בליל 4 בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, דקות לאחר שעזב עצרת תמיכה נורה למוות מול עיני המוני אזרחים, ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין. מעשה ההתנקשות לא היה מקרי או רגע של טירוף הוא נבע ממאבק אידאולוגי עמוק בין ימין לשמאל, בין דת למסורת ובין פחד מאובדן "מורשת יהודית" לתשוקה לשלום. זו הייתה נקודת מפנה שלא רק קטעה חיים, אלא גם סימנה פיצול חברתי ופוליטי שנמשך עד היום, שלושה עשורים לאחר מכן.
רקע
יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, נרצח ב-4 בנובמבר 1995 בשעה 21:30, בסיומה של עצרת תמיכה בהסכמי אוסלו שנערכה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב. המתנקש היה יגאל עמיר, סטודנט למשפטים ישראלי ממחנה הימין שהתנגד באופן קיצוני להסכמי אוסלו ולמהלך השלום שיזם רבין באופן רחב יותר. רצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין אירע מיד לאחר עצרת נגד אלימות ולמען תהליך השלום של אוסלו. לפני העצרת, רבין הושמץ אישית על ידי שמרנים מהימין ומנהיגי הליכוד שתפסו את תהליך השלום כניסיון לוותר על השטחים הכבושים וכניעה לאויבי ישראל.
שמרנים מהציבור הדתי-לאומי ומנהיגי מפלגת הליכוד סברו כי נסיגה מכל שטח "יהודי" היא בגדר כפירה. יו״ר הליכוד וראש הממשלה לעתיד, בנימין נתניהו, האשים את ממשלת רבין כי היא "מנותקת מהמסורת היהודית […] ומהערכים היהודיים". רבנים מהימין המזוהים עם תנועת המתיישבים אסרו על ויתורים טריטוריאליים לפלסטינים ואסרו על חיילי צה"ל לפנות מתיישבים יהודים מכוח ההסכמים. חלק מהרבנים הכריזו על "דין רודף", המבוסס על הלכה יהודית מסורתית של הגנה עצמית, באופן אישי נגד רבין, בטענה שהסכמי אוסלו יסכנו חיי יהודים.
בעצרות שאורגנו על ידי הליכוד ומפלגות ימין אחרות הוצגו תמונות של רבין במדי אס-אס נאציים, או בתוך כוונת של אקדח. המפגינים השוו את מפלגת העבודה למפלגה הנאצית ואת רבין לאדולף היטלר וקראו קריאות "רבין רוצח" ו"רבין בוגד". ביולי 1995, נתניהו הוביל תהלוכת לוויה מדומה שכללה ארון קבורה וחבל תלייה בעצרת נגד רבין, שם המפגינים קראו "מוות לרבין". ראש שירות הביטחון הכללי דאז, כרמי גילון, התריע בפני נתניהו על מזימה לפגוע ברבין וביקש ממנו למתן את הרטוריקה של המפגינים, אך נתניהו סירב לעשות זאת. בראיונות מאוחרים יותר, נתניהו יכחיש כל כוונה להסית לאלימות.
רבין דחה הפגנות מסוג זה או כינה אותן "חוצפה". לדברי גילון, רבין סירב לבקשותיו ללבוש אפוד מגן והעדיף שלא להשתמש במכונית המשוריינת שנרכשה עבורו. תומכי השמאל ארגנו עצרות למען השלום לתמיכה בהסכמי אוסלו. הרצח התרחש לאחר אחת מהעצרות הללו בתל אביב.
יגאל עמיר ו"דין רודף"
"לא ביצעתי את המעשה כדי לעצור את תהליך השלום, מכיוון שאין דבר כזה.
זהו תהליך של מלחמה, והרצח היה חובתי על פי דין תורה." — יגאל עמיר, 1995.
המתנקש היה יגאל עמיר, סטודנט בן 25 לשעבר מישיבת הסדר וסטודנט למשפטים מהימין הקיצוני שלמד באוניברסיטת בר-אילן. עמיר התנגד בתוקף ליוזמת השלום של רבין, במיוחד לחתימה על הסכמי אוסלו, כיוון שהרגיש שנסיגה ישראלית מהגדה המערבית תמנע מיהודים את "מורשתם המקראית שאותה השיבו לעצמם באמצעות הקמת התנחלויות". עמיר הגיע למסקנה שרבין הוא "רודף", כלומר אדם שמסכן חיי יהודים. המושג "דין רודף" הוא חלק מההלכה היהודית המסורתית. עמיר האמין שהוא מוצדק תחת "דין רודף" בהסרת רבין כאיום על היהודים ביהודה ושומרון.
בהתנחלויות הישראליות הופצו בבתי כנסת עלונים שדנו בתוקף החלת "דין רודף" ו"דין מוסר" על רבין ועל הסכמי אוסלו. שניהם נושאים עונש מוות על פי ההלכה המסורתית. התעוררה מחלוקת בקרב הציונות הדתית האם עמיר אכן השיג אישור מרב לביצוע רצח רבין. אביו אמר מאוחר יותר כי בחודשים שלפני הרצח, עמיר חזר ואמר "שצריך להרוג את ראש הממשלה כי יצא עליו דין רודף". במהלך משפטו מאוחר יותר, הצהיר עמיר: "פעלתי על פי דין רודף. … זה לא היה מעשה אישי, רק רציתי ש[רבין] יורחק מתפקידו".
בשל פעילותו הקיצונית, יגאל עמיר הובא לידיעת שירות הביטחון הכללי (השב"כ), אך לארגון היה מידע רק על ניסיונו של עמיר להקים מיליציה אנטי-ערבית, ולא על הערות בנוגע להתנקשות ברבין, על דף שאמירות כאלה בוטאו בגלוי למספר אנשים. אירוע נוסף שבו תוארו הערותיו של עמיר לחבר סטודנט אחר על אמירת וידוי לפני ניסיון קודם, שסוכל, על חייו של רבין, טופל על ידי הארגון כדיווח "בלתי אמין". המקור סירב לנקוב בשמו של עמיר ובמקום זאת תיאר אותו כ"בחור תימני נמוך עם שיער מתולתל".
הרצח
בתגובה למחאות הרחוב האינטנסיביות של אנשי הימין נגד תהליך אוסלו, קואליציה של מפלגות שמאל וקבוצות שלום ארגנה עצרת תמיכה בתהליך השלום בכיכר מלכי ישראל בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995. רבין נכח בעצרת, יחד עם אישים אחרים כמו שר החוץ שמעון פרס. העצרת משכה קהל של למעלה מ-100,000 איש. בדבריו בעצרת, הצהיר רבין: ״תמיד האמנתי שמרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום.״
הנאום האחרון של יצחק רבין בעצרת השלום שאורגנה על ידי השמאל בסימן ״כן לשלום, לא לאלימות״:
|
לאחר העצרת, רבין ירד במדרגות בניין עיריית תל אביב לעבר מכוניתו. כאשר נכנס למכונית, עמיר התקרב למכונית מאחור וירה שתי יריות לעבר רבין באקדח ברטה 84F חצי אוטומטי. רבין נפגע בבטן ובחזה. עמיר הוכנע מיד על ידי שומרי ראשו של רבין ושוטרים שהיו במקום והוא ירה ירייה שלישית לעבר המאבטח יורם רובין במהלך המאבק ופצע אותו קלות. עמיר נעצר במקום עם כלי הרצח. הוא נלקח לתחנת משטרה במרחק מספר רחובות.
יורם רובין ניסה להכניס את רבין למכונית אך גופו של רבין היה "רפוי וכבד". מאבטח נוסף של רבין, שי גלזר, סייע להכניס את רבין למושב האחורי של המכונית. הנהג, מנחם דמתי, קיבל הוראה לנסוע לבית החולים איכילוב שבמרכז הרפואי תל אביב סוראסקי, מרחק נסיעה קצר. דמתי איבד את הכיוון בגלל ההיסטריה של הירי וההמון שגדש את הרחובות וכתוצאה מכך איבד את דרכו. רבין, שדימם קשות, היה בהכרה תחילה ואמר שנדמה לו שנפגע אבל לא קשה מדי לפני שהתעלף. דמתי נהג בטירוף בניסיון למצוא את בית החולים, עבר ברמזורים אדומים וסטה כדי להימנע מהולכי רגל. כשזיהה שוטר, פנחס טרם, הורה לו להיכנס לרכב ולכוון אותו לבית החולים. שתי דקות לאחר מכן בשעה 21:52, כעשר דקות לאחר הירי, הגיעה המכונית לבית החולים איכילוב.
בשלב זה, רבין לא נשם ולא הורגש דופק. רופאים ביצעו בדיקה ראשונית, חיברו את רבין לעירוי וניקזו את האוויר שחלחל לחלל בית החזה הימני שלו באמצעות צינור שהוחדר לכלוב הצלעות שלו. לאחר ניקוז האוויר מחזהו של רבין, הדופק הופיע מחדש. לאחר מכן הוא עבר ניתוח חירום. בינתיים, שרי ממשלה, בכירי צה״ל, אנשי ביטחון ובני משפחתו של רבין הגיעו לבית החולים, וכך גם ראש הסגל של רבין ומנכ״ל משרד ראש הממשלה, איתן הבר. לאחר שדיווחים על הירי פורסמו בתקשורת הישראלית, החל להתאסף קהל של צופים ועיתונאים מול בית החולים. בשלב מסוים, הרופאים הצליחו לייצב לזמן קצר את המדדים החיוניים, ולאחר שנודע לו, הבר אמר לבכיר במשרד הביטחון להתחיל בהכנות להקמת לשכה מאולתרת בבית החולים עם טלפונים וקווי פקס כדי לאפשר לרבין להמשיך בעבודתו כראש ממשלה במהלך ההחלמה. עם זאת, מצבו של רבין הידרדר במהירות שוב. לאחר שליבו חדל לפעום, כירורג ביצע בו עיסוי לב בניסיון של הרגע האחרון להצילו. אבל לבסוף, בשעה 23:02, שעה ושלושים ושתיים דקות לאחר הירי, ויתרו הרופאים על מאמציהם להחיות את רבין והכריזו על מותו.
בשעה 23:15, איתן הבר יצא מבית החולים כדי להתמודד מול מצלמות הטלוויזיה בחוץ והודיע לתקשורת ולציבור כולו על מותו של רבין: ״ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש, הערב בתל אביב. הממשלה תתכנס בעוד שעה, לישיבת אבל בתל אביב. יהי זכרו ברוך."
בכיסו של רבין נמצא דף נייר מוכתם בדם עם מילות השיר הישראלי המוכר "שיר לשלום", שהושר בעצרת ועוסק בחוסר האפשרות להחזיר אדם מת לחיים, ולכן בצורך בשלום. זמן קצר לאחר מותו של רבין, התקיימה ישיבת חירום של ממשלת ישראל, במהלכה מונה שמעון פרס, ששימש אז כשר החוץ, לראש הממשלה בפועל.
כשלוש שעות לאחר מותו של רבין, הגיע יהודה היס, הפתולוג הראשי של ממשלת ישראל, לבית החולים איכילוב כדי לבצע נתיחה שלאחר המוות יחד עם שני עוזרים, כולל צלם. הנתיחה מצאה שכדור אחד נכנס לגבו התחתון של רבין, פגע בטחול וניקב את הריאה השמאלית, בעוד שהקליע השני חדר לגבו מתחת לעצם הבריח, ניפץ את כלוב הצלעות שלו וניקב את הריאה הימנית. היס הגיע למסקנה שרבין מת מאיבוד דם מסיבי ומקריסת הריאות וכי סיכוייו לשרוד את הירי היו נמוכים ביותר. סריקת מוח שנעשתה לאחר מכן מצאה תסחיף באחד מעורקי המוח של רבין, כיס אוויר גדול שחדר למחזור הדם שלו בריאות ונע אל המוח והגביל את זרימת הדם והחמצן. חסימה זו הכשילה את מאמץ ההחייאה.
יגאל עמיר נחקר על ידי סגן ניצב מוטי נפתלי. הוא מסר לחוקר הודאה מלאה ולאחר שנאמר לו שרבין מת, הביע שמחה וביקש שיביאו לו שנאפס כדי לברך לחיים. שוטרים וסוכני שב"כ פשטו לאחר מכן על בית משפחת עמיר בהרצליה, שם עצרו את אחיו של עמיר, חגי, שאותו עמיר הפליל כשותף במהלך חקירתו.
לאחר הרצח
הלווייתו של רבין התקיימה ב-6 בנובמבר 1995, יומיים לאחר הרצח, בבית העלמין הר הרצל בירושלים בחלקת גדולי האומה, שם נקבר רבין מאוחר יותר. מאות מנהיגים מהעולם, כולל כ-80 ראשי מדינות, השתתפו בהלוויה. נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, מלך ירדן חוסיין, המלכה ביאטריקס מהולנד, ראש ממשלת רוסיה ויקטור צ'רנומירדין, ראש ממשלת ספרד ונשיא המועצה האירופית המכהן פליפה גונזלס, ראש ממשלת קנדה ז'אן קרטיין, ראש הממשלה ושר החוץ הישראלי בפועל שמעון פרס, מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס-ע'אלי, נשיא מצרים חוסני מובארק, נשיא הרפובליקה של קונגו דניס סאסו-נגוסו ונשיא מדינת ישראל עזר ויצמן היו בין הנוכחים. יום זיכרון לאומי לרבין נקבע בתאריך מותו על פי לוח השנה העברי.
יגאל עמיר הועמד לדין על רצח רבין, בעוד שאחיו חגי עמיר ודרור עדני, שהיו שותפיו לרצח, הועמדו לדין על קשירת קשר לרצח. יגאל עמיר הורשע ונידון למאסר עולם בגין רצח רבין ושש שנים נוספות בגין פציעת המאבטח יורם רובין. בעוד שבישראל נהוג שהנשיא מפחית עונש מאסר עולם לתקופה קצובה, בדרך כלל 20–30 שנה, עם אפשרות להפחתה נוספת בגין התנהגות טובה, עונשו של עמיר לא הופחת. בשנת 2001, הכנסת העבירה את "חוק יגאל עמיר", האוסר על ועדת שחרורים להמליץ על חנינה או הפחתת עונש למתנקש בראש ממשלה. עדני שוחרר בשנת 2002 וחגי עמיר בשנת 2012. יגאל עמיר נותר בכלא. לאחר הרצח, נחשף כי אבישי רביב, שהיה מוכר אז כקיצוני ימני, היה סוכן-מודיע של השב"כ בכינוי "שמפניה". רביב זוכה מאוחר יותר בבית המשפט מהאשמות שלא מנע את ההתנקשות; בית המשפט קבע שאין ראיות לכך שרביב ידע שהמתנקש יגאל עמיר זומם לרצוח את רבין.
השפעה חברתית
רצח רבין זעזע את הציבור הישראלי. עצרות וטקסי זיכרון התקיימו ליד כיכר מלכי ישראל – ששמה שונה מאוחר יותר לכיכר רבין לכבודו – כמו גם ליד ביתו של רבין, בניין הכנסת וביתו של המתנקש. רחובות ומבני ציבור רבים אחרים בישראל ובעולם נקראו על שם רבין. הרצח תואר כמייצג של "מלחמת תרבות" (kulturkampf) בין כוחות ימין דתיים לכוחות שמאל חילוניים במדינת ישראל. אילן פלג מהמכון למזרח התיכון תיאר את רצח רבין כ"משקף פער תרבותי עמוק בתוך הגוף הפוליטי של ישראל […] הקשור קשר הדוק לתהליך השלום" המדגים הן עלייה בקיטוב והן סכסוך פוליטי במדינה.
ב-28 במרץ 1996 פרסמה ועדת שמגר את הדו"ח הסופי שלה על ההתנקשות. הדו"ח מתח ביקורת על השב"כ על שהעמיד את ראש הממשלה בסכנה והתעלם מאיומים על חייו מצד קיצונים יהודים. בשל הכישלון האולטימטיבי של התקדמות נוספת בהסכמי אוסלו, קיימת דעה רווחת כי הרצח הוא ההתנקשות הפוליטית "המוצלחת" ביותר בהיסטוריה המודרנית, בשל השגת מטרתו של המבצע: עצירת תהליך אוסלו.
רצח רבין שינה את פני החברה בישראל. האירוע חשף את הקיטוב הפוליטי והחברתי העמוק במדינה והותיר חותם על חיי האזרחים והפוליטיקה המקומית. רצח רבין, לא היה רק אובדן מנהיג אלא אובדן של תמימות שעוד נותרה בחברה הישראלית המשוסעת. גלשו באתר וקראו עוד על הרגעים ההיסטוריים ששינו את ישראל ואת העולם.
חומר מעשיר לקריאה
- דנה אריאלי־הורוביץ, יוצרים בעומס יתר: רצח רבין, אמנות ופוליטיקה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 2005.
- יורם פרי, יד איש באחיו – רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל, הוצאת בבל, 2005.
- דביר קריב, יצחק – רצח רבין: הסיפור שלא סופר, טפר הוצאה לאור, 2015.
- חזי כאלו, דמו הותר – רצח רבין: עדות מבפנים, ידיעות ספרים, 2021.
- אשר אילני, התנקשויות פוליטיות בארץ ישראל, הוצאת כרמל, 2004.
חומר מעשיר לצפייה
כאחת הדמויות המשפיעות בפוליטיקה הישראלית ובוודאי בשל הרצח המתוקשר, מפתיע שאירוע ההתנקשות עובד פעמים בודדות לקולנוע ולטלוויזיה. אחת ההפקות הבולטות היא סרט הדוקודרמה שביים עמוס גיתאי מ-2015, ״רבין, היום האחרון״. הסרט מתאר בפרוטרוט את ארועי הרצח והאירועים שהובילו אליו, תוך שילוב קטעי ארכיון וסצנות שצולמו מחדש עם שחקנים.
