במה שונה ההארד-רוק מהפרוג, והפאנק מהניו-וייב, ואילו אלבומים מומלצים להכרות עם תתי-ז'אנרים שונים של הרוק?
שיא הפופולריות של הרוק חלף מזמן: הנוער של ימינו מאזין ברובו המכריע למוזיקה אחרת לגמרי. אבל בזכות האינטרנט ושירותי הסטרימינג, צעירים סקרנים רבים עורכים מסעות בזמן בעניין רב, ומגלים שכבות עצומות של מוזיקת רוק מופלאה שלא התיישנה כלל והנעימה את זמנם של אבותיהם וסביהם בשעתו.
עם זאת, גם חובבי מוזיקה ותיקים לא תמיד מתמצאים היטב בתתי-הז'אנרים של הרוק ואנשים מהשורה מסוגלים לזהות בביטחון רק את ההבי-מטאל, אם כי מונח זה צר מאוד ואינו משקף את העושר העצום של המוזיקה הכבדה. המטאל הוא יקום נפרד, שבו לא ניגע כרגע.כאן נספר בקצרה על עשרה תתי-ז'אנרים עיקריים אחרים של הרוק, שיתאימו יותר לאוזן בלתי מנוסה ונמליץ על אלבומים להכרות עם כל אחד מהם.
הארד-רוק (Hard Rock)
ישנם כיום המון חובבי מוזיקה שנעוריהם עברו בשנות ה-70 ועבורם, מוזיקת הרוק מתחילה בהארד-רוק ולמעשה, בו היא גם מסתיימת. בבסיסו של ההארד-רוק מונח הבלוז המסורתי של 12 התיבות: אפשר אפילו לומר שהארד-רוק הוא בלוז שהועבר דרך מגבר ומנוגן חזק יותר, כבד יותר ואגרסיבי יותר. גיטריסטים של הארד-רוק לקחו את הסולם הפנטטוני של הבלוז והפכו אותו לשפה העיקרית שלהם. אולם, הם החלו לנגן מהר יותר, נוקשה יותר ודרמטי יותר. ההארד-רוק אימץ מהבלוז גם את מבנה הקומפוזיציה המסורתי: בית-פזמון-סולו גיטרה-בית-פזמון. סולו אינסטרומנטלי בהארד-רוק, כמו בבלוז, גלש לעיתים קרובות במהלך הופעות חיות לאלתורים ממושכים: מספיק להקשיב למה שעוללו על הבמה עם הגיטרות שלהם ג'ימי פייג' מ-Led Zeppelin או ריצ'י בלקמור מ-Deep Purple.
פריחת ההארד-רוק התרחשה בסוף שנות ה-60 ובשנות ה-70, אך ז'אנר זה קיים בצורה כזו או אחרת גם כיום – בדמות הקלאסיקנים שלו שעדיין בחיים, וגם בדמות חסידים חדשים. ההארד-רוק נתן לעולם כוכבי רוק רבים, ובין הנציגים המפורסמים ביותר של הז'אנר ניתן למנות את הלהקות Led Zeppelin, Deep Purple, AC/DC, The Who, Grand Funk Railroad, UFO, Aerosmith, Rainbow, Uriah Heep, Nazareth ועוד רבות אחרות. ואילו את להקת Black Sabbath רבים מנסים לשייך להארד-רוק, לדעתנו ללא ביסוס: מההתחלה הם ניגנו הבי-מטאל (או לפחות פרוטו-מטאל), פשוט אז עדיין לא המציאו לזה שם.
הגל החדש של ההארד-רוק, שהגיע בשנות ה-80, נקרא "הארד-אנד-הבי" (Hard'n'Heavy): אלה החלו לנגן בצורה נוקשה עוד יותר בהשוואה לקודמיהם, אך עדיין לא מספיק נוקשה כדי להגדירם כהבי-מטאל "טהור". כאלו הן הלהקות Guns N' Roses, Mötley Crüe, Def Leppard, Whitesnake, Twisted Sister, Van Halen, Bon Jovi ואחרים.
למה להאזין?
שלושה אלבומי מופת: Led Zeppelin II, שהוקלט ב-1969 על ידי להקת Led Zeppelin; השיר Machine Head, שנוצר על ידי להקת Deep Purple ב-1972; ואלבום הבכורה של להקת Rainbow שיצא ב-1975 תחת השם Ritchie Blackmore’s Rainbow.
השיר Highway Star מהאלבום Machine Head של להקת Deep Purple
רוק פסיכדלי (Psychedelic Rock)
תת-ז'אנר זה צמח במערב אירופה ובמדינת קליפורניה באמצע שנות ה-60 והיה קשור הדוקות לאידיאולוגיה של ההיפים. המוזיקאים ניסו להעביר את חווית שינוי התודעה שלהם (בהשפעת חומרים או מדיטציה) באמצעים מוזיקליים.
הרוק הפסיכדלי מאופיין בניסיוניות חסרת מעצורים, עיבודים מורכבים ואפקטים אולפניים מתוחכמים (פידבק, פייזר, דיסטורשן). חסידי הסגנון הזה תרגלו אלתורים אינסטרומנטליים ארוכים במיוחד, אהבו לבנות מבנים לא סטנדרטיים ליצירותיהם. כלי הרוק המסורתיים – שירה, גיטרה, בס, תופים – כבר לא סיפקו אותם, והם השתמשו בהרחבה בקלידים שונים, ואף בכלים אקזוטיים יותר כמו סיטאר. המוזיקה המוזרה לוותה בטקסטים תואמים: סוריאליסטיים, פילוסופיים, קשורים לחלל, לחלומות ולמצבי תודעה משתנים.
נציגים בולטים של הז'אנר היו The Beatles (החל מ-1966), Pink Floyd המוקדמים, The Doors, Jimi Hendrix Experience, Jefferson Airplane, Grateful Dead, Love, The Beach Boys, The Moody Blues, Blue Cheer, Ten Years After ואחרים. אפילו ה-Rolling Stones, המזוהים עם רוקנרול ובלוז ישירים, עשו ב-1967 ויתור לאופנה והקליטו את האלבום הפסיכדלי Their Satanic Majesties Request.
לעיתים הרוק הפסיכדלי עבר מוטציות וקיבל צורות משונות ממש – מספיק להזכיר את מה שמכונה "סצנת קנטרברי", ספייס-רוק (Space Rock) או קראוט-רוק גרמני. עם זאת, הרוק הפסיכדלי שרד יפה עד ימינו, אם כי, כמובן, הוא נשמע שונה לגמרי מאשר לפני חצי מאה, כפי שניתן להיווכח בהאזנה להרכב הידוע Queens of the Stone Age.
למה להאזין?
נקודות כניסה לז'אנר: Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band של ה"ביטלס", אלבום הבכורה הנושא את שם הלהקה של The Doors, והאלבום המלא הראשון באולפן של Pink Floyd – The Piper at the Gates of Dawn. אופייני שכל שלושת התקליטים יצאו בשנת 1967, שהתבררה כשנת השיא של תנועת ההיפים – בדיוק אז התרחש "קיץ האהבה" המפורסם, שהפך לאחד מאבני היסוד של המיתולוגיה שהותיר אחריו הנוער של שנות ה-60.
השיר Lucy in the Sky with Diamonds מהאלבום Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של להקת The Beatles
רוק מתקדם (Progressive Rock)
לאחר שנפרדו ממייסדם סיד בארט והחליפו אותו בדיוויד גילמור, Pink Floyd עזבו בהדרגה את גבולות הרוק הפסיכדלי והפכו לכוכבים הראשיים ולמכתיבי הטון של תת-ז'אנר אחר – הפרוגרסיב (או פשוט "פרוג", המכונה גם ארט-רוק).
זהו סגנון אינטלקטואלי ומורכב מאוד, השואף לצאת הרחק מעבר לגבולות מוזיקת הפופ והרוק המסורתית. אנשי הפרוגרסיב שאבו השראה ממוזיקה קלאסית, ג'אז ואוונגרד. ולמרות שלכאורה סגנון כזה מתאים מלכתחילה לא לכל אוזן, הפרוג הוליד, מלבד Pink Floyd, עוד לפחות כמה להקות סופר-מפורסמות: Jethro Tull, King Crimson, Genesis, Yes, Emerson, Lake & Palmer, Rush. שורה של הרכבי פרוג אחרים, כולל Procol Harum, Camel, Caravan, Gentle Giant, Eloy ו-Van der Graaf Generator, אמנם לא הפכו לכוכבי-על, אך נהנו מפופולריות יציבה במשך עשורים רבים ויכולים להתגאות במעריצים רבים.
גם Queen המוקדמים ניגנו פרוג מובהק. באופן כללי, נציגים של תתי-ז'אנרים סמוכים פלירטטו לעיתים קרובות עם הפרוגרסיב: ניתן לשמוע אלמנטים של פרוג אצל Black Sabbath, Deep Purple, Uriah Heep, Rainbow, Supertramp, מייק אולדפילד ואחרים. כולם אהבו בהזדמנות להשתעשע ביצירות ארוכות ומורכבות, לעיתים בצורת סוויטה, במקצבים ומשקלים לא סטנדרטיים ובאלבומי קונספט עם טקסטים בנושאי מדע בדיוני, מיתולוגיה ופילוסופיה.
תקופת הפריחה של הפרוג הייתה בשנות ה-70, ואחר כך קדמת הבמה נתפסה על ידי הפאנק וה"גל החדש". אך אז החל עידן הניאו-פרוג, שנציגיו היו להקות כמו Saga, Marillion, Asia. מאוחר יותר הגיע תורו של המטאל המתקדם (Progressive Metal) – אלו הם Dream Theater, Queensrÿche, Fates Warning, Savatage, Voivod, Psychotic Waltz, Crimson Glory, Opeth, ו-Iron Maiden המאוחרים. ההרכבים הבריטיים הפופולריים ביותר כיום, Radiohead ו-Muse, הם גם כן פרוג, אבל כזה כמו שהוא צריך להיות במאה ה-21.
למה להאזין?
והנה שלושה אלבומי פרוג שניתן להמליץ עליהם למתחילים: Foxtrot (1972) של Genesis, Close to the Edge (1972) של Yes, ו-The Dark Side Of The Moon (1973) של Pink Floyd.
השיר Money מהאלבום The Dark Side of the Moon של להקת Pink Floyd
גלאם-רוק (Glam Rock)
תת-ז'אנר תיאטרלי ברוחו ופרובוקטיבי, שבו המרכיב החזותי (תלבושות, איפור, תדמית בימתית) היה לא פחות, ולעיתים אף יותר חשוב מהמוזיקה. מבצעי הגלאם ניצלו דימויים אנדרוגיניים, התהדרו בנצנצים, עקבים ואיפור עז, ואהבו לזעזע את האדם הפשוט.
עם זאת, מבחינה מוזיקלית אי אפשר להכניס את אנשי הגלאם תחת מכנה משותף אחד. הנציגים המוקדמים של תת-הז'אנר ביצעו מנגינות לא מתוחכמות אך מלאות הבעה, השתמשו ב"הוקים" (hooks) פשוטים אך קליטים של רוקנרול, ואף באלמנטים של מוזיקת פופ. מצב הרוח של שיריהם היה בדרך כלל מז'ורי: נהנתנות, דקדנס אירוני, שובבות. כאלה היו, בין היתר, Mott the Hoople, Sweet, Mud, אלטון ג'ון, רוד סטיוארט, גארי גליטר.
אולם, רבים מאנשי הגלאם נחשבים ככאלה רק בגלל התדמית. מראה חיצוני בולט לא הספיק להם, והם רצו ליצור מוזיקה הרבה יותר מורכבת ומתוחכמת ממה שנדרש כדי לתחזק את התדמית. המופת במובן זה הפך להיות דייוויד בואי, "זיקית הרוק" הגדולה, שהספיק בחייו להותיר חותם בארט-פופ, פרוג, הארד-רוק, רוק פסיכדלי, סול, "הגל החדש", אמביינט, מוזיקה אלקטרונית, ג'אז אוונגרדי, אינדסטריאל, דראם-אנד-בייס, טכנו וג'אנגל.
שירים מפותלים למדי חיברו גם Roxy Music שהיו "גלאם" באופן רשמי, אך נטו בבירור תחילה לפרוג ולאחר מכן ל"גל החדש". T. Rex פיסלו מוזיקה עם השפעה ברורה של פולק ורוק פסיכדלי; Slade נמשכו להארד-רוק; New York Dolls – לפאנק; Kiss יצרו את ז'אנר הגלאם-מטאל (שפרח באמת בשנות ה-80); Sparks יצרו תערובת ייחודית של פופ-רוק, פסיכדליה, פרוג, פרוטו-פאנק, דיסקו ואלקטרוניקה של מועדונים; אליס קופר, כמו בואי, התנסה בז'אנרים שונים, כשהוא מערבב אותם במיומנות עם האגדות המפחידות האופייניות לו. אך הדוגמה הטובה ביותר ללהקה ששויכה רשמית לגלאם, אך בפועל הייתה משהו הרבה יותר גדול מזה – היא Queen.
למה להאזין?
בדיוק בגלל הטשטוש המוזיקלי של הגלאם, קשה לבחור אלבומים טיפוסיים לז'אנר זה. שיהיו אלה Electric Warrior (1971) של להקת T. Rex, The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars (1972) של דייוויד בואי ו-Don’t Shoot Me I’m Only the Piano Player (1973) של אלטון ג'ון.
השיר Starman מהאלבום The Rise and Fall of Ziggy Stardust and the Spiders from Mars של דייוויד בואי
פאנק-רוק (Punk Rock)
במחצית השנייה של שנות ה-70 הפך הפאנק לתגובה חדה, אגרסיבית ומינימליסטית מבחינה מוזיקלית למורכבות של הרוק המתקדם ולראוותנות של ההארד-רוק והגלאם. הפאנקיסטים הכריזו על פשטות, גולמיות וסיסמת "עשה זאת בעצמך" (DIY). הם ביצעו שירים קצרים ומהירים על שלושה אקורדים פשוטים, שאופיינו בסאונד גולמי, טכניקת ביצוע פרימיטיבית במתכוון וטקסטים זועמים, ולעיתים מעליבים במכוון.
גם האידיאולוגיה הפאנקיסטית הייתה פשוטה ומלאת הבעה: מרד אסתטי נגד שלטון צבוע, נורמות חברתיות מאוסות ומסחור המוזיקה. מכאן המראה החיצוני המתריס: מעילי עור, בגדים קרועים, סיכות ביטחון, תספורות "מוהיקן" וכו'. נציגים בולטים של הפאנק-רוק היו, למשל, הלהקות Sex Pistols, The Clash, Ramones, The Stooges, The Damned, Television, The Stranglers, Misfits, The Exploited.
הפאנק עצמו התפצל לתתי-ז'אנרים רבים, שהיו ביחסי קרבה עם סגנונות אגרסיביים אחרים: אנרכו-פאנק, ארט-פאנק, גראז'-פאנק, סקא-פאנק, הארדקור, פאנק-רוק נוצרי, סקייט-פאנק, גלאם-פאנק, הורור-פאנק, פוסט-הארדקור, קלטיק-פאנק, קאנטרי-פאנק, קראסט-פאנק, דאנס-פאנק, אלקטרו-פאנק, פולק-פאנק, ג'יפסי-פאנק, פאנק-בלוז, פאנק-ג'אז, ת'ראשקור, סטריט-פאנק, Oi! ועוד. בשנות ה-90 זינק לצמרת המצעדים הפופ-פאנק, שיוצג על ידי להקות כמו The Offspring, Green Day, Blink-182.
בזמנו, הפאנק היה פופולרי מאוד בברית המועצות וברוסיה. מתוך ההמון הגדול של להקות פאנק מקומיות, מספיק לציין רק שלושה הרכבים מפורסמים ביותר שזכו להכרה לאומית רחבה: "גרז'דנסקאיה אובורונה" (הגנה אזרחית), "סקטור גזה" (רצועת עזה) ו"קורול אי שוט" (המלך והליצן).
למה להאזין?
על אילו אלבומים ניתן להמליץ למי שרוצה להתחבר לראשונה לאנרגיה הגולמית של הפאנק, אך בצורה המתונה והנוחה ביותר? נמליץ, ראשית, על Sex Pistols – Never Mind the Bollocks, Here’s the Sex Pistols (1977); שנית – "אבן בראש" (Kamnem po golove) (1996) של "קורול אי שוט" המקומית; ושלישית – Americana (1998) של The Offspring.
השיר God Save the Queen מהאלבום Never Mind the Bollocks, Here’s the Sex Pistols.
פוסט-פאנק (Post-Punk)
מהותו של תת-ז'אנר זה היא התפתחות אינטלקטואלית ואמנותית יותר של הפאנק-רוק, שצמחה בסופו של דבר למשהו ייחודי לחלוטין. אם הפאנק היה הרס, הרי שהפוסט-פאנק הוא בנייה על ההריסות שהותיר קודמו, ניסויים בצלילים ובקונספטים חדשים. כיוון זה ניזון מרעיונות שיצאו מקרבי הפאנק, הקראוט-רוק, הפאנק (Funk), הדאב והאוונגרד, והצליח להתיך אותם לשלמות אורגנית.
לפוסט-פאנק אופיינית אווירה קודרת משהו ומינימליסטית. גיטרת הבס משמשת לעיתים קרובות ככלי מוביל, תפקידי הגיטרה תמציתיים אך "דוקרניים"; בשימוש נפוץ נמצאים מקצבים מכניים שהוורשו מהקראוט-רוק. הטקסטים של השירים – ליריים, לעיתים קרובות פסימיים, מלאים בחרדה חברתית ובנושאים קיומיים. הנציגים הבולטים ביותר של הפוסט-פאנק: איגי פופ, Joy Division, Siouxsie and the Banshees, The Cure, Talking Heads, Public Image Ltd, Bauhaus, The Sisters Of Mercy.
לאחר שחווה תקופת פריחה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הפוסט-פאנק התפצל לדאנס-פאנק ורוק גותי, שבהמשך התפצלו גם הם לתתי-ז'אנרים חדשים. יוצאת דופן לחלוטין הייתה השפעת הפוסט-פאנק בשנות ה-80 על הרוק הרוסי, שהיה אז בשלבי התהוות. מספיק לומר שלפוסט-פאנק נתנו כבוד להקות כמו "קינו", "אליסה", "זבוקי מו", Nautilus Pompilius, "אגאתה כריסטי", שלא לדבר על עשרות הרכבים פחות מוכרים.
למה להאזין?
להכרות אנו ממליצים על האלבומים Fear of Music (1979) של Talking Heads, "סוג דם" (Gruppa krovi) (1988) של "קינו", ו-Disintegration (1989) של The Cure.
השיר Life During Wartime מהאלבום Fear of Music של להקת Talking Heads.
"הגל החדש" (New Wave)
זהו קרוב משפחה מצליח יותר מסחרית ומלודי יותר של הפוסט-פאנק. לעיתים קרובות קשה מאוד להניח להקה זו או אחרת על "המדף" הראוי לה: האם הם מנגנים ניו-וייב או בכל זאת פוסט-פאנק? על פי ההגדרה, הניו-וייב שימר את האנרגיה של הפאנק, אך היה יותר "מלוטש", אם אפשר להתבטא כך – בזכות העובדה ששילב בתוכו בנדיבות אלמנטים של מוזיקת פופ ושל הדיסקו של אז. ראוי לציין גם שהניו-וייב נמצא בקשרי משפחה עם ז'אנר הסינת'-פופ שהיה פופולרי גם הוא בתחילת שנות ה-80.
ללהקות "הגל החדש" היה אופייני קצב ריקוד אנרגטי, מנגינות "דביקות", ושימוש תכוף בסינתיסייזרים, שלעיתים מילאו אצלם תפקיד לא פחות, ואף יותר חשוב, מהגיטרות המסורתיות. המוזיקה השתלבה עם אלגנטיות חיצונית של המבצעים, עם דימויים עתידניים או אירוניים. כך נוצר אצל המאזין מצב רוח כללי פחות קודר מזה שנוצר על ידי להקות הפוסט-פאנק.
הנציגים הבוהקים ביותר של הניו-וייב הפכו הלהקות והמבצעים Blondie, The Police, Devo, אלביס קוסטלו, Japan, New Order, Ultravox, Depeche Mode (אם כי על DM תובע בעלות גם הסינת'-פופ במידה לא פחותה), The Jam, Duran Duran. בברית המועצות קידמו אסתטיקה זו "קרנבל", "דינמיק", "אליאנס", "צנטר", "רונדו" (בשלב ההתחלתי של קיומם), "מנופקטורה", "אוקציון" (Auktyon), "אוברמנקן", "ניקולאי קופרניק", יורי צ'רנבסקי, "בראבו".
למה להאזין?
להאזנה מומלצים Parallel Lines (1978) של Blondie, Synchronicity (1983) של The Police, "איי הבננה" (Bananovye ostrova) (1983) של יורי צ'רנבסקי.
השיר One Way or Another מהאלבום Parallel Lines של להקת Blondie.
רוק אלטרנטיבי (Alternative Rock)
רוק אלטרנטיבי הוא מונח מטרייה רחב למגוון תתי-ז'אנרים שצמחו מהפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב בשנות ה-80 ויצאו למיינסטרים בשנות ה-90. המאפיינים המאחדים אותם הם: אופוזיציה חריפה למוזיקה מסחרית פרימיטיבית, וצליל שמסוגל לשלב מלודיות עם ניסויים, עיוותים ומבנים לא סטנדרטיים. את האידיאולוגיה של כיוון מוזיקלי זה, אם הייתה כזו, ניתן להגדיר כרוח של עצמאות ואוריינטציה לאנדרגראונד. במדינות המערב, היצירות של להקות אלו מילאו לעיתים קרובות את הרפרטואר של תחנות רדיו מקומיות ששידרו לסטודנטים בקולג'ים בשנות ה-80 ותחילת ה-90.
המאפיין המרכזי של הרוק האלטרנטיבי הוא הגיוון הקיצוני שלו – לתוך "הקופסה" הרחבה הזו אפשר להכניס גם בריט-פופ, וגם דרים-פופ, ושוגייזינג, ונויז-רוק, ואינדסטריאל-רוק, ומדצ'סטר, ודארק-ווייב, ועוד הרבה דברים. כלומר, כל חובב מוזיקה יכול למצוא כאן מוזיקה לטעמו – מדרים-פופ רומנטי-אפלולי ועד נויז-רוק אגרסיבי.
עם גיוון שכזה קשה לנקוב בשמות של נציגים מובהקים של הרוק האלטרנטיבי: הרשימה מסתכנת בלהיות אינסופית. לכן נסתפק רק ב-U2, Red Hot Chili Peppers, R.E.M., The Smiths, Pixies, Sonic Youth, Dead Can Dance, Cocteau Twins, Jane`s Addiction, Nick Cave and the Bad Seeds, The Jesus and Mary Chain, My Bloody Valentine, The Stone Roses, Happy Mondays, Oasis, Blur, Garbage, Thirty Seconds to Mars.
לרוק האלטרנטיבי הסובייטי/רוסי ניתן לשייך, למשל, את "פופ-מכניקה" של סרגיי קוריוחין, "אקווריום", "מומי טרול", "ספלין", "פילוט", "סכין לפרה מולר" (Nozh dlya Frau Müller), "מרקשיידר קונסט", "חימרה", Tequilajazzz, I.F.K., "קירפיצ'י", "ג'אן קו", "משנין-בנד", Lumen, דולפין, Amatory, "פסיכאה", "סלוט", Animal ДжаZ, "נבו זדס" (Nebo Zdes), Jane Air, "סבנראסה" (7rasa) וכו'.
למה להאזין?
אנו ממליצים להתחלה על Blood Sugar Sex Magik (1991) של Red Hot Chili Peppers, "מוות ברייב" (Smert na rave) (1999) של "קירפיצ'י", "על הקו" (Na svyazi) (2003) של "מרקשיידר קונסט".
השיר Give it Away מהאלבום Blood Sugar Sex Magik של להקת Red Hot Chili Peppers.
גראנג' (Grunge)
בתחילה זה היה עוד תת-ז'אנר של רוק אלטרנטיבי, שנולד בסיאטל בסוף שנות ה-80, אך התפתח במהרה לכיוון מוזיקלי עצמאי לחלוטין ובנוסף לכך פופולרי מאוד. עם זאת, הגראנג', בגדול, נותר תופעה אמריקאית טהורה: נראה שבשום מקום אחר לא ניגנו מוזיקה מספיק אוטנטית מהסוג הזה.
הגראנג' שילב בתוכו את הכובד של ההארד-רוק (לעיתים אפילו הבי-מטאל) והפאנק ואסתטיקה מלנכולית, חצי-דיכאונית. מכאן הטקסטים האופייניים: אישיים עמוקים, מלאי אדישות, כמיהה קיומית, ניכור חברתי וכעס. המראה החיצוני של המבצעים – רישול מכוון, חולצות פלנל, שלילת הזוהר (גלאמר). הגראנג' מאופיין בצליל גיטרה "מלוכלך" עם דיסטורשן עוצמתי, וסימן ההיכר הראשי שלו הפך להיות הניגוד בין בתים שקטים לפזמונים רועשים וכבדים. שילוב של The Beatles ו-Black Sabbath – כך ניתן לאפיין את מהות הגראנג', אם לפשט את העניין לחלוטין.
סגנון זה נסק במהירות והתרסק במהירות – למעשה, כבר באמצע שנות ה-90, כשהוא לא מצליח להתאושש לאחר התאבדותו של קורט קוביין. אבל נותרה המוזיקה של הלהקות הנפלאות Nirvana, Pearl Jam, Soundgarden, Alice in Chains, Stone Temple Pilots.
למה להאזין?
למעוניינים להתחבר לגראנג' אנו מייעצים להתחיל מהאלבומים Ten (1991) של Pearl Jam, Nevermind (1991) של Nirvana ו-Superunknown (1994) של Soundgarden.
השיר Come as You Are מהאלבום Nevermind של להקת Nirvana.
אינדי-רוק (Indie Rock)
בתחילה כך כונה כל מוזיקת רוק שיצאה בלייבלים עצמאיים, שלא היה להם קשר ל"מייג'ורים" (חברות התקליטים הגדולות). למעשה, בשנות ה-80 המונח "אינדי-רוק" היווה סך הכל מילה נרדפת לרוק אלטרנטיבי ושימש להפרדת מבצעים על בסיס גיאוגרפי: ב"רוק אלטרנטיבי" תייגו לעיתים קרובות יותר מבצעים אמריקאים, וב"אינדי-רוק" – בריטים.
אך מאוחר יותר המבקרים חשבו על משמעות רבה יותר למונח ופיתחו קריטריונים דווקא ל"אינדי-רוק". בסופו של דבר, כך החלו לכנות תת-ז'אנר נפרד בעל צליל מזוהה, המאופיין במלודיות (אם כי צלילים דיסוננטיים נוכחים לעיתים גם כן), עדינות, רכות, רטרוספקטיביות מסוימת, אינטלקטואליות ולעיתים קרובות גישה פחות אגרסיבית מאשר אצל הרוק האלטרנטיבי של שנות ה-90. את נציגי הכיוון מייחדת "אי-כוכבות" מודגשת, כנות, ותשומת לב מעמיקה ליצירתם.
תקופת הפריחה הגדולה ביותר של האינדי-רוק, כתופעה המונית, התרחשה בשנות ה-2000. הנציגים הבולטים ביותר: Coldplay, Primal Scream, Keane, Snow Patrol, The Strokes, Arcade Fire, Arctic Monkeys, Interpol, The White Stripes. ברוסיה לנציגי סצנת האינדי משתייכים, למשל, Tesla Boy, "בונד ס קנופקוי" (Bond s knopkoy), "דיוויזיית הדגל האדום על שם סבתא שלי" (Krasnoznamyonnaya diviziya imeni moey babushki).
למה להאזין?
להכרות עם תת-ז'אנר זה אנו ממליצים על האלבומים Screamadelica (1991) של Primal Scream, Parachutes (2000) של Coldplay ו-"קיקי" (2015), שנוצר על ידי "דיוויזיית הדגל האדום על שם סבתא שלי".
השיר Higher than the Sun מהאלבום Screamadelica של להקת Primal Scream.
זה לא המדריך המלא, אך בהחלט מדריך מקיף לעשרה תתי-ז'אנרים עיקריים של מוזיקת הרוק הקלאסית (ללא המטאל), כזה שמסייע למאזינים ותיקים וחדשים לנווט בעושר הז'אנר למרות ששיא הפופולריות שלו חלף. המדריך מפרט את המאפיינים המבדילים של כל סגנון, תוך הצגת הניגודים הבולטים: לדוגמה, הארד-רוק (Led Zeppelin) מבוסס על בלוז אגרסיבי ומבני, בעוד שרוק מתקדם (Pink Floyd, Yes) הוא סגנון אינטלקטואלי ומורכב המושפע ממוזיקה קלאסית.
ההבחנה נעשית גם בין הפאנק (Sex Pistols) המינימליסטי והמהיר, לבין הפוסט-פאנק (The Cure) המתוחכם, האפל והאמנותי, וקרוב משפחתו המלודי והמסחרי יותר, הניו-וייב (Blondie, The Police). כמו כן, מוסברים סגנונות נוספים כמו הרוק הפסיכדלי הניסיוני, הגלאם-רוק התיאטרלי, הרוק האלטרנטיבי המגוון, הגראנג' (Nirvana) המשלב כובד ומלנכוליה, ואינדי-רוק מודרני יותר.
