השמש של הנגב כבר עמדה גבוה מעל אזור מכתש רמון כאשר דור ווליניץ מרחובות הסתובב בין האבנים וחיפש משהו יוצא דופן לקחת איתו לכיתה. עבור ילד בן שמונה, זאת הייתה עוד הרפתקה משפחתית במדבר. עבור הארכאולוג עקיבא גולדנהירש, שהתלווה לטיול כחבר של אביו של דור, הרגע שבו הילד התכופף והרים אבן קטנה מהקרקע הפך בתוך שניות למפגש נדיר עם עולם שנעלם לפני מאות שנים.

הפריט שנראה תחילה כאבן מוזרה עם פסים התגלה כשבר פסלון עתיק מתקופת השלטון הרומי ביהודה. גילו של הפסל מוערך ביותר מ־1,700 שנה, והוא נמצא באזור שבו עברו בעבר שיירות מסחר עמוסות תבלינים בדרכן אל נמלי הים התיכון. מעבר לערכו הארכאולוגי, הממצא פתח חלון קטן אך נדיר אל התרבות הנבטית ואל האל דושרא, שנחשב לאל העליון של אותו עם עתיק.

דור מוצא אבן מוזרה

הטיול המשפחתי באזור מכתש רמון שבמדבר הנגב שבכלל התחיל כטיול משפחתי תמין הפך למסע חפירות ארכאולוגי. דור ווליניץ פשוט חיפש משהו מעניין שיוכל להציג בבית הספר, אבל במהלך ההליכה הוא הבחין באבן יוצאת דופן שהייתה מוטלת על הקרקע. לדבריו, היו עליה פסים שעוררו את סקרנותו.

עקיבא גולדנהירש, איש היחידה למניעת שוד עתיקות ברשות העתיקות, סיפר כי בתחילה חשב שמדובר בכלל במאובן. רק לאחר שהביט מקרוב הבחין בפרט קטן ששינה את הכול: קפלי בד מגולפים בתבליט. לפי גולדנהירש, ברגע שבו זיהה את קווי הבגד המפוסלים הוא התרגש מאוד. מה שנראה לרגע כחפץ גיאולוגי חסר משמעות הפך במהירות לפריט ארכאולוגי נדיר מתקופה עתיקה.

אולי יעניין אתכם גם

על אהבות קדומות בין מינים אנושיים

הקרב על אם המושבות: היום שבו פתח תקווה הגנה על נפשה

החומוס: קווים לדמותה של קטניה פופולרית

בינת ג'בייל: נפילתה של העיר הסמלית ביותר של חזבאללה

לֶנָה קִיכְלֶר-זילברמן: האם שאספה מאה ילדים מהחורבן

חַתְשֶׁפְּסוּת: האומנם היתה אם חורגת ומרשעת?

שבר קטן בגודל שישה סנטימטרים

הממצא של דור הוא שבר קטן של פסלון, בגודל משוער של כשישה על שישה סנטימטרים. למרות ממדיו הזעירים, החוקרים זיהו בו פרטים עדינים במיוחד. החלק שנשמר מציג חלק מדמות אנושית המכוסה בבד מפוסל בקפידה, עם קווים רכים וזורמים היוצרים תחושה של גלימה העוטפת את הגוף.

לדברי גולדנהירש, הן סגנון הלבוש והן סגנון הפיסול עצמו תואמים לתקופה הרומית בתולדות יהודה. הוא הסביר כי הגלימה או המעטה שנראים על הדמות הם ככל הנראה הימטיון, סוג של גלימה, או בגד עליון שהיה נפוץ ביוון העתיקה, ברומא ובביזנטיון. ההימטיון היה למעשה פיסת בד מלבנית גדולה עשויה מצמר עבה, שנכרכה סביב הגוף באופן מסוים. בדרך כלל לבשו אותו מעל כיתון, שהיה בגד תחתון עשוי פשתן, ולעיתים אף ישירות על הגוף החשוף.

בדיקת החומר שממנו יוצר הפסלון העלתה כי מדובר במינרל קל מסוג פוספוריט, חומר הנפוץ באזור הנגב. עובדה זו הובילה את החוקרים למסקנה שמדובר ככל הנראה בפריט שיוצר באזור עצמו ולא יובא ממקום אחר. עקיבא גולדנהירש הדגיש כי אופן עיבוד קפלי הבגד והבחירה בחומר כה עדין מעידים על רמת מיומנות גבוהה במיוחד של האמן שיצר את הפסלון.

זאוס-דושרא והאל של הנבטים

למרות מצב השימור החלקי של הפסלון, החוקרים ניסו להבין את זהות הדמות המתוארת בו. גולדנהירש הסביר כי היעדר סימנים מזהים ברורים מקשה על קביעה חד משמעית, אך מבחינה סגנונית מדובר אולי ביופיטר או בזאוס-דושרא.

דושרא, המכונה גם זו-שארה, היה האל העליון בדת הנבטית. ממלכת הנבטים, שבירתה הייתה העיר פטרה החצובה בסלעים בשטח ירדן של ימינו, פרחה במזרח התיכון מסוף המאה הרביעית לפני הספירה ועד המאה הראשונה לספירה. אזור מדבר הנגב היה חלק משמעותי מהמרחב שבו פעלה הממלכה. דושרא נחשב לאל הפטרון של פטרה וכן לאל רעם. בשל המגע ההדוק בין התרבות הנבטית לבין העולם ההלניסטי והרומי, זוהה דושרא עם זאוס.

לאחר שהממלכה הנבטית הפכה לחלק מהאימפריה הרומית בשנת 106 לספירה תחת טריאנוס, הנבטים איבד בהדרגה את עצמאותם הפוליטית ונתיבי הסחר שתמכו בעושרם החלו להשתנות. תושבי הערים הנבטיות אימצו בסופו של דבר את התרבות היוונית והרומית ומאוחר יותר את השפה הערבית ודתות חדשות, ונטמעו בתרבות המזרח תיכונית.

נפילתה של ממלכת הנבטים

נתיבי המסחר שעליהם נשענה עושרם של הנבטים החלו להשתנות ולהתרחק מן האזור. תושבי הערים הנבטיות אימצו עם הזמן את התרבות היוונית והרומית, ובהמשך גם את השפה הערבית ואת הדתות החדשות שהתפשטו במזרח התיכון. בהדרגה נטמע העם הנבטי בין עמי האזור ואיבד את זהותו הנפרדת. עקיבא גולדנהירש ציין כי דווקא בשל כך, השבר הזעיר שמצא דור משקף מפגש נדיר בין מסורות מקומיות לבין השפעות העולם הקלאסי.

הדרך העתיקה שעברה דרך מכתש רמון

בתקופות הרומית והנבטית עבר באזור מכתש רמון אחד מנתיבי התחבורה החשובים ביותר באזור. לאורך הדרך הזאת נעו שיירות שנשאו תבלינים מן המזרח בדרכן אל נמלי הים התיכון.

הפסלון הקטן שמצא דור מעניק למסלול המדברי הקדום ממד אנושי מוחשי. במקום לראות רק נתיב מסחר מופשט, מתגלה לפתע זכר קטן לאנשים שחיו, האמינו, סחרו ונעו במדבר לפני מאות רבות של שנים.

מה עלה בגורל הממצא?

לאחר גילוי הפסלון העביר דור ווליניץ את הממצא אל המחלקה לאוצרות לאומיים. בעקבות המעשה קיבל תעודה מרשות העתיקות בישראל כאזרח למופת. גולדהרש הסביר כי כל ממצא ארכאולוגי הוא חלק מהמורשת המשותפת של יושבי הארץ. לדבריו, מסירת הפסלון למחלקה לאוצרות לאומיים מאפשרת לחוקרים ללמוד אותו, לשמר אותו ולהנגיש את הידע לציבור הרחב.

במובנים רבים, דווקא העובדה שהממצא התגלה במקרה מוחלט בידי ילד במהלך סוף שבוע משפחתי מעניקה לסיפור כולו תחושה נדירה של קרבה לעבר. לא חפירה רשמית ולא משלחת מחקר בינלאומית חשפו את שריד האל הנבטי, אלא מבט סקרן של ילד שחיפש משהו מעניין להראות בכיתה.

הפסלון הזעיר שנמצא במדבר הנגב אינו מספר רק על אמונה עתיקה או על ממלכה שנעלמה. הוא מזכיר עד כמה שכבות ההיסטוריה ממשיכות להסתתר מתחת לרגליים גם במקומות שנראים שקטים וריקים. מי שמטייל היום באזור מכתש רמון רואה מרחבי אבן וחול. לפני כמעט אלפיים שנה עברו שם שיירות, סוחרים ומאמינים שנשאו עמם תרבות שלמה שנבלעה עם הזמן בתוך עמי המזרח התיכון.

אם סיפורים מסוג זה מסקרנים אתכם, תוכלו להמשיך לקרוא באתר HistoryIsTold.com על תגליות היסטוריות נוספות שנמצאו במקרה ושינו את האופן שבו אנו מביטים על העולם העתיק. הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו כדי לקבל עוד סיפורים כאלה.