סֶרְג'יוּ צֶ'לִיבִּידָאקֶה ניצח על כמה מהתזמורות החשובות באירופה, לימד דורות של מוזיקאים וסירב לקבל את הרעיון שמוזיקה חיה יכולה להיכלא בתקליט. ■ הקריירה שלו נעה בין ברלין ההרוסה שלאחר המלחמה, זן בודהיזם, סכסוכים מקצועיים ומאבק משפטי ממושך, עד לחזרתו המאוחרת ומלאת משמעות אל הפילהרמונית של ברלין.
ברלין, 1945. מלחמת העולם השנייה אך זה הסתיימה והתזמורת הפילהרמונית של ברלין נותרה בלי המנצח הקבוע ובלי המחליף שהספיק לתפוס את מקומו, אך מוזיקאי רומני צעיר יחסית, שרק זמן קצר קודם לכן זכה בתחרות ניצוח של תזמורת הרדיו של ברלין, מצא את עצמו לפתע מול אחת התזמורות החשובות באירופה. שמו היה סֶרְג'יוּ צֶ'לִיבִּידָאקֶה, והוא עתיד היה לבלות יותר מחמישה עשורים בניסיון לשכנע את המוזיקאים והקהל כי מוזיקה איננה חפץ שאפשר לשמר, לשחזר ולהפעיל מחדש בלחיצת כפתור, אלא התרחשות חד פעמית שמתקיימת רק כאשר האולם, הנגנים, המנצח והצליל נפגשו בתנאים הנכונים.
צֶ'לִיבִּידָאקֶה, מנצח, מלחין, תאורטיקן מוזיקלי ומורה רומני, שניצח על הפילהרמונית של ברלין, הפילהרמונית של מינכן, עבד בתזמורת הרדיו השוודית, תזמורת הרדיו של שטוטגרט, תזמורות בצרפת, דנמרק ובריטניה, וכן היה מעורב בפעילות חינוכית רחבה באיטליה, גרמניה, ארצות הברית וצרפת. במקביל, תפיסתו המוזיקלית הושפעה עמוקות מהזן הבודהיסטי. הוא התנגד נחרצות לפרסום מסחרי של ביצועיו בעודו בחיים משום שסבר כי האזנה מחוץ לאולם הקונצרטים אינה יכולה להוליד את אותה "חוויה טרנסצנדנטלית" שחיפש. האירוניה, שאולי הייתה מוצאת חן בעיניו פחות מהמוזיקה עצמה, היא שלאחר מותו דווקא ההקלטות החיות שהשאיר הפכו לחלק מרכזי ממורשתו.
מוצרט הרומני?
סֶרְג'יוּ צֶ'לִיבִּידָאקֶה נולד בקיץ 1912. אביו היה ממוצא יווני ואמו רומנייה. האב, דֶמוֹסְטֶנֶה צֶ'לֶבִּידָאקִי, נולד בגאלאץ והיה לקצין פרשים בצבא רומניה, ובהמשך כיהן כמושל מחוז יאשי. אמו, מָרִיָה צֶ'לֶבִּידָאקִי, לבית בראטיאנו, נולדה בעיר הקטנה רומן שבחבל מולדביה ברומניה, שם שימש אביה כפקיד ממשלתי. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה ליאשי, ושם גדל. כבר בגיל 4 אילתר צ'ליבידאקה על הפסנתר. ילדותו ונעוריו התנהלו בתוך מסלול לימודים מסורתי שכלל מתמטיקה, פילוסופיה ומוזיקה, שילוב תחומים שעתיד להמשיך ללוות אותו גם כאשר יחליף את ספסל הלימודים בדוכן המנצחים. אביו תכנן עבורו עתיד שונה לחלוטין. מבחינתו, הבן אמור היה לפתח קריירה פוליטית ברומניה. אלא שצ'ליבידאקה לא נענה לתסריט המשפחתי. אביו שלח אותו לבוקרשט ולאחר מכן לפריז להמשך לימודיו, אך בשנת 1936 עשה הבן בחירה שתכריע את שארית חייו: הוא נרשם לאקדמיה למוזיקה בברלין.
אפילו שמו השתנה, אם כי לא מרצונו. הרשויות הגרמניות שינו בטעות את שם המשפחה צֶ'לֶבִּידָאקִי לצ'ליבידאקה ומאותו זמן זו הייתה הצורה שבה נודע בעולם. בברלין למד קומפוזיציה אצל הַיינְץ טִיסֶן, וניצוח אצל קוּרְט תוֹמָאס, וַלְטֶר גְמַיינְדְל ופְרִיץ שְׁטַיין. במקביל המשיך ללימודי דוקטורט באוניברסיטת פרידריך וילהלם. שם למד פילוסופיה אצל נִיקוֹלַאי הַרְטְמַן ואֶדוּאַרְד שְׁפְּרַנְגֶר, ומוזיקולוגיה אצל אַרְנוֹלְד שֶׁרִינְג וגֵאוֹרְג שׁוּנֶמַן. עבודת הדוקטור שלו עסקה בז'וֹסְקֶן דֶה פְּרֶה, ואת התואר קיבל בשנת 1944.
במהלך שנות הארבעים היה צ'ליבידאקה גם בן זוגה ומלווה של הרקדנית והכוריאוגרפית ילידת רומניה אִירִיס בַּרְבּוּרָה. במקביל התרחש בברלין מפגש אחר, אינטלקטואלי ורוחני יותר, שישנה את יחסו למוזיקה. מורהו מַרְטִין שְׁטַיינְקֶה הכיר לו את הזן הבודהיסטי. צ'ליבידאקה, שנולד כנוצרי אורתודוקסי ולמד פילוסופיה, מצא בו דרך מחשבה שתמשיך ללוות אותו כל חייו.
בריאיון שנערך ב-1986 ניסח זאת במפורש:
המשפט הזה לא נשאר הערת שוליים ביוגרפית. הוא הפך למפתח כמעט הכרחי להבנת הדרך שבה צ'ליבידאקה חשב על מוזיקה, על זמן ועל מה שאפשר או אי אפשר לקחת הביתה בתום קונצרט.
לנצח על הפילהרמונית של ברלין, 1945
הדרך לפילהרמונית של ברלין נפתחה בעקבות רצף נסיבות טראגי בסופה של מלחמת העולם השנייה. וִילְהֶלְם פוּרְטְוֶונְגְלֶר לא היה יכול באותה עת לנצח על התזמורת עד לסיום הליך הדה-נאציפיקציה שלו. לֵאוֹ בּוֹרְכַרְד, שקיבל אישור מהכוחות האמריקאים בברלין לנצח על התזמורת, נורה למוות במהלך נסיעה לילית במכונית.
באותו זמן ממש זכה צ'ליבידאקה בתחרות שאורגנה בידי תזמורת הרדיו הסימפונית של ברלין. הפילהרמונית, שנזקקה למחליף, לקחה אותו מתזמורת הרדיו והעמידה אותו בראשה. כך הפך למנהל המוזיקלי הכללי הצעיר ביותר של התזמורת הפילהרמונית של ברלין והוא שימש למנצח הראשי שלה בין השנים 1945 ל-1952.
עבור אדם שקיבל את תואר הדוקטור שלו רק ב-1944, המעבר היה חד כמעט בצורה בלתי סבירה. בתוך זמן קצר הוא עבר מהאקדמיה אל מרכז החיים המוזיקליים של ברלין שלאחר המלחמה. בשנת 1946 כבר תועד כמנצח על הפילהרמונית. בשנת 1947, לאחר השלמת הליך הדה-נאציפיקציה של פוּרְטְוֶונְגְלֶר, חזר המנצח הוותיק לעבוד עם הפילהרמונית. מכאן ואילך ניצחו הוא וצ'ליבידאקה על התזמורת לסירוגין.
אלא שהיחסים בין צ'ליבידאקה להנהלת התזמורת לא היו פשוטים. הוא עורר מחלוקות בשל השקפותיו בנוגע לגילם של חלק מהנגנים ובשל יחסו השנוי במחלוקת להקלטות. כשפורטוונגלר מת בשנת 1954, אפשר היה להניח שהמנצח הרומני, שכבר עמד שנים מול התזמורת, יירש אותו באופן רשמי. אלא שהנהלת הפילהרמונית חשבה אחרת. היא בחרה בהֶרְבֶּרְט פוֹן קָרָאיָאן. הפרידה הייתה ממושכת באופן יוצא דופן. חלפו 37 שנים לפני שצ'ליבידאקה והפילהרמונית של ברלין ישתפו שוב פעולה.
ארבעה עשורים מחוץ לברלין
החמצת המינוי בברלין לא סיימה את הקריירה של צ'ליבידאקה. למעשה, היא פיזרה אותה ברחבי אירופה. הוא עבד עם תזמורות רדיו בשטוקהולם, בשטוטגרט ובפריז, ובמהלך השנים ניצח על התזמורת הסימפונית הלאומית של רשות השידור האיטלקית, תזמורת רדיו צרפת, התזמורת הסימפונית של הרדיו השוודי, בתזמורת הסימפונית של רדיו שטוטגרט, בתזמורת הסימפונית הלאומית הדנית ובתזמורת הסימפונית של לונדון.
בבריטניה עבד גם בשלהי שנות הארבעים ובשנות החמישים. חלק מהנוכחות שלו שם נבע ממאמצי הקידום של הפסנתרנית אַיילִין ג'וֹיס ושל בן זוגה, שהיה סוכן אמנים. ג'ויס, שעבדה עם מנצחים רבים, חשה שהוא האמן היחיד שהצליח ״למלא את נשמתה״, כדבריה. מבחינת ג'ויס, צ'ליבידאקה היה המנצח הגדול ביותר שעמו עבדה. האמירה התאימה היטב לדימוי שנוצר סביבו לאורך השנים: מנצח שלא הסתפק בדיוק טכני, אלא ביקש להגיע אל משהו שלדעתו נמצא מעבר לביצוע הצלילים עצמם.
בשנת 1970 קיבל את פרס סונינג של דנמרק. בשנת 1979 החל הפרק הארוך והמרכזי האחרון בקריירה שלו בעולם התזמורות, כאשר התמנה למנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של מינכן. בתפקיד הזה נשאר עד מותו.
המורה שסירב להפוך את הידע למועדון סגור
למרות תהילתו כמנצח, צ'ליבידאקה ראה בהוראה אחת הפעילויות החשובות בחייו. מבחינתו לא היה מדובר בתוספת מכובדת לקריירה של אמן מפורסם, אלא בחלק מרכזי מהעבודה עצמה.
הוא לימד מוזיקה ופנומנולוגיה מוזיקלית באקדמיה המוזיקלית קיג'יאנה בסיינה שבאיטליה, באוניברסיטת מיינץ בגרמניה, במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה שבפנסילבניה, בפסטיבל המוזיקה של שלזוויג-הולשטיין בגרמניה ובשנותיו המאוחרות גם בסקולה קנטורום בפריז. במערב גרמניה לימד בקביעות בבית הספר הגבוה למוזיקה במיינץ, ובשנת 1984 לימד במכון קרטיס בפילדלפיה.
אחד המאפיינים החריגים של פעילותו החינוכית היה שהקורסים שלו היו לעיתים קרובות פתוחים לכל מי שרצה להשתתף, ללא תשלום. מנצח בעל מעמד בינלאומי, שנודע גם בדרישותיו הקפדניות מהתזמורות שעמדו מולו, לא ראה הכרח להפוך את המפגש הלימודי למוצר מוגבל לקבוצה קטנה של תלמידים משלמים. כך, בין תלמידיו הבולטים נמנו אֶנְרִיקֶה גַרְסִיָה אַסֶנְסְיוֹ, קוֹנְרַד פוֹן אַבֶּל, פְרַנְסוּאַה בֶּרְנְיֶה, רַפָאֶלֶה נָאפּוֹלִי, רוֹנִי רוֹגוֹף, בֶּרְנְהַרְד זִיבֶּרֶר, מַרְקַנְד תָאקַר ונִילְס-גֶרַן אַרֶסְקוּג. בשנת 1984 תועד כשהוא נותן שיעור ניצוח במכון קרטיס לתלמיד דֵיוִד בֶּרְנַרְד.
אולי יעניין אותך
המנצח שהתנגד להקלטות
קשה לכתוב על צ'ליבידאקה בלי להגיע במהירות לסוגיית ההקלטות, מפני שזו הפכה כמעט לסמל המסחרי של מי שהתנגד לעצם הרעיון של סמלים מסחריים. במהלך חייו סירב לאפשר הפצה מסחרית של ביצועיו. הסיבה לא הייתה חשש טכני מפני אולפן הקלטות, וגם לא משום שלא תועד. כמעט כל פעילות הקונצרטים שלו הוקלטה בצורה כלשהי, והוא הסכים לשידורי רדיו חיים. ההתנגדות הייתה עקרונית: לדעתו, המאזין אינו יכול לחוות מחוץ לאולם הקונצרטים את אותה "חוויה טרנסצנדנטלית" שאותה ביקש ליצור במפגש החי.
במילים אחרות, הבעיה מבחינתו לא הייתה שהמיקרופון אינו נאמן מספיק. הבעיה הייתה שההקלטה מציעה למאזין דבר אחר, תעתיק של ביצוע שהיה תלוי ברגע מסוים, באולם מסוים ובמערכת יחסים מסוימת בין המנצח, הנגנים והאקוסטיקה. צ'ליבידאקה תיאר את יצירת המוזיקה כהצטברות של אלפי "לא" שבסופה מגיע "כן" אחד, ברגע שבו כל התנאים הנדרשים נאספים יחד במהלך הקונצרט. המטרה הייתה החוויה החיה והיכולת להיות בתוך הרגע.
תפיסתו הושפעה מהזן הבודהיסטי ומעקרונות כגון "איצ'י-גו איצ'י-אה", שנקשרו מבחינתו לחד הפעמיות של ההתנסות. החוויה הטרנסצנדנטלית שאותה חיפש אינה מתקיימת, לדעתו, באמצעות שחזור מכני של מה שכבר קרה. הפרדוקס נעשה חריף במיוחד לאחר מותו. כי חלק גדול מהקלטות הקונצרטים שלו יצא לאור בכל זאת, בחברות גדולות ובהן EMI ודויטשה גרמופון, בהסכמת משפחתו. מי שסירב לראות בהקלטה ייצוג אמיתי של המוזיקה שלו הפך בדיעבד למנצח שרבים מהמאזינים מכירים בעיקר באמצעות ההקלטות הללו.
קצב שלא קיים מחוץ לאולם
היחס להקלטות היה קשור ישירות גם לשאלה אחרת שהפכה למזוהה עם צ'ליבידאקה: הטמפו. ביצועים רבים שלו מהשנים המאוחרות היו בעלי מקצב איטי מהמקובל. הדבר נשמר היטב בהקלטות החיות. עם זאת, ביצועים מוקדמים יותר, ובעיקר קטעים מהירים, יכלו לנוע בכיוון ההפוך לחלוטין ולעבור בהרבה את סימוני המטרונום.
מבחינתו של צ'ליבידאקה, ביקורת על הקצב הנשמע בהקלטה החמיצה את הדבר שעליו ביקשה לדבר. הקלטה, לטענתו, אינה הביצוע עצמו, ולכן אי אפשר לשפוט באמצעותה באמת את הקצב שהיה נכון ברגע הקונצרט. החלל האקוסטי שבו נשמע הקונצרט השפיע ישירות, לפי תפיסתו, על האפשרות שתיווצר אותה חוויה טרנסצנדנטלית. האקוסטיקה אינה מסגרת פסיבית שהמוזיקה מתרחשת בתוכה, אלא אחד התנאים שמעורבים בעיצוב הביצוע. חלל מסוים עשוי לגרום לנגנים לנגן מהר יותר או לאט יותר בהתאם למה שקורה בזמן אמת.
כאשר שומעים בבית הקלטה של אותו קונצרט, האקוסטיקה של החדר שבו נמצא המאזין כבר אינה יכולה להשפיע על הנגנים שכבר ניגנו לפני שנים. לכן מבחינתו מדובר במצב שאינו שקול כלל להתרחשות המקורית. אולי אין פלא שהקלטותיו נשמעות שונות כל כך מחלק גדול מהרפרטואר המוקלט המקובל. בעיני חלק מן המאזינים הן נעשו לפריטי אספנות ולביצועים חד פעמיים, יותר מאשר ל"הקלטות ייחוס" שמהן אמורים ללמוד כיצד יצירה מסוימת אמורה להישמע.
אחד הרגעים שבהם נדמה היה שאידאל "הרגע החי" שלו אכן התממש התרחש בשנת 1984 בקרנגי הול. צ'ליבידאקה ניצח שם על תזמורת מכון קרטיס. מבקר הניו יורק טיימס ג'וֹן רוֹקְוֶול תיאר את הקונצרט כטוב ביותר ששמע במהלך 25 שנות ביקוריו בקונצרטים.
צ'ליבידאקה על המסך
עוד לפני שהפך בעצמו לנושא של סרטים, הופיע צ'ליבידאקה בקולנוע בתפקיד הטבעי ביותר עבורו: מנצח. בשנת 1952 השתתף בסרט "Ambassadors of Music", שבו ניצח על הפילהרמונית של ברלין בביצוע הפתיחה ל"אגמונט" מאת לוּדְוִיג וַן בֶּטְהוֹבֶן.
בהמשך כבר הועמד הוא עצמו במרכז. שני סרטים תיעודיים גדולים הוקדשו לו. הראשון, "Celibidache, let it evolve", נוצר בידי יַאן שְׁמִידְט-גַארֶה. השני, "Celibidache's Garden", נוצר בידי בנו סֶרְג' אִיוֹאַן צֶ'לֶבִּידָאקִי. הקשר הקולנועי המשפחתי יקבל שנים לאחר מותו ממד נוסף, כאשר הבן יחזור אל חייו של אביו לא רק באמצעות סרט תיעודי אלא בדרמה ביוגרפית רחבת היקף, שעליה יסופר בהמשך.
מינכן והצד הקשה של דוכן המנצחים
משנת 1979 ועד מותו היה צ'ליבידאקה המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית של מינכן. זה היה מן התפקידים המרכזיים והממושכים ביותר בקריירה שלו, אך גם המקום שבו נקשרה בשמו מחלוקת קשה סביב התנהגות מפלה. במרכז הפרשה עמדה הטרומבוניסטית אַבִּי קוֹנַנְט. המחלוקת הפכה למאבק משפטי שנמשך 12 שנה במהלך תקופת כהונתו של צ'ליבידאקה בפילהרמונית של מינכן.
צ'ליבידאקה טען כי לקוננט חסרות "העוצמה הנחוצה" ו"האמפתיה הרגשית" הדרושות כדי להוביל את קבוצת הטרומבונים. היא התבקשה לעבור לכיסא השני בתזמורת. הטענות לא נשארו בגבולות חדר החזרות או משרד ההנהלה. הן הגיעו לבתי המשפט. צ'ליבידאקה עצמו לא הוזמן להעיד במשפטים. בסופו של ההליך פסקו בתי המשפט לטובתה של קוננט. אחת התוצאות הייתה שקוננט קיבלה שכר זהה לזה ששולם לעמיתיה הגברים.
הפרשה היא חלק בלתי נפרד מהביוגרפיה המקצועית שלו. לצד תדמית המורה הפותח את שיעוריו ללא תשלום ומחפש באמצעות המוזיקה חוויה שחורגת מן הטכני, ניצבת גם מערכת יחסים מקצועית שהובילה למאבק משפטי בן יותר מעשור ולהכרעה לטובת הנגנית שהתנגדה להורדתה במעמד.
החזרה לברלין אחרי 37 שנה
אם יש רגע בקריירה של צ'ליבידאקה שנראה כמעט כאילו נכתב מראש עבור ביוגרפיה קולנועית, הוא התרחש ב-31 במרץ 1992. מאז שנות החמישים לא שב לשיתוף פעולה עם הפילהרמונית של ברלין. הוא נותר מחוץ לתזמורת במשך 37 שנים מאז שנדחק הצדה במאבק הירושה שלאחר מות פוּרְטְוֶונְגְלֶר. רק בעקבות יוזמת נשיא מערב גרמניה, רִיכַרְד פוֹן וַייצְזֶקֶר, נפתח הפתח לחזרה.
ווייצזקר ביקש מצ'ליבידאקה לשוב למערב ברלין ולנצח פעם נוספת על הפילהרמונית של ברלין, כמחווה שנועדה לסמל את סיום הקומוניזם באירופה ואת איחוד גרמניה. ב-31 במרץ 1992 עמד צ'ליבידאקה שוב מול התזמורת. היצירה שניצח עליה הייתה הסימפוניה השביעית של בְּרוּקְנֶר.
כך נסגר, לפחות לרגע אחד, מעגל שהחל בברלין של 1945. המנצח שנבחר כמעט במקרה בעקבות מות קודמו, נאלץ לחלוק את התזמורת עם פורטוונגלר, לא קיבל את המינוי לאחר מותו ונעלם ממנה במשך כמעט ארבעה עשורים, חזר אל אותו גוף מוזיקלי באירוע שנשא הפעם משמעות אירופית ופוליטית רחבה יותר.
החיים מחוץ לדוכן המנצחים
בשנת 1965 נישא צ'ליבידאקה ליוֹאַנָה פְּרוֹקוֹפִּיֶה דוּמִיטְרֶסְקוּ, שחיה בין השנים 1924 ל-2012. ב-19 ביוני 1968 נולד בנם היחיד, סֶרְג'יוּ אִיוֹאַן צֶ'לִיבִּידָאקֶה, שכונה "סרג'". הבן עתיד למלא תפקיד מרכזי בשימור דמותו של אביו. הוא ביים את הסרט התיעודי "Celibidache's Garden", ובהמשך גם את הסרט העלילתי הביוגרפי "העניבה הצהובה".
ככל שהתקרב צ'ליבידאקה לסוף חייו, המשיך לנצח, ללמד ולפתח את תפיסתו המוזיקלית. פעילותו כמורה נותרה מרכזית, וכך גם עבודתו עם הפילהרמונית של מינכן. הוא מת באוגוסט 1996, בגיל 84, בנמור, סמוך לפריז ונקבר בבית העלמין Cimetière de Neuville sur Essonne.
במובן אחד, מותו חולל בדיוק את מה שהתנגד לו בחייו. הקלטות שהוא לא רצה לפרסם הפכו זמינות. חברות תקליטים גדולות הוציאו אותן באישור משפחתו. הרגע החד פעמי, שלטענתו אינו ניתן לשחזור, החל לעבור מיד ליד בצורת תקליטים והקלטות מסחריות. ייתכן שאין דרך אירונית יותר להמשיך את הוויכוח עם אדם גם לאחר מותו.
"העניבה הצהובה": הבן מביים את האב
הקשר של משפחת צ'ליבידאקה לקולנוע הגיע לשיא חדש בשנת 2025 עם "The Yellow Tie", "העניבה הצהובה", וברומנית "Cravata Galbenă". זהו סרט דרמה ביוגרפי שביים וכתב יחד סרג' איוֹאַן צ'ליבידאקה, בנו של המנצח. הסרט עוסק באביו, סרג'יו צ'ליבידאקה, כמנצח וכמלחין. המפיקה הייתה אַדֶלָה, אשתו של סרג'. את צ'ליבידאקה מגלמים בשלבים שונים בֶּן שְׁנֶצֶר וג'וֹן מַלְקוֹבִיץ'. לצדם משתתפים בתפקידי משנה קֵייט פִילִיפְּס, מִירַנְדָה רִיצ'רְדְסוֹן, צ'רְלִי רוֹ ושׁוֹן בִּין.
עצם קיומו של הסרט מוסיף רובד מסקרן לסיפורו של אדם שהאמין כי חוויה אמנותית אמיתית תלויה בנוכחות בתוך הרגע. עשרות שנים לאחר מותו, בנו הפך את חייו ליצירה קולנועית שבה אדם אחר לובש את דמותו, והעבר נבנה מחדש עבור צופים שלא יכלו להיות באולמות שבהם ניצח.
אם הסיפור של צ'ליבידאקה גרם לכם לחשוב מחדש על ההבדל שבין לשמוע מוזיקה לבין להיות נוכחים כשהיא מתרחשת, אפשר להמשיך לקרוא באתר על האנשים והרגעים שבהם תרבות והיסטוריה נפגשו במקום הנכון ובזמן הנכון. ואם הכתבה הייתה שווה את הזמן שלכם, שתפו אותה עם מי שעדיין מאמין שכל מה שחשוב באמת נמצא בשירות הסטרימינג הקרוב למקום מגוריו.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
