תאמל״ק לי
במשך חמש עשרה שנים הייתה לבנון זירת קרב שבה גבולות בין פוליטיקה, מלחמה ונקמה כמעט שלא התקיימו. נשיאים נבחרו תחת איום הנשק, מנהיגים חוסלו בזה אחר זה, ומכוניות תופת הפכו לכלי מרכזי בעיצוב עתידה של המדינה. כאשר רנה מעווד נבחר לנשיאות בנובמבר 1989, רבים ראו בו את האדם שיוכל סוף סוף להוציא את לבנון ממעגל הדמים וליישם את הסכם טאיף שסימן את תחילת סיומה של מלחמת האזרחים. אלא שתקוותיהם התנפצו במהירות אכזרית: 17 ימים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד, הפך גם הוא לקורבן נוסף בגל ההתנקשויות שטלטל את המדינה והותיר מאחוריו שאלה שנותרה ללא מענה עד היום: האם לבנון איבדה באותו יום את ההזדמנות האחרונה שלה להתאחד?
מטען חבלה במשקל של 250 קילוגרמים לא משאיר מקום לספקות, למשא ומתן או לתקווה. ב-22 בנובמבר 1989, עת עשתה שיירת המכוניות את דרכה בחזרה מחגיגות יום העצמאות של לבנון, החריד פיצוץ אדיר את רחובותיה של מערב ביירות. בתוך שניות ספורות, הפך נשיאה התשיעי של המדינה הקרועה לשריד נוסף בסטטיסטיקה העקובה מדם של הפוליטיקה המקומית. יחד עמו נהרגו עוד 23 בני אדם, מותירים אומה שלמה המומה, שוב, אל מול אלימות שנדמה כי לעולם אינה שבעה.
הנרצח: רֶנֵה אַנִיס מֻעַוַּד (رينيه أنيس معوض), נוצרי מרוני מתון שנתפס כסמל נדיר של הידברות, אי-אלימות וקבלת האחר בעולם הערבי, הצליח במקום שבו רבים נכשלו כשזכה לתמיכתן של כל המפלגות הלבנוניות. נשיאותו הקצרה נועדה להיות אקורד הסיום של מלחמת האזרחים הלבנונית. תחת זאת, היא הפכה לעוד פרק של יגון כבד.
כרוניקה של רציחות
חשוב לזכור: רצח פוליטי בלבנון, לאורך 14 שנות מלחמת האזרחים שהחלה ב-1975 והסתיימה ב-1990, לא היה אירוע חריג, אלא שיטת עבודה נפוצה. רשימת המנהיגים שחייהם נגדעו באלימות לפני עלייתו של מעווד לשלטון הפכה למעין רקוויאם מתמשך לאומה מרוסקת.
הראשון בשרשרת האירועים המכוננים הללו התרחש ב-16 במרץ 1977. כַּמָאל גֻ'ונְבְּלָאט, מנהיג דרוזי בן 60 וסוציאליסט ששאף להקים בלבנון חברה חילונית ודמוקרטית, מצא את מותו במארב קטלני סמוך לביתו שבהרי השוף, דרומית-מזרחית לביירות. ג'ונבלאט היה דמות מפתח שייסדה והנהיגה את המיליציה של "המפלגה הפרוגרסיבית הסוציאליסטית" הדרוזית ואת קואליציית המפלגות השמאליות הידועה בשם "התנועה הלאומית הלבנונית". הוא ניהל מסע ציבורי נחרץ נגד ההתערבות הצבאית הסורית בלבנון, שהחלה שנה קודם לכן, ב-1976. מותו הוביל למרחץ דמים מיידי, כאשר כפריים דרוזים יצאו לנקום את רצח מנהיגם וטבחו ביותר מ-140 נוצרים.
קצת יותר משנה לאחר מכן, ב-13 ביוני 1978, הגיעה שעתם של הנוצרים המרונים להקיז את דמם של בני עדתם שלהם. טוֹנִי פְרַנְגִ'יֶּה, מחוקק, שר ממשלה לשעבר ובנו של נשיא לבנון לשעבר סולימאן פרנג'יה, נרצח באכזריות והוא בן 36 בלבד. יחד עמו נטבחו אשתו, בתו, ויותר מ-30 מתומכיו, כאשר אנשי מיליציה נוצרית תקפו את בית הקיץ של המשפחה בכפר הצפוני אהדן. אביו של טוני, סולימאן פרנג'יה, שבעבר ביקש מסוריה לשלוח כוחות ללבנון, האשים ברצח את בַּשִׁיר גְ'ומַאיֵּיל, מנהיג מיליציית "הכוחות הלבנוניים".
ארבע שנים חלפו, וגלגל הדמים הסתובב שוב, הפעם לעברו של ג'ומאייל עצמו. ב-14 בספטמבר 1982, תשעה ימים בלבד לפני שהיה אמור להיות מושבע לנשיאות, נהרג בשיר ג'ומאייל בן ה-34 מפיצוץ מטען חבלה במהלך פגישה פוליטית בביירות. 20 מתומכיו קיפחו את חייהם באותו פיצוץ. הזעזוע במחנה הנוצרי הוביל לאחת הזוועות המוכרות ביותר של מלחמת האזרחים: שני לילות לאחר ההתנקשות, נכנסו אנשי מיליציה נוצרית למחנות הפליטים הפלסטינים סברה ושתילה הסמוכים, וטבחו במאות מהם.
הדם לא פסק מלזרום.
ב-1 ביוני 1987 מצא את מותו ראש הממשלה רָשִׁיד כַּרָאמִי, מוסלמי סוני מתון בן 65. הוא מת מפצעיו לאחר שפצצה התפוצצה במסוק צבא לבנון שעשה את דרכו לביירות. אירוניה מרה ריחפה מעל מותו: חודש קודם לכן, במאי 1987, הגיש כראמי את התפטרותו, אך הנשיא אמין ג'ומאייל סירב לקבלה. במקומו של כראמי מונה סלים חוס. בעוד שהנוצרים הקיצונים הפנו אצבע מאשימה כלפי סוריה באחריות לפיצוץ המסוק, דמשק ובעלי בריתה המוסלמים בלבנון טענו כי מיליציית "הכוחות הלבנוניים" היא שעומדת מאחורי המעשה.
ההתנקשות האחרונה ברשימה זו, ערב הירצחו של מעווד עצמו, אירעה ב-16 במאי 1989. חַסַאן חָ'אלֶד, המופתי הגדול וראש המיעוט הסוני בלבנון, נהרג מפיצוץ מכונית תופת במערב ביירות המוסלמית. המופתי בן ה-68 מת בפיצוץ שגבה את חייהם של 22 אנשים נוספים ופצע כ-80 אזרחים, במה שהוגדר כאחד מסבבי הלחימה הקשים והעקובים מדם ביותר שידעה מלחמת האזרחים.
דרכו של מעווד לנשיאות
כדי להבין את דרכו של מעווד אל ארמון הנשיאות, יש לחזור אל ראשית חייו. הוא נולד ב-17 באפריל 1925 בעיר זְעַ'רְתָא שבצפון לבנון. הוריו, אניס ביי מעווד ואוולין סלהוב, השתייכו לשושלת משפחתית בולטת ומוכרת בעיר, ואביו אף כיהן כראש המועצה המקומית. למרות הייחוס והמעמד, רנה היה הראשון מבני המשפחה שהצליח לייצג את מחוז הבחירה שלו בפרלמנט הלבנוני.
חינוכו של מעווד נשען על מוסדות נוצריים קפדניים. הוא החל את דרכו בבית הספר "דלה סלה" שבעיר טריפולי, והמשיך את לימודיו התיכוניים ב"קולג' סנט ג'וזף – עינטורה דה פר לזריסט". משם המשיך לאוניברסיטת סנט ג'וזף בביירות, שם השלים את לימודיו וקיבל תואר במשפטים בשנת 1947. את צעדיו הראשונים בעולם המשפט עשה במשרדו של עבדאללה אל-יאפי, מי שכיהן בעברו כראש ממשלת לבנון. לאחר תקופת חפיפה ולמידה פתח מעווד בשנת 1951 חברת עורכי דין עצמאית משלו בעיר טריפולי.
אותה שנה, 1951, סימנה גם את כניסתו לזירה הפוליטית. מעווד התמודד על המושב של זע'רתא באספה הלאומית, אך נכשל. ולמרות זאת, ההפסד הפוליטי הוליד רווח אסטרטגי: מסע הבחירות הוביל ליצירת ברית פוליטית חזקה ומשמעותית בינו לבין שבט פרנג'יה, ברית שתלווה אותו לאורך כל הקריירה שלו. שנת 1952 העמידה את מעווד במבחן ציבורי ראשון מסוגו. הוא נעצר לזמן קצר והוחזק במעצר בעיר עליי, בעקבות השתתפותו במחאה עממית – התקוממות לאומית שכפתה בסופו של דבר את התפטרותו של הנשיא בְּשָׁארָה אֶל-ח'וּרִי, מי שהיה נשיאה הראשון של לבנון העצמאית.
חילופי השלטון לא הביאו עמם שקט עבור מעווד הפוליטיקאי הצעיר. הוא מצא את עצמו במהרה בעימות ישיר עם יורשו של ח'ורי, הנשיא כמיל שַׁמְע֫וּן. הסכסוך פרץ כאשר שמעון רמז על כוונתו לקדם שינוי חוקתי שיאפשר לו להאריך את כהונתו, כהונה בת 6 שנים שהייתה אמורה לפקוע ב-1958. עקב המתיחות הפוליטית יצא מעווד לגלות בעיר לטקיה שבסוריה. באורח פרדוקסלי למדי, דווקא בעת שהייתו בגלות בסוריה בשנת 1957, הוא רשם את הניצחון הראשון שלו וזכה במושב באספה הלאומית של לבנון.
ניצחון זה פתח רצף של הצלחות אלקטורליות. הוא נבחר מחדש לאספה הלאומית בשנים 1960, 1964, 1968 וב-1972. מערכת הבחירות של 1972 הפכה בדיעבד למערכת הבחירות האחרונה שנערכה במדינה בטרם נקרעה לבנון לגזרים במלחמת האזרחים שפרצה ב-1975 ונמשכה עד 1990, מה שמנע קיום בחירות נוספות לאורך כל אותן השנים.
עם סיום כהונתו של שמעון, הפך מעווד לתומך נלהב של ממשיכו בנשיאות, פואד שהאב. במחנה ה"שיהאביסטים" מצא מעווד כר פורה לפעילות ציבורית מגוונת וענפה. הוא עמד בראש ועדת החוק הפרלמנטרית וכן שימש כיושב ראש ועדת הפיננסים והתקציב. יכולותיו הובילו את ראש הממשלה דאז, ראשיד כראמי (אף הוא מתומכי שהאב), למנות אותו לשר הדואר והתקשורת, תפקיד בו החזיק החל מה-31 באוקטובר 1961 ועד ל-20 בפברואר 1964. שיתוף הפעולה עם כראמי נמשך, כאשר מעווד מונה תחתיו לשר לעבודות ציבוריות – מינואר עד נובמבר 1969 – הפעם תחת נשיאותו של מחליפו של שהאב, שארל חלו.
בשנת 1970 חווה מעווד טלטלה בבריתות הפוליטיות שלו. הוא בחר להעניק את תמיכתו למועמד הנשיאותי השיהאביסטי, חברו משכבר הימים אליאס סרכיס, ובכך התייצב נגד בן בריתו הוותיק סולימאן פרנג'יה. כאמור, פרנג'יה ניצח באותן בחירות דרמטיות על חודו של קול. עשור לאחר מכן, ב-25 באוקטובר 1980, חזר מעווד אל שולחן הממשלה ומונה לשר החינוך הלאומי והאמנויות. הוא כיהן תחת ממשלתו של ראש הממשלה שאפיק ווזאן וסרכיס, שעלה לבסוף לנשיאות בשנת 1976 כיורשו של פרנג'יה. מעווד החזיק בתפקיד זה עד סיום כהונתו של סרכיס בעשרים וארבעה בספטמבר 1982.
שנת 1982 העמידה את בריתו הישנה עם משפחת פרנג'יה במבחן הקשה ביותר שלה. מעווד בחר להעניק את קולו לבשיר ג'ומאייל, יריבו המר של פרנג'יה, בהתמודדות על הנשיאות. ולמרות זאת, ועל אף כעסו העז של סולימאן פרנג'יה, החברות העמוקה בין השניים שרדה את המבחן הפוליטי ונותרה בעינה.
לא רק בפוליטיקה ידע מעווד לנווט בין קטבים מנוגדים. בשנת 1965, הוא נישא לנאילה נג'יב עיסא אל-ח'ורי, אשר לימים הפכה לנאילה מעווד. הבחירה בזוגיות זו לא הייתה מובנת מאליה שכן נאילה הייתה קרובתו של יריבו הפוליטי הוותיק, בשארה אל-ח'ורי.
על אף האיבה ההיסטורית העמוקה ששררה בין שתי המשפחות, ועל אף העובדה שנאילה הייתה צעירה ממנו ב-15 שנים, הנישואין התגלו כמוצלחים ומאושרים ביותר. לזוג נולדו שני ילדים. בתם, רימא מעווד, שנולדה בשנת 1966, צמחה להיות עורכת דין ובוגרת אוניברסיטת הרווארד שבארצות הברית. בנם, מישל מעווד, יליד 1972, המשיך אף הוא בלימודי משפטים והפך לעורך דין ואיש עסקים בוגר אוניברסיטת סורבון שבפריז.
בשלהי שנות השמונים, החלה לבנון לראות את האור בקצה מנהרת הדמים. הסכם טאיף, שנועד לסיים את מלחמת האזרחים, החל לקרום עור וגידים. ב-5 בנובמבר 1989 התכנסה האספה הלאומית הלבנונית בבסיס חיל האוויר קולייטאת שבצפון לבנון. תפקיד הנשיא היה פנוי במשך 409 ימים ארוכים, מאז סיום תקופת כהונתו של אמין ג'ומאייל בשנת 1988, אז נכשלה האספה בבחירת יורש. כעת, נבחר רנה מעווד למלא את החלל כנשיאה התשיעי של לבנון.
הבחירה במעווד לא הייתה מקרית. כנוצרי מרוני בעל השקפת עולם מתונה, הוא הצליח לטעת תקווה בקרב האזרחים שהמלחמה הארוכה קרבה לקצה. הוא גילם באופיו דוגמה חיה לאי-אלימות ולהכלה של האחר בסביבה ערבית עוינת. סלידתו מעימותים, יכולתו לפתור סכסוכים ואומץ לבו הפוליטי וכל אלה שכנעו את הפלגים השונים להסכים על מינויו.
אך כאמור, התקווה התפוגגה בלהבות של מכונית התופת. ב-22 בנובמבר 1989, שבעה-עשר ימים בלבד אל תוך כהונתו ההיסטורית, סיימו אלמונים את חייו ברחובות מערב ביירות. מחליפו בתפקיד היה אליאס הראווי. אף על פי שהיו חשדות למעורבותם של כוחות פרו-סוריים בהתנקשות, זהותם של האחראים נותרה בגדר תעלומה, ומעולם לא התקיימה חקירה מקיפה שהובילה להרשעה.
רנה מעווד נרצח, אך המאבק הלבנוני להגדרה עצמית ברוחו נמשך באמצעות משפחתו. אלמנתו, נאילה, הקימה את "קרן רנה מעווד" ששמה לה למטרה לקדם את יעדי ההידברות, השלום והצדק החברתי למענם פעל לאורך כל חייו. מעורבותה של נאילה לא הסתכמה בכך; בשנת 1991 היא נבחרה לאספה הלאומית, והפכה לחברה מרכזית בארגון האופוזיציה "קורנת שהוואן", שהתנגד בתוקף לנוכחות הצבאית הסורית בלבנון. בשנת 2004 אף הכריזה על מועמדותה לנשיאות במקומו של אמיל לחוד, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים רשמית בחודש נובמבר של אותה שנה.
תחושת הסגירה ההיסטורית עבור נאילה הגיעה במהלך מהפכת הארזים בשנת 2005.
מורשתו הפוליטית נמשכה גם דרך בנו מישל, שייסד בשנת 2006 מפלגה פוליטית חדשה בשם "תנועת העצמאות". התנועה לקחה חלק בקואליציית האנטי-סורית "קורנת שהוואן" ובקואליציית "קואליציית ה-14 במרץ". בין השנים 2005 ל-2009, כיהנו מטעם המפלגה שלושה חברי פרלמנט נוצרים מרונים שייצגו את מחוז זע'רתא: נאילה מעווד עצמה, ג'וואד סימון בולוס וסמיר פרנג'יה. החל משנת 2009, עומדים בראש המפלגה מישל מעווד, ג'וואד סימון בולוס ויוסף בהאא אל-דואיהי.
המרחב הציבורי הלבנוני מתעד עד היום את זיכרו. בנוסף לגן בביירות ששינה את שמו כאות כבוד לאחר הרצח שהתרחש בסמוך לו, גם בסיס חיל האוויר קולייטאת, שבו נערכה אותה ישיבת פרלמנט גורלית שהמליכה אותו לנשיא, שונה בצו רשמי של הפרלמנט הלבנוני ונקרא "בסיס חיל האוויר רנה מעווד".
סיפורו של רנה מעווד הוא סיפורה של מדינה שניסתה להיחלץ ממעגל של מלחמה, נקמה והתנקשויות ושל אדם שהאמין שפיוס יכול לגבור על אלימות, אך שילם על כך בחייו. גם עשרות שנים לאחר הרצח, שאלות רבות נותרו פתוחות, זהות המתנקשים לא נחשפה והוויכוח על הכוחות שעיצבו את לבנון המודרנית עדיין רחוק מסיום. אולי זו הסיבה שסיפורו של מעווד ממשיך להיות רלוונטי גם כיום, כתזכורת לכך שלעתים התקווה הגדולה ביותר יכולה להימחק בתוך רגע אחד, אך הרעיונות שביקשה אותה תקווה לייצג ממשיכים לחיות הרבה אחרי שמנהיגיה נעלמים.
אם נהניתם מהכתבה, אתם מוזמנים להצטרף לניוזלטר של HistoryIsTold ולעקוב אחרינו. בכל שבוע אנו מביאים סיפורים היסטוריים יוצאי דופן, דמויות שנשכחו, אירועים ששינו את העולם, והפרטים הקטנים שהופכים את ההיסטוריה למרתקת באמת.
