מתחנת הרכבת הקטנה בדונייצק ועד למגרשים הבינלאומיים המפוארים, מועדון הכדורגל "שחטאר" חווה עליות ומורדות מטלטלות לאורך 90 שנות קיומו, בתקופה ששינתה את פני האזור כולו.

ב־3 באפריל 1936, בעיר סְטָלִינוֹ (כיום דּוֹנֶצְק), התקבלה החלטה גורלית להקים קבוצת כדורגל שתשקף את רוח האזור. המועדון, שזכה לשם "סְטַאחָאנוֹבֶץ" על שמו של מחדש תנועת הכורים אלכסיי סְטַאחָאנוֹב, נולד בלב תעשיית הפחם. ימים ספורים לאחר מכן, ב־9 באפריל, פורסמה בעיתון "סוציאליסטיצ'סקי דונבאס" הודעה רשמית: "בהחלטת המועצה העליונה לתרבות פיזית, מאורגנת בסְטָלִינוֹ קבוצת כדורגל לראווה. הקבוצה תמנה 22 שחקנים, הטובים ביותר בדונבאס, אשר ישוחררו מעבודתם בתחום הייצור".

המאמן הראשון שמונה להוביל את השחקנים היה נִיקוֹלָאי נָאוּמוֹב, שגם שיחק בעצמו כחלוץ מרכזי. הופעת הבכורה הרשמית נערכה ב-24 במאי 1936 במסגרת אליפות ברית המועצות מול "דִינָמוֹ" קאזאן לעיני 10,000 צופים, במשחק שהסתיים בהפסד 1:4. אולם, כבר ב-30 במאי רשמה הקבוצה את ניצחונה הראשון, 4:2 על "ספרטק" חרקוב וסיימה את אליפות האביב במקום השביעי. בהמשך הדרך, ב-5 בספטמבר 1936, נחנך אצטדיון "שחטאר", לאחר שהקבוצה נאלצה קודם לכן לארח את משחקיה באצטדיון ע"ש בָּאלִיצְקִי בגוֹרלוֹבְקָה. ב-23 במאי 1940 שודר לראשונה דיווח רדיו מהמשחק בין "סטאחאנובץ" ל"ספרטק" מוסקבה, ששודר לכל רחבי חבל דונבאס.

אולי יעניין אותך

שוחד במלחמה: על "מבצע מידאס" ומאבקה של אוקראינה בשחיתות

זלנסקי. מנשיא מחמד לנשיא במלחמה

אסון צ'רנוביל: השלכות לדורות

ZAZ. על יצרן הרכב האוקראיני שקרס

צללי המלחמה

ברם, פרוץ מלחמת העולם השנייה קטע את רצף העשייה. שחקנים רבים יצאו לחזית, ואלו שנשארו עבדו במפעלים הביטחוניים. לא היה פנאי לכדורגל ובקרבות נפלו השחקנים איוואן אוּסְטִינוֹב, איוואן פּוּטְיָאטוֹב, ולדימיר שְקוּרוֹב, איוואן גוֹרוֹבֶץ וּמִיכָאִיל וָאסִין.

לאחר שחרור חבל דונבאס ב־8 בספטמבר 1943 על ידי הצבא האדום, התקיים כבר כעבור חודשיים משחק הכדורגל הראשון של התקופה שאחרי המלחמה.

בשל הצורך לבנות את הקבוצה מחדש, היא הורדה לליגה השנייה. ביולי 1946 עברה האגודה שינוי מבני והפכה למועדון "שחטאר", שאיחד את כל גופי הספורט של מפעלי הפחם במדינה ובערים רבות הוקמו מועדוני כדורגל בחסות כורים שכונו בפשטות ״שחטאר״, כפי שמועדוני הכדורגל המשטרתיים כונו ״דינמו״ ומועדוני הספורט הצבאיים כונו ״צסק״א״ או ״סק"א״.

הדרך אל הצמרת ותור הזהב הראשון

בשנת 1947 הגיע אלכסיי קוֹסְטִילֶב ממוסקבה כדי לאמן את הקבוצה, שהגיעה למקום השני מבין 13 קבוצות בליגה. בשנת 1949 שבה "שחטאר" לדרג הבכיר של ברית המועצות, אך העונה הייתה קשה: הקבוצה רשמה 21 הפסדים ב-34 משחקים וסיימה במקום ה-18 האחרון. למרות התוצאה, היא נמנעה מירידה בזכות היעדר ליגה נמוכה יותר באותה עת. ב־1951 רשמה הקבוצה הישג שיא עם מקום שלישי ובאותה שנה יצאו השחקנים למסע משחקים ראשון מחוץ למדינה, בעיקר ברומניה ובבולגריה, שם הציגו מאזן של ארבעה ניצחונות ושתי תוצאות תיקו.

תור הזהב הגיע בשנות ה-60 תחת הדרכתו של אוֹלֶג אוֹשֶנְקוֹב, שהנחיל משמעת טקטית וביטחון עצמי. ב-1961 זכתה הקבוצה לראשונה בטורניר לאומי עם הזכייה בגביע ברית המועצות לאחר ניצחון 1:3 בגמר על מחזיקות הגביע "טוֹרְפֶּדוֹ מוסקבה", בזכות צמד של יוּרִי אַנָאנְצֶ'נְקוֹ. שנה לאחר מכן, ב-1962, הגנה הקבוצה על התואר בניצחון על "זְנָאמְיָה טְרוּדָה".

עידן המודרניזציה והשינויים הגדולים

בסוף שנות ה־90 עברה "שחטאר" תנופץת תשתית אדירה עם הקמת בית ספר לכדורגל ובניית מתקן האימונים "קִירְשָה".

בשנת 2000, תחת הדרכתו של וִיקְטוֹר פְּרוֹקוֹפֶּנְקוֹ, העפילה הקבוצה לראשונה לשלב הבתים של ליגת האלופות.

שיא היסטורי נרשם בשנת 2009, כאשר זכתה בגביע אופ"א לאחר ניצחון 1:2 על ורדר ברמן. באותה שנה נחנך האצטדיון המפואר "דוֹנְבָּאס אָרֶנָה".

החל משנת 2014, עקב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, נאלץ המועדון לעזוב את דונצק. הקבוצה נדדה בין אצטדיונים שונים: "ארנה לְבִיב" בלבוב, "מֶטָאלִיסְט" בחרקוב, ומתקן "אוֹלִימְפִּיסְקִי" בקייב.

ב-12 ביוני 2019 מונה הפורטוגלי לוּאִיש קָשְטְרוּ למאמן, שהוביל את הקבוצה לאליפות ה־13 בתולדותיה ולחצי גמר הליגה האירופית.

לאחר עזיבתו של קאשטרו ב־2021, מונה האיטלקי רוֹבֶּרְטוֹ דֶה דְזֶרְבִּי, שהוביל לזכייה בסופר-קאפ האוקראיני. בשנת 2022, לאחר הפלישה הרוסית, עזב דה דזֶרְבִּי את אוקראינה, ואיגוֹר יוֹבִיצֶ'בִיץ' הקרואטי מונה למאמן, תחתיו זכתה הקבוצה באליפות נוספת.

החל ממאי 2025, תחת שרביטו של המאמן אַרְדָה טוּרָאן, המשיכה הקבוצה להפגין דומיננטיות מקומית.

אבל במקביל, הוקם מחדש מועדון "שחטאר" בעיר דונצק עצמה על ידי הרשויות הבדלניות והמועדון החדש מתמודד כיום בליגה השנייה של רוסיה ומקיים את אימוניו בטאגנרוג, באצטדיון "פוֹרְטֶה אָרֶנָה".

סיפורה של "שחטאר" הוא סיפורה של עקשנות אנושית. מועדון ששרד מלחמות, פירוק אימפריות ונדידה מתמדת, נותר עדות חיה לזהות של חבל שלם, גם כשהמגרש הביתי נותר מאחור.

אלו היו תשעים שנה של לב פועם, לעיתים על הדשא ולעיתים בין הריסות, שמזכירות לא פעם כי כדורגל הוא תמיד הרבה מעבר למשחק. הירשמו לניוזלטר שלנו, או לכל הפחות שתפו את הכתבה הזו לפני שהיא תיעלם בארכיון הדיגיטלי כפי שקבוצות מסוימות נעלמו מהמפה המוכרת לנו.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.