זמלווייס — מהפכה בידיים נקיות

מסע פילוסופי והיסטורי אל לב החקירה המדעית, דרך סיפורו המטלטל של איגנאץ זמלוייס והמאבק בקדחת הלידה באמצע המאה ה-19. • סיפור על מדע, ספק, ואומץ אינטלקטואלי.

בווינה של אמצע המאה ה־19 איגנאץ זֶמֶלוָוייס, רופא שניצב מול נתונים מצמררים, דחה הסברים מקובלים, ובאמצעות ניסוי, תצפית והתמדה חשף עיקרון שישנה לעד את פני הרפואה. זה התחיל בבית החולים המרכזי של וינה, כשהרפואה התמודדה עם חידה קטלנית שטלטלה את יסודות ההבנה המדעית והציבה במבחן את דרכי החקירה עצמן…

אבל תחילה, על הפילוסופיה של המדע…

לאורך ההיסטוריה כולה, מדענים תהו האם קיימת משמעות שיטתית לתיחום בין מדעי הטבע למדעי החברה. במילים אחרות, האם מדעי הטבע נבדלים ממדעי החברה באופן בסיסי בנושאם, במטרתם, בשיטותיהם או בהנחות היסוד שעליהן הם נשענים.

למשל, הטענה שקיימים הבדלים יסודיים בין תחומים רחבים אלו נטענה פעמים רבות לאורך השנים, והוצגו לה נימוקים מגוונים ומעניינים. עם זאת, בדיקה יסודית של טענות כאלו מחייבת ניתוח מקיף של מדעי החברה ושל מדעי הטבע גם יחד.

אף על פי כן, הדיון שהתפתח שופך אור מסוים על הסוגיה. במהלך החקירה בפילוסופיה של מדעי הטבע, נוצרות הזדמנויות להטיל מבט משווה גם על מדעי החברה. מתוך כך מתברר כי ממצאים רבים, הנוגעים לשיטות ולעקרונות של חקירה מדעית, חלים הן על מדעי החברה והן על מדעי הטבע.

לאור זאת נעשה לעיתים קרובות שימוש במונחים “מדעים” ו”מדע” בהתייחסות כוללת לתחום המדע האמפירי כולו. רק כאשר נדרש הדבר לצורך הבהירות, מתווספים ביטויים מסייגים המחדדים את ההבחנה בין התחומים.

היוקרה הגבוהה שממנה נהנה המדע בעידן המודרני מיוחסת במידה רבה להצלחות המרשימות של יישומים מדעיים בתחומים רבים ההולכים ומתרחבים במהירות. ענפים רבים של המדע האמפירי הגיעו לשלב שבו הם מניחים יסודות לטכנולוגיות המיישמות את תוצאות החקירה המדעית לצרכים שימושיים.

לטכנולוגיות אלו תפקיד כפול. מצד אחד, הן מממשות את הידע המדעי בפועל. מצד שני, הן מספקות למחקר הטהור או הבסיסי נתונים חדשים, בעיות חדשות וכלי מחקר חדשים. כך נוצר מעגל שבו היישום והחקירה מזינים זה את זה.

ברם, המדע אינו רק כלי עזר להשגת שליטה על הסביבה. מעבר לכך, הוא מבטא דחף עמוק ומתמיד של האדם, דחף שאינו תלוי בתועלת מיידית, שהיא השאיפה להגיע לידיעה מקיפה ולהבנה מעמיקה יותר של העולם הסובב אותו.

מקרה זמלוייס כדוגמה

מקרה אחד שמדגיש בפשטות את ההיבטים המרכזיים של החקירה המדעית הוא פרשת איגנאץ זמלוייס על קדחת הלידה. זמלוייס, היה רופא ממוצא הונגרי, שפעל בשנים 1844–1848 בבית החולים המרכזי של וינה, בעת שהיה חבר הסגל הרפואי של מחלקת היולדות הראשונה. זמלוייס הוטרד עמוקות מהעובדה שחלק ניכר מהנשים שילדו במחלקה זו נדבקו במחלה קשה ולעיתים קרובות קטלנית, הידועה בשם קדחת הלידה. הנתונים היו מדאיגים במיוחד. ב־1844 מתו במחלקה הראשונה 260 אמהות מתוך 3157, שהם כ-8.2%. בשנת 1845 עמד שיעור התמותה על 6.8% ובשנת 1846 כבר עלה ל-11.4%.

הנתונים הללו קיבלו משנה תוקף נוכח ההשוואה למחלקת היולדות השנייה באותו בית חולים. מספר הנשים במחלקה השנייה היה קרוב למספרן במחלקה הראשונה, אך שיעור התמותה מקדחת הלידה היה נמוך בהרבה: 2.0% ו-2.3% באותן שנים. בספר שכתב זמלוייס מאוחר יותר, על הסיבות לקדחת הלידה ומניעתה, הוא תיאר את מאמציו לפתרון החידה המחרידה. סיפור עבודתו והקשיים שבהם נתקל נחשב לדף מרתק בתולדות הרפואה.

זמלוייס החל את עבודתו בבחינת ההסברים שהיו מקובלים באותה תקופה. חלקם נדחו מיד כבלתי מתיישבים עם עובדות מבוססות. אחרים הועמדו למבחנים ספציפיים. אחת ההשקפות הרווחות ייחסה את התפרצות קדחת הלידה ל”השפעות מגפתיות”, שתוארו במונחים מעורפלים כ”שינויים אטמוספיריים קוסמיים ארציים”. לפי תפיסה זו, השפעות אלו התפשטו על אזורים שלמים וגרמו לקדחת לידה לנשים יולדות.

זמלוייס הקשה על הסבר זה בשורה של שאלות. כיצד ייתכן שהשפעות אלו פגעו במחלקה הראשונה במשך שנים, אך פסחו על המחלקה השנייה? כיצד ניתן ליישב תפיסה זו עם העובדה שהמחלה השתוללה בבית החולים, בעוד שבעיר וינה עצמה ובסביבותיה כמעט ולא אירע מקרה אחד שלה? מגפה אמיתית, כמו כולירה, אינה כה בררנית.

עוד הבחין זמלוייס בתופעה נוספת: נשים אחדות שהתקבלו למחלקה הראשונה, מאחר שגרו רחוק מבית החולים, לקו בצירי לידה בדרכן וילדו ברחוב. למרות התנאים הגרועים, שיעור התמותה מקדחת לידה בקרב “לידות רחוב” אלו היה נמוך משיעור התמותה הממוצע במחלקה הראשונה.

הסברים פסיכולוגיים

ניסיונות אחרים ביקשו להסביר את התופעה באמצעים פסיכולוגיים. אחד מהם התמקד בסידור הפיזי של המחלקה הראשונה. כומר, שהגיע לתת את המשחה האחרונה לחולה גוססת, נאלץ לעבור דרך חמישה ביתנים בטרם הגיע לחדר החולות שמאחור. לפניו צעד שמש שהיה מצלצל בפעמון.

סברו כי הופעתו של הכומר, בליווי צלצול הפעמון, השפיעה באופן מפחיד על היולדות, והפכה אותן לקורבנות אפשריים יותר של קדחת הלידה. במחלקה השנייה לא התקיים גורם שלילי שכזה, שכן לכומר הייתה גישה ישירה לחדר החולות. זמלוייס החליט לבחון את ההשערה הזאת. הוא שכנע את הכומר להגיע בדרך עקיפה, מבלי לצלצל בפעמון, כך שיגיע לחדר החולות בשקט ובלי להיראות. למרות השינוי, שיעור התמותה במחלקה הראשונה לא פחת.

תנוחת הלידה והצפיפות

רעיון נוסף עלה בעקבות תצפית: במחלקה הראשונה ילדו הנשים כשהן שוכבות על הגב ואילו במחלקה השנייה ילדו בשוכבן על הצד. אף שזמלוייס ראה בכך הסבר בלתי סביר, הוא החליט, כדבריו, “כטובע הנאחז בקש”, לבחון אם להבדל זה יש משמעות. הוא הנהיג את התנוחה הצידית במחלקה הראשונה, אך גם כאן נותר שיעור התמותה ללא שינוי.

השערה אחרת ייחסה את שיעור התמותה הגבוה לצפיפות יתר במחלקה הראשונה. זמלוייס דחה גם טענה זו, בציינו כי בפועל הייתה הצפיפות גדולה יותר במחלקה השנייה. הדבר נבע, בין השאר, ממאמציהן הנואשים של היולדות להימנע משליחתן למחלקה הראשונה, שזכתה לשם רע. זמלוייס דחה גם השערות נוספות בדבר הבדלים בתזונה או בטיפול הכללי ביולדות, בציינו כי לא היו הבדלים כאלו בין שתי המחלקות.

ב־1846 מונתה ועדה לבדיקת העניין. הוועדה ייחסה את נפיצות המחלה במחלקה הראשונה לפציעות שנגרמו מבדיקות בלתי זהירות של סטודנטים לרפואה, שקיבלו את הכשרתם כמיילדים במחלקה זו.

זמלוייס הפריך טענה זו באמצעות שלושה נימוקים:

• הפציעות הטבעיות הנגרמות במהלך הלידה חמורות בהרבה מאלו שעלולות להיגרם מבדיקה רשלנית.
• המיילדות במחלקה השנייה בדקו את היולדות באופן דומה, אך ללא תוצאות שליליות.
• לאחר שקוצץ מספר הסטודנטים לחצי ובדיקות הנשים צומצמו למינימום, עלה שיעור התמותה לאחר ירידה זמנית קצרה לשיאים חדשים.

כשאני מביט לאחור אל העבר, הדרך היחידה שבה אני מצליח להפיג את העצב היורד עליי היא להביט אל אותו עתיד מאושר שבו הזיהום [קדחת הלידה] ייעלם מהעולם. וגם אם לא יינתן לי לראות במו עיניי את הזמן המאושר הזה… הידיעה העמוקה שזמן כזה מוכרח, במוקדם או במאוחר, להגיע, היא שתנחם את שעת גסיסתי.

איגנאץ זמלווייס

התאונה שהובילה לפריצת הדרך

בראשית שנת 1847 התרחשה תאונה שסיפקה לזמלוייס את המפתח לפתרון הבעיה. עמיתו, יעקב קוֹלֶצ’קַה (Jakob Kolletschka), נפצע באצבעו מדקירת אזמל מנתחים של סטודנט, בעת שביצע נתיחה שלאחר המוות בגוויה. קולצ’קה חלה ומת לאחר מחלה קשה, שבה הופיעו כל הסימפטומים שזמלוייס זיהה אצל קורבנות קדחת הלידה. אף שתפקידם של מיקרו אורגניזמים בזיהומים עדיין לא היה מוכר באותה תקופה, זמלוייס קבע כי “החומר מהמת”, שהוחדר לזרם הדם של קולצ’קה באמצעות האזמל, הוא שגרם למחלתו הקטלנית.

הדמיון בין מחלתו של קולצ’קה לבין מחלתן של היולדות הוביל את זמלוייס למסקנה כי מדובר באותו סוג של הרעלת דם. הוא עצמו, עמיתיו והסטודנטים לרפואה שימשו כנושאי החומר הזיהומי. הם נהגו לעבור מחדר הנתיחות ישירות לביתני היולדות, לאחר רחיצת ידיים שטחית בלבד, כשידיהם המשיכו להדיף ריח מעופש אופייני.

בחינת ההיפותזה והצלחתה

זמלוייס טען כי אם השערתו נכונה, ניתן למנוע את קדחת הלידה באמצעות השמדת החומר המזהם שעל הידיים באמצעים כימיים. הוא הורה לכל הסטודנטים לרפואה לרחוץ את ידיהם בתמיסה של תת כלוריט הסידן לפני כל בדיקה.

התוצאות היו מיידיות. שיעור התמותה החל לרדת, ובשנת 1848 הגיע ל-1.27 אחוז במחלקה הראשונה, לעומת 1.33 אחוז במחלקה השנייה.

זמלוייס ציין כי ההיפותזה שלו הסבירה גם מדוע שיעור התמותה במחלקה השנייה היה נמוך בעקביות. שם טופלו היולדות בידי מיילדות, והכשרתן לא כללה לימוד אנטומיה באמצעות נתיחת גוויות.

ההשערה הסבירה גם את שיעור התמותה הנמוך ב”לידות הרחוב”, שכן נשים שהגיעו עם תינוק בזרועותיהן לא נבדקו בדרך כלל לאחר כניסתן לבית החולים.

בנוסף, היא הסבירה מדוע כל מקרי קדחת הלידה בקרב תינוקות התרחשו אצל תינוקות שאמותיהם נדבקו במחלה בזמן הצירים, מצב שבו הזיהום יכול היה לעבור לתינוק דרך מחזור הדם המשותף.

בהמשך, ולאחר צבירת ניסיון נוסף, הרחיב זמלוייס את השערתו. במקרה אחד, הוא וחבריו בדקו יולדת שסבלה מסרטן מוגלתי של צוואר הרחם לאחר חיטוי יסודי של הידיים. לאחר מכן בדקו 12 נשים נוספות באותו חדר, לאחר רחיצת ידיים רגילה וללא חיטוי מחודש. 11 מתוך 12 היולדות מתו מקדחת לידה.

זמלוייס הסיק כי קדחת הלידה אינה נגרמת רק מחומר שמקורו בגוויות, אלא גם מ”חומר מרקיב שמקורו באורגניזמים חיים”.

בהמשך נבחנת השאלה כיצד בוחנים היפותזה לאחר שהוצעה. לעיתים הבחינה ישירה: השערות בדבר הבדלים בצפיפות, תזונה או טיפול כללי נדחות משום שהן סותרות עובדות ניתנות לתצפית מיידית.

במקרים אחרים הבחינה עקיפה. כך פעל זמלוייס כאשר בחן את ההשערה בדבר השפעת הכומר. הוא שאל האם קיימות תוצאות צפויות הניתנות לתצפית, שאמורות להתרחש אם ההיפותזה אמיתית. הוא ניסח מסקנה: אם ההשערה נכונה, שינוי בהתנהגות הכומר ילווה בירידה בתמותה. ניסוי פשוט הראה כי המסקנה שקרית, וההשערה נדחתה.

אותו דפוס שימש גם בבחינת השערת תנוחת הלידה. אם ההשערה אמיתית, הנהגת התנוחה הצידית אמורה להפחית את שיעור התמותה. הניסוי הראה כי מסקנה זו שקרית.

במונחים לוגיים, אם היפותזה H אמיתית, אזי מאורעות צפויים I חייבים להתרחש בתנאים נתונים. I היא מסקנת הבחינה של H. בשתי הדוגמאות האחרונות שהובאו, ניסויים הראו כי מסקנת הבחינה היא שקרית.

הסיפור של זמלוייס, מציג תהליך חקירה מדעית מורכב, זהיר ושיטתי, המבוסס על הצעת השערות, בחינתן, דחייתן או אימותן באמצעות תצפית וניסוי. דרך פרשה היסטורית אחת, נחשפים עקרונות יסוד של החקירה המדעית, גבולותיה והנחותיה המוקדמות. הקריאה בסיפור זה מזמינה את הקורא להעמיק בהבנת המדע לא רק ככלי טכנולוגי, אלא כתהליך אנושי של חיפוש אחר הבנה.

חומר מעשיר לקריאה

זמלווייס: האיש שזעק אמת, מאת לואי-פרדינן סלין, תורגם לעברית על ידי רמה איילון בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

W.J. Sinclair, Semmelweis: His Life and His Doctrine (Manchester, England: Manchester University Press, 1909).

P. de Kruif, Men Against Death (New York: Harcourt, Brace & World, Inc., 1932).

חומר מעשיר לצפייה

המקרה של זמלווייס עוּבד לסרט קולנוע הונגרי בשם ״זמלוויס״ שיצא לאקרנים בשנת 2023. עלילת הסרט מתרחשת בשנת 1847 במרפאה ליולדות בעיר ווינה בזמן שד״ר איגנאץ זמלווייס מנסה להביס את מחלת קדחת הלידה תוך קריאת תיגר על השיטות המסורתיות. הסרט נשלח כנציג הונגריה לטקס פרסי האוסקר ב־2025.