלאן, נפגעה לחלוטין המחשבה שתתקיים חקירה פרלמנטרית על פעולות השירותים החשאיים בעת שחרור החטופים.
עד 2006, האובססיה של פוטין לא לקחת צעד אחורה התגבשה לכדי חוק מדינה: "החוק למלחמה בטרור", שהחליף חוק קודם משנת 1998. בחוק סופקה ההגדרה הבאה של טרור: "זוהי האידיאולוגיה של אלימות ופרקטיקה של השפעה על קבלת החלטות על ידי רשויות המדינה, ממשלות מקומיות או ארגונים בינלאומיים, הקשורה להפחדה על האוכלוסייה ו(או) צורות אחרות של פעולות אלימות בלתי חוקיות".
הגדרה חדשה זו של טרור הדגישה כי טרור הוא ניסיון להפעיל לחץ על השלטונות, בעוד שהחוק שיזם ילצין משנת 1998 הגדיר טרור כפעולות המכוונות נגד האוכלוסייה האזרחית. כך, סוכנויות הביון הרוסיות שינו את שיטותיהן כדי להתאים עצמן לתפיסה החדשה, אך גם ארגוני הטרור הצ'צ'ניים. בעוד שבשנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 טרוריסטים לקחו בני ערובה והעלו דרישות פוליטיות, בתקווה להכריח את הקרמלין לנהל משא ומתן, לאחר מכן הם עברו להתקפות טרור אכזריות אף יותר, בידיעה מראש שהקרמלין של פוטין לא יגיב לשום דרישה. התוצאה המיידית היתה שארגוני טרור בצפון הקווקז ביצעו רצח של אנשי אכיפת חוק ולאחר מכן נקטו בהרג המוני, כולל פיגועים רצחניים בנמל התעופה הבינלאומי במוסקבה וברכבת התחתית של מוסקבה.
פוטין הוא אדם מאוד מערכתי, וכפוליטיקאי מערכתי, הוא מגן על כוחות הביטחון שלו בכל מחיר לאורך כל שלטונו. הוא סיפק לשירות הביטחון הפדרלי משאבים אדירים ודאג לכך שהשירות יהיה אטום לחלוטין לביקורת וללחץ ציבורי. הדבר השפיע רבות על התרבות הארגונית של השירות כסוכנות הביון הראשית האחראית למאבק בטרור.
שירות הביטחון הפדרלי הפך לשירות יעיל ובעל תושייה בביצוע דיכוי, אפילו יותר מקודמיו כמו הק.ג.ב.. כיום שירותי הביטחון הרוסיים הם המומחים בעולם לביצוע התנקשויות, רצח ועינויים. לחברה הרוסית יש עדויות רבות לאיכויות הללו של כוחות הביטחון הרוסיים: מותו של אלכסיי נבלני, רדיפת יריבים פוליטיים, רצח עריק רוסי בספרד, או עיתונאי והתקפת הפטיש על האופוזיציונר ליאוניד וולקוב בווילנה.
עם זאת, השירות גם מוכשר למדי בחקירת התקפות טרור לאחר שהן מתרחשות, במידה רבה הודות למערכות מעקב אלקטרוניות. כך למשל, לאחר מתקפת הטרור על היכל קרוקוס סיטי בקרסנוגורסק. ארבעה מחבלים זוהו, נמצאו ונעצרו תוך 24 שעות. וכמובן, מיד עינו אותם כשלאחד החשודים חתכו את האוזן, סרטון העינוי תועד והודלף מיד לערוצי טלגרם תומכי הקרמלין.
אבל אלה לא התכונות שעוזרות למנוע פיגועים. פעם אחר פעם, השירות נכשל כשירות לאיסוף מודיעין כי המשימה דורשת משהו אחר לגמרי: חילופי מידע בין סוכנויות ביון, הן רוסיות והן זרות, ואמון בין השירותים הללו, כמו גם בתוך הארגון עצמו. יש צורך גם שהסוכנים יהיו מוכנים לדווח על דברים מאוד לא נעימים לגנרלים שלהם ולמנהיג המדינה. יש צורך שהאוכלוסייה תיתן אמון בשירות הביון. אלא שברוסיה, שבה לא נותרו חירויות ציבוריות והדיונים הפוליטיים מצונזרים בקפדנות רבה, האמון בשירותי הביון נמצא בגירעון עצום. אף אחד לא מאמין שהסוכנויות מסוגלות למנוע פיגועי טרור, לא כל שכן להגן על האוכלוסיה.
כמובן שאנשים מפוחדים יסכימו עם כל גרסה שהקרמלין יפיץ, אבל פחד וחוסר אמון כבר הובילו לפריחה של כל מיני תיאוריות קונספירציה, שמעמידים בספק ומערערים את כל מה שאומרים הקרמלין ושירות הביטחון על מתקפת הטרור ההיא. הרוסים מבינים היטב שכוחות הביטחון ששוחררו מהרסן לבצע כל העולה על רוחם, הם לא יעצרו אף חשוד אמיתי בטרור, כי המנהיג הלאומי מוכן לעשות הכל כדי להישאר בשלטון. זו בעיה שפוטין התמודד איתה כבר לאחר מתקפת הטרור: "האח הגדול", דיכוי ואכזריות עוזרים רק עד לנקודה מסוימת ואם אינך רואה בעם והמדינה כערך עליון שיש לשרת, אלא רק לשמור על כסאך, הרי שזה לא מפתיע.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
