סרגיי יסנין הגיע מהכפר הרוסי אל מרכז חיי הספרות, נישא לאיזדורה דאנקן, הסתבך עם המשטרה והצ'קה, נדד באירופה, באמריקה ובקווקז והפך לאחד המשוררים הבולטים של דורו. ■ ב-28 בדצמבר 1925 נמצא מת בחדר מספר 5 במלון אנגלטר בלנינגרד, ומאותו בוקר החלו להיערם סביב מותו שאלות שעדיין מסרבות להיעלם.
בערבו של 23 בדצמבר 1925 יצא סֶרְגֵיי אָלֶכְּסַנְדְרוֹבִיץ' יֶסֶנִין ממוסקבה אל תחנת הרכבת בשתי כרכרות. חמש מזוודות היו איתו, בן דודו איליה ליווה אותו, 750 רובל שחיכה להם עדיין בקופת ההוצאה לאור הממלכתית הושארו לטיפולו של ידיד, ולנינגרד המתינה לכאורה להתחלה חדשה. יסנין תכנן להוציא שם כתב עת ספרותי. אחותו יקטרינה, שראתה אותו בפעם האחרונה יום קודם לכן, זכרה כי "הוא היה בריא ונחוש" ואף כתבה כי את תוכניותיו לעתיד החליט סרגיי לבצע בהחלטיות. כעבור חמישה ימים בלבד נמצא המשורר בן השלושים ללא רוח חיים במלון אנגלטר. מסביבו נותרו שיר פרידה שנכתב לכאורה בדם, חקירה קצרה, מסמכים חסרים, עדויות סותרות, תצלומים שעוררו מחלוקת ודור שלם של חוקרים שהמשיך להתווכח אם יסנין שם קץ לחייו או שמישהו אחר סגר עבורו את החשבון.
סרגיי יסנין נולד ב-21 בספטמבר, 3 באוקטובר לפי הלוח החדש, 1895 בכפר קונסטנטינובו שבמחוז ריאזאן, ומת ב-28 בדצמבר 1925 בלנינגרד שבברית המועצות. הוא היה משורר וסופר רוסי וסובייטי, מהדמויות המרכזיות של תור הכסף בשירה הרוסית, נציג בולט של השירה הכפרית החדשה ושל הליריקה, ובהמשך אחד המזוהים עם השירה האימג'יסטית (שירה המבוססת על תמונות ודלה בתיאורים). בתוך שלושה עשורים בלבד עבר מילדות במשפחת איכרים אל סלוני הספרות של פטרוגרד ומוסקבה, הופעות בפני החצר הקיסרית, מהפכה ומלחמת אזרחים, מעצרים, מסעות ברחבי אירופה וארצות הברית, נישואים מתוקשרים, משברים נפשיים ורפואיים, הצלחה ספרותית גדולה ומוות בגיל צעיר. בשירתו הופיעו בתקופות שונות רעיונות סוציאל-דמוקרטיים, המהפכה והמולדת, הכפר והטבע, האהבה והחיפוש אחר אושר.
מהכפר קונסטנטינובו למוסקבה
יסנין נולד למשפחת איכרים. אביו, אַלֶכְּסַנְדְר נִיקִיטִיץ' יֶסֶנִין, חי בשנים 1873-1931, ואמו, טַטְיָאנָה פְיוֹדוֹרוֹבְנָה יֶסֶנִינָה, לבית טיטובה, בשנים 1875-1955. במשפחה היו גם האחיות אולגה, שנולדה ב-1898 ומתה ב-1901; אנה, שנולדה ומתה ב-1901; יקטרינה, 1905-1977; אלכסנדרה, 1911-1981; האח אלכסיי, 1914-1916; וכן אח למחצה מצד האם, אלכסנדר איוואנוביץ' רזגוליאייב, 1902-1961. התצלומים שנשמרו מן התקופה מציגים, בין היתר, את הוריו של יסנין בשנת 1905 ואת סרגיי הצעיר לצד אחיותיו קטיה ושורה בשנת 1912.
לאחר לידתו חי סרגיי עם אמו בבית משפחת יסנין אצל סבתו אַגְרַפֶנָה פַּנְקְרַטְיֶיבְנָה, בשעה שאביו חי ועבד במוסקבה. בשנת 1898 נמסר הילד לחינוך בבית הורי אמו, משפחה אמידה למדי שבראשה עמדו פְיוֹדוֹר אַנְדְרֵיֶיבִיץ' טִיטוֹב ונַטַלְיָה יֶבְטִיחִיֶיבְנָה טִיטוֹבָה, ולהם שלושה בנים בוגרים. משנת 1901 החריף הקרע בין הוריו של סרגיי. טטיאנה פיודורובנה עזבה את משפחת בעלה והחלה לעבוד בריאזאן. הסביבה המשפחתית הזאת, שנעה בין בית האב, בית הסבים והמרחק מן ההורים, קדמה לשנים שבהן הילד התחיל להלביש את העולם שסביבו במילים.
כבר בשנים 1903-1904 ניסה יסנין לכתוב שירים בחיקוי שירי עם קצרים. בשנת 1904 החל ללמוד בבית הספר הזמסטבו בן ארבע השנים בקונסטנטינובו וחזר עם אמו אל משפחת אביו. בשנת 1909 סיים את לימודיו עם תעודת הצטיינות והמשיך לבית ספר כנסייתי להכשרת מורים בספאס-קלפיקי. תחילת הכתיבה השיטתית שלו מתוארכת ל-1910, שנים אחדות לפני שהקורא הרוסי הכיר את שמו.
באוגוסט 1912 הסתיים הפרק הכפרי הראשון. יסנין עבר למוסקבה והחל לעבוד בחנות הבשר של הסוחר קרילוב, שבה עבד אביו כפקיד בכיר. הוא התגורר במעון לפקידים רווקים שהיה בבעלותו של נ"ו קרילוב. באביב 1913 עבר לעבוד בבית הדפוס של אִיוָואן דְמִיטְרִיֶיבִיץ' סִיטִין. בסתיו אותה שנה נרשם כשומע חופשי במחלקה ההיסטורית-פילוסופית של האוניברסיטה העממית העירונית במוסקבה על שם א"ל שניאבסקי, ושם הכיר את המשוררים סמנובסקי, וסילי נסדקין, ניקולאי קולוקולוב ואיוואן פיליפצ'נקו. העבודה בבית דפוס, הלימודים והמפגש עם חוגים ספרותיים סימנו את המעבר מן הנער שכתב בהשראת שירי הכפר אל אדם שביקש לעצמו מקום בעולם הספרות.
"אריסטון" נכנס לדפוס: הפריצה של 1914—1916
בשנת 1914 פורסמו לראשונה שיריו של יסנין בכתב העת לילדים "מירוק". הראשון שבהם, "ליבנה", הופיע בינואר תחת שם העט "אריסטון". בסוף אותה שנה ביקש להתקבל כחבר בחוג הספרותי-מוזיקלי על שם סוריקוב. בינואר 1915 החל להתכתב עם המשורר אַלֶכְּסַנְדְר שִירְיָאֶיֶיבֶץ, ובמרס עשה את הצעד שהיה אמור להכניסו במהירות אל לב הזירה הספרותית: הוא עבר לפטרוגרד.
ב-9 במרס 1915 הגיע אל המשורר אַלֶכְּסַנְדְר בְּלוֹק וקרא בפניו משיריו. בלוק נתן לו מכתבי המלצה לסרגיי גורודצקי ולמיכאיל מורשיוב. בחודשים מרס ואפריל הכיר יסנין שורה ארוכה של אנשי ספרות, ובהם אלכסנדר דוברובולסקי, 1886-1964, אנה בואנה, וסבולוד רוז'דסטבנסקי, אולגה סנגינה, אלכסיי רמיזוב, פיודור סולוגוב, לאוניד קנגיסר, ריוריק איוונב, לאוניד דוברונרבוב ואחרים, וכן את איש ההוצאה לאור לזר ברמן. בסוף אפריל החל להתכתב עם נִיקוֹלַאי קְלְיוּיֶיב, שאותו פגש בראשית אוקטובר בדירתו של גורודצקי.
ממאי ועד ספטמבר 1915 שהה שוב בקונסטנטינובו, ביקר בריאזאן, בסולוטצ'ה ובכפרים הסמוכים. לקראת סוף השנה כבר נע יסנין בין שמות מן השורה הראשונה של התרבות הרוסית: הוא הכיר את מַקְסִים גוֹרְקִי, פיוטר קרפוב, רזומניק איוואנוב-רזומניק ולריסה רייסנר; ביקר אצל אַנָּה אַחְמָטוֹבָה וניקולאי גומיליוב בצארסקויה סלו; והוצג גם בפני אנשים שהיו קרובים לחוגים הגבוהים של החברה הרוסית, ובהם הקולונל דְמִיטְרִי לוֹמָאן.
ינואר 1916 המחיש עד כמה מהירה הייתה עלייתו. יסנין וקליוייב הגיעו למוסקבה בתמיכתו של לומאן והופיעו כ"מספרי סיפורים", לרבות בחוגי החצר. בהמלצת לומאן, לאחר מאמציו של קליוייב ובתמיכתו של גְרִיגוֹרִי רַסְפּוּטִין, ולפי גרסה אחרת בעקבות התערבותו של גורודצקי, מונה יסנין "בהסכמה העליונה" לצוות הסניטרים של רכבת בית החולים הצבאית מספר 143 של צארסקויה סלו, שנשאה את שמה של הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה. בסוף אפריל יצא עם הרכבת לחצי האי קרים ואחר כך אל קו החזית. המסע הסתיים באמצע יוני, ולאחריו קיבל חופשה עד סוף החודש.
בתקופה זו התקרב יסנין אל קבוצת "המשוררים הכפריים החדשים". באמצע יולי ביקר בוולוגדה עם אַלֶכְּסֵיי גַאנִין. ב-22 ביולי הקריא את השירים "באור הארגמן…" ואת "רוס" בקונצרט בבית החולים מספר 17 בצארסקויה סלו, בנוכחות הקיסרית אלכסנדרה פיודורובנה ובנותיה, לרגל יום השם של הקיסרית האלמנה מריה פיודורובנה ושל הנסיכה הגדולה מריה ניקולאייבנה. בסוף אוגוסט נעצר לעשרים יום משום שחרג מתקופת החופשה שהוקצבה לו. בראשית נובמבר העניקה לו הקיסרית, בעקבות הופעת יולי, שעון זהב עם שרשרת ועליו סמל המדינה. הסיפור קיבל את הטוויסט היסניני המתבקש: לומאן קיבל את השעון, אך לא מסר אותו לבעליו.
מהפכה, מוסדות ספרותיים ומעצרים: 1917—1921
בפברואר 1917 פגש יסנין בדירתו של איוואנוב-רזומניק בצארסקויה סלו את המשורר אַנְדְרֵיי בֶּלִי. במרס צומצם צוות רכבת בית החולים הצבאית, ויסנין קיבל אישור שהיה אמור לאפשר לו להצטרף לבית ספר לקצינים זוטרים. הוא פשוט לא התייצב. בסוף יולי יצא מפטרוגרד יחד עם אלכסיי גאנין וזִינָאִידָה רַייך אל הכפר קונשינו שבמחוז וולוגדה, מקום הולדתו של גאנין. באוגוסט המשיכה החבורה במסלול וולוגדה, ארכנגלסק, איי סולובצקי וחוף מורמן.
את יחסו למהפכת אוקטובר ניסח יסנין רק ב-1925, ברשימה האוטוביוגרפית "על עצמי". הנוסח היה אופייני לאדם שנמצא בתוך המהפכה אך מסרב להיטמע בה לחלוטין.
באביב 1918 עבר מפטרוגרד למוסקבה. המשורר וְלַדִיסְלַב חוֹדַסֶבִיץ' סיפר בזיכרונות שפרסם ב-1926 כי באביב אותה שנה הופיע יסנין למפגש של אנשי ספרות מוסקבאים שאירגן אלכסיי טולסטוי כשהוא מלווה ביַאקוֹב בְּלוּמְקִין, שכבר היה מיודד איתו. בספטמבר ארגן יסנין את בית ההוצאה "ארטל העבודה המוסקבאי של אמני המילה", שבו שימש מנהל, ולצדו היו חברי ההנהלה סֶרְגֵיי קְלִיצְ'קוֹב, פְּיוֹטְר אוֹרֶשִין, אנדריי בלי ולֵב פּוֹבִיצְקִי, 1885-1974. בראשית אוקטובר חיבר וחתם עם קליצ'קוב, אורשין והפסל סרגיי קוננקוב על הצהרה של קבוצת יוזמה להקמת מדור של משוררים וסופרים איכרים במסגרת הפרולטקולט המוסקבאי. מעט קודם לכן הכיר את אַנַטוֹלִי מַרְיֶנְגוֹף, ובנובמבר את וָאדִים שֶרְשֶנֶבִיץ'. בדצמבר נבחר פה אחד לאיגוד המקצועי של הסופרים במוסקבה, ושם אף ביקש מסמך שיגן על המשק החקלאי של הוריו בקונסטנטינובו מפני מיסוי והחרמות.
בראשית 1919 התגורר אצל גֵאוֹרְגִי אוּסְטִינוֹב, שהחזיק שני חדרים במלון "לוקס" לשעבר. באותה תקופה כתב את הפואמה "פנטוקרטור" והקריא אותה לאורחיו של אוסטינוב, ובהם אִיוָואן קַסַטְקִין, שאותו כינה בחיבה "הדוד וניה". בפברואר פרסם העיתון "הארץ הסובייטית" את "הצהרת" האימז'יניסטים ואת ההודעה על הקמת הוצאת הספרים הקואופרטיבית "האימז'יניסטים"; יסנין נמנה עם מארגניה. בקיץ, כשניסה להסדיר את הוצאת ספריו, הכיר באמצעות מריינגוף את איש ההוצאה אלכסנדר סחרוב, 1894-1952, שעבד במינהל הפוליגרפי של המועצה העליונה למשק הלאומי. בספטמבר פנו יסנין ומריינגוף למועצת מוסקבה וביקשו לפתוח חנות ספרים של הארטל. בנובמבר נפתחה החנות ברחוב בולשאיה ניקיטסקאיה 15. יסנין היה מבעליה ולעיתים קרובות עמד בעצמו מאחורי הדלפק ומכר ספרים.
בסוף מרס 1920 יצא עם מריינגוף וסחרוב ממוסקבה לחרקוב וחזר בסוף אפריל. במאי, בעקבות תקרית עם א' סוקולוב, סולק לחודש מן האיגוד הכל-רוסי של המשוררים. ביולי יצא עם מריינגוף וגריגורי קולובוב בקרון השירות של קולובוב אל הקווקז. באוגוסט הגיע לבאקו, אחר כך לטיפליס, ובספטמבר שב למוסקבה. בלילה שבין 18 ל-19 באוקטובר נעצר על ידי הצ'קה בדירתו של אַלֶכְּסַנְדְר קוּסִיקוֹב, יחד עם קוסיקוב ואחיו. הוא נחקר ב-19 וב-24 באוקטובר, שהה שמונה ימים בכלא ושוחרר בערבותו של בלומקין.
ב-16 באפריל 1921 יצא עם קולובוב לטורקסטן. בסמרה נאלצו להמתין זמן רב לרכבת המשך, ורק ב-13 במאי הגיעו לטשקנט. בתחנה המתין לו אלכסנדר שיריאייבץ, שהכיר עד אז רק מן ההתכתבות שנמשכה מאז 1915. יסנין התגורר בקרון שירות, הקריא שירים בערבי ספרות ובבתי חברים חדשים ואף אירח אנשים בתא הקרון. בין 30 במאי ל-2 ביוני ביקר בסמרקנד. ב-3 ביוני יצא מטשקנט וב-9 ביוני חזר למוסקבה. באוגוסט נעצר שוב, הפעם בדירתה של ז"פ שטובה, ששימשה מסעדה בלתי חוקית. איתו נעצרו מריינגוף, קולובוב ואחרים. הם נלקחו לכלא הפנימי של הצ'קה בלוביאנקה, ויסנין שהה שם יומיים.
איזדורה דאנקן, אמריקה וההתפכחות של 1922—1924
ב-10 במאי 1922 יצא יסנין עם אשתו אִיזָדוֹרָה דַאנְקָן למסע מחוץ לרוסיה. השניים עברו בגרמניה, בלגיה, צרפת ואיטליה. בספטמבר קיבל יסנין מהקונסוליה הכללית הרוסית בפריז, שפעלה עדיין במתכונת הקונסולרית של תקופת הממשלה הזמנית, דרכון שאפשר לו לנסוע לארצות הברית. מזכירו ומתרגמו היה א' וטלוגין. באוקטובר הגיעו לניו יורק, ומשם יצאה דאנקן למסע הופעות שכלל את בוסטון, שיקגו, אינדיאנפוליס, לואיוויל, מילווקי, סנט לואיס, דטרויט, קליבלנד, טולדו וערים נוספות. באמצע פברואר 1923 חזרו דרך פריז לברלין, בתחילת אפריל היו שוב בפריז, בסוף יולי עברו דרך בלגיה לברלין, וב-3 באוגוסט שבו למוסקבה.
חוקרים ראו בשנת 1923 שנת מפנה בתפיסת עולמו של יסנין. לפי אחת ההערכות הוא התרחק לחלוטין מן הרומנטיקה החברתית והחל לנוע לעבר דחייה של מהפכת 1917 ושל השלטון הסובייטי. תיאורי שהותו בחו"ל עצמם אינם אחידים: לצד עדויות רבות על שתייה ושערוריות, הובאה גם הטענה שדווקא מפגשיו עם מהגרים רוסים לבנים, שלמרות התקפותיהם הסבירו לו את מצבה של רוסיה, תרמו להערכה מחודשת של המציאות שהחלה להופיע ביצירתו.
ב-21 באוגוסט 1923 נפגש יסנין עם לֵב טְרוֹצְקִי, במפגש שבו היה מעורב בלומקין. בספטמבר נעצר לאחר תקרית בבית הקפה "אורוות פגסוס" ונדרש לחתום שלא יעזוב את מוסקבה. ב-20 בנובמבר נעצר שוב, הפעם יחד עם גאנין, קליצ'קוב ואורשין, לאחר תקרית בבית בירה ברחוב מיאסניצקאיה. אדם זר הזעיק את המשטרה, והפרשה הועברה לטיפול הגפא"ו ונודעה כ"תיק ארבעת המשוררים". ב-22 בנובמבר פרסם ל' סוסנובסקי ב"רבוצ'איה מוסקבה" מאמר בשם "חג מקולקל" והאשים את הארבעה באנטישמיות.
ב-10 בדצמבר נערך בבית העיתונות "משפט חברים". בין אנשי ההגנה היו ו' פולונסקי, ו"ל לבוב-רוגצ'בסקי, אברם אפרוס, אנדריי סובול וסחרוב. דֶמְיָאן בֶּדְנִי ומריינגוף התנגדו לזיכוי, ומריינגוף ומרסל רבינוביץ' אף טענו כי יסנין "שתה את עצמו לחלוטין, עד כדי קרבה לדליריום טרמנס", וכי הוא זקוק לטיפול. ב-13 בדצמבר גינה בית הדין את התנהגותם הבריונית של המשוררים אך דחה את טענת האנטישמיות. ב-17 בדצמבר נשלח יסנין למוסד מניעתי ברחוב בולשאיה פוליאנקה 52.
ינואר 1924 לא היה רגוע יותר. יסנין נעצר לאחר תקרית בבית הקפה של איגוד המשוררים הכל-רוסי ברחוב טברסקאיה 18. בתחילת פברואר הכיר את פְּיוֹטְר צַ'אגִין. באותו חודש הגיע למכון לרפואה דחופה על שם סקליפוסובסקי עם אבחנה של "פצע קרוע באמה השמאלית". מצבו הוגדר קשה עד כדי כך שגם אנשי הגפא"ו והמשטרה שהגיעו עם צו מעצר לא הורשו להיכנס אליו.
בתחילת מרס, הודות למאמציהם של אִילַרְיוֹן וַארְדִין ואנה ברזין, הועבר לבית החולים של הקרמלין, ומשם, כעבור שלושה ימים, למרפאה הפסיכיאטרית של אוניברסיטת מוסקבה. מנהל המרפאה, הפרופסור פְּיוֹטְר גַאנוּשְקִין, העניק ליסנין, אף שלא הייתה לו סמכות פורמלית לעשות זאת, אישור שלפיו המשורר סובל ממחלת נפש קשה. באותו יום עזב יסנין את המרפאה, ומ-20 במרס התגורר זמנית אצל וארדין. בתחילת אפריל נעצר שוב בעקבות תקרית בתיאטרון מאלי ונדרש להתחייב שלא לעזוב את מוסקבה.
מאמצע אפריל ועד ראשית מאי, ושוב מאמצע יוני ועד סוף יולי, שהה בלנינגרד בדירתו הגדולה של סחרוב. הוא נפגש עם האימז'יניסטים המקומיים, ובהם וולף ארליך וולדימיר ריצ'יוטי. ביוני וביולי נסע עמם, וכן עם וסבולוד רוז'דסטבנסקי ואיוואן פריבלודני, לדטסקויה סלו, הקריא שירים בסנטוריום של אנשי מדע ובאולם רטנאיה פאלאטה.
ב-31 באוגוסט 1924 פרסם "פראבדה" מכתב למערכת שעליו חתמו יסנין ואִיוָואן גְרוּזִינוֹב, ובו הודיעו על פירוק קבוצת האימז'יניסטים. בראשית ספטמבר יצא יסנין ממוסקבה אל הקווקז. בבאקו התעמת עם בלומקין, שקינא לו בשל אשתו ואף איים עליו באקדח. למחרת נסע יסנין לחברים בטיפליס ורכש שם אקדח לעצמו. בסוף ספטמבר חזר לבאקו ונפגש עם צ'אגין, שלקח אותו תחת חסותו. בביתו של צ'אגין הכיר את סֶרְגֵיי קִירוֹב ואת מִיכָאִיל פְרוּנְזֶה. בראשית אוקטובר חזר לטיפליס, ובאותו חודש כתב את השירים הראשונים במחזור "מוטיבים פרסיים". בתחילת דצמבר עבר לבאטום.
1925: חוזה נדיר, מחלה, חקירה ותוכניות לעתיד
באמצע פברואר 1925 חזר יסנין לטיפליס. ב-1 במרס הגיע למוסקבה, וב-30 במרס שוב לבאקו, שם התארח אצל צ'אגין. בתחילת אפריל הותקף בבאטום בידי אנשים שזהותם לא ידועה. במכתב לגַלִינָה בֶּנִיסְלַבְסְקָאיָה כתב: "אני בבאקו… לא כתבתי מפני שאני חולה… שודדים שדדו אותנו, בנוכחות וארדין… כשמצאתי את עצמי בלי מעיל הצטננתי מאוד." במכתב שני הגדיר את מחלתו "תוצאה של ההצטננות בבאטום". בין 9 ל-17 במאי טופל בבית החולים של עובדי המים בבאקו, וב-28 במאי חזר למוסקבה. קיימת גם השערה שבחודשים יוני-יולי כתב את "איגרת למטיף דמיאן".
ב-17 ביוני הגיש יסנין למחלקה הספרותית-אמנותית של ההוצאה הממלכתית הצעה שהמחישה היטב את מעמדו המקצועי. הוא ביקש לפרסם אוסף של 10,000 שורות שירה בתשלום של רובל אחד לשורה, לקבל 2,000 רובל כמקדמה חד-פעמית ואת היתרה בתשלומים חודשיים של 1,000 רובל, החל מ-1 באוגוסט 1925 ועד 1 באפריל 1926. תקופת ההוצאה המבוקשת הייתה שנתיים, במהדורה שלא תעלה על 10,000 עותקים, והוא הדגיש שאוסף שיריו והפואמות שלו טרם ראה אור במתכונת כזאת.
אִיוָואן יֶבְדוֹקִימוֹב ציין כי כל תנאיו התקבלו למעט תשלום המקדמה של 2,000 רובל. סחר הספרים האט בחודשי הקיץ וההוצאה נאלצה לצמצם הוצאות. החוזה שנחתם ב-30 ביוני הבטיח ליסנין הכנסה לחודשים רבים, ומיולי החל לקבל אלף רובל בחודש. רובל לשורה היה השיעור הגבוה ביותר בהוצאה הממלכתית, ושום משורר אחר לא קיבל אותו. בעיני יבדוקימוב היה זה ביטוי מובהק להערכה הגבוהה שממנה נהנתה יצירתו.
ב-24 וב-25 ביוני נסע עם סוֹפְיָה אַנְדְרֵיֶיבְנָה טוֹלְסְטַאיָה, צ'אגין ואחיו וסילי בולדובקין לדאצ'ה של בוריס שומיאצקי במלאחובקה. בין 10 ל-15 ביולי ביקר בקונסטנטינובו. בין 19 ל-22 ביולי שהה שוב במלאחובקה, הפעם בדאצ'ה של אלכסנדר טרסוב-רודיונוב, יחד עם דְמִיטְרִי פוּרְמַנוֹב, אנה ברזין, אַרטְיוֹם וֶסְיוֹלִי ואחרים. ב-25 ביולי יצא עם סופיה טולסטאיה ממוסקבה לבאקו, ושם התגוררו בדאצ'ה הרשמית של צ'אגין במרדקאן. ב-6 בספטמבר חזרו למוסקבה. ברכבת הסתבך יסנין בעימות נוסף לאחר שהשיב בגסות להערה של שליח דיפלומטי ונוסע נוסף הצטרף למריבה. נפתח נגדו תיק פלילי, ואף שהתערבו למענו אַנַטוֹלִי לוּנַצַ'רְסְקִי ואנשי מפלגה נוספים, החלו ההכנות למשפט.
בתצלום מספטמבר 1925 נראה יסנין עם בני משפחה וחברים. משמאל לימין נראים וסילי נסדקין, יקטרינה היושבת, אלכסנדרה, אלכסנדר סחרוב, סרגיי יסנין וסופיה טולסטאיה. באותו חודש, על פי זיכרונותיה של אַנָּה אִיזְרְיַאדְנוֹבָה, הגיע יסנין לביתה עם חבילה גדולה וביקש לשרוף אותה. לאחר שהכול נשרף, סיפרה, "הוא נרגע, התחיל לשתות תה ולדבר בשלווה". ב-23 בספטמבר ביקר בקונסטנטינובו בפעם האחרונה.
באוקטובר הצטרף לאיגוד הסופרים הכל-רוסי. בין 3 ל-6 בנובמבר שהה בלנינגרד, התארח אצל העיתונאי איוואן אובארוב, ניסה לפגוש את ארליך אך לא מצא אותו בבית, ביקר את קליוייב והגיע לדירתו של אִילְיָה סַדוֹפְיֶיב. משם טלפן לניקולאי ניקיטין, שהגיע לפגוש אותו.
סופיה טולסטאיה הסדירה עם גנושקין את אשפוזו של יסנין. ב-26 בנובמבר הסכים המשורר לטיפול בן חודשיים. באותו יום התקשרה סופיה לרופא פְּיוֹטְר זִינוֹבְיֶיב וביקשה להסדיר את האשפוז בדחיפות, והוא יצא מיד אל המרפאה. מעטים ידעו על שהותו שם, אך הגפא"ו דרש מהנהלת המרפאה למסור את יסנין לידיו. בתשובה ניתנה ב-28 בנובמבר תעודה הקובעת כי "החולה ס"א יסנין נמצא בטיפול במרפאה הפסיכיאטרית מאז 26 בנובמבר השנה ועד עתה, ומצבו הבריאותי אינו מאפשר לחקור אותו בבית המשפט". ב-5 בדצמבר אובחן אצלו דליריום טרמנס.
ב-7 בדצמבר שלח מן המרפאה, באמצעות אדם אחר, מברק לוולף ארליך וביקש ממנו למצוא "מיד" שניים או שלושה חדרים לקראת מעברו ללנינגרד "בשנות העשרים" של החודש. הוא הוסיף את ההוראה "טלגרף". ב-16 בדצמבר השיב ארליך: "בוא אליי, אסדר הכול = ארליך". ב-14 בדצמבר יצא יסנין מן המרפאה לשלוש שעות בליווי רופא, ועל פי יבדוקימוב הגיע להוצאה הממלכתית וביקש שכספיו לא ישולמו עוד לבני משפחה או מכרים שהחזיקו ייפויי כוח.
ב-21 בדצמבר עזב את המרפאה, משך כמעט את כל הכסף מחשבון החיסכון שלו והגיע להוצאה הממלכתית. יבדוקימוב תיאר אותו אז כ"שיכור לחלוטין". יסנין כתב בקשה לבטל את כל ייפויי הכוח ולשלם את התמלוגים רק לידיו. בבוקר 23 בדצמבר, כשהוא "שיכור למחצה" לפי יבדוקימוב, חזר להוצאה לקבל כסף וביקש לשלוח ללנינגרד את הגהות "אוסף השירים" שלו. אחר כך ישב בבית בירה סמוך עם אלכסנדר טרסוב-רודיונוב, שתיעד את שיחתם. בסביבות ארבע אחר הצהריים החלה הקופה לחלק כסף, אך בסכומים קטנים. יסנין נפרד מבוריס פילניאק, מיכאיל גרסימוב וולדימיר קירילוב, שהמתינו בתור, ועזב. באותו יום שוחח גם במשך שעתיים או שלוש בבית הבירה עם איוואן וולנוב, שכתב על כך לקסטקין.
בערב יצא לתחנה בשתי כרכרות עם חמש מזוודות. בן דודו איליה, 1902-1942 ככל הנראה, ליווה אותו. 750 הרובל שעדיין לא קיבל לפי המחאה של ההוצאה נמסרו לטיפולו של וָסִילִי נַסֶדְקִין, שאמור היה לקבל אותם בבנק במוסקבה ולשלוח את רוב הסכום בהעברה טלגרפית לכתובתו של ארליך. חמישים רובל הובטחו לאיליה. בלנינגרד התכוון יסנין להתחיל להוציא כתב עת ספרותי.
אחותו יקטרינה כתבה על תוכניותיו: "את התוכניות האלה לעתיד סרגיי החליט בהחלטיות לבצע." היא ראתה אותו בפעם האחרונה ב-22 בדצמבר 1925 והוסיפה: "הוא היה בריא ונחוש." ארבעה ימים לאחר הגעתו ללנינגרד יימצא מת.
נשים, נישואים וילדים
חייו האישיים של יסנין היו סוערים כמעט כמו הביוגרפיה הציבורית שלו. דמות מוקדמת ומשמעותית הייתה אַנָּה סַרְדַנוֹבְסְקָאיָה, 1896-1921. לפי זיכרונות אחותו יקטרינה, יסנין כמעט נישא לה. השניים הכירו בקונסטנטינובו בביתו של הכומר א"י סמירנוב ונפגשו בשנים 1906-1912, בעיקר בחופשות הקיץ. ההתכתבות ביניהם נמשכה עד 1917. יחסיהם התערערו לאחר שב-1912 הכיר יסנין את חברתה של אנה, מַרְיָה בַּלְזַמוֹבָה, 1896-1950.
ב-1913 הכיר בבית הדפוס של סיטין את אנה איזריאדנובה, 1891-1946, שעבדה כמגיהה. בשנת 1914 חיו השניים כבני זוג, וב-21 בדצמבר נולד בנם יורי, שנקרא גם גאורגי. סיפורו של הבן קיבל סוף טרגי משלו: בשנת 1937 הוצא יורי יסנין להורג בעקבות האשמת שווא. ב-28 בנובמבר 1956 זוכה ושמו טוהר בידי הקולגיום הצבאי של בית המשפט העליון של ברית המועצות.
באביב 1917 הכיר יסנין בפטרוגרד את זינאידה רייך, 1894-1939, שעבדה כמזכירה-קלדנית בעיתון הסוציאל-רבולוציוני השמאלי "דלו נרודה". ב-30 ביולי נישאו בכנסייה בכפר קיריקי-אוליטה שבמחוז וולוגדה. ערביו של החתן היו סרגיי בראייב, איכר מן הכפר אוסטיה שבמחוז קדניקוב, ופאבל חיטרוב, איכר מן הכפר איוואנובסקויה שבמחוז ספאסקאיה. ערביה של הכלה היו אלכסיי גאנין ודמיטרי דביאטקוב, בן סוחר מוולוגדה. לבני הזוג נולדו הבת טטיאנה, 1918-1992, והבן קונסטנטין, 1920-1986. בסוף 1919, או בתחילת 1920 עוד לפני הולדת הבן, עזב יסנין את רייך ההרה ואת בתם בת השנה וחצי. ב-19 בפברואר 1921 הגיש בקשת גירושים והתחייב לפרנס אותם. הגירושים הפורמליים הושלמו באוקטובר. בשנים הבאות המשיך לבקר את ילדיו, שאומצו בידי הבמאי וְסֶבוֹלוֹד מֶיֶירְהוֹלְד.
בנובמבר 1920, בערב ספרותי, הכיר את גלינה בניסלבסקאיה, 1897-1926. היא החלה לטפל בענייני ההוצאה לאור שלו, ויסנין התגורר תקופה מסוימת בדירתה. היחסים האישיים ביניהם נמשכו לסירוגין עד קיץ 1925.
בתחילת אוקטובר 1921 הכיר בסטודיו של האמן גֵאוֹרְגִי יַאקוּלוֹב את הרקדנית איזדורה דאנקן, 1877-1927. נישואיהם נרשמו ב-2 במאי 1922. פער השפה היה כמעט קומי אילו לא היה אמיתי לחלוטין: יסנין לא דיבר אנגלית, ודאנקן התקשתה מאוד ברוסית. לאחר החתונה הצטרף אליה למסעות הופעות באירופה ובצפון אמריקה. לצד התדמית השערורייתית של הזוג, חוקרי ספרות סברו כי התקיימה ביניהם גם קרבה יצירתית. לאחר החזרה מחו"ל התגורר איתה עד 7 באוגוסט 1923 בליטבינובו, שבה נפשו ילדי בית הספר למחול שלה, ואחר כך עזב למוסקבה. בראשית אוקטובר שלח לדאנקן, ששהתה ביאלטה, מברק שבו הודיע לה על פרידה סופית.
בשנת 1923 התקרב לשחקנית אַוּגוּסְטָה מִיקְלַשֶבְסְקָאיָה, 1891-1977, ולה הקדיש שבעה שירים במחזור "אהבתו של חוליגן". באחד מהם כתב על שמה: "מדוע שמך מצלצל כך, / כמו צינת אוגוסט?" בסתיו 1976, כשהייתה בת 85, סיפרה מיקלשבסקאיה לאנשי ספרות שהרומן היה אפלטוני וכי היא ויסנין אפילו לא התנשקו. זיכרונותיה מ-1970 נשמרו במחלקת כתבי היד של בית פושקין.
ב-12 במאי 1924 נולד בנו אלכסנדר בעקבות מערכת יחסים עם המשוררת והמתרגמת נַדֶזְ'דָה וּוֹלְפִּין, 1900-1998. אלכסנדר יסנין-וולפין היה לימים מתמטיקאי מוכר ופעיל בתנועת הדיסידנטים. הוא מת בארצות הברית ב-15 במרס 2016, בגיל 91.
ב-18 בספטמבר 1925 נישא יסנין בפעם השלישית והאחרונה לסופיה אנדרייבנה טולסטאיה, 1900-1957, ששימשה אז מנהלת הספרייה של איגוד הסופרים. לאחר מותו הקדישה את חייה לאיסוף כתביו, לשימורם, לתיאורם ולהכנתם לדפוס, ואף הותירה אחריה זיכרונות עליו.
ארבעה ימים במלון אנגלטר
על פי הספר "מזכרת על סרגיי יסנין", שערך וָלֶנְטִין אִיוָואנוֹבִיץ' וּוֹלְפִּין וראה אור ב-1926, הגיע יסנין ללנינגרד ב-24 בדצמבר עם חמש מזוודות כבדות. מן התחנה נסע לבתיהם של כמה חברים, אך "לרוע מזלו לא מצא איש מהם בבית". מכאן הגיע למלון אנגלטר, שבו התגורר דרך קבע ידידו גאורגי אוסטינוב. יסנין קיבל את חדר מספר 5 בקומה השנייה. לפי אותה גרסה, בימים הבאים כמעט שלא נפגש עם אנשים מלבד קליוייב ומספר מקורבים.
המשורר והעיתונאי נִיקוֹלַאי אַסְטַפְיֶיב טען מאוחר יותר כי תיאור ארבעת הימים האחרונים עוות בכוונה בזיכרונות "עדי הראייה". הוא הצביע על רצף פרסומים: "ארבעת ימיו של סרגיי אלכסנדרוביץ' יסנין" מאת אוסטינובה, שנכתב ב-3 בינואר 1926 ופורסם בתחילת יולי; "ארבעה ימים" מאת וולף ארליך, שנכתב במוסקבה ב-28 בינואר ופורסם במאי; "שנות העלייה והשקיעה" של אוסטינוב, שפורסם במאי; "זיכרונותיי על יסנין" מתחילת יולי; ו"הזכות לשיר" של ארליך, שנכתב בין נובמבר 1928 לינואר 1929 ופורסם בינואר 1930. לדעת אסטפייב, אלה לא היו זיכרונות עצמאיים לחלוטין אלא מעין "עבודה קולקטיבית" שהחלקים בה הותאמו זה לזה.
לפי זיכרונותיו של ארליך, בבוקר 24 בדצמבר נאלץ לצאת מביתו ולכן החמיץ את יסנין. כשחזר נסע מיד לאנגלטר. באותו יום ביקרו בחדרם של יסנין אוסטינוב ואשתו, שעמה יצא המשורר לקנות מזון לקראת חג המולד; העיתונאי אושקוב; וקולובוב, שהיה ידידו של יסנין מאז 1918. ביום שישי, 25 בדצמבר, הגיעו קליוייב, האמן פָּאבֶל מַנְסוּרוֹב, בני הזוג אוסטינוב, אושקוב והסופר וְלַדִימִיר אִיזְמַיְלוֹב. ארליך עצמו הודה כי בשלב הזה זיכרונו החל להתערפל.
בזיכרונותיה של אוסטינובה מיום 27 בדצמבר מופיע פרט שהפך לאחד החשובים ביותר בסיפור. יסנין התלונן שאין דיו במלון ואמר כי "נאלץ לכתוב הבוקר בדם". כשהגיע ארליך, תלש יסנין לכאורה דף שעליו נכתב השיר בדם והכניס אותו לכיס מעילו של ארליך. כשארליך ביקש לקרוא, עצר אותו יסנין ואמר: "קרא אחר כך, אל תקרא עכשיו!" בהמשך התרחץ יסנין, שתה תה עם אוסטינוב ואושקוב, וקיבל מן השוער חמישה או שישה בקבוקי בירה ושיירי אווז. בסביבות שש בערב נותרו בחדר רק יסנין, אושקוב וארליך. בסביבות שמונה יצא ארליך, חזר לאחר זמן קצר מפני ששכח את תיקו, וגילה שאושקוב כבר הלך. יסנין היה לדבריו רגוע, בלי מקטורן, עטוף במעיל פרווה, וישב ליד השולחן כשהוא מעיין בשירים ישנים. השניים נפרדו פעם נוספת.
בוקר 28 בדצמבר 1925
בשעות עשר עד אחת-עשרה בבוקר 28 בדצמבר הגיעה אוסטינובה לחדרו של יסנין לקחת סמובר שהשאירה שם, וארליך הגיע בעניין ייפוי כוח לקבלת העברה כספית. הדלת הייתה נעולה מבפנים ולא נשמעה תשובה. מנהל המלון, וַסִילִי נַזָרוֹב, פתח את המנעול בקושי משום שהמפתח נמצא בצדו הפנימי. לאחר מכן נסוג. אוסטינובה וארליך נכנסו, ולפי התיאור המקובל מצאו את יסנין מת בתוך לולאה שהייתה קשורה לצינור ההסקה המרכזית. נזרוב חזר והזעיק את המשטרה. אוסטינובה עלתה לקרוא לבעלה.
אולי יעניין אותך
בדיקת הזירה והגופה נעשתה ללא רופא בידי שוטר הרובע נ"מ גורבוב מן המחלקה השנייה של מיליציית לנינגרד. על המסמך חתמו מנהל המלון נזרוב והעדים וסבולוד רוז'דסטבנסקי, פ' מדבדב, מ' פרומן, וולף ארליך, שוטר נוסף שחתימתו אינה ברורה וגורבוב עצמו. אנשי הקבוצה הפעילה-הסודית של מחלקת החקירות הפליליות, ובהם ג"פ יבסייב, פ"פ גרומוב, מ"ו קזנסקי ופ"ג איוואנוב, חקרו את נזרוב, אוסטינוב ואוסטינובה על טפסים של מיליציית העיר ואת ארליך על טופס של מחלקת החקירות הפליליות. המסמך של ארליך נכתב בידי איוואנוב. לפי זיכרונותיו המאוחרים של ארליך, גם השוער נחקר ב-28 בדצמבר וטען כי בסביבות עשר בלילה של 27 בדצמבר ביקש יסנין שלא להכניס אליו איש, אולם פרוטוקול כזה לא שרד. מסמכי הקבוצה הסודית לא נכתבו או הוצאו מן התיק. גם לא ידוע אם אושקוב נחקר.
נקודה נוספת מעוררת עניין היא שהעדים שחתמו על המסמך לא ראו את יסנין בתוך הלולאה. הם נכנסו לחדר לאחר שהגופה כבר הונחה על הרצפה. רוז'דסטבנסקי תיאר שולחן עגול שסביבו נכתב הפרוטוקול, ואת יסנין שוכב על הרצפה מול הדלת, רגליו ישרות, ראשו מוטה לאחור ושערו הזהוב מפוזר על רצפה מלוכלכת בין פסולת ובדלי סיגריות. בדיווח אחר נכתב שהחדר היה מבולגן, חפצים היו פזורים וכתבי יד קרועים נמצאו על הרצפה.
גם עדותו המאוחרת של הסניטר ק"מ דוברובסקי הייתה חריפה יותר. לאחר מעצרו ושהותו במחנה סיפר כי בחדר ראה מפה על הרצפה, כלי אוכל שבורים וחפצים הפוכים, כאילו התנהלה במקום "קטטה נוראה". בגרסה נוספת יוחסו לו תיאורים של סימני מאבק וחיפוש, חבלות, שפשופים ומכות על גופו של יסנין, וכן בקבוקים ואפר.
לאחר שהתפשטה הידיעה הגיעו לחדר הסופרים והמשוררים בוריס לברניוב, ניקולאי בראון, איליה סדופייב, וסילי קניאזב, איוואן אוקסיונוב, ולפי אוקסיונוב גם ניקולאי ניקיטין, סמנוב, בוריסוגלבסקי וסלונימסקי. הגיע גם פ"נ לוקניצקי. הצלם מויסיי נאפלבאום ובנו תיעדו את המת, והאמן וָסִילִי סְוָארוֹג רשם סקיצות לפני שסודרה הגופה לצילום. באחת הסקיצות שלו נראה יסנין על הרצפה בבגדים קרועים, רגליו מוצלבות בצורה מוזרה וידו הימנית קפואה ליד גרונו. האיור פורסם לצד מאמרו של אוסטינוב "סרגיי יסנין ומותו" במהדורת הערב של "קרסנאיה גזטה" ב-29 בדצמבר.
מבין ארבעת העדים שחתמו על המסמך הראשוני, רק נזרוב תיאר את יסנין כתלוי בפינה הימנית הקדמית של החדר בחבל הקשור לצינור. ציורו של סברוג פורסם ב-8 בינואר 1926 ב"קרסנאיה פנורמה". תצלום של הפינה הימנית בחדר, שצילם ו"ו פרסניאקוב, נעשה לא לפני 29 בדצמבר ופורסם ב"אוגוניוק" ב-10 בינואר.
איוואן אוקסיונוב סיפר כי למד על מותו של יסנין מ"קרסנאיה גזטה" לאחר שתיים או שלוש אחר הצהריים, במהלך ישיבה בארמון העבודה. ביומנו מ-29 בדצמבר תיאר חדר פתוח, את סרגיי שוכב על ספה נמוכה מימין, לבוש חולצה, כתפיות, מכנסיים אפורים, גרביים שחורים ונעלי לכה. נאפלבאום צילם, עוזרו החזיק כיסוי שחור. אוקסיונוב הבחין בקו סגול על מצחו של יסנין ותהה אם מדובר בכווייה מצינור חם. הוא הזכיר את הפה הפתוח למחצה ואת השיער הפרוש סביב הראש. כשנשלחה הגופה לבית החולים אובוחוב, כך כתב, לא היה עליה מקטורן, ולא היה ברור היכן נמצא. הוא אף תיעד שמועות בלתי ברורות על שעותיו האחרונות: לפי אחת היה פיכח, לפי אחרת ראה אותו ברמן בערב כשהוא שיכור. בחדר נמצאה גם תמונה קרועה של בנו מזינאידה רייך, שהמשטרה הדביקה מחדש.
בשעה ארבע אחר הצהריים קיבלה המחלקה השנייה של המשטרה הודעה שלפיה גופתו של האזרח יסנין נשלחה ממלון "אינטרנשיונל" לבית החולים אובוחוב לאחר תלייה. ב-2 בינואר 1926 פרסם "עיתון הערב החדש" ידיעה על כך. באותו גיליון הופיע גם שירו של וסילי קניאזב שנכתב בחדר המתים בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר. האמן מנסורוב צייר אף הוא את יסנין המת.
בבוקר 29 בדצמבר הגיעו ממוסקבה וסילי נסדקין וסופיה טולסטאיה-יסנינה. סופיה ומריה שקפסקאיה שהו בבית החולים במשך היום. את הנתיחה שלאחר המוות ביצע המומחה לרפואה משפטית אַלֶכְּסַנְדְר גִילְיָארֶבְסְקִי, 1855-1931. תועדו פגיעות קלות, והוא קבע כי המוות נגרם מחנק כתוצאה מלחץ על דרכי הנשימה בעת תלייה. השקע במצח, לדבריו, יכול היה להיגרם מלחץ בזמן התלייה, והפצעים בגפיים העליונות היו יכולים להיגרם בידי יסנין עצמו והיו שטחיים מכדי להשפיע על המוות.
בשש בערב הועברה הגופה לסניף לנינגרד של איגוד הסופרים הכל-רוסי ברחוב פונטנקה 50. נערך טקס דומייה שנמשך כשעה, ובסביבות שבע בערב יצר הפסל זולוטרבסקי, בעזרת עוזריו, מסכת מוות. ויקטור בולה צילם את הגופה ואת האנשים שהתאספו סביבה. לאחר מכן נלקח הארון לתחנת אוקטובר. יונוב, סדופייב ובוריסוגלבסקי נשאו דברי פרידה, וב-23:15 יצא הארון למוסקבה בקרון אבל המחובר לרכבת הדואר. הרכבת הגיעה בסביבות שלוש אחר הצהריים ב-30 בדצמבר. הארון הוצב בבית העיתונות עד תשע בבוקר שלמחרת, וב-31 בדצמבר נקבר סרגיי יסנין בבית העלמין וגנקובסקויה, חלקה 17.
ב-23 בינואר 1926 סגר החוקר ד"י ברודסקי את החקירה בהסתמך על סעיף 4, פסקה 5, של חוק סדר הדין הפלילי של הרפובליקה הסובייטית הרוסית משנת 1923, בנימוק שלא היה פשע. התובע המחוזי בלנינגרד הסכים עם מסקנת ההתאבדות. תיק מספר 89 נסגר. עד אמצע מאי הועברו המסמכים למוזיאון יסנין במוסקבה, ולאחר סגירתו בסוף 1929 הועברו למוזיאון הסופרים הסובייטים. בעקבות ארגון מחדש ב-1938 הגיע חלק מן החומר לסופיה טולסטאיה-יסנינה וחלק למכון לספרות עולמית על שם מקסים גורקי.
על קברו הוצב ב-1926 צלב מתכת ועליו דמות יוצאת דופן של ישו הצלוב: שיער קצר ומתולתל ופוני שהזכיר את יסנין עצמו, ופרחי שדה במקום כתר קוצים. הדמות הוסרה מאוחר יותר. ב-1950 הוצב תבליט ברונזה של הפסל ל"מ בלוקורוב מטעם איגוד הסופרים של ברית המועצות. ב-1986 הוקמה במקום אנדרטה של אַנַטוֹלִי בִּיצ'וּקוֹב, ובה דמותו של יסנין חצובה בגוש גרניט גדול. לוח קברה של אמו נמצא בקרבת מקום.
גרסת ההתאבדות והבדיקה המחודשת
במשך יותר משישים שנה הייתה גרסת ההתאבדות הגרסה הברורה והמקובלת. משנות השישים השתנה מעט מרכז הכובד בהסברים: במקום להדגיש בעיקר גורמים חברתיים או פוליטיים, החלו לדבר על "מצב חולני" או "מצב של דיכאון נפשי קשה". עם זאת, בחייו לא נקבעה ליסנין אבחנה כזאת באופן שמאפשר להפוך את ההשערה לעובדה רפואית מוצקה.
עובדה ברורה יותר היא שבשנותיו האחרונות סבל יסנין משחפת ודיבר על מוות. וסילי נסדקין כתב כי באפריל 1925 נפוצו במוסקבה שמועות על מותו הקרב של יסנין ודיברו על שחפת דוהרת שלכאורה לקה בה לאחר הצטננות בקווקז. נוסף לכך סבל מאלכוהוליזם כרוני, וב-5 בדצמבר 1925 אובחן כאמור בדליריום טרמנס. בשיריו הופיעו גם ביטויים אובדניים, ועם השנים נבנה מכך סיפור ביוגרפי שבו מותו הוצג כתוצאה כמעט הגיונית של תהליך הרס עצמי.
בין 1989 ל-1994 פעלה ועדת יסנין מטעם המכון לספרות עולמית, בראשות י"ל פרוקושב. השתתפו בה אנשי רפואה משפטית, תביעה, משטרה וספרות: מנהל מכון המחקר לרפואה משפטית א"פ גרומוב; המומחה הראשי לרפואה משפטית ו"א פלקסין; ס"ס אברמוב; א"מ דגטיאריוב; ד"ר ו"נ קריוקוב; התובע הבכיר נ"נ דדוב מן התביעה הכללית של רוסיה; התובע והקרימינולוג ו"נ סולוביוב; ג' סטשנבה מהמרכז הפלילי של משרד הפנים הרוסי; המשורר ו"ו סורוקין ואחרים. ב-23 במאי 1993 נערכה ישיבה מורחבת שבה השתתפו גם המשורר יורי צ'חונדסקי, חוקר הספרות סרגיי קוניאייב, המשורר איוואן ליצוב והחוקר הבכיר לשעבר אדוארד חליסטלוב. החומר פורסם בקובץ "מותו של סרגיי יסנין".
התביעה הכללית של רוסיה הודתה ב-1993 שמסמך בדיקת הזירה והגופה של גורבוב היה לקוי וחסר: לא השתתף רופא, לא נרשמו מידות החדר, אורך החבל, גובה הקשר ונתונים נוספים שהיו יכולים לסייע לקבוע אם יסנין היה מסוגל לקשור את החבל בגובה התקרה ואם אדם זר היה יכול לצאת מחדר שננעל מבפנים. עם זאת צוין כי הפרות כאלה היו נפוצות כאשר המוות נתפס מלכתחילה כלא אלים. התביעה הוסיפה כי אנשי הגרסה החלופית לא הציגו "ראיות אובייקטיביות" לכך שגרסת ההתאבדות לא הייתה ברורה גם לאוסטינובים, ארליך ואחרים שנכחו בבדיקת הגופה.
הוועדה התמקדה במיוחד בדוח הנתיחה של גיליארבסקי. אף שחלקו התחתון של המסמך ניזוק ושבע שורות מכל צד חסרות, בדיקת עקבות אפשרה לשחזר את המשפטים "עצמות הגולגולת שלמות" ו"המוח שוקל 1,920 גרם". חברי הוועדה קבעו שמסקנת החנק בתלייה נתמכת בחלק התיאורי של הדוח. הם תיארו חלק מן הטענות על רצח וביום התאבדות כ"פרשנות גסה ובלתי מקצועית של ידע מיוחד", ולעיתים אף כזיוף תוצאות של בדיקות מומחים. המומחים לרפואה משפטית י"א מולין וו"י נזרוב העריכו את הנתיחה עצמה כאיכותית. גם חוקרים אחרים תיארו את גרסאות הרצח כסיפורת מאוחרת ולא משכנעת.
מסקנת הוועדה הייתה כי למרות חקירה לא שלמה, הסברים שטחיים, דוח נתיחה חלקי וחסרונות טקטיים, ההליך התאים לחוק סדר הדין הפלילי וסגירת התיק הייתה חוקית. ובכל זאת, פרוקושב עצמו התנסח בצורה מורכבת הרבה יותר כשדיבר על משמעות מותו של המשורר.
בין הפרסומים שתמכו בגרסה הרשמית הופיע מאמרו של נ"פ נדלקו משנת 2005, "היבטים רפואיים-משפטיים…", וכן ספרו של זכר פרילפין מ-2020, "יסנין: מבטיח פגישה לפנים", בסדרת "חיי אנשים דגולים".
גרסת הרצח: השמועות שהחלו כמעט מיד
החשד שיסנין לא התאבד לא נולד בסוף המאה העשרים. כבר ב-28 בדצמבר 1925 היו אנשים שסברו אחרת, ובהם ניקולאי בראון, וסילי נסדקין והאמן סברוג. ב-4 בינואר 1926 פרסם העיתון הריגאי של הגולים הרוסים "סלובו" ידיעה שלפיה נפוצה במוסקבה שמועה שהמשורר לא התאבד אלא הורעל בידי אנשי הצ'קה, ורק לאחר מכן בוימה תלייתו. באותה ידיעה נטען כי החוקר סמנובסקי סולק וכי ידידיו של יסנין סיפרו שהמשורר הרגיז את השלטון בסאטירות על בכירי הקומוניזם שהועתקו והופצו באופן בלתי חוקי.
בסוף שנות השמונים ובראשית שנות התשעים חזרה הגרסה החלופית בעוצמה. ב-12 בנובמבר 1988 כתב וָסִילִי בֶּלוֹב ב"ליוברצקאיה פראבדה" כי תצלומי הגופה הובילו אותו למחשבה על רצח. במרס 1989, במסגרת קריאות יסנין, פרסמו הפרופסור לרפואה פ"א מורוחוב וס' דמידנקו את "ימיו האחרונים…", וטענו שהמסמך הראשוני היה לקוי וכי יסנין נרצח. מורוחוב סבר שהמשורר נרדף פסיכולוגית והושמץ במכוון, כשהסכסוכים והשערוריות החוזרים עם המשטרה משמשים חלק מן התמונה.
אדוארד חליסטלוב פרסם בשנים 1989-1991 עבודות ובהמשך, ב-2005, את הספר "סוד מותו של יסנין: רשימות חוקר מאנגלטר". הוא חשד במיוחד בהתנהגותם של ארליך ונזרוב והעלה אפשרות שהיו מעורבים ישירות. לפי גרסתו, בימוי התאבדות יכול היה לכלול זיוף מסמכים, השמדת ראיות, לחץ על מומחים והפצת תדמית של שכרות, הוללות ומחלת נפש. סרגיי קוניאייב תמך בכיוון דומה בפרסומים מ-1989 ומ-1992.
חליסטלוב איתר גם תמצית מרישום הפטירה שנערך ב-29 בדצמבר 1925 במשרד הרישום של מועצת רובע מוסקבה-נרבה. הבסיס לרישום היה תעודה רפואית מספר 1017 של גיליארבסקי, ולא מסמך החקירה שלא נשא מספר ומאפיינים רשמיים. ארליך קיבל תעודת פטירה רק ב-16 בינואר 1926. חליסטלוב טען כי חסרים סימנים אופייניים לתלייה עצמית, וכי אפילו מועד המוות ב-28 בדצמבר לא הוכח באופן מלא, מפני שדוח הנתיחה לא קבע את שעתו. עיתונים כתבו שהמוות התרחש חמש או שש, או שש עד שבע שעות, לפני גילוי הגופה, אך לא צוין מה היה הבסיס לכך.
סרגיי קשירין הצביע על רשימה מטרידה של אנשים שהכירו את יסנין ושמתו בשנים הבאות: בניסלבסקאיה ב-1926; אוסטינוב ב-1932; איוואן פריבלודני ב-13 באוגוסט 1937; סרגיי קליצ'קוב ב-8 באוקטובר; ונדיקט מארט ב-16 באוקטובר; קליוייב ב-25 באוקטובר; קניאזב ב-10 בנובמבר; ארליך ב-24 בנובמבר; נסדקין ואורשין ב-15 במרס 1938; מדבדב ב-18 ביוני 1938; וזינאידה רייך ב-1939. קשירין טען כי סדופייב, רוז'דסטבנסקי ובראון "ידעו משהו שלא רצו או לא יכלו לדבר עליו" בשנות החמישים והשישים, אולי משום שנאסר עליהם לעשות זאת.
חוקר נוסף, וִיקְטוֹר קוּזְנֶצוֹב, מצא דוח נתיחה אותנטי של גיליארבסקי מ-6 בינואר 1926 על אדם בשם ויקטור ויטנברג, שנכתב בטופס תקני, והעלה השערה שפרוטוקולי הנתיחה מסוף 1925 הושמדו. הוא פיתח גרסה שלפיה יסנין נעצר מיד ב-24 בדצמבר, אולי בהוראת טרוצקי, נחקר, הוכה למוות ולאחר מכן הועברה גופתו לחדר 5. לדעתו, מסמכים שעשויים להכריע נמצאים בתיקו האישי של אוסטינוב ובפרוטוקול חקירתו של בלומקין לפני הוצאתו להורג ב-1929, ולכן דרש לפתוח את ארכיוני שירות הביטחון. קוזנצוב גם העלה השערה שיסנין ביקש לברוח לחו"ל. במכתב לצ'אגין מ-27 בנובמבר כתב המשורר כי יסדיר את השערוריות, ייפטר מכולן, "וכנראה אזנק לחו"ל", והוסיף ששם "אפילו אריות מתים יפים יותר מכלבי הרפואה החיים שלנו".
תומכי גרסת הרצח ראו בתצלומי הגופה סימנים למכות. המשוררת נטליה סידורינה טענה שמדובר ברצח מתוכנן מראש ובתוכנית להפצת מידע על התאבדות. איוואן ליצוב ייחס את הרצח לעמדות הפוליטיות של יסנין ולפואמה "ארץ הנבלים", שבה הופיע טרוצקי, וטען שבלומקין היה המבצע וארליך שותף. החוקרים הפולנים גז'גוז' אויצביץ' ורנטה ולודרצ'יק העלו אפשרות שנזרוב ואוסטינוב עצמם היו מעורבים.
יוּרִי פָּאבְלוֹב ראה בוויכוח על מותו של יסנין קו פרשת מים אידיאולוגי של ימין ושמאל. הוא הצביע על תגובת השלטונות לאחר המוות כחריגה: הוצאות הלוויה שולמו מכספי ציבור, ועל הבניין נתלה שלט שהכריז כי "כאן מונחת גופתו של המשורר הרוסי הגדול סרגיי יסנין". בעיניו ניתן היה לקרוא בכך ניסיון לקנות שתיקה או ביטוי של תחושת אשמה.
ניקולאי אסטפייב בחן את פרוטוקול עדותו של ארליך והגדיר אותו עד מפתח שאינו רק בלתי אמין אלא מזייף ומטשטש במכוון. לדבריו, הזיכרונות שפרסם ארליך היו מניפולציה שמטרתה להסתיר כי הוא זה שפיתה את יסנין להגיע לאנגלטר וכי היה עד לרצח או ידע מי ביצע אותו. אויצביץ' אף העלה השערה שההוראה באה מיוסיף סטלין.
עורך הדין וִיקְטוֹר פוֹמִין הצביע כמניע אפשרי על השמועה שלפיה יסנין היה מחבר "איגרת למטיף דמיאן". הוא גם תקף את עבודת ועדת פרוקושב: לדעתו הבדיקות נעשו ללא תיק פלילי פעיל, זכויות קרובי המשפחה לא נשמרו והמומחים לא הוזהרו בדבר אחריות למסירת מסקנות כוזבות, ולכן מסקנותיהם היו חוות דעת פרטיות ולא קביעה משפטית חדשה של התאבדות.
אַנְדְרֵיי קְרוּסַנוֹב נקט עמדה מורכבת. הוא זיהה טעויות, הטיות ואף זיופים בשני המחנות, שיבח חלק מעבודתם של חליסטלוב, מורוחוב וקוניאייב, אך תקף את ספריו של קוזנצוב מ-1998 ומ-2005 וטען כי חלק מהפרטים בהם הומצאו וכי השגיאות דווקא פגעו באמינות גרסת הרצח. עם זאת, הוא סבר שבתצלומי המת נראות פגיעות שלא קיבלו הסבר מספק בדו״ח הנתיחה.
קְרוּסַנוֹב תיאר שקע בצורת משפך מתחת לגבה הימנית, שנראה לדבריו רק בתצלומי אנגלטר מ-28 בדצמבר, בקוטר חיצוני מוערך של 10.5 מילימטרים ופנימי של 7.2 מילימטרים, וציין שהצורה מזכירה פתח כניסה של קליע. הוא הצביע גם על חריץ אלכסוני במצח, שאותו תיאר גיליארבסקי כ"שקע חריצי" באורך כארבעה סנטימטרים וברוחב 1.5 סנטימטר, ובו חבורה קטנה מתחת לשכבת העור. לפי חישוביו, העומק המשוער של חלק מן השקע הגיע ל-10 עד 14.7 מילימטרים, נתון שלדעתו אינו מתיישב היטב עם גולגולת שלמה ועם הסבר פשוט של לחץ צינור החימום.
עוד הצביע על אזור בזרוע הימנית, בין המרפק לפרק היד, שבו נראתה לכאורה פיסת עור שהוסרה ונאספה לצד אחד. קצוות ישרים עוררו אצלו חשד לחיתוך בסכין גילוח. היעדר דם גרם לו להציע שהפגיעה נשטפה לאחר המוות או נוצרה לאחר המוות ולפני התלייה. נוסף לכך תיאר פגיעה בצד הפנימי של העין הימנית, באורך שבעה מילימטרים, רוחב ארבעה ועומק משוער של חמישה מילימטרים, הנראית לטענתו במסכות המוות יותר מאשר בתצלומים.
ספקות נוספים שהועלו בגרסאות החלופיות עסקו בשתי תעלות חניקה שונות, אחת המתאימה לחבל מפותל ואחרת אולי לרצועה או לצמה; בעובדה שהחפצים עצמם לא נשמרו כראיות; בהפרש שבין גובה שידת המיטה, שהוערך ב-1.2 עד 1.25 מטר, לבין גובה הרגליים מן הרצפה שנרשם כ-1.5 מטר; בהיעדר תצלום של הגופה כשהיא תלויה; בהיעדר תצלומי זירה מן הרגע הראשון; ובהיעדר חקירות מתועדות של שוער, איש חצר, מנקה ואורחים בחדרים סמוכים.
גם העובדה שגיליארבסקי לא השתמש בניסוח מפורש של "תלייה עצמית", בניגוד למסמכים רפואיים משפטיים אחרים מן השנים 1926-1928, הוצגה כחשודה. ספר הפרוטוקולים של נתיחות 1925 בארכיון אינו קיים. המקטורן של יסנין נעלם. אלמנתו של נזרוב, א"ל נזרובה, סיפרה מאוחר יותר שבעלה התקשר מן המלון כבר בערב 27 בדצמבר בגלל תקרית. המנקה ו"ו וסילייבה סיפרה שבאותו ערב ראתה את יסנין ישן, שיכור או מת, כשהוא נישא אל חדר 5.
קרוסנוב הדגיש כי אף עד לא ראה את יסנין שם קץ לחייו. למעשה, כבר במסמך של גורבוב מופיע כי הוא הגיע "בעקבות הודעה טלפונית של מנהל האזרח נזרוב ו"מ על אזרח תלוי בחדר במלון". מכאן הסיק שגרסת ההתאבדות נולדה עוד לפני הנתיחה מן הפרשנות הראשונית של אנשי המלון והמשטרה. מבחינתו לא נערכה חקירה של ממש, ובמסמך חזר הביטוי "תלה את עצמו" ללא בסיס ראייתי מספק.
כך נותרו שתי מערכות של טענות זו לצד זו. האחת מחזיקה בדוח הנתיחה, בדלת הנעולה, במצבו הבריאותי והנפשי, באלכוהוליזם ובשיח המוות כחיזוקים להתאבדות. האחרת מצביעה על זירה שלא תועדה כראוי, מסמכים חסרים, פציעות, עדויות מתנגשות וחקירה שטחית כבסיס לחשד שמישהו אחר היה בחדר או שהגופה הועברה אליו. החומר הקיים אינו הופך אחת מן ההשערות המאוחרות לקביעה משפטית חדשה: החקירה הרשמית נסגרה ב-1926 כחקירת התאבדות, והבדיקה בשנות התשעים לא שינתה זאת.
השיר שנכתב בדם והוויכוח על מילות הפרידה
אחד החפצים הסמליים ביותר בפרשת המוות הוא השיר "להתראות, ידידי, להתראות", שלפי העדות נכתב בדם ונמסר לארליך יום לפני גילוי הגופה.
До свиданья, друг мой, до свиданья.
Милый мой, ты у меня в груди.
Предназначенное расставанье
Обещает встречу впереди.
До свиданья, друг мой, без руки, без слова,
Не грусти и не печаль бровей, –
В этой жизни умирать не ново,
Но и жить, конечно, не новей.
בתרגום לעברית:
להתראות, ידידי, להתראות.
יקירי, אתה שמור בתוך חזי.
הפרידה שנגזרה מראש
מבטיחה פגישה שעוד תבוא.להתראות, ידידי, בלי יד, בלי מילה,
אל תעצב ואל תקמט גבות,
בחיים האלה למות אינו דבר חדש,
אך גם לחיות, כמובן, אינו חדש יותר.
השיר לא הוזכר בחומרי החקירה מ-28 בדצמבר. הוא נכנס לסיפור דרך ארליך ואוסטינוב ופורסם ב-29 בדצמבר ב"קרסנאיה גזטה", במאמרו של אוסטינוב. שתי השורות האחרונות, המעמידות את המוות והחיים כמעט באותו מישור, הפכו לאחד החיזוקים המרכזיים לתיאור התאבדותו של המשורר.
אלא שגם סביב השיר נוצר ויכוח. השורה החמישית הופיעה בתחילה בנוסח "להתראות, ידידי, בלי יד, בלי מילה", ובמהלך השנים שובשה במהדורות מסוימות, עד סוף שנות השישים, פרט למהדורה נבחרת מ-1946 שהוכנה בידי סופיה טולסטאיה. ניקולאי אסטפייב בחן את כתב היד וטען כי בשורה השנייה לא הופיעה המילה הרוסית "ты", "אתה", אלא "чти", שמשמעה יכולה להיות "כבד" או "זכור". לדבריו, המילה נותרה ללא תיקון, אף שהמילה שלפניה תוקנה. לפני התיקון ניתן היה לקרוא את המשפט באופן אחר לגמרי.
מכאן נולדו השערות באשר לנמען. חלק מן החוקרים הציעו שהשיר נכתב בכלל זמן רב קודם לכן לזכר אלכסיי גאנין, שהוצא להורג במרס 1925. אסטפייב טען כי מתחת לכתם בכתב היד ניתן להבחין באות "Г", האות הראשונה בשם גאנין. במהדורת "קרסנאיה ניבה" מ-24 בינואר 1926 פורסם צילום בשחור-לבן של השיר, ולצדו נכתב כי העיתון משחזר "צילום של שיר אחרון זה… על פיסת נייר שככל הנראה הייתה הראשונה שנמצאה תחת ידו".
גם אחייניתו של יסנין, סבטלנה פטרובנה יסנינה, השתתפה ביוזמה להוצאת הקובץ "לעולם לא אמות, ידידי…", שבו הובא חומר מאת ולדימיר פרשיקוב. לפי עדות זו, באוגוסט 1951 היה אצל אמו בקונסטנטינובו דף אפור ועליו גרסה בעיפרון של השיר, עם תיקונים רבים. האם סיפרה למבקרים שסרגיי כתב אותו בביקורו האחרון בקונסטנטינובו, בספטמבר 1925, לזכר חבר משורר שמת.
במאי הסרטים בוריס קונוחוב כתב ב"נאש סוברמניק" בשנת 2008 כי "פרידה שנגזרה מראש" אינה מתיישבת בעיניו עם התאבדות. לשיטתו, תפיסת הפרידה והפגישה מחדש מבוססת על תפיסה של גורל ושל עולם שמעבר לחיים, לא על החלטה רגעית למות. הוא הציע שיסנין, לאחר הוצאתו להורג של גאנין ולאור תחושת הרדיפה, ראה בעצמו אדם שנמצא בסכנה וכתב את השיר כבר בסוף מרס 1925.
גם האותנטיות הפיזית של כתב היד נבחנה. ט"ו סטגנובה, בעלת הכשרה רפואית, קבעה כי הטקסט נכתב בדם, אך לא היה ניתן לקבוע של מי הדם, אם הוא אנושי או של בעל חיים ואם הוא שייך ליסנין, משום שלא נעשתה השוואה עם בני משפחה. המומחה לכתב יד י"נ פוגיבקו קבע כי כתב היד הוא של יסנין, אך נכתב במצב פסיכופיזיולוגי חריג. הבדיקה נעשתה על צילומים ובהשוואה לכתבי יד מ-1924, מתקופה רגועה יותר, ולא למכתביו המאוחרים. זינאידה מוסקבינה נמנתה עם מי שלא ראו בו בהכרח "שיר אחרון".
אסטפייב הרחיק לכת וטען שהתיקונים בדם נוספו בידי אדם אחר בערב 27 בדצמבר, וכי נוצר זיוף על בסיס גרסה שנמצאה במחברת מן הסתיו או החורף של 1925, ובה הופיע בבירור "בלי יד, בלי מילה" וללא כתמים. מבחינתו נועדה הגרסה המחודשת לקשור את השיר ל-27 בדצמבר. קרוסנוב חלק עליו: לדבריו, התצלום ששימש במהדורות מאוחרות עבר ריטוש, כתמים, קפלים וטשטושים הוסרו והאותיות הדהויות הודגשו. מחלקת כתבי היד של המכון לספרות רוסית ציינה כי ב-1963 הוכנו שני עותקים מצולמים לצורך מהדורה, ואחד מהם, ככל הנראה העותק המוסקבאי, עבר ריטוש ופורסם ב-1967.
גם שיר הפרידה, אם כן, נשאר מסמך כפול פנים: טקסט שמזוהה כמעט אוטומטית עם רגעיו האחרונים של יסנין, אך כזה שהעיתוי, הנמען, הנוסח הפיזי והמשמעות הביוגרפית שלו עצמם הפכו לחלק מן המחלוקת.
המשורר: מ"רדוניצה" אל "האדם השחור"
מאחורי הפרשות, המעצרים, הנשים והמוות נמצאת הסיבה שבגללה שמו של יסנין שרד את כולם: השירה. בספרים המוקדמים "רדוניצה" מ-1916 ו"ספר השעות הכפרי" מ-1918 התגלה משורר לירי עדין, שהעמיד במרכז את הנוף הפסיכולוגי, את רוס הכפרית, את לשון העם ואת הנפש הכפרית. בין 1919 ל-1923 נקשר בשמו האימז'יניזם, אולם השירה שלו לא נשארה כלואה בתוך אסכולה אחת.
הטלטלה של השנים המהפכניות והסובייטיות קיבלה ביטוי ביצירות כמו "ספינות הסוסות" מ-1920, "מוסקבה של בתי המרזח" מ-1924 ו"האדם השחור" מ-1925. ב-1924 כתב את "הבלדה על העשרים ושישה", שעסקה בקומיסרים של באקו. ב-1925 ראה אור הקובץ "רוס הסובייטית". בפואמה "אנה סנגינה", גם היא מ-1925, ניסה להבין את "רוס שהקומונה הקימה על רגליה", בשעה שבתוך שירתו נשארו גם "רוס היוצאת" ו"בקתת העץ הזהובה". עוד קודם לכן, ב-1921, כתב את הפואמה הדרמטית "פוגצ'וב".
ניקולאי בוכרין תקף את מורשתו במאמר ב"פראבדה" שכותרתו "הערות רעות". הוא הציג את יסנין כמי שמגלם את התכונות השליליות ביותר של הכפר הרוסי וקרא ל"מטח טוב" נגד ה"יסניניות" הזרה למעמד. בעקבות הקמפיין ספריו של יסנין לא ראו אור במשך זמן רב, אף שהפופולריות שלו לא נעלמה: שיריו המשיכו לחיות בשירים מולחנים ובהעתקות ידניות. ד"מ פלדמן טען שהמאמר של בוכרין נועד גם לשמש מתקפת נגד מול סופרים שהיו קשורים לטרוצקי ולמאבקים על עמדות בעולם הספרות. אַלֶכְּסַנְדְר ווֹרוֹנְסְקִי, בעל ברית ותיק של טרוצקי, ניסה לקיים דיון ולהגן על זכרו של יסנין, ולבסוף הודח מתפקידו כעורך "קרסנאיה נוב".
טבע, כפר ומולדת
במכתבים מן השנים 1911—1913 ניתן לראות את חייו המורכבים של משורר מתחיל ואת התבגרותו הרוחנית. כבר בשנים 1910-1913 כתב יותר משישים שירים ופואמות. האהבה לכל חי, לחיים ולמולדת עמדה בבסיסם, והטבע קיבל נוכחות כמעט בלתי פוסקת. בין הכותרים מן התקופה: "נארג…", "מי השיטפון בעשן…", "ליבנה", "ערב אביבי", "לילה", "זריחה", "החורף שר…", "כוכבים" ו"חשוך הלילה…".
אנה איזריאדנובה זכרה כי בדצמבר הוא עזב את העבודה ו"הקדיש את עצמו כולו לשירה, כותב ימים שלמים". עבור יסנין הצעיר, הטבע לא היה רק תפאורה. הוא הפך למערכת של דימויים שממנה נבנתה תמונת עולם שלמה.
האמונה, הספק והבשורה
לצד הטבע הופיעו מוקדם גם דימויים מקראיים ונוצריים. ב-1913 כתב לידידו פנפילוב: "גרישה, כעת אני קורא את הבשורה ומוצא בה הרבה מאוד חדש בשבילי." מאוחר יותר תיאר את יחסו לדת: "ספקות דתיים ביקרו אותי מוקדם. בילדותי היו אצלי מעברים חדים: תקופה של תפילה, ואחר כך שובבות יוצאת דופן, עד כדי חילול קודש. אחר כך היו גם ביצירתי תקופות כאלה."
במרס 1915 כתב בלוק על שיריו שהם "רעננים, נקיים, צלולים", אף שלעיתים היו מרובי מילים, וכינה אותו איכר-משורר טבעי ובעל כישרון. בלוק סייע לו ליצור קשרים. יסנין כתב לקליוייב: "השירים שלי בפיטר הלכו בהצלחה. מתוך 60 קיבלו 51." הוא נכנס לקבוצת משוררי האיכרים "קראסה".
מקסים גורקי כתב לרומן רולאן כי העיר קיבלה את יסנין כפי שזללן מקבל תותים בינואר, ושיבחה אותו יותר מדי ובחוסר כנות, כפי שנוהגים לדבריו אנשים צבועים או מקנאים. בפברואר-מאי 1916 פרסם כתב העת "סברניה זפיסקי" את הסיפור "יאר", שעסק אף הוא בכפר. בתחילת 1916 ראה אור ספרו הראשון, "רדוניצה", שבחירת הכותרת, התוכן והיצירות שנכתבו בשנים 1910-1915 שיקפה גם את מצב הרוח והטעם הציבוריים.
בין 1914 ל-1917 כתב יצירות מורכבות יותר ובהן "מיקולה", "יגורי", "רוס", "מרפה פוסדניצה", "אנחנו", "ישו התינוק" ו"גולובן". במרכז היקום הפואטי שלו עמדה הבקתה. בחיבור "מפתחות מריה" מ-1918 תיאר את בית האיכר כסמל למערכת של מושגים ויחסים עם העולם, ירושה מן האבות שבה העולם הרחוק והבלתי מוחשי הוכפף באמצעות חפצי האח הפשוטים. הבקתות, החצרות, גדרות הקש והדרכים יצרו את הכפר, והכפר יצר את "רוס" של יסנין, מרחב שנחתך ביערות ובביצות ונעלם "במורדבה ובצ'וד".
באחד השירים תיאר מרחב שאין לו סוף נראה לעין, ורק הכחול "יונק את העיניים". מאוחר יותר ביקש מקוראיו להתייחס אל כל "הישו, אמהות האל והמיקולות" שלו כאל אגדות בתוך השירה. הגיבור הלירי שלו מתפלל אל אדמה מעשנת, זריחות ארגמן וערימות שחת. הוא עצמו ניסח את מרכז יצירתו כך: "הליריקה שלי חיה מאהבה אחת גדולה, אהבה למולדת. תחושת המולדת היא הדבר העיקרי ביצירתי."
רוס שלפני המהפכה הופיעה אצלו במגוון פנים: מהורהרת ועדינה, צנועה ופראית, ענייה ושמחה, בעלת "חגיגות ניצחון". בשיר מ-1916 היא יכולה להיראות כנסיכה ישנה על חוף ערפילי וגם כישות המתעוררת לאמונה אחרת. בדימוי אחר מופיעים עננים הנולדים מסוסה, וביצירה משנת 1916 כבר נדמה שרוס עתידה לעבור שינוי דרך "ייסורים וצלב", בדימויים שקיבלו מאוחר יותר משמעות מהפכנית ומלחמתית.
גם הטוב והרע, הטהור והטמא, משרתי האל ורוחות היער, המים והבית חיו באותו עולם. בשורות אחרות כתב:
"באל שלי את לא האמנת,
רוסיה, מולדתי שלי!
כמו מכשפה מדדת מרחקים,
ואני הייתי כבנך החורג."
המקומות שבהם חי יסנין
קונסטנטינובו שבמחוז ריאזאן נשאר המקום שבו נולד ובילה חלק מילדותו. כיום מתועד שם הבית שבו גדל, ולצדו כנסיית קאזאן שבה הוטבל בשנות התשעים של המאה ה-19. בספאס-קלפיקי נשמר גם בית הספר שבו למד.
במוסקבה קשורים אליו כמה וכמה כתובות. ברחוב בולשוי סטרוצ'נובסקי 24, בניין 2, בזמוסקבורצ'יה, התגורר בבית אביו בשנים 1911-1918. בסמטת צ'רנישבסקי 4 ביקר בשנים 1913-1915 בחוג הספרותי על שם סוריקוב; המקום משמש כיום סניף של מוזיאון, ובקרבתו שכנה מערכת כתב העת "פארוס", שבה נדפס. בסמטת פטרובסקי, לשעבר בוגוסלובסקי, מספר 5, התגוררו יסנין ומריינגוף בשלושה חדרים בשנים 1918-1921. ברחוב בולשאיה ניקיטסקאיה 15 פעלה מחנות האימז'יניסטים מנובמבר 1919. ברחוב טברסקאיה 37 שכן בית הקפה "אורוות פגסוס". בפרצ'יסטנקה 20 היה ביתה והסטודיו של איזדורה דאנקן, שבו התגורר יסנין בשנים 1921-1922. בסמטת בריוסוב 2/14, בניין 3, הייתה דירתה של גלינה בניסלבסקאיה, ובה חי בשנים 1922-1924. בסמטת פומרנצב 3 הייתה כתובתה של סופיה טולסטאיה, שבה התגורר ב-1925. תחנתו האחרונה במוסקבה היא בית העלמין וגנקובסקויה, חלקה 17.
בפטרוגרד ובלנינגרד התחלפו הכתובות כמעט כמו החוגים הספרותיים. בשנת 1915 התארח בדירתו של סרגיי גורודצקי ברחוב מלאיה פוסדסקאיה 14, דירה 8. מנובמבר 1915 עד מרס 1916 התגורר בדירת ק"א רסשצ'פרינה בבית דירות ברחוב פונטנקה 149, דירה 9. בשנים 1917-1918 נקשר לבית ברחוב ליטייני 33 ולדירתו של פיוטר אורשין ברחוב השביעי רוז'דסטבנסקאיה 40. בפברואר 1922 שהה במלון "אינטרנשיונל" ברחוב גוגול 24. באפריל 1924 התגורר במלון "אירופה" ברחוב לסאל 1, ובחודשים אפריל-יולי בדירתו של סחרוב ברחוב גגארינסקאיה 1, דירה 12. בין 24 ל-28 בדצמבר 1925 חזר לרחוב גוגול 24, הפעם למלון אנגלטר, המקום שבו הסתיימו חייו.
יסנין בזיכרון הציבורי
בקונסטנטינובו פועל מוזיאון-שמורה ממלכתי המוקדש ליסנין. במוסקבה פועל מאז 1995 מוזיאון סרגיי יסנין הממלכתי, ומ-2014 גם מרכז תרבות על שמו ברחוב קליאזמינסקאיה. בספאס-קלפיקי פועל מוזיאון שהוא סניף של המוזיאון בקונסטנטינובו. ברובע נבסקי בסנט פטרבורג נמצא פארק יסנין. בוורונז' נפתח במרס 2012 מוזיאון עממי המוקדש לו.
אוניברסיטת ריאזאן נושאת את שמו. איגוד הסופרים הרוסי והקרן הלאומית לפיתוח תרבות ותיירות ייסדו פרס ספרותי בינלאומי בשם "הו רוס, נפנפי בכנפייך…". בשנת 2004 קיבל קו הרכבת מוסקבה-ריאזאן רכבת ממותגת בשם "סרגיי יסנין אקספרס", וב-2010 נוספה רכבת חשמלית מואצת. בטשקנט פועל מוזיאון יסנין בסמטת טולסטוי 20, ליד תחנת המטרו חמיד אלימג'אן. בית ספר מספר 641 במוסקבה נושא את שמו. במרדקאן שבבאקו פועלים בית-מוזיאון ורחוב הנושאים את שמו.
גם מחוץ לכדור הארץ נכנס יסנין למערכת השמות: האסטרואיד 2576 Yesenin, שהתגלה ב-1974, נקרא על שמו. באנטארקטיקה נמצא הר יסנין, שהתגלה ומופה ב-1961 וקיבל את שמו ב-1966. במינסק יש רחוב יסנין. בשנת 2013 נמנו ברוסיה 611 כיכרות, רחובות וסמטאות שנשאו את שמו.
חומר מעשיר לצפייה
דמותו של יסנין זכתה לשורה ארוכה של סרטים תיעודיים ותוכניות טלוויזיה. בשנת 1965 הופק "סרגיי יסנין"; ב-1981 "קונסטנטינובו"; ב-1986 הופיע "מוקדש ליסנין" במסגרת אלמנך "פואזיה"; ב-1990 "ארצו של סרגיי יסנין"; ב-2004 "לילה באנגלטר"; ב-2005 "ילדיו של יסנין", "יקיריי! הטובים!" ו"סרגיי יסנין"; ב-2011 "סרגיי יסנין. 1925-2010"; ב-2015 "אהבתו של חוליגן" בערוץ מיר; ב-2017 "עדות מן העבר" בערוץ זבזדה; ב-2018 "סיריוז'ה" ברשת OTR, בשני פרקים; ב-2019 "משחק מסוכן" בערוץ TV Center; וב-2020 "סיריוז'ה. החיים" ברשת OTR, בשלושה פרקים.
גם הקולנוע והדרמה הטלוויזיונית שבו שוב ושוב אל חייו. בסרט הבריטי-צרפתי "איזדורה" מ-1968, בבימוי קארל רייז, גילם את יסנין זבונימיר צרנקו. בסרט הסובייטי "אנה סנגינה" מ-1969, בבימוי ויקטור סרקוב, גילם אותו ויטלי בזרוקוב. ב-1971 הופיע בסרט הסובייטי "שיר שיר, משורר…" של סרגיי אורוסבסקי, שבו גילם אותו סרגיי ניקוננקו, ואילו פאריק זכריאן גילם את יסנין כילד. בשנת 2004 הופיע הסרט הרוסי "ראש זהב על הבלוק", בבימוי סמיון ריאביקוב ובכיכוב דמיטרי מוליאר. ב-2005 הופקה הסדרה הרוסית "יסנין", בבימוי איגור זייצב ובכיכובו של סרגיי בזרוקוב. בשנת 2013 הופיעה דמותו ב"מיאקובסקי. יומיים", בבימוי דמיטרי טומשפולסקי וילנה דמיאננקו, כשיבגני טיטוב מגלם את יסנין. הבמאי הרוסי קלים שיפנקו אף ביים את הסרט "דצמבר", בכיכובו של אלכסנדר פטרוב, אך הסרט נגנז.
יסנין חי שלושים שנה בלבד, אבל הביוגרפיה שלו נדחסה כאילו ניסתה להספיק כמה תקופות חיים בזו אחר זו. הוא התחיל בכפר שבו הבית, הדרך, היער, השדה והכנסייה היו אוצר המילים הראשון שלו; הגיע לפטרוגרד עם שירים ביד וקיבל מכתבי המלצה מאלכסנדר בלוק; הקריא בפני קיסרית, שירת ברכבת בית חולים צבאית, אימץ את מהפכת אוקטובר "בדרך שלו", הקים הוצאות וחנויות ספרים, נעצר בידי הצ'קה, הצטרף לאימז'יניסטים ופירק עמם את הקבוצה, נסע לטשקנט, באקו, טיפליס, פריז, ברלין וניו יורק, נישא שלוש פעמים, הוליד ילדים מארבע מערכות יחסים ונכנס שוב ושוב אל בתי חולים, בתי קפה, תחנות רכבת ותחנות משטרה.
ובכל אותה תנועה הוא המשיך לכתוב. רוס הכפרית, רוס המהפכנית, רוס הסובייטית ורוס היוצאת חיו באותה שירה. גם לאחר שבוכרין תקף את ה"יסניניות" וספריו הועלמו לתקופה מן המדפים, המילים עצמן סירבו להיעלם. הן הועתקו ביד, הולחנו כרומנסות, עברו לסרטים, לפופ, לרוק, לראפ ולמטאל ונקראו ברחובות, במוזיאונים ובמקומות שנשאו את שמו.
ובחדר מספר 5 באנגלטר נשארו שתי גרסאות שאינן מצליחות לסלק זו את זו. בתיק הרשמי מת סרגיי יסנין מחנק בתלייה ושם קץ לחייו. מסביב לתיק הרשמי נשארו חדר שלא תועד דיו, עדויות שלא התיישבו זו עם זו, פציעות שזכו לפרשנויות שונות, מסמכים שנעלמו ושיר פרידה שמועד כתיבתו עצמו שנוי במחלוקת. אולי משום כך סיפורו של יסנין אינו מסתיים באמת בבוקר 28 בדצמבר 1925. הוא ממשיך בכל פעם שקורא חוזר לשורותיו ושואל מחדש מי היה האיש שכתב אותן, ומה בדיוק אירע בארבעת הימים האחרונים שבהם ביקש למצוא דירה, להקים כתב עת ודיבר, כדברי ארליך, על "דירה, כתב עת, מוות".
אם הגעתם עד לכאן, אפשר לשתף את הכתבה עם מי שחושב שמשורר הוא רק אדם שכותב שירים, או להמשיך לקרוא ב-HistoryIsTold על האנשים שההיסטוריה סירבה להשאיר בתוך קטגוריה אחת מסודרת.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
