ולדימיר לנין: האיש שהפך מהפכה למדינה

ולדימיר לנין בילה שנים בכלא, בגלות ובדירות מסתור לפני שתפס את השלטון ברוסיה בגיל 47. ■ בתוך פחות משבע שנים הוא הספיק להקים משטר חדש, לשרוד מלחמת אזרחים וניסיון התנקשות ולהיות לאחד האדריכלים המרכזיים של ברית המועצות.

ב-21 בינואר 1924, באחוזת גורקי שמחוץ למוסקבה, הסתיימו חייו של אדם שבמשך רוב שנות בגרותו כמעט לא ידע מנוחה. וְלָדִימִיר אִילְיִיץ' אוּלְיָאנוֹב, שהעולם הכיר בשם לנין, היה בן 53 בלבד. שלושה אירועים מוחיים כבר הרחיקו אותו מן הממשלה, מן המפלגה ומן העימותים הפוליטיים שהיו סביבת המחיה הטבעית שלו. ברית המועצות, המדינה שהוא היה מהאדריכלים המרכזיים של הקמתה, הייתה אז בת קצת יותר משנה.

זה היה סיום כמעט מוזר לחיים שנראו במשך עשרות שנים כאילו הם מתקיימים במהירות כפולה. לנין נולד בשנת 1870 למשפחה משכילה ומבוססת בעיר סימבירסק שעל נהר הוולגה. הוצאתו להורג של אחיו הבכור, אלכסנדר, בשל מעורבות במזימה להתנקש בצאר אלכסנדר השלישי הייתה אחת הטלטלות המעצבות של נעוריו. בהמשך נעשה מרקסיסט, משפטן, מארגן מחתרתי, אסיר וגולה, עורך עיתונים ומהפכן מקצועי. באוקטובר 1917, לאחר שנים שבהן כתב על הדרך שבה צריך לתפוס את השלטון, הגיעה ההזדמנות לבחון אם התאוריה מסוגלת לשרוד מפגש עם המציאות.

לנין הוביל את הבולשביקים למהפכת אוקטובר. ובתקופת שלטונו פורקה האספה המכוננת, נבנתה מדינה חד-מפלגתית, הוקמה המשטרה הפוליטית הסובייטית הראשונה, רוסיה יצאה ממלחמת העולם הראשונה, התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם וננקטו מדיניות הקומוניזם המלחמתי והטרור האדום. לאחר שהמערכת כמעט קרסה, לנין עצמו ביצע נסיגה כלכלית והנהיג את המדיניות הכלכלית החדשה. בתוך כל אלה קיבלה ברית המועצות את צורתה המדינית הראשונה.

הילד מסימבירסק

ולדימיר איליץ' אוליאנוב נולד ב-22 באפריל 1870 בסימבירסק, עיר מחוז על הוולגה שלימים תיקרא אוליאנובסק. אביו, אִילְיָה נִיקוֹלַיֶיבִיץ' אוּלְיָאנוֹב, היה איש מערכת החינוך הממשלתית והתקדם למעמד בכיר בשירות הצאר. זו לא הייתה ילדות של עוני פרולטרי. משפחת אוליאנוב השתייכה לשכבה משכילה ומבוססת, וולדימיר הצעיר קיבל חינוך טוב והצטיין בלימודיו.

בינואר 1886 מת אביו. ולדימיר היה בן 15. מעט יותר משנה אחר כך באה מכה נוספת, ועמוקה בהרבה מבחינה פוליטית. אחיו הבכור, אַלֶכְּסַנְדֶר אוּלְיָאנוֹב, היה מעורב בחוג מהפכני שתכנן להתנקש בצאר אלכסנדר השלישי. הקשר נחשף, אלכסנדר נעצר ובמאי 1887 הוצא להורג בתלייה.

קל להפוך את הרגע הזה למיתוס נוח מדי: האח נתלה, האח הצעיר נשבע לנקום, ומהפכה נולדה. הביוגרפיה האמיתית מורכבת יותר. ולדימיר כבר חי בתוך עולם רוסי שבו רעיונות מהפכניים, טרור פוליטי, ביקורת על האוטוקרטיה ודיונים בסוציאליזם לא היו זרים לצעירים משכילים. אבל הוצאתו להורג של אלכסנדר הפכה את המאבק נגד המשטר ממשהו מופשט לדבר שנגע ישירות במשפחת אוליאנוב. היא הייתה תחנה חשובה בתהליך הרדיקליזציה שלו, גם אם לא ניתן לצמצם אליה את כל השקפת עולמו העתידית.

באותה שנה החל ללמוד משפטים באוניברסיטת קאזאן. הוא לא נשאר שם זמן רב. לאחר שהשתתף במחאת סטודנטים סולק מן האוניברסיטה והושם תחת פיקוח משטרתי. בהמשך הורשה ללמוד באופן עצמאי ולהיבחן כסטודנט חיצוני במשפטים. בשנת 1891 השלים את בחינותיו, ובתחילת שנות התשעים עסק תקופה קצרה בעריכת דין. אלא שהקריירה המשפטית התבררה כתחנת מעבר. קַרְל מַרְקְס ופְרִידְרִיךְ אֶנְגֶלְס כבר תפסו מקום מרכזי בהרבה בחייו.

משפטן שהעדיף מהפכה על אולם בית המשפט

בשנת 1893 עבר לנין לסנקט פטרבורג. העיר הייתה בירת האימפריה, אבל מבחינתו הייתה גם מעבדה פוליטית. הוא הצטרף לחוגים מרקסיסטיים, כתב חיבורים פולמוסיים וניסה לחבר בין האינטלקטואלים המהפכנים לבין פועלי העיר. בתוך זמן קצר חדל להיות רק קורא של מרקס והפך למארגן.

שם הכיר גם את נַדֶזְ'דָה קוֹנְסְטַנְטִינוֹבְנָה קְרוּפְּסְקַאיָה, מורה ומרקסיסטית שהייתה עתידה להיות אשתו, שותפתו הפוליטית, מזכירתו ואחת הדמויות החשובות ביותר במנגנון שסביבו. היא לא הייתה נספח לחייו. בתקופות הגלות הארוכות היא עסקה בתכתובת המחתרתית, בארגון ובעריכת חומר פוליטי, והקשר ביניהם נעשה גם שותפות עבודה כמעט רצופה.

ב-1895 היה לנין בין מקימי "איגוד המאבק לשחרור מעמד הפועלים" בסנקט פטרבורג. השלטונות לא התקשו להבין מה מטרתו של הארגון. בסוף אותה שנה נעצר לנין, ולאחר תקופת מאסר נשלח לשלוש שנות גלות בשושנסקויה שבסיביר. מבחינת המשטר הצארי זו הייתה דרך להרחיק מהפכן מן המרכזים העירוניים. מבחינת לנין, הגלות הפכה לספרייה גדולה בעלת גבולות גאוגרפיים.

בשנת 1898 הגיעה קרופסקאיה לשושנסקויה לאחר שגם היא נידונה לגלות. הרשויות התנו את שהותה במקום בנישואיה ללנין, והשניים נישאו. בתוך הבית הסיבירי הזה נמשכו העבודה הארגונית, הקריאה והכתיבה. שם השלים לנין את "התפתחות הקפיטליזם ברוסיה", שפורסם ב-1899 ובו ביקש להראות כי הקפיטליזם כבר חדר עמוק לכלכלה הרוסית וכי אין לראות באיכרות עולם המתקיים מחוץ להתפתחות הקפיטליסטית.

הגלות הסתיימה בשנת 1900. אוליאנוב יצא ממנה עם ספר, עם רעיון ברור יותר באשר למבנה התנועה המהפכנית ועם שם חדש שהלך ודחק בהדרגה את שם משפחתו האמיתי.

"איסקרה": עיתון קטן למען מהפכה גדולה

לאחר שחרורו יצא לנין למערב אירופה והצטרף למרקסיסטים רוסים גולים, בהם גֵאוֹרְגִי פְּלֶחָנוֹב ויוּלִי מַרְטוֹב. בסוף 1900 החל להופיע "איסקרה", "הניצוץ", עיתון שנועד להגיע בחשאי לתוך האימפריה הרוסית ולשמש כלי לא רק להפצת רעיונות אלא גם לבניית רשת פוליטית ארצית. לנין וקרופסקאיה נדדו עם הפעילות ממינכן ללונדון ולז'נבה.

בשנת 1902 פרסם לנין את "מה לעשות?", אחד החיבורים החשובים בתולדות הבולשביזם. הטענה המזוהה ביותר עם הספר הייתה שהמאבק הכלכלי הספונטני של הפועלים אינו מספיק כדי ליצור תנועה מהפכנית. לשם כך נדרש ארגון פוליטי ממושמע של מהפכנים מקצועיים, המסוגל לפעול במחתרת, להפיץ תודעה פוליטית ולכוון את המאבק נגד המדינה הצארית. זו הייתה שאלה שנראתה ארגונית, אבל מאחוריה עמדה שאלה גדולה בהרבה: מי רשאי לדבר בשם המהפכה, ועד כמה רחבה צריכה להיות המפלגה שתוביל אותה?

התשובה התפוצצה בקונגרס השני של מפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית בשנת 1903. הכינוס החל בבריסל והועבר ללונדון. לנין ומרטוב, שעד אז עבדו יחד, נחלקו בין היתר בשאלת ההגדרה של חבר מפלגה. לנין ביקש מסגרת ריכוזית ומחייבת יותר; מרטוב העדיף הגדרה רחבה יותר של השתייכות לתנועה. מכאן צמח הפילוג בין הבולשביקים, "אנשי הרוב", לבין המנשביקים, "אנשי המיעוט".

השמות עצמם היו מטעים במקצת. הם נולדו מתוך מאזן כוחות בהצבעות מסוימות בקונגרס ואינם מעידים שהבולשביקים היו תמיד רוב והמנשביקים תמיד מיעוט. אבל השמות שרדו, וההבדלים הארגוניים התפתחו בהדרגה למחלוקות עמוקות בשאלת האסטרטגיה המהפכנית, היחס לבורגנות, האיכרות והדרך לשלטון.

1905: המהפכה הראשונה שלנין כמעט החמיץ

ב-22 בינואר 1905 ירו חיילי הצאר במפגינים בסנקט פטרבורג באירוע שנודע כ"יום ראשון העקוב מדם". שביתות, מרידות והתקוממויות התפשטו ברחבי האימפריה. זו הייתה המהפכה הרוסית הראשונה, והיא פרצה כאשר רבים ממנהיגי התנועות המהפכניות, ובהם לנין, עדיין נמצאו מחוץ למדינה.

לנין לחץ על הבולשביקים להעמיק את מעורבותם ולהיערך להתקוממות מזוינת, אך הצליח לחזור לרוסיה רק בנובמבר, כאשר תנופת המהפכה כבר נחלשה. בסנקט פטרבורג השתלב בעריכת העיתון "נובאיה ז'יזן", "חיים חדשים", והוסיף לדחוף להמשך הפעילות המהפכנית.

הכישלון של 1905 לא ריכך אותו. בשנים שלאחר מכן המשיכו הבולשביקים להתווכח גם על אמצעי המימון של פעילותם המחתרתית. לנין תמך במשך תקופה ב"הפקעות", הכינוי המהפכני לשוד מזוין שנועד לממן את הארגון. המקרה הידוע ביותר התרחש בטיפליס, כיום טביליסי, ביוני 1907, כאשר חוליה בולשביקית תקפה משלוח כסף של הבנק הממלכתי. יוֹסִיף סְטָלִין הצעיר היה קשור לארגון הפעולה, ולנין היה חלק מן ההנהגה הבולשביקית שתמכה במימון באמצעות הפקעות.

אחרי דיכוי המהפכה שוב נסגר המרחב הפוליטי. לנין יצא פעם נוספת לגלות, תחילה דרך פינלנד ולאחר מכן לז'נבה ולפריז. חייו נראו כמעט כמו מסלול רכבות אירופי: עיר, דירה שכורה, חדר מערכת, ישיבה, ויכוח, גבול נוסף. בשנת 1912 התבססה הסיעה הבולשביקית למעשה כמפלגה עצמאית, ובאותה שנה החל להופיע ברוסיה העיתון "פראבדה", "אמת". לנין עבר לקרקוב ולאחר מכן שהה באזור פורונין, קרוב יחסית לגבול הרוסי, כדי לשמור על קשר הדוק יותר עם פעילות המפלגה בתוך האימפריה.

המלחמה ששברה את הסוציאליזם האירופי

באוגוסט 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה. לנין היה אז בגליציה שבשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. כאזרח רוסי במדינה שנלחמה ברוסיה הוא נעצר בחשד לריגול, האשמה אירונית במיוחד במקרה של אדם שהקדיש את חייו להפלת השלטון הרוסי. לאחר התערבותם של סוציאליסטים אוסטרים שוחרר והורשה לצאת לשווייץ.

המלחמה הייתה עבורו גם משבר אידיאולוגי. מפלגות סוציאליסטיות אירופיות שהצהירו במשך שנים על אחוות פועלים בינלאומית תמכו לפתע בממשלותיהן הלאומיות ובתקציבי המלחמה. לנין ראה בכך קריסה של הסוציאליזם הישן. הוא קרא להפוך את המלחמה בין המדינות האימפריאליסטיות למאבק מהפכני פנימי ולהפיל את הממשלות שניהלו אותה. בוועידות צימרוואלד וקיינטל היה חלק מן האגף השמאלי שהתנגד למלחמה.

בשווייץ המשיך לכתוב. בשנת 1916 השלים את "האימפריאליזם, השלב העליון של הקפיטליזם", שבו ניסה להסביר את המלחמה כתוצר של שלב מונופוליסטי בהתפתחות הקפיטליזם, של הון פיננסי ושל התחרות על שווקים ומשאבים. זמן קצר אחר כך עבד גם על "המדינה והמהפכה", שבו ניסח את תפיסתו בנוגע לשבירת מנגנון המדינה הבורגנית ולהקמת שלטון פרולטרי. שני החיבורים נעשו לחלק מרכזי מן הקאנון הלניניסטי.

ואז, בשעה שבה ישב בשווייץ וניתח כיצד תיראה מהפכה עתידית, הגיעה הידיעה שהמהפכה כבר החלה בלעדיו.

פברואר 1917: הצאר נפל, לנין לא הסתפק בכך

במרץ 1917 לפי הלוח הגרגוריאני קרס שלטונו של נִיקוֹלַאי הַשֵּׁנִי. מהפכת פברואר, שנקראה כך לפי לוח השנה שהיה אז בשימוש ברוסיה, הביאה להתפטרות הצאר ולהקמת ממשלה זמנית. עבור רבים ממתנגדי האוטוקרטיה היה זה ניצחון היסטורי. עבור לנין זו הייתה רק התחלה.

הבעיה הראשונה שלו הייתה להגיע הביתה. הדרך הישירה עברה בשטח גרמני, ורוסיה עדיין נלחמה בגרמניה. השלטונות הגרמניים הסכימו לאפשר ללנין ולקבוצת גולים לעבור ברכבת בשטחם. לגרמניה היה אינטרס ברור: מהפכן הקורא לסיום המלחמה עלול להחליש את אויבתה הרוסית. מכאן צמחה גם ההאשמה שלנין היה "סוכן גרמני". גרמניה אכן סייעה למעברו, אך אין בכך כשלעצמו הוכחה שהוא פעל כסוכן שלה.

ב-16 באפריל 1917 הגיע לפטרוגרד. כמעט מיד הציג את "תזות אפריל". במקום לתמוך בממשלה הזמנית, הוא דרש להפסיק את שיתוף הפעולה עמה, להעביר את הכוח לסובייטים ולחתור לשלב הבא של המהפכה. עמדתו הייתה רדיקלית אפילו בעיני חלק מחבריו הבולשביקים.

הממשלה הזמנית המשיכה במלחמה. ככל שהמשבר הכלכלי, המחסור והעייפות מן הקרבות העמיקו, הבולשביקים הרחיבו את השפעתם. ביולי התפרצו בפטרוגרד הפגנות ואי-שקט שנודעו כ"ימי יולי". לאחריהן הואשם לנין בקשרים עם גרמניה ונאלץ לרדת למחתרת ולברוח לפינלנד. משם המשיך לכתוב למפלגה וללחוץ על הנהגתה להתכונן לתפיסת השלטון.

אולי יעניין אותך

סיפורה של ״סוניה יד הזהב״. היהודייה המסוכנת ביותר ברוסיה הצארית

אליזבת הראשונה: מלכלוכית למלכה

הפרוטוקולים של זקני ציון: זיוף שהצית שנאה עולמית

אריסטו: הגאון היווני ששינה את ההיסטוריה

בספטמבר כבר היה משוכנע שהזמן פועל נגד הבולשביקים אם לא יפעלו. הוא חזר בחשאי לפטרוגרד ודחף להתקוממות מיידית. זו הייתה אחת התכונות שהבדילו אותו מרבים מעמיתיו: יכולת להתווכח במשך שנים על תאוריה, ואז לדרוש החלטה בתוך שעות כאשר חשב שהרגע הגיע.

אוקטובר: המהפכן יוצא מהמסתור

ב-7 בנובמבר 1917 לפי הלוח הגרגוריאני, 25 באוקטובר לפי הלוח הרוסי הישן, פעלו הבולשביקים וכוחות מהפכניים הקשורים לסובייט פטרוגרד להפלת הממשלה הזמנית. ההתנגדות בבירה הייתה מוגבלת יחסית. אַלֶכְּסַנְדֶר קֶרֶנְסְקִי, שעמד בראש הממשלה, איבד את השלטון, והקונגרס של הסובייטים אישר ממשלה חדשה. לנין נבחר לעמוד בראש מועצת הקומיסרים העממיים. האיש שחי שנים תחת שמות בדויים, במאסר, בגלות ובדירות מסתור היה לפתע ראש ממשלה.

המהירות הייתה כמעט אבסורדית אפילו בעיניו. לאחר שנים של רדיפה עבר בבת אחת מן המחתרת למרכז מנגנון המדינה. המשפט שיוחס לו לאחר הניצחון, "זה גורם לראש להסתחרר", התאים היטב למעבר. אלא שלנין לא קיבל מדינה יציבה שאפשר פשוט למשול בה. הוא קיבל ארץ מותשת ממלחמה, כלכלה מתפרקת, מוסדות חלשים, צבא במשבר וחברה שבה כמעט כל שאלה גדולה עדיין הייתה פתוחה.

כבר בימיה הראשונים פרסמה הממשלה החדשה צווים בנושאי שלום וקרקעות. אבל השאלה המרכזית הייתה פשוטה וקשה: האם הבולשביקים יכולים לשמור על הכוח שתפסו?

המהפכה הבולשביקית לא ביטלה את הבחירות לאספה המכוננת שתוכננו עוד קודם. כאשר התכנסה האספה בינואר 1918, הבולשביקים לא החזיקו בה ברוב. היא פוזרה לאחר ישיבה אחת. מכאן הלכה המערכת הפוליטית והצטמצמה. עיתוני אופוזיציה נסגרו, מפלגות יריבות נדחקו החוצה, והממשלה הבולשביקית ריכזה יותר ויותר סמכויות בידי המפלגה.

בדצמבר 1917 הוקמה הצ'קה, הוועדה המיוחדת למאבק במהפכת הנגד ובחבלה, בראשות פֵלִיקְס דְזֶ'רְזִ'ינְסְקִי. היא הייתה המשטרה הפוליטית הראשונה של המשטר הסובייטי והפכה במהירות למכשיר מרכזי במאבק נגד מתנגדי השלטון. האמצעים שהוצגו בתחילה כהכרח של מצב חירום נעשו חלק קבוע מן השיטה הפוליטית.

במקביל היה על לנין לממש אחת מהבטחותיו הבולטות: להוציא את רוסיה ממלחמת העולם הראשונה. המשא ומתן עם מעצמות המרכז התנהל בברסט-ליטובסק. התנאים הגרמניים היו קשים, ובקרב הבולשביקים התנהל ויכוח חריף אם לקבלם. לנין התעקש שהמשטר הסובייטי זקוק לשלום כמעט בכל מחיר. ב-3 במרץ 1918 חתמה רוסיה הסובייטית על חוזה ברסט-ליטובסק ויצאה מן המלחמה, במחיר אובדן שליטה על שטחים נרחבים שבהם חיה כמעט שליש מאוכלוסיית האימפריה שלפני המלחמה.

זמן קצר לאחר מכן עברה הממשלה מפטרוגרד למוסקבה. לנין הצליח לסיים מלחמה אחת, אבל כמעט מיד מצא את עצמו בתוך מלחמה אחרת.

מלחמת האזרחים והמחיר של הישרדות המשטר

מ-1918 התפתחה מלחמת האזרחים הרוסית למאבק רחב, אלים ומבולבל בהרבה מהתיאור הפשוט של "אדומים נגד לבנים". לצד הצבא האדום והצבאות הלבנים פעלו תנועות לאומיות, כוחות איכרים, קבוצות פוליטיות אחרות וצבאות זרים. ועדיין, השאלה המרכזית הייתה אם הבולשביקים יישארו בשלטון.

בתנאי המלחמה הנהיגה הממשלה שורת צעדים שנודעו כקומוניזם מלחמתי. המדינה הרחיבה את שליטתה בתעשייה, אסרה במידה רבה מסחר פרטי והחרימה תבואה מן האיכרים כדי להאכיל את הצבא ואת הערים. המדיניות נועדה לאפשר למשטר לשרוד, אבל היא לוותה בקריסה חריפה של הייצור, בשוק שחור עצום, בהתנגדות כפרית ובמצוקה הולכת וגוברת.

במקביל החריף הדיכוי הפוליטי. בספטמבר 1918 הוכרז הטרור האדום, שבמסגרתו הפעילה הצ'קה מעצרים, בני ערובה והוצאות להורג נגד מי שנתפסו כאויבי המשטר. לא קיים מספר מוסכם אחד לקורבנות, והערכות המחקר שונות מאוד זו מזו, ולכן מוטב שלא להעמיד פנים שקיימת כאן סטטיסטיקה נקייה. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא שהטרור נעשה מדיניות מדינתית ושאלת האשמה האישית הוכפפה לא פעם להשתייכות פוליטית או חברתית.

ההקצנה התרחשה על רקע מלחמת אזרחים שבה גם הצדדים האנטי-בולשביקיים הפעילו אלימות וטרור. ההקשר חשוב, אבל הוא אינו מבטל את העובדה שהשימוש המאורגן באלימות פוליטית היה חלק ממשטרו של לנין ולא המצאה מאוחרת של סטלין.

הכדורים שלא הרגו את לנין

ב-30 באוגוסט 1918, לאחר שנאם במפעל במוסקבה, נורה לנין ונפצע קשה. פָאנִי קַפְּלָן, מהפכנית סוציאליסטית-רבולוציונרית לשעבר, נעצרה והודתה שירתה בו. היא הוצאה להורג ימים אחדים לאחר מכן. ניסיון ההתנקשות היה אחד הגורמים ששימשו את המשטר להצדקת ההסלמה בטרור האדום.

אלא שכאן ראוי להיזהר מן הנוסח הפשוט שמופיע בספרי היסטוריה רבים. מחקר היסטורי מאוחר הצביע על סתירות בעדויות ועל בעיות בחקירת הירי והעלה ספק בשאלה אם קפלן אכן הייתה היורה. מחקר רפואי עדכני שבחן את מצבה הראייתי הגיע למסקנה שהפגיעה בראייתה כנראה לא מנעה ממנה לבצע את הירי, אך גם הוא אינו פותר את המחלוקת ההיסטורית בדבר זהות היורה. לכן העובדה הבטוחה היא שקפלן נעצרה, הודתה והוצאה להורג; שאלת הפרטים המדויקים של ניסיון ההתנקשות אינה סגורה לחלוטין.

לנין שרד. שני קליעים פגעו בו, והוא חזר לעבוד. שנים אחר כך ניסו רופאים והיסטוריונים לקשור בין הפציעות לבין מצבו הבריאותי המאוחר, אך הנתיחה שלאחר המוות והמחקר הרפואי מצביעים בעיקר לכיוון אחר.

המהפכה מנצחת, והמדינה כמעט קורסת

עד 1920 וראשית 1921 הביס הצבא האדום את הכוחות הלבנים המרכזיים. מבחינה צבאית המשטר ניצל. מבחינה כלכלית התמונה הייתה כמעט הפוכה. הייצור התעשייתי התמוטט, ערים איבדו חלק גדול מאוכלוסייתן, המטבע נשחק, החקלאות נפגעה והחרמות התבואה עוררו התנגדות קשה בקרב האיכרים. רעב כבד היכה במדינה.

והפעם ההתקוממות לא באה רק מאויבים ותיקים של הבולשביקים. במרץ 1921 מרדו מלחים וחיילים בבסיס הימי קרונשטאדט, שהיה מזוהה בעבר עם התמיכה הרדיקלית במהפכה. המורדים דרשו בין היתר בחירות חופשיות יותר לסובייטים והפסקת החרמת התבואה. הצבא האדום דיכא את המרד בכוח.

עבור לנין היה זה אות לכך שהמשך הדרך הקודמת עלול לסכן את כל מה שנבנה. באותו חודש הציג בקונגרס העשירי של המפלגה את המדיניות הכלכלית החדשה. החרמת התבואה הוחלפה במס, מסחר פרטי בהיקף מוגבל הותר מחדש, ועסקים קטנים וחלק מן הפעילות הכלכלית הפרטית קיבלו מרחב פעולה. המדינה המשיכה לשלוט בבנקים, בסחר החוץ ובחלקים הגדולים והאסטרטגיים של התעשייה.

זה היה מהלך אופייני ללנין במובן מסוים. האיש שידע להיות נוקשה עד קיצוניות ברגע אחד ידע גם לבצע נסיגה חדה כאשר סבר שהמציאות מחייבת אותה. הוא הציג את המדיניות הכלכלית החדשה כנסיגה זמנית ולא כוויתור על הסוציאליזם. מבחינתו, השאלה לא הייתה אם נשמרה טוהר התאוריה, אלא אם המשטר ישרוד מספיק זמן כדי להמשיך את המהפכה.

מהפכה רוסית או מהפכה עולמית?

לנין מעולם לא חשב שהמהפכה הרוסית אמורה להישאר עניין רוסי בלבד. בשנת 1919 הוקם האינטרנציונל הקומוניסטי, הקומינטרן, שנועד לקדם תנועות מהפכניות בעולם. הציפייה הראשונית הייתה שרוסיה לא תישאר לאורך זמן מדינה סוציאליסטית מבודדת ושמהפכות נוספות, במיוחד באירופה, ישנו את מאזן הכוחות.

המהפכה האירופית הגדולה שלנין קיווה לה לא התרחשה. בראשית שנות העשרים היה עליו להתמודד עם מצב שכתביו המוקדמים לא תכננו בפירוט: משטר קומוניסטי המחזיק בשלטון במדינה ענקית, רוב אוכלוסייתה איכרית, כלכלתה חרבה והיא מוקפת בעולם שאינו הולך בעקבותיה.

ככל שהתברר שהמהפכה אינה מתפשטת במהירות, נעשתה בניית המדינה הסובייטית עצמה משימה מרכזית. והיא הביאה עמה מחלוקת חדשה, הפעם על צורתה של המדינה.

לידת ברית המועצות

לאחר מלחמת האזרחים התקיימו כמה רפובליקות סובייטיות שהיו קשורות זו בזו הן מבחינה צבאית והן באמצעות המפלגה הקומוניסטית. השאלה הייתה כיצד לחבר אותן מבחינה חוקתית. סטלין, שכיהן כקומיסר לענייני לאומים ובהמשך נעשה מזכיר כללי של המפלגה, תמך בתוכנית שלפיה הרפובליקות המרכזיות ישולבו במידה רבה בתוך המסגרת הרוסית. לנין התנגד לכך והעדיף איחוד פדרטיבי שבו הרפובליקות יצטרפו לכאורה כיחידות שוות למדינה חדשה.

ב-30 בדצמבר 1922 התכנס הקונגרס הראשון של הסובייטים של ברית המועצות במוסקבה. רוסיה הסובייטית, אוקראינה הסובייטית, בלארוס הסובייטית והפדרציה הטרנסקווקזית יצרו יחד את ברית הרפובליקות הסובייטיות הסוציאליסטיות. המדינה שתגדיר חלק גדול מן המאה ה-20 קיבלה שם ומסגרת רשמית. אלא שבדיוק בשלב שבו הפכה המהפכה למדינה חדשה, האיש שהוביל אותה כבר התקשה להשתתף בניהולה.

הגוף מתחיל לבגוד במהפכן

בשנת 1922 החלה בריאותו של לנין להידרדר במהירות. לאחר ניתוח להסרת אחד הקליעים שנותרו בגופו מניסיון ההתנקשות, לקה במאי באירוע מוחי שפגע בצדו הימני וביכולת הדיבור שלו. הוא התאושש במידה מסוימת ואף שב לעסוק בעניינים פוליטיים, אך בדצמבר הגיע אירוע מוחי נוסף. הקריירה הפוליטית שלו, למעשה, כבר נכנסה לשלב הסיום.

בתוך המחלה ניסה עדיין להשפיע על עתיד המפלגה. בדצמבר 1922 ובינואר 1923 הכתיב סדרת הערות שנודעו לאחר מכן כ"מכתב לקונגרס" או "צוואתו של לנין". הוא העריך את בכירי ההנהגה, הזהיר מפני עימות אפשרי בין סטלין לטְרוֹצְקִי ובתוספת מ-4 בינואר הציע לשקול את הדחת סטלין מתפקיד המזכיר הכללי בשל אופיו והתנהגותו.

היחסים בין השניים הידרדרו גם בעקבות התנהגותו של סטלין כלפי קרופסקאיה והמחלוקת על שאלת הלאומים. במרץ 1923 אף הכתיב לנין מכתב אישי לסטלין שבו מחה על יחסו לאשתו. זו הייתה אחת ההתערבויות הפוליטיות האחרונות שלו.

באותו חודש לקה באירוע מוחי שלישי. הוא איבד במידה רבה את יכולת הדיבור ונעשה תלוי בסובבים אותו. המהפכן שכתב אלפי עמודים, ניהל ויכוחים ללא סוף וידע להכריע מפלגה באמצעות ניסוח חד, כמעט נאלם.

איך מת ולדימיר לנין?

ב-21 בינואר 1924 מת לנין באחוזת גורקי, בגיל 53. המחלה שהובילה למותו הייתה מחלת כלי דם חמורה במוח. הנתיחה שלאחר המוות גילתה טרשת עורקים יוצאת דופן בעורקי המוח, שחלקם היו קשים ומסוידים מאוד. הממצאים מתיישבים עם סדרת האירועים המוחיים האיסכמיים שמהם סבל.

במהלך השנים הוצעו הסברים אחרים, ובהם עגבת עצבית או השפעה של פציעות הירי מ-1918. עם זאת, בדיקות שנערכו בחייו לא סיפקו ראיה לעגבת, והמחקר הרפואי המודרני רואה בטרשת העורקים החמורה את ההסבר המתאים ביותר לאירועים המוחיים החוזרים. גם העובדה שאביו מת בגיל צעיר יחסית מאירוע מוחי הובילה חוקרים להעלות אפשרות של נטייה משפחתית למחלת כלי דם מוקדמת. זו אפשרות רפואית, לא אבחנה גנטית מוכחת.

לנין מת, אבל השלטון לא מיהר לאפשר לו להיעלם. גופתו נחנטה והוצבה במאוזוליאום בכיכר האדומה במוסקבה, למרות התנגדותה של קרופסקאיה להפיכת בעלה למושא פולחן. סביב דמותו נבנה בהדרגה פולחן ממלכתי, ושמו הפך למקור לגיטימציה עבור המערכת הפוליטית שהותיר אחריו.

מהי מורשת לנין?

כמעט בלתי אפשרי לדבר על לנין מבלי להיכנס מיד לוויכוח. במשך עשרות שנים הציגה אותו המסורת הסובייטית כמייסד המדינה וכמנהיג כמעט חסר פגמים. מתנגדיו תיארו אותו לעיתים כנקודת ההתחלה הישירה לכל מה שיבוא אחר כך תחת סטלין. שתי הגרסאות נוחות מפני שהן פשוטות. ההיסטוריה נוחה פחות.

לנין אכן הוביל מהפכה שהפילה את הממשלה הזמנית והקים מערכת פוליטית חדשה. בתקופתו נבנו מוסדות של שלטון מפלגתי ריכוזי, הוקמה משטרה פוליטית, דוכאו יריבים, פורקה האספה המכוננת והטרור שימש כלי מדינתי. אלה אינם דברים שסטלין המציא מאפס לאחר מותו של לנין.

אבל מכאן לא נובע שכל פרט במשטר הסטליניסטי היה תוצאה בלתי נמנעת של החלטה שקיבל לנין. בשנותיו האחרונות הוא התנגד לריכוז כוחו של סטלין, חשש מן הביורוקרטיזציה של המדינה, התווכח על יחס המרכז הרוסי ללאומים האחרים ויזם את המדיניות הכלכלית החדשה, שהייתה רחוקה מאוד מן הקולקטיביזציה הכפויה שתבוא בסוף שנות העשרים ובשנות השלושים. שאלת מידת הרצף בין לניניזם לסטליניזם נותרה מחלוקת היסטוריוגרפית אמיתית, ולא בעיה שניתן לפתור בסיסמה אחת.

גם יחסו לדמוקרטיה נותר בלב הוויכוח. לנין האמין בשלטון מעמדי ובתפקיד מוביל למפלגה המהפכנית, והמערכת שנבנתה בהנהגתו נעשתה חד-מפלגתית. מצד שני, הוא פעל מתוך עולם פוליטי שבו מלחמה, קריסת מדינה, מהפכה ומלחמת אזרחים התחברו זו לזו בקצב בלתי רגיל. ההקשר מסביר חלק מן הבחירות. הוא אינו מוחק אותן.

אולי זו הסיבה שלנין ממשיך להיות דמות מטרידה כל כך מבחינה היסטורית. קל יותר לעסוק במנהיגים שכשלו לחלוטין או ניצחו בלי לשנות את כללי המשחק. לנין עשה דבר מסובך יותר: הוא הקדיש את חייו לבניית ארגון שיתפוס את השלטון, הצליח בכך, ואז נדרש לגלות מה עושים ביום שאחרי.

כאשר נולד בסימבירסק בשנת 1870, האימפריה הרוסית נראתה קבועה כמעט כמו הגאוגרפיה שלה. כאשר מת 54 שנים אחר כך, הצאר לא היה, האימפריה לא הייתה, הממשלה הזמנית הייתה זיכרון קצר וברית המועצות תפסה את מקומה על המפה. לנין לא הספיק לראות לאן תוביל המדינה הזאת תחת יורשיו. אבל קשה למצוא אדם יחיד שהיה מעורב באופן ישיר יותר ביצירת התנאים שבהם היא נולדה.

הסיפור של לנין מסתיים כאן, אבל הוא פותח כמעט כל דלת אפשרית אל ההיסטוריה של המאה ה-20: המהפכה הרוסית, סטלין, מלחמת האזרחים, הקומוניזם ומלחמת העולם הראשונה.

אם הגעתם עד לכאן, המשיכו לכתבה הבאה באתר, ואם מצאתם פרט שהפתיע אתכם, שתפו את הכתבה עם מישהו שעדיין חושב שההיסטוריה היא רק רשימת תאריכים.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.