1,953 שנים חלפו מאז הוחרב בית המקדש השני על ידי גייסותיו של טיטוס, אלה היו ימים נוראיים באמת ועד כמה שקשה לדמיין את זה, זה היה אסון גרוע יותר ממה שחוו הישראלים ב-7 באוקטובר 2023, כה גרוע כי אנו ממשיכים יותר מאלף שנה לאחר מכן לצום ולציין את אותם ימים נוראים.

תחת שלטון רומא

יהודה נכבשה על ידי כוחותיו של גנאיוס פומפיוס מגנוס וצורפה לנחלות הרומיות בשנת 63 לפני הספירה. עד לתקופה מסוימת העדיפו הרומאים למשול באמצעות מלכים מקומיים התלויים בהם, שהמפורסם שבהם היה הורדוס הגדול. אך בהדרגה הם עברו ביהודה לשלטון ישיר, בהציבם בירושלים את הנציבים (פרוקורטורים) שלהם. ברם, הרומאים התנהגו טוב יותר מכובשים רבים אחרים. בניגוד ליוונים (הסלאוקים), שתחת שלטונם יצא ליהודים לחיות גם כן, בענייני הדת הרומאים לא התערבו במשך זמן מה, כשהם מרשים לקהילות היהודיות בערי האימפריה לחיות לפי תורת משה. יוליוס קיסר נטה חסד רב ליהודים, ובקהל שנכח בטקס שריפת גופתו של הדיקטטור שנרצח, היו, לפי עדויות מסוימות, לא מעט יהודים.

שורה של היסטוריונים סבורים בכלל שהמרד שפרץ ביהודה נבע במידה ניכרת מסיבות מקריות. נקודת מבט זו נכפית על הקורא גם על ידי ההיסטוריון הראשון של המלחמה, יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). אך הביוגרפיה של אדם זה מאלצת להתייחס לכל מילה שלו בזהירות. אחד ממנהיגי המרד היהודי, שעבר לצד האויב, יוסף רצה להצטדק בפני בני עמו, אך יחד עם זאת גם לרצות את הרומאים. לכן היה לו משתלם להסביר הכל כשרשרת של מקריות — הנציב הרומי גסיוס פלורוס התברר כבלתי נבון ובקרב היהודים גברו הקנאים. ואילו כולם היו מתונים יותר, הנה, אולי גם המלחמה היהודית לא הייתה מתרחשת.

אולי יעניין אותך

חטופים. ההיסטוריה שמאחורי העסקאות והחילוצים

בנימין נתניהו – קווים לדמותו

דוד, מלך ישראל: קווים לדמותו

הלם בנתניה: ראשת העיר מרים פיירברג-איכר נפטרה לאחר מאבק במחלה

בפועל, הסכסוך בעבע כבר מזמן. לעמים אחרים באימפריה דבר לא הפריע לזהות את אלוהיהם עם אלו הרומיים (הפיניקים — את מלקרת עם הרקולס, הגרמאנים — את ווטאן עם מרקוריוס) ולקיים את פולחני דת המדינה. השתלבותם בחיים הרומיים זרמה באופן נטול כאבים יחסית. ליהודים, לעומת זאת, האמונה באל אחד ומגבלות דתיות מחמירות לא אפשרו להתמזג עם הסביבה הפגאנית. הם לא יכלו לקנות בשר בשווקי הערים הפגאניות, שמרו את השבת, ולעיני גובי המסים שלחו זהב לבית המקדש בירושלים.

כך למשל, להיסטוריון טקיטוס היו מושגים מעורפלים על מנהגי היהודים — הוא, למשל, האמין שהם סוגדים בסתר לדמויות של חמורים. בהמשך עלילה זו הועברה גם לנוצרים — בגבעת הפאלאטיום נחשף צריף שבו הוחזקו עבדים, שעל קירותיו נמצאה דמות מצוירת בגסות של חמור צלוב עם הכתובת: "אלכסמנוס סוגד לאלוהיו".

נמצאו בין הרומאים גם כאלה שאמונת היהודים משכה אותם. למשל, פופאה, אשת נירון, נמנתה עם מה שמכונה "יראי אלוהים", גרים שהאמינו באלוהי היהודים אך לא היו מוכנים לקיים את כל המגבלות הדתיות. אולם באופן כללי, על מנהגי היהודים, ובפרט על שמירת השבת, היה נהוג ברומא לצחוק.

יחסים גרועים במיוחד התפתחו ליהודים עם שכניהם היוונים, שאכלסו את הערים הרבות במזרח הים התיכון שהקימו אלכסנדר הגדול ויורשיו. היוונים, ששנאו את היהדות, ניצלו כל הזדמנות כדי ללעוג לאמונה הזרה להם. עם זאת, יהודים נכבדים ועשירים יכלו בהינתן הרצון להיטמע ללא הפרעה. רבים מהם, בדומה לשאול, השליח פאולוס לעתיד, היו אזרחים רומיים. נסיכים ונסיכות משושלת הורדוס הגדול התקבלו על ידי אריסטוקרטים רומיים כשווים. וטיבריוס אלכסנדר, יהודי מומר ממשפחה אלכסנדרונית עשירה, עשה בכלל קריירה מסחררת: בשנת 66 הפך לנציב מצרים, פרובינקיה רומית מרכזית — בה היה תלוי אספקת הלחם לבירה.

אך כדי להפוך לרומי מן המניין, היה צריך לזנוח את אמונת האבות. המסה העיקרית של היהודים לא יכלה להסכים לכך וחיכתה למשיח שישחרר אותם מהעול הזר. ברדיקליות מיוחדת הצטיינו הסיקריים ("קנאים"), שסברו כי יש להפיל את השלטון הרומי ולדידם אלה שמשתפים איתו פעולה — הם בוגדים.

שחיתות גואה ונצחונם הזמני של היהודים

מתח נוסף ליחסים הלא פשוטים בין היהודים לבין המטרופולין הוסיפו הנציבים הרומיים שהתמקמו בקיסריה — הבירה הרומית של יהודה. אפילו פונטיוס פילאטוס, שמשל ביהודה משנת 26 עד 36, שעליו כתב טקיטוס שבימיו שרר שקט בפרובינקיה יהודאה, תרם רבות לצמיחת המתיחות. הוא, בפרט, הכניס לירושלים את נסי הלגיונות, שהיהודים ראו בהם אלילים.

בימי נירון הנציבים הרומיים שחררו את הרסן לחלוטין. אחד מהם, לוקיוס אלבינוס, הואשם בכך שהוא משחרר שודדים מבתי הכלא תמורת כסף ואלה מחזיקים באימה את הארץ כולה. אחר, גסיוס פלורוס, לקח מיהודי קיסריה שוחד ענק תוך הבטחה להגן עליהם מפני פוגרום יווני, ואחר כך התייצב לצד היוונים.

אך הקש האחרון היה החרמת 17 כיכרות (כ-500 קילוגרם כסף) מאוצר המקדש הקדוש והחסין לצורכי הציבור. הנוער היהודי החל להסתובב במקומות הומים עם סלים, כשהם צועקים: "תנו לפלורוס העני, האומלל!"

הנציב רתח מזעם והאשים את התושבים במרידה. המלכה ברניקי ניסתה לשווא להרגיעו. אך גסיוס פלורוס היה נחוש. תחילה דרש הנציב את הסגרת הצעירים שהעליבו אותו וכאשר הכוהנים ביקשו לסלוח להם, הורה לבזוז את שוק העיר ולהלקות את כל מי שיזדמן ליד. היהודים הזועמים התחמשו, הניסו את הלגיונות הרומיים שנשלחו לפיזור הקהל והתבצרו בהר הבית, שם ניתן היה לארגן הגנה.

בתחילה קיוותה האצולה היהודית לשמור על השלום.

הם היו אנשים בעלי אופקים רחבים, הבינו היטב שאין סיכוי לעמוד בעימות מול רומא. המלך אגריפס שב בבהילות מאלכסנדריה ויחד עם אחותו ברניקי ניסה להרגיע את בני עירו, כשהוא משיג אפילו את אישור העיר לנאמנות לקיסר וחידוש גביית המסים לאוצר הרומי. אולם כאשר אגריפס הציע להכיר שוב בשלטונו של פלורוס, גורש המלך בחרפה ובמקדש פסקו להקריב קורבנות לשלומו של הקיסר, מה שנחשב כאקט של מרי גלוי ברומא. לאחר מכן אגריפס ומנהיגי "סיעת השלום" בקרב הפרושים ניסו לכבוש את ירושלים בכוח. אגריפס שלח יחידת פרשים בת כ-3,000 איש, שביחד עם קוהורטה רומית (כ-1000 לוחמי רגלים) הייתה אמורה לאלץ את העיר לציית. אך כבר לא ניתן היה לעצור את המורדים.

לאחר מספר שבועות של לחימה השתלטו המורדים על מצודת אנטוניה וארמון הורדוס. ארמונותיהם של אגריפס וברניקי נשרפו. כאשר הקוהורטה הרומית נכנעה, היא נטבחה כולה, למרות שהובטח לחיל המצב יציאה חופשית מהעיר. לחרדת הכוהנים, טבח זה התקיים בשבת. זמן קצר לאחר מכן הופיע הצבא הרומי תחת חומות ירושלים. נציב סוריה קסטיוס גאלוס הביא עמו שני לגיונות (כ-12,000 איש), וכן כוחות עזר, בהם כאלה שנשלחו על ידי מלכים שכנים. הוא חנה בהר הצופים, תוך שליטה על התצפית אל ירושלים וניסה להשתלט על העיר.

ברם לאחר כמה התקפות כושלות הוא החליט שלא ניתן לכבוש את העיר ופנה לדרכו. זה חיזק את אמונת היהודים בכך שה' עצמו מגן עליהם. הצבא הנסוג נע דרך ההרים, שם הותקף מכל עבר על ידי היהודים, וחזר לבירת סוריה אנטיוכיה חבול קשות.

השמועה על הניצחונות היהודיים נפוצה בכל האימפריה. גם בקרב יהודי אלכסנדריה העשירים החלה תסיסה. אך נציב מצרים, טיבריוס יוליוס אלכסנדר, קטע את המהומות באיבן, בהכניסו לשטח הרובע היהודי כוחות רומיים. יהודה המורדת עצמה הייתה קרועה ממחלוקות. פשוטי העם, שנרמסו תחת מסים כבדים, רצו להילחם, ואילו האריסטוקרטים, שחייהם תחת הרומאים לא היו כה רעים, קיוו להסדיר את העניין בדרכי שלום. לזמן מה עמדו בראש התנועה אנשים נכבדים, אך הקנאים בטחו בהם פחות ופחות, תוך הטחות אשמה בבגידה ביהודים. הרדיקליים ביותר קראו להקים את מלכות האל מיד, כשבתור התחלה יחלקו את רכוש העשירים.

לאורך כל חופי הים התיכון החלו התנגשויות בין יוונים ליהודים. בערי היוונים ערכו פוגרומים ביהודים שאיבדו את הגנת הרומאים, ובמקומות שבהם היהודים היו הרוב, היוונים ספגו מהלומות. לבסוף בתחילת שנת 68 שלח נירון למסע ליהודה צבא עצום במושגי אותו זמן, כמעט בן 60,000 איש, מצויד במכונות מצור רבות. בראשו עמד המצביא המנוסה פלביוס וספסיאנוס, שהתפרסם בשעתו בכיבוש בריטניה.

סדר הכוחות היה לא שוויוני בעליל. תחילה כבש צבא וספסיאנוס את הגליל, לאחר מכן השתלטו הרומאים על חוף ים המלח, תוך הידוק הטבעת בהדרגה סביב ירושלים. ייתכן שהכל היה מסתיים כבר בשנת 68, אך היהודים זכו להפוגה: ב-9 ביוני שם קץ לחייו נירון וברומא החל מאבק על השלטון.

וספסיאנוס קיבל פתאום סיכויים ממשים להפוך לקיסר בעצמו. ומי שהועיד אותו לשלטון היה לא אחר מאשר טיבריוס אלכסנדר. ב-1 ביולי 69 הוא הכריז על וספסיאנוס כקיסר והמצביא יצא לרומא, כשהוא מעביר את הפיקוד לבנו בן ה-29, טיטוס.

יוסף, בנו של מתתיהו, השתייך לאצולה היהודית הגבוהה ביותר. בשלב המוקדם של המלחמה הוא עמד בראש ההתנגדות לרומא בצפון הארץ, בגליל (אף שלא האמין, כפי שכתב לאחר מכן, בהצלחת המרד). כאשר נפלה העיר יודפת, עליה הגן יוסף, הוא הסתתר עם עשרות חברים במערה.

וספסיאנוס דרש שהם ייכנעו כשהוא מבטיח הגנה ויוסף הסכים, אך לא הצליח לשכנע את חבריו ללכת בעקבותיו. אז הוא הציע להם להרוג זה את זה באמצעות הטלת גורל, כדי להימנע מחטא ההתאבדות. בסופו של דבר נותרו בחיים שני אנשים, ביניהם יוסף. וכאן הוא ביצע בגידה נוראה כששידל את חברו להיכנע לרומאים. סיפור זה תיאר יוסף בספרו, כשהוא זוקף לעצמו בבירור את המעשה הזה לזכותו.

השבוי נכבל בשלשלאות — הבטיחו לו חיים, אך לא חירות — הובא למחנה הרומי והוצג בפני וספסיאנוס. וכאן חזה יוסף למצביא כי מחכה לו שרביט הקיסרות. כאשר כעבור שנתיים מת נירון ולפני וספסיאנוס נצנצה האפשרות לתפוס את כס הקיסרות, הוא נזכר בשבוי היהודי ולקח אותו תחת חסותו. יוסף קיבל לשמו את התוספת פלביוס (שם המשפחה של וספסיאנוס) וכשנבואתו התגשמה, התיישב ברומא, בגבעת הקווירינאליס, בבית שהיה שייך לקיסר עצמו. הוא זכה לתגמול נדיב של קרקעות, פטור ממסים ופנסיה ממשלתית.

יוסף אסיר התודה הכריז שהנבואה התנ"כית על מושל העולם שיבוא מיהודה התגשמה בווספסיאנוס. הוא חי חיים ארוכים, כתב את חיבוריו ההיסטוריים שהביאו לו תהילה כמו "מלחמות היהודים" ו"קדמוניות היהודים", שמהם ניתן לשאוב מידע רב על ההיסטוריה היהודית של אותה עת.

חורבן ירושלים

אחד הדברים המדהימים ביותר שאפשר לדמיין לגבי חורבן בית המקדש בשנת 70 לספירה הוא איך נראתה ירושלים לקראת סוף המצור הרומי בן שלושה חודשים. לפי יוספוס, ירושלים הייתה עיר מפוארת ויפה מוקפת גבעות מיוערות עשירות. במהלך המצור, הרומאים כרתו את כל העצים שעל הגבעות באורך חמישה עשר קילומטרים כדי להשתמש בהם בבניית מעוזים, פגיעה באילים וגם לצליבת כל מי שנתפס בורח מהעיר, בין אם גבר, אישה או ילד. צליבה היתה שיטת ענישה רומית וכל מי שהתנגד לרומא נצלב על גבי במת מצור גדולה שנבנתה מסביב לעיר. בשלב מסוים, יותר מחמש מאות אנשים ביום נתפסו מנסים להימלט ונצלבו מול חומות העיר.

ב-1 במאי שנת 70 הקימו ארבעת הלגיונות של טיטוס מחנה תחת חומות ירושלים. בצבא הרומי נמצאו לא מעט אריסטוקרטים יהודים: טיבריוס אלכסנדר, שהפך ליד ימינו של טיטוס, המלכה ברניקי, שהפכה למאהבת של טיטוס, וההיסטוריון המפורסם לעתיד יוסף פלביוס, שנלקח בשבי והסכים לשרת את הרומאים.

בתוך העיר היה מוות מרעב ורצח. מחוץ לעיר נערכו אלפי צליבות. מעבר לזה, נפרשו גבעות עקרים שבהן נכרתו כל העצים. זה היה לכל הדעות מראה מזעזע שמשתווה לכמה מהתמונות הקשות ביותר של השואה. הרומאים נקטו בטכניקות שהוכיחו את עצמן היטב במלחמותיהם הרבות. הם התכוונו לקרב בליסטראות ולבנות סוללות עפר אל מול חומות העיר על מנת לקרב את כלי הביקוע הקטלניים שלהם. אבל מגיני ירושלים נלחמו באומץ נואש: ההתקפה הנועזת על העמדות הרומיות בהר הזיתים כמעט הסתיימה בהשמדת לגיון שלם. אך המכונה הצבאית הרומית עבדה כמו שעון: ביום החמישה עשר נפלה הראשונה מבין שלוש חומות העיר.

תוך חמישה ימים נוספים מגיעים הרומאים אל החומה השנייה והלגיונות פורצים גם אותה. כעת ניצבת בפניהם רק החומה הראשונה, זו שמקיפה את הר הבית צפונית לעיר דוד. טיטוס מרכז את מרבית לגיונותיו מול מצודת אנטוניה המשקיפה על הר הבית ונבנתה עוד בימיו של הורדוס. חייליו של טיטוס בונים סוללות עפר מול המצודה על מנת לקרב אל החומה את כלי הביקוע שלהם, אלא שהיהודים לא נכנעים בקלות. כמה מאנשיו של יוחנן מגוש חלב חופרים מנהרה תת-קרקעית מתחת לסוללת העפר הרומאית וגורמים למיטוט הסוללה על החיילים הרומים. במקביל מוביל לוחם יהודי נוסף בשם שמעון בן גיורא קבוצת לוחמים יהודים שפועלים למוטט סוללת עפר נוספת מול החומה הראשונה. מאות חיילים רומאים נהרגים בפעולות הנועזות.

בהעדר יכולת להביס את היהודים, טיטוס מחליט להטיל מצור כבד על העיר ולהרעיב את תושביה. אנשיו בונים טבעת חנק באורך 7 קילומטרים מסביב לעיר, תוך עצירת כל אספקה לעיר. כשהרעב מכה את העיר, הרומאים השתמשו בקטפולטות, מכונות לירי חיצי ענק. רק לאחר קרב עיקש הצליחו הרומאים לכבוש את האנטוניה ובי"ז בתמוז, לאחר שהביסו את היהודים, הרסו את המצודה לגמרי.

ולאחר שהרומאים כבשו את מצודת אנטוניה, הר הבית הפך למוקד ההתנגדות היהודי האחרון.

מכאן יחלו שלושה שבועות קשים של לחימה עיקשת בהר הבית, בתקופה הידועה בלוח השנה היהודי, כתקופת בין המיצרים. הרומאים משתמשים באיילי ניגוח כדי להפיל את החומה המערבית של הר הבית ולהיכנס לרחבה הגדולה. אלא שאז, למרות הרעב הכבד והחולשה, המוני יהודים שאינם לוחמים מצטרפים למערכה להגן על בית המקדש בגופם ממש. לפי יוספוס, נהר של דם זרם במורד מדרגות בית המקדש.

טיטוס כינס מועצה כדי להחליט מה לעשות עם קודש הקודשים של האויב. יוסף פלביוס כותב שהוחלט לחוס על המקדש וכי טיטוס לא אבה להבעיר את המקדש שהיה בעיניו מבנה מפואר וזה שהוא נשרף — זו מקריות מוחלטת, איזה חייל לא ממושמע שהשליך לפיד בוער אל ההיכל ובכך חרץ את גורל המקדש. נראה שההיסטוריון רצה להצדיק את פטרוניו הרומיים בעיני היהודים. ומרבית חוקרי התקופה אינם מאמינים שכך היה וסביר יותר כי זעמו של טיטוס כלפי היהודים ועקשנותם היו אלה שהובילו אותו להורות להשמיד כליל את מקדש היהודים בי' באב. כך למשל, אצל טקיטוס אנו קוראים שרבים בפמלייתו של טיטוס צידדו בכך שיש לשמר את המקדש, אך המצביא לא התפשר: "אם עוקרים את השורש, הגבעול ימות מעצמו". רומא עבור טיטוס גילמה את העתיד המנצח הכל — עתיד שבו לדת היהודית לא היה מקום. היה עליה להיות מושמדת.

הלגיונות הרומיים הקריבו קורבנות פגאניים על מזבח הקודש של בית המקדש, פרצו להיכל קודש הקודשים וטימאו אותו ולבסוף בליל תשעה באב, הרומאים מבעירים את שערי הר הבית והאש פושטת. העיר התחתונה הובערה כמעט מיד, אך הרומאים נאלצו להילחם בכיסי התנגדות אחרונים בעיר העליונה עוד חודש נוסף, עד להכרעת היהודים והשמדת העיר העליונה גם כן. הרומאים המשיכו לצוד את אחרוני היהודים עד לתעלות הניקוז שמתחת לעיר והרגו אותם.

בתשעה באב הסתערו הרומאים על בית המקדש השני והציתו אותו בחצי תבערה. המבנה החדש של המקדש, שהושלם רק שש שנים לפני כן, נעלם בלהבות. חיילים רומיים הציתו ובזזו את הבתים הסמוכים, בהם חיו כוהנים ובני משפחתם. אחד הבתים הללו, שהיה שייך לאדם בשם בר-קתרס, קרוב משפחה של הכוהן הגדול, נחפר ברובע היהודי בירושלים. כיום מותקן בו מוזיאון תת-קרקעי "הבית השרוף". בין ההריסות נמצאו יד כרותה חרוכה וחנית רומית.

בספטמבר כבשו הרומאים את העיר העליונה וירושלים עברה לחלוטין לידיהם. למרות שכמה מצודות ביהודה עדיין החזיקו מעמד (את האחרונה שבהן, מצדה הבלתי חדירה במדבר ליד ים המלח, הרומאים יכבשו רק ב-2 במאי 73), תוצאת המאבק נחרצה מראש. וספסיאנוס וטיטוס יכלו לחגוג.

לאחר מכן, הרומאים לקחו כשלל את כלי המקדש והמנורה והצעידו את השבויים היהודיים ברחובות רומא במצעד ניצחון שהונצח בשער טיטוס שברומא. נוסף לזה, כמעט 100,000 שבויים יהודים נמכרו לעבדות בכל רחבי האימפריה הרומית, רבים מהם היו מעורבים בבניית האמפיתיאטרון הפלאבי, הוא הקולוסיאום ועוד אחרים נשלחו להתחרות נגד חיות טרף במשחקי גלדיאטורים אכזריים. כיום, השריד היחיד מאותה חומה מערבית שהרומאים פרצו להר הבית הוא הכותל המערבי המפורסם…

מצעד הניצחון הרומי נחגג ביוני שנת 71. בראש התהלוכה רכבו על מרכבות וספסיאנוס וטיטוס, לבושים בטוניקות רקומות בענפי דקל וטוגות ארגמן. אחרי המנצחים הובלו עדרי חיות להקרבה והובלו המוני שבויים.
הלגיונות נשאו את השלל: זהב, אבני חן, שטיחי משי ובנפרד את מה שנלקח מבית המקדש בירושלים, בפרט מנורת הזהב הענקית בעלת שבעת הקנים.

סצנה זו ניתן לראות עד היום על שער הניצחון של טיטוס.

השלום הרומי ניצח. ועבור היהודים הגיעו זמנים קשים. בעריהם הוצבו חילות מצב רומיים. בכל רחבי האימפריה חויבו היהודים לשלם מס לשיקום מקדש יופיטר הקפיטוליני, שנפגע משריפה באותה שנה שבה השתלטו הרומאים על ירושלים. כפי שקורה בדרך כלל, המקדש שוקם, אך "המס היהודי" נותר.

בשנת 115 התרחש מרד של יהודי התפוצות במצרים, קיריני וקפריסין, שנראה היה כי כבר מזמן נטמעו ובשנת 132 קמה שוב אוכלוסיית יהודה. אך שני המרידות, כפי שניתן היה לצפות, דוכאו. לפי ההיסטוריון קסיוס דיו, היהודים בקפריסין נטבחו כולם, והחוק גזר מוות על כל יהודי שייראה באי. "ועד היום הזה״, כתב הוא במאה השלישית, ״אם יהודי ייפלט אל חוף קפריסין בעקבות טביעת ספינה, הוא יומת". חוק שלא היה לו אח ורע עד לימי הנאצים הגרמנים. ועל המקום שבו עמדה פעם ירושלים, נאסר על היהודים אפילו לדרוך.

חורבן בית המקדש השני ב-4 באוגוסט שנת 70 לספירה למניינם, בתשעה לחודש אב, היה אירוע היסטורי ורוחני משמעותי ביותר שהגנרל הרומי טיטוס עצמו אולי הכיר בו: לפי הדיווחים הוא סירב לזר ניצחון בטענה שהוא רק כלי, אלוהי היהודים שהעניש אותם. ואכן, המצור על ירושלים שהוביל לחורבן בית המקדש היה סיוט ארוך וממושך עבור כל הלכודים בעיר. זה התחיל בשנת 66 לספירה כאשר קבוצות מורדים יהודיות יריבות פתחו במרד נגד הכיבוש הרומי של אדמות יהודה. חלק מהמורדים הונעו מהרצון לחופש מדיני מרומא, חלקם היו מונעים בלהט משיחי לגאולה פיזית ורוחנית מלאה. כשהרומאים הצליחו לדכא את המרידות היהודיות בצפון הגליל, נמלטו קבוצות המורדים דרומה לירושלים ושם במקום להתמקד ברומאים החלו להילחם זה בזה.

באביב שנת 70 לספירה החלו הלגיונות הרומאים בפיקודו של טיטוס בהטלת מצור על ירושלים במהלך חג הפסח. חישוביו לתזמון היו אכזריים: טיטוס איפשר לחג הפסח להימשך באין מפריע עם עולי רגל שנכנסו מכל רחבי הארץ לחג. זה היה הרגע שבו החל טיטוס את המצור שלו: מחוץ לעיר היו ארבעה לגיונות רומיים, בפנים היו עולי רגל לפסח, תושבי העיר ושלושה פלגים של מורדים שהתחרו על השליטה באלימות אכזרית יותר ויותר.

להתנגדות היהודית בירושלים לא היה סיכוי לעמוד בפני ארבעה לגיונות רומיים ובסופו של דבר הם דוכאו. עם זאת, האכזריות שהטילו הפלגים הקנאים של המורדים זה על זה הגדילה את הסבל של האנשים הרבה מעבר למה שהרומאים יכלו לעשות בעצמם. הלחימה היהודית הקלה על תפקידו של הרומאי וטיטוס החליט לתת ליהודים להשמיד את עצמם. החישוב שלו התגלה נכון: בתחילת המצור שרפו פלגים קנאים מאגר תבואה שיכול היה להחזיק את העיר שנים. המעשה המטורף הזה הביא במהירות לרעב וסבל וזירז את נפילת העיר.

היסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, יוסף בן מתתיהו, מתאר את המצב בירושלים בראשית המצור הרומי: היה רעש מתמיד של קנאי המורדים הנלחמים זה בזה, שהתערבב יחד עם קול הבכי והאבל על המתים. בספרו, על המלחמה, מתאר יוספוס כיצד עליבות הרעב שינתה בסופו של דבר את קולה של העיר: "החדרים העליונים היו מלאים בנשים וילדים שמתו ברעב ושבילי העיר היו מלאים בגופות של זקנים. גם הילדים והצעירים הסתובבו במקומות השוק כמו צללים, כולם היו נפוחים מרעב ונפלו מתים, בכל מקום שבו תפסה אותם אומללותם. באשר לקבורתם, אלה שהיו חולים בעצמם לא היו מסוגלים לעשות זאת; ואלה שהיו לבביים וטובים נרתעו מלעשות זאת על ידי ההמון הגדול של הגופות הללו… גם שתיקה עמוקה ומעין לילה קטלני השתלט על העיר."

בסופו של דבר, בדעה הרווחת נקלטה התפיסה לפיה לא הרומאים הם שהרסו את בית המקדש. אלא היהודים עצמם, בשנאה חסרת הבסיס שלהם. תפיסה שהידהדה לפיה המרד היהודי היה רעיון רע וחורבן בית המקדש לא נבע מעליונות צבאית רומאית אלא "שנאת חינם". בהתחשב בעובדה שבית המקדש הראשון חרב והעם הוגלה למשך שבעים שנה בגלל עבודת אלילים  והקרבת ילדיהם למולך, לא היה היגיון בכך שדווקא שנאת הקנאים זה לזה הייתה הסיבה לחורבן בית המקדש ולגלות של אלפיים שנה, אך אלה בהחלט החלישו את החברה שלא הייתה יכולה להיאבק כראוי משלא הייתה מאוחדת.

מעטים חשים בתשעה באב כמו ביום השואה אך בשתי המקרים מדובר באסון בל יתואר לעם היהודי, שנחקק לנצח בזכרון היהודי. שואת ירושלים בשנת 70 לספירה הייתה אכזרית ושוממה והיא סימנה את תחילת הקץ של השלטון היהודי בארץ ישראל ותחילתן של אלפיים שנות גלות.

בישראל כיום אנו חיים בנס: יש שלטון יהודי בארץ ישראל לראשונה מאז שנת 70 לספירה ובדיוק כמו בתקופה ההיא, גם היום אנו ממשיכים להיאבק בצוררינו. אמנם יש עצב בלזכור כמה סבל אנו חווינו ועוד חווים, אבל יש לשמוח ולזכור שהזריחה תמיד באה לאחר לילה אפל במיוחד.

חומר מעשיר לקריאה

המרד הגדול מאת מיכאל בן ארי, 2016.הספר מתאר את מרד הגדול שפרץ בשנת 66 לספירה ומתייחס באופן מחקרי, לגבי שאלות יסוד הכרוכים במהלך המרד והנסיבות לפריצתו כמו כיצד נולדת תודעת החירות; לוחמי המרד היו רוצחים ושודדים או לוחמים נאמנים עזי לב? בזכות מה קיבל יוסף בן מתתיהו את השם של המשפחה הקיסרית (יוספוס פלביוס)? מה היה תפקיד של האוכל בעיר נצורה? לאן חתרו שורפי האסמים ומי היו השותפים למרד? על מה יהודים היו מוכנים למות; דרכו של מי הצילה את עם ישראל של המורדים או של רבן יוחנן בן זכאי…?

חומר מעשיר לצפייה

"אגדת חורבן" הוא סרט אנימציה ייחודי בהפצת כאן 11, שמתאר בפרוטרוט על גבי איורים מקוריים את הרקע והארועים המזעזעים שהתרחשו והסתיימו בחורבנו של בית המקדש השני. לא בכדי הוא הומלץ לצפייה על ידי רבים ואין ספק שהוא יצירת מופת קולנועית. הסרט מגולל את סיפור חורבן בית המקדש באמצעות 1,500 יצירות שציירו האמנים דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט. העלילה משוחקת בקולותיהם של שולי רנד כבן בטיח, זאב רווח ככהן גדול בן גמלא, מוני מושונוב כיוחנן בן זכאי, יעל אבקסיס כברניקי הנסיכה, עם עמוס תמם כשמעון בר גיורא ויגאל נאור כיוחנן מגוש חלב. הסרט מצליח להיות אקטואלי גם כעת וגורם לתחושה שאולי ההיסטוריה מתחילה לחזור על עצמה…

זמין לצפייה באתר כאן 11 או בערוץ היוטיוב של תאגיד השידור הישראלי.