החוקר הצרפתי ז'אן פרנסואה שמפוליון הכריז על פענוח הירוגליפים מצריים ב־27 בספטמבר 1822 והשאר היסטוריה…
כשז'אן פרנסואה שמפוליון, צרפתי בן 31 שהקדיש את חייו לחקר מצרים העתיקה, פרץ למשרדו של אחיו בפריז ב-14 בספטמבר 1822, הוא הצהיר נחרצות – "Je tiens mon affaire! ” ("יש לי את זה!") ואז התמוטט מיד. לפי הידע הפופולרי, הפילולוג, או חוקר השפות ההיסטוריות, התאושש מעלפונו רק חמישה ימים לאחר מכן.
האופי הדרמטי של הכרזתו של שמפוליון היה סמל לדמותו הייחודית (המלומד, לפי הסופר אדוארד דולניק, היה "דמות מופרזת, היסטוריונית, מלודרמטית, תמיד מפוצצת באקסטזה או מדוכדכת בסבל.") אבל גם תגובתו הייתה רחוקה מלהיות היפרבולית, בהתחשב במשמעות הגילוי. כפי שגילה שמפוליון בפני חדר מלא בבני גילו כמעט שבועיים לאחר מכן, הוא פתר את אחת התעלומות הגדולות ביותר של ההיסטוריה: כיצד לקרוא הירוגליפים מצריים, ובהרחבה, לפתוח את סודות הציוויליזציה העתיקה.
"האנשים הראשונים שהסתכלו על אבן הרוזטה חשבו שייקח שבועיים לפענח... בסופו של דבר זה לקח 20 שנה."
המפתח לדילמה בת מאות שנים היה לוח אסטלת אבן מגרנודיוריט שנחשף במצרים ביולי 1799, המכונה אבן הרוֹזֶטָה על שם העיר שבה היא נמצאה, שבר הסטלה כולל גרסאות של אותו צו בשלושה כתבים: הירוגליפים, דמוטי (צורת קיצור של הירוגליפים) ויוונית עתיקה. בתיאוריה, הכתובות הצמודות זו לזו היו צריכות להיות קלות לפענוח, שכן חוקרים באותה תקופה ידעו יוונית עתיקה ולכן יכלו לחבר את התרגום ההירוגליפי על סמך המסר היווני. "האנשים הראשונים שהסתכלו על אבן הרוזטה חשבו שייקח שבועיים לפענח", אומר דולניק, מחבר הספר "כתיבת האלים: המרוץ לפענוח הרוזטה" (The Writing of the Gods: The Race to Decode the Rosetta). "בסופו של דבר זה לקח 20 שנה."
אבן הרוזטה היא שבר של לוח גדול יותר שהוצב במקדש מצרי בשנת 196 לפני הספירה, בתקופת שלטונו של תלמי החמישי, מלך תלמי ממוצא יווני מקדוני. על פני השטח של הלוח כתוב צו שהוצא על ידי מועצת כמרים מצריים ביום השנה להכתרת תלמי.
למרות המשמעות המאוחרת של האבן, הטקסט עצמו הוא ארצי יחסית ומפרט את הישגיו של המלך לפני שהוא מזכיר לקוראים את אלוהותו ומאשר את פולחן המלוכה שלו (לקריאת הצו המלא).
הכוהנים מסיימים את הודעתם בציווי לרשום את הצו על אסטלות "בכתב דברי האלים ובכתיבת הספרים ובכתיבת [היוונים]". עותקים אלה, בתורם, הופצו במקדשים ברחבי הממלכה.
הירוגליפים, שפותחו בסביבות שלושת אלפים שנה קודם לכן, בשנת 3100 לפני הספירה, הם סמלים ציוריים ששימשו לכתיבת השפה המצרית העתיקה. בתקופתו של תלמי, כ-3,000 שנים לאחר יצירת ההירוגליפים, הכתב המשוכלל שימש בעיקר כמרים (ומכאן ההתייחסות של אבן הרוזטה ל"דברי האלים"), כאשר הציבור הרחב השתמש לעתים קרובות יותר בכתב דמוטי הפשוט יותר (כדי להבין כמה זמן שגשגה מצרים העתיקה, כותב דולניק, כי "קליאופטרה הגיעה ממש בסוף התקופה הקיסרית של מצרים, 13 מאות לאחר המלך תות, 20 מאות לאחר תור הזהב של הספרות המצרית, 26 מאות לאחר הפירמידה הגדולה". אם להכניס זאת בהקשר אחר, שלטונה של קליאופטרה קרוב יותר לשנת 2022 מאשר לזמן בניית הפירמידות)…
לדברי אילונה רגולסקי, אוצרת של תרבות כתובה מצרית במוזיאון הבריטי, בו שוכנת אבן הרוזטה מאז 1802, "מצרים הייתה חברה רב-תרבותית מאוד באותה תקופה ומי שיכל לקרוא ולכתוב הצליח לעשות זאת. ביותר משפה אחת. כך שזה היה די נפוץ בתקופה ההיא לתרגם כל סוג של כתיבה פורמלית ללשונות אחרים, בין אם זה היה מצרית ליוונית או יוונית למצרית".
המועצה פרסמה את הצו בעיצומו של המרד הגדול (206 עד 186 לפנה"ס), התקוממות שאינה מתועדת היטב ונוצרה כתוצאה ממתחים שהתבשלו זמן רב בין שליטי תלמי היוונים לנתיניהם המצריים. ותיקי מלחמה מצריים בראשות אביו של תלמי החמישי "חזרו הביתה [כשהם] לא מוכנים לקבל את תפקידם כאזרחים סוג ב' ודחפו באופן פעיל להחזרת המנהיגות המצרית", לפי מגזין ארכיאולוגיה. אבן הרוזטה מתייחסת ישירות לאירועים הללו ומפרטת כיצד תלמי, שירש את אביו בסביבות שנת 204 לפני הספירה, כבש עיירת אויב, "חתך לגזרים את המורדים שהיו בה, ו…ביצע טבח גדול מאוד בקרבם". הצו מפליג בשבחים למלך הצעיר ומהווה בעצם "כרזת תעמולה מגולפת באבן", אומר דולניק.
בשלב מסוים לאחר יצירתה בשנת 196 לפני הספירה, אבן הרוזטה נשברה לחתיכות והותירה את הכתובות שלה לא שלמות. במקור חלק מלוח גבוה יותר, השבר ששרד מכיל 14 שורות בכתב הירוגליפים, 32 בכתב דמוטי ו-53 ביוונית עתיקה. החלקים הימניים העליונים והתחתונים של האבן נותרו לא ידועים למרות מאמציהם של ארכיאולוגים לאתר אותם.
בסביבות 1470, בונים שהקימו מבצר כמה קילומטרים צפונית מערבית לעיירת הנמל רשיד, או רוזטה, שילבו את השבר לתוך חומה. היא נותרה שם עד יולי 1799, כאשר חבר בצוות צרפתי שהופקד על הבנייה מחדש של המבצר הרעוע זיהה את האבן כמושא בעל משמעות (הגילוי מיוחס לזכותו של פייר-פרנסואה בושאר, הקצין הצרפתי האחראי על היחידה, אך כפי שדולניק מציין בספרו "כתיבת האלים", סביר יותר שפועל מצרי אלמוני הבחין בלוח). הצרפתים הגיעו למצרים שנה קודם לכן, כאשר נפוליאון בונפרטה הנחית צי המונה 400 ספינות ו-54,000 איש מחוץ לאלכסנדריה ב-1 ביולי 1798. לאחר מבצע איטלקי מוצלח, קיווה נפוליאון להגן על האינטרסים המסחריים צרפתיים במזרח התיכון, לערער על הדומיננטיות של בריטניה באזור ולאסוף מידע על ההיסטוריה העשירה של מצרים. כפי שאמר הגנרל דאז לחייליו בתחילת קרב הפירמידות, "חיילים, ממרומי הפירמידות הללו, ארבע מאות שנים מביטים בכם מלמעלה".
נפוליאון זכה בתחילה להצלחה רבה מול הצבאות הממלוכים והעות'מאניים ששלטו אז באזור (הממלוכים תפסו את השלטון במצרים בשנת 1250 לספירה ונשארו בעלי השפעה רבה גם לאחר תבוסתם על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1517). אך חיילים בריטים בראשות האדמירל הורציו נלסון ריסנו במהרה את שאיפותיו והשמידו או כבשו את רוב ספינותיה של צרפת. נפוליאון ברח הביתה לצרפת באוגוסט 1799 והשאיר מאחור את אנשיו — כולל כ־160 חוקרים שהופקדו על תיעוד התרבות המצרית — תקועים בארץ זרה.
כשהצרפתים נכנעו לבסוף לאנגלים ב־1801, הם הסכימו לוותר על האוצרות העתיקים שמצאו, ביניהם אבן הרוזטה. "האבן המוזרה מאוד", במילותיו של עיתון לונדוני, הגיעה לאנגליה בפברואר 1802 והוצגה במוזיאון הבריטי מאוחר יותר באותה שנה. כיום, שתי כתובות מצוירות על דפנות הלוח מעידות על ההיסטוריה הקולוניאלית שלו: משמאל, "הוחרמה במצרים על ידי הצבא הבריטי, 1801" ומימין, "הוצגה על ידי המלך ג'ורג' השלישי".
החוקרים שיצאו לפענח את אבן הרוזטה התמודדו עם מגוון אתגרים. העיקרית שבהם הייתה העובדה שההירוגליפים יצאו משימוש כ־1,400 שנה קודם לכן, כאשר הכתובת ההירוגליפית הידועה האחרונה נחרטה בסביבות שנת 400 לספירה. כמה עשורים מאוחר יותר, בשנת 452 לספירה. במהלך מאות השנים שחלפו, אבד הקשר בין הירוגליפים לשפה המדוברת של מצרית העתיקה. המצרית העתיקה עצמה התיישנה במידה רבה לאחר המאה השביעית לספירה, כשהערבית החלה לצבור אחיזה באזור.
בניגוד לתפיסה המוטעית הרווחת, אבן הרוזטה אינה טקסט תלת לשוני. זהו טקסט דו־לשוני עם שלושה סקריפטים נפרדים. חשבו על ההירוגליפים כצורה מסובכת של קליגרפיה ועל הכתב הדמוטי כעל אותיות רגילות. שניהם כתובים במצרית עתיקה, אבל הם נראים כל כך שונים עד שמשקיפים חשבו בתחילה שהם מייצגים שפות שונות. במקום זאת, "ההירוגליפים… הם דרך לכתוב את השפה המצרית באותו אופן שבו 'ABC' הוא דרך לכתוב אנגלית, צרפתית או גרמנית", מסביר דולניק.
כפי שדולניק מציין, עד מהרה הבינו חוקרים ששלושת הטקסטים של אבן הרוזטה "אומרים רק בערך אותו דבר, כאילו שלושה אנשים תיארו כל אחד את אותו הדבר. אז אתה לא יכול פשוט להניח שהמילה הראשונה בכתובת אחת תואמת את המילה הראשונה בכתובת הבאה" (חלק מההבדלים הללו נבעו מהעובדה שהצו "כנראה הוצא ביוונית ולאחר מכן תורגם למצרית כדי לתת פרשנות מקומית… על ידי הוספת דברים שגרמו לו להרגיש קצת יותר מצרי).
גם אם אפשר היה למצוא דרך לקרוא את ההירוגליפים, סביר להניח שהם היו מתקשים לחבר את המשמעות של הצלילים שהם מצאו עצמם משמיעים. "זה יהיה כאילו אנגלית הייתה שפה מתה בעוד אלפי שנים," אומר דולניק "ומישהו מצא טקסט והם הבינו איך להשמיע את האלפבית והיו קוראים בקול "c-a-t." האם היית יודע שהצלילים האלה כוונו לחיה קטנה וחמודה עם פרווה ושפם?"
למרות המכשולים שעמדו בפני מפענחים, שורה של חוקרים מיהרו לנסות את מזלם בפיצוח הקוד של אבן הרוזטה. שניים הופיעו כמועמדים מובילים ברורים: שמפוליון, הפילולוג הצרפתי שהצליח בסופו של דבר ותומס יאנג, רופא ומדען אנגלי שתרם תרומה חשובה להבנת האופטיקה. לדברי דולניק, יאנג "לא התעניין במיוחד במצרים או בהירוגליפים". אבל אבן הרוזטה הציבה פאזל שהוא, בתור "המפענח הגדול ביותר של התקופה", לא יכול היה לעמוד בפניו. הפענוח, היה די סוג של בידור בשעות הפנאי שלו, ניסוי שהוא רצה לעשות למען הפענוח.
לעומת זאת, שמפוליון היה "אובססיבי" הן לפענוח הירוגליפים והן לחשוף את סודותיה של מצרים העתיקה. עבורו, הפרויקט היווה שער לתרבות עתיקה שהוא רצה להבין. לדברי רגולסקי. "הוא לא רצה רק לקרוא את הטקסטים. הוא רצה להבין את התרבות מאחורי הכתיבה”. המתיחות הגוברת בין שמפוליון ליאנג הייתה העובדה שצרפת ואנגליה היו אז "יריבות גדולות", אומר דולניק. "אז לא רק שהם שני אנשים במירוץ לתהילה שלהם, אלא שהם [גם] היו במרוץ לתהילה לאומית."
המסע לפענח את אבן הרוזטה היה מסובך בגלל האופי הייחודי של השפה המצרית העתיקה. באותה תקופה, שמפוליון, יאנג ועמיתיהם עבדו בעיקר עם שפות אלפביתיות כמו אנגלית וצרפתית, שבהן אותיות בודדות וקבוצות של אותיות מייצגות צלילים שונים. כתב הירוגליפים, לעומת זאת, הוא מערכת היברידית, עם מאות תווים המייצגים לחילופין צלילים, חפצים או רעיונות. כפי שמסביר הניו יורקר, "הירוגליף עשוי להיות פונטי (משמיע מילה), או שהוא עשוי להיות פיקטוגרפי (שנותן תמונה של הדבר שמצוין בו, כמו ב'I ♥ NY'), או שהוא יכול להיות אידיאוגרפי (שנותן סמל מוסכם, כגון 'XOXO' או '&,' עבור הדבר אותו הוא מתאר).
לפני שיאנג עשה את פריצת הדרך הראשונה בתהליך הפענוח, רוב החוקרים האמינו שהירוגליפים הם אידיאוגרפיים לחלוטין. "הירוגליפים היו כל כך מסתוריים למראה, כל כך מקושטים וכל כך יפים", אומר דולניק, "שכולם… הניחו שיש להם איזו משמעות מיסטית עמוקה. זו לא הייתה רק דרך כתיבה משוכללת. זה לא היה אלפבית מסתורי, הם האמינו. זו הייתה דרך לכתוב את המקבילה המצרית של 'E = mc^2.' זו לא הייתה דרך לכתוב 'אל תשכח לקחת חלב בדרכך הביתה'".
רגע הגילוי של יאנג הגיע כשהחליט להתמקד בקבוצות של הירוגליפים סגורים במסגרות אובליות (הידוע כקרטוש, או כרטיס). לאחר שהבין ששמות לא מצריים כמו "תלמי" היווני יהיו קשים לכתיבה בכתב אידיאוגרפי, הוא הציע שהירוגליפים יכולים, בנסיבות נדירות, להיות פונטיים, שכן השמות מבוטאים בערך אותו הדבר, ללא קשר לשפה. לפי הספר "כתיבת האלים", יאנג שאב השראה לטיעון הזה מהשפה הסינית: "איך היית כותב שם לועזי בסינית? קחו את נפוליאון. אין בעיה לתרגם מילים רגילות לסינית ואז לרשום אותן. בשפה הסינית יש מילים לבית ולברווז ולסל, כך שתוכלו לכתוב אותן בקלות. אבל לסינים לא הייתה מילה לנפוליאון. למה שתהיה? הפתרון הסיני, כך נודע ליאנג, היה פשוט מספיק. כדי לכתוב שם לועזי בסינית, בחרת תווים בעלי הצלילים המתאימים, תוך התעלמות מהמשמעות שלהם."
בהתבסס על החלק היווני המתורגם של אבן הרוזטה, יאנג ידע שהשם תלמי מופיע שוב ושוב לאורך הטקסט ההירוגליפי. בהסתכלות על ההירוגליפים, הוא זיהה שלושה קרטושים זהים ושלושה קרטושים שהתחילו באותה צורה, אך נוספו להם כמה הירוגליפים בסוף. באמצעות ניסוי וטעייה, יאנג הגיע למסקנה שהקרטושים הזהים מציינים את תלמי, עם הירוגליפים בודדים המייצגים את צלילי השם. הקרטושים הארוכים יותר, הוא טען, הוסיפו תואר כלשהו, אולי "תלמי הגדול".
יאנג פרסם את ממצאיו באנציקלופדיה בריטניקה בשנת 1819. אבל הפענוח שלו דשדש משם, בעיקר בשל סירובו להאמין שהירוגליפים יכולים לייצג צלילים כשהם אינם משמשים לכתיבת שמות לועזיים. שמפוליון לקח את ההובלה, בהסתמך על הידע הרחב שלו בקופטית (שפה שמקורה במצרים העתיקה) כדי לפצח סוף סוף את הצופן של אבן הרוזטה. "ההימור ששמפוליון עושה הוא שלמרות שהמצרית הייתה שפה מתה, היא הולידה שפה נוספת בשם קופטית, שבעצמה הייתה מתה אבל עדיין בסביבה", בעיקר באמצעות אנשי הכנסייה הנוצרית הקופטית, אומר דולניק. בעוד שהירוגליפים והכתב הדמוטי, הן התפתחויות מוקדמות יותר של השפה המצרית העתיקה, שנכתבו בכתב ייחודי, הקופטית השתמשה באלפבית היווני, כלומר נשארה עדיין שפה קריאה במאה ה-19. כיוון ששמפוליון ידע קופטית …. הוא יכול היה להבין את הערך הצלילי של הירוגליפים מההתכתבות בין ההירוגליפים המצריים והתרגום היווני על אבן הרוזטה. בשילוב כישוריו הקופטיים ושיטת הפענוח של יאנג, שמפוליון הצליח לתרגם קרטושים נוספים ולקבוע את הערכים הפונטיים של תריסר הירוגליפים אחרים.
ב־1822 חקר שמפוליון קרטוש שהועתק מאבו סימבל, אתר דתי שהוקם על ידי פרעה רעמסס השני, או רעמסס. בניגוד לתלמי, קליאופטרה ושמות לא־מצריים אחרים שפוענחו עד כה, השם רעמסס היה מצרי — עובדה שיאנג האמין שמנעה מהקרטוש שלו מלהכיל הירוגליפים פונטיים. הקרטוש של אבו סימבל הכיל ארבעה סמלים, אחד מהם חזר על עצמו בסוף. שמפוליון זיהה את ההירוגליף החוזר כצליל "s" והעלה את התיאוריה שההירוגליף הראשון, עיגול עם נקודה באמצע, מייצג את השמש (ra או re בקופטית).
"זה נתן לו את הרצף ('ra-?-s-s')", כתב הסופר סיימון סינג לרשת BBC ב־2011. "נראה היה שהתאים רק שם פרעוני אחד. אם מתיר השמטת תנועות והאות הלא ידועה, ודאי זה היה [רעמסס]. הכישוף נשבר. ההירוגליפים היו פונטיים, והשפה הבסיסית הייתה מצרית."
מאתיים שנה לאחר שהודיע שמפוליון על פענוח ההירוגליפים המוצלח שלו, החפץ האחראי לפריצת הדרך שלו — אבן הרוזטה — תפס מקום מיוחד בתודעה התרבותית. זוהי אחת האטרקציות הפופולריות ביותר במוזיאון הבריטי, שם היא משמשת כמרכזה של תערוכה על הירוגליפים. מעבר לתעלת למאנש בצרפת, אירועים כמו תערוכה של מסמכים שטרם פורסמו של שמפוליון ועד המוזיאון הנייד "Egyptobus", מיועדים לציין את יום השנה לפריצת הדרך של גיבור עיר הולדתו. במצרים, יום השנה המאתיים מעורר גם חגיגות וגם מעורר קריאות לבריטניה להשיב את האבן למולדתה…
בעוד שהאבן המוצגת בלונדון היא הגרסה המפורסמת ביותר של פריט משנת 196 לפני הספירה, הצו הזה רחוק מלהיות היחיד. "בטקסט כתוב שיש לרשום את הצו על [אבן] ולהציבו בכל מקדשי מצרים", אומרת רגולסקי. "אז אם אנחנו מאמינים שלכל מקדש צריך להיות עותק של הצו, אבן הרוזטה היא [רק] אחד מהעותקים האלה." עד היום, מוסיפה האוצרת, גילו ארכיאולוגים יותר משני תריסר כתובות קטועות כאלה.
בהרהורים על משמעות האבן בראיון לשנת 2007 למגזין Smithsonian, ג'ון ריי, מחבר הספר "אבן הרוזטה והלידה מחדש של מצרים העתיקה" (The Rosetta Stone and the Rebirth of Ancient Egypt), אמר, "אבן הרוזטה היא באמת המפתח, לא רק למצרים העתיקה; זה המפתח לפענוח עצמו." הוא סיכם, "צריך לחשוב אחורה לפני שהיא התגלתה. כל מה שידענו על העולם העתיק היה יוון, רומא והתנ"ך. ידענו שיש תרבויות גדולות, כמו מצרים, אבל הן שתקו. עם פיצוח אבן הרוזטה, הם יכלו לדבר בקולם ופתאום נחשפו תחומים שלמים בהיסטוריה".
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
© כל הזכויות שמורות למיזם HistoryIsTold.
