כרייה בסלע: סיפורו המפותל של מועדון הכדורגל "שחטאר" דונצק

אפשר לקחת ממועדון כדורגל את האצטדיון שלו. אפשר להרחיק אותו מאות קילומטרים מהאוהדים, לפגוע במתקן האימונים שלו, לפרק את הסגל, לעצור את הליגה שבה הוא משחק ואפילו להשאיר אותו במשך יותר מעשור מחוץ לעיר שאת שמה הוא נושא. במקרה של שחטאר דונצק התברר שאפשר לעשות את כל אלה, ובכל זאת לא להעלים את המועדון.

תשעים שנה לאחר המשחק הרשמי הראשון, שחטאר דונצק היא אלופת אוקראינה, משתתפת קבועה במפעלים האירופיים ואחד המועדונים המצליחים בתולדות המדינה. אלא שהיא עדיין אינה יכולה לחזור לדונצק.

הסיפור נעשה מורכב עוד יותר מפני שבאותו זמן קיים גם מועדון אחר הנושא את השם שחטאר דונצק. הוא רשום במערכת הכדורגל הרוסית, לובש כתום ושחור, משחק בליגה הרוסית ומציג באתר שלו היסטוריה המתחילה בשנת 1936. אבל מבחינת ההתאחדות האוקראינית מדובר בגוף חדש שמשתמש שלא כדין בשמו ובזהותו של המועדון ההיסטורי. מבחינת האתר של אותה שחטאר רוסית, אין כמעט הפרדה בין הקבוצה שהוקמה בתקופה הסובייטית, הקבוצה שהפכה למעצמה אוקראינית והקבוצה המשחקת כיום ברוסיה.

כך הפכה שחטאר ממועדון כדורגל לסיפור על שייכות. על עיר ומועדון שהופרדו זה מזה, על זהות אזורית שהפכה לזירת מאבק לאומית, על היסטוריה סובייטית שאוקראינה ורוסיה קוראות כיום בדרכים שונות, ועל השאלה הפשוטה לכאורה שאין לה תשובה פשוטה בכלל: מה בעצם הופך מועדון למועדון?

עוד לפני שחטאר: הכדורגל מגיע אל ארץ הפחם והפלדה

כדי להבין מדוע נקראה הקבוצה “שחטאר”, כלומר “כורה”, צריך להתחיל הרבה לפני 1936. דונצק עצמה צמחה מתוך המהפכה התעשייתית של האימפריה הרוסית. העיר נקראה בתחילה יוּזוֹבְקָה, על שמו של התעשיין הוולשי ג’ון יוז, שהקים באזור מפעלי ברזל ומכרות פחם במחצית השנייה של המאה ה-19. עובדים ומומחים בריטים שהגיעו למפעלי יוז הביאו איתם גם את הכדורגל. אותם עובדים בריטים בתעשיית הפחם והפלדה הם שהכניסו את המשחק לדונבאס, וכבר ב-1911 הוקמה קבוצה שייצגה את מפעל המתכת של יוזובקה. שנתיים לאחר מכן זכתה אותה קבוצה בגביע דונבאס.

כך נוצרה מסורת הכדורגל המקומית שמתוכה צמח מועדון שחטאר עשרות שנים מאוחר יותר. על כל פנים, הקשר בין כדורגל לתעשייה היה טבעי במיוחד בברית המועצות, כיוון שמועדוני ספורט לא התקיימו רק כגופים מסחריים או עירוניים, הם השתייכו לאגודות מקצועיות וממלכתיות. “דינמו” זוהתה עם גופי הביטחון והמשטרה, צסק”א עם הצבא, זניט עם חיל האוויר  לוקומוטיב עם עובדי הרכבת וטורפדו עם תעשיית הרכב. באזור שבו מכרות הפחם היוו יסוד מרכזי בזהות המקומית, היה זה אך טבעי שתצמח קבוצה שתייצג את הכורים.

1936: סטחאנובץ נולדת בסטלינו

ב-3 באפריל 1936 החליטה המועצה הסובייטית לתרבות גופנית וספורט להקים קבוצת כדורגל שתייצג את כורי דונבאס. העיר כבר לא נקראה אז יוזובקה. לאחר מותו של ולדימיר לנין שונה שמה לסטלינו (על שמו של הרודן החדש) וכך נקראה גם כאשר המועדון החדש הוקם. שמו הראשון היה “סטחאנובץ”, על שמו של אלכסיי סטחאנוב, כורה פחם מדונבאס שהפך לאחת הדמויות המפורסמות ביותר בתעמולה הסובייטית.

סטחאנוב הוצג כעובד שהצליח להפיק במשמרת אחת כמויות פחם גדולות בהרבה מהתקן המקובל. סביב דמותו פיתח המשטר את “התנועה הסטחאנוביטית”, שביקשה להפוך תפוקה תעשייתית מוגברת לביטוי של מצוינות אידאולוגית. לכן השם סטחאנובץ לא היה בחירה ספורטיבית מקרית. הקבוצה החדשה הייתה חלק מהאופן שבו ברית המועצות הציגה את הפועל התעשייתי כאחד מגיבורי המדינה.

בסגל הראשוני שולבו שחקנים מדינמו גורלובקה ומדינמו סטלינו. ב-12 במאי 1936 נערך משחק מוקדם נגד דינמו אודסה, אך המשחק הרשמי הראשון במסגרת אליפות ברית המועצות התקיים ב-24 במאי בקאזאן. סטחאנובץ הפסידה לדינמו קאזאן 4:1 כאשר פיודור מאנוב כבש את השער הרשמי הראשון בתולדות המועדון. שבוע לאחר מכן כבר הגיע הניצחון הראשון במסגרת האליפות, מול ספרטק חרקוב.

המועדון נבנה בהדרגה מתוך מערכת ספורט סובייטית שבה למוסקבה ולקייב היו מרכזי כוח ותיקים וחזקים בהרבה. אבל כבר בשנותיו הראשונות נוצר החיבור שילווה אותו לאורך כל תולדותיו: שחטאר ייצגה חבל ארץ שלם ואת מעמד העובדים שהגדיר אותו.

המלחמה הראשונה וכמעט התחלה מחדש

מלחמת העולם השנייה קטעה את ההתפתחות. לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות ביוני 1941 נפסקו מפעלי הכדורגל הסדירים. שחקנים גויסו לצבא, אחרים עבדו בתעשייה הביטחונית וחלק מאנשי הקבוצה נהרגו בחזית. בין הנופלים היו איוואן אוסטינוב, איוואן פוטיאטוב, ולדימיר שקורוב, איוואן גורובץ ומיכאיל ואסין.

לאחר שהצבא האדום השתלט מחדש על דונבאס בספטמבר 1943 החל הכדורגל המקומי לחזור לחיים. אלא שהמועדון שמצא את עצמו אחרי המלחמה היה כמעט קבוצה אחרת. ב-1945 נותרו בסגל רק שלושה שחקנים מהקבוצה שלפני המלחמה. במובן מסוים נאלצה סטחאנובץ להיבנות מחדש כמעט מהיסוד.

בשנת 1946 הגיע גם השם שיהפוך למזוהה עמה. המועדון הפך ל”שחטאר”, המילה האוקראינית לכורה. השם לא היה ייחודי לדונצק. במרחב הסובייטי פעלו קבוצות שחטאר נוספות בערי כרייה שונות, כשם שמועדוני דינמו או צסק”א התקיימו בערים רבות. אבל שחטאר של סטלינו תהיה זו שבסופו של דבר תהפוך את השם למוכר ברחבי אירופה כולה.

1951: דונבאס מגלה שאפשר להתחרות נגד הגדולות

בשנים הראשונות לאחר המלחמה שחטאר נעה בין הצלחה לכישלון. היא שבה לדרג הבכיר של הכדורגל הסובייטי, אך ב־1949 סיימה עונה קשה במקום האחרון. שנתיים בלבד לאחר מכן היא הגיעה למקום השלישי באליפות ברית המועצות ב־1951. עבור קבוצה שמגיעה מאזור תעשייתי מרוחק יחסית ממרכזי הכוח של מוסקבה, מדובר היה בהצהרת כוונות.

באותה שנה יצאה שחטאר גם למסע משחקים ראשון מחוץ לברית המועצות, בעיקר ברומניה ובבולגריה. עדיין לא היה מדובר במועדון אירופי במובן המודרני, אך בהדרגה נוצרה בדונבאס קבוצה שכבר לא הסתפקה בעצם ההשתתפות בליגה הבכירה.

שנות ה-60: “קבוצת הגביע” של ברית המועצות

הפריצה הגדולה הראשונה הגיעה תחת המאמן אולג אושנקוב.

ב-1961 העפילה שחטאר לגמר גביע ברית המועצות ופגשה את טורפדו מוסקבה, אחת הקבוצות החזקות במדינה ואלופת עונת 1960. שחטאר, ללא תואר לאומי באמתחתה, הפתיעה וניצחה 1:3 ובכך זכתה בתואר הלאומי הגדול הראשון שלה. שנה לאחר מכן חזרה לגמר, ניצחה את זנאמיה טרודה וזכתה בגביע בפעם השנייה ברציפות.

מכאן צמח המוניטין שלה כ”קבוצת גביע”. שחטאר אולי לא הצליחה להפוך לאלופת ברית המועצות, אבל במשחקי הכרעה הייתה מסוגלת להתמודד מול מועדונים חזקים ממנה. בשנות ה-60 התבססו גם הצבעים הכתום והשחור, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמותג של המועדון ומהזיקה שלו לנוף התעשייתי של דונבאס.

שנות ה-70 וה-80: כבר לא קבוצה פרובינציאלית

אם בשנות ה-60 שחטאר הפתיעה, בשנות ה-70 היא כבר נחשבה לחלק מהצמרת הסובייטית. היא סיימה במקום השני באליפות 1975 ושוב ב־1979, ובמקום השלישי ב-1978.

בתקופה הזאת הפכו שחקנים כמו ויטאלי סטארוחין, מיכאיל סוקולובסקי ויורי דגטריוב לדמויות המזוהות עמוקות עם המועדון. סטארוחין היה אולי הסמל הגדול ביותר של התקופה. החלוץ הגיע לשחטאר באמצע שנות ה-70, הפך לכוכב הקבוצה ולאחד משחקני ההתקפה המזוהים ביותר עם דונצק. ב-1979, השנה שבה שחטאר סיימה כסגנית האלופה, הוא היה בין הדמויות המרכזיות בסגל.

גם מסורת הגביע נמשכה. שחטאר זכתה בגביע ברית המועצות ב-1980 וב-1983 ואפילו זכתה בסופר-קאפ הסובייטי ב-1984. את התקופה הסובייטית סיימה שחטאר עם ארבע זכיות בגביע וגביע סופר-קאפ אחד.

ועדיין היה חסר דבר אחד: אליפות.

1991: האימפריה קורסת והמועדון מקבל ליגה חדשה

קריסת ברית המועצות ב־1991 שינתה את כל המסגרת שבתוכה התקיים המועדון מאז לידתו. במקום לנסוע למוסקבה, טביליסי, מינסק, לנינגרד ובאקו, מצאה את עצמה שחטאר בליגה החדשה של אוקראינה העצמאית.

לכאורה היה זה אמור להיות רגע של הזדמנות. שחטאר הייתה אחד המועדונים האוקראיניים החזקים בעידן הסובייטי. אך בפועל היא נכנסה למערכת שבה היה מועדון אחד בעל יתרון היסטורי ומקצועי עצום: דינמו קייב.

דינמו לא הייתה רק אלופת אוקראינה. היא הייתה אחד המועדונים הגדולים בתולדות הכדורגל הסובייטי, שזכתה ב-13 אליפויות ברית המועצות ובתארים אירופיים וטופחה במשך שנים תחת המאמן האגדי ולרי לובנובסקי. גם לאחר העצמאות שמרה קייב על מעמדה כמעצמה של הכדורגל האוקראיני.

שחטאר זכתה בגביע אוקראינה ב-1995 והמשיכה להיות קבוצת צמרת, אבל במשך רוב שנות ה-90 היא נותרה מאחורי דינמו. כדי לשנות את יחסי הכוחות היה צורך במהפכה של ממש. והיא החלה באחת התקופות האלימות והכאוטיות ביותר בתולדות דונצק.

פיצוץ באצטדיון והאיש ששינה את שחטאר

ב־15 באוקטובר 1995 אירחה שחטאר את טאבריה סימפרופול, מחצי האי קרים. במהלך המשחק התפוצץ מטען באזור יציע האח”מים. נשיא המועדון דאז, אוחט ברגין, נהרג יחד עם אנשים נוספים. ברגין היה איש עסקים רב עוצמה בדונצק הפוסט-סובייטית, והאירוע התרחש על רקע התקופה הסוערת שבה מאבקים כלכליים ואלימים היו חלק מהמציאות בעיר.

רינאט אחמטוב, שהיה מקורבו ושותפו העסקי של ברגין, היה אמור להגיע למשחק. בראיון שנערך עמו ב-2026 סיפר כי ברגין רץ לפניו אל תוך האצטדיון וכי הוא עצמו היה שניות אחדות מאזור הפיצוץ. שנה לאחר מכן, ב-11 באוקטובר 1996, קיבל אחמטוב את נשיאות שחטאר. הוא היה אז בן 30.

המועדון שקיבל היה רחוק מאוד מהארגון המודרני שלימים יוכר באירופה. לשחרור לא היו מתקני אימונים מתאימים, תשתית מודרנית או מערכת מקצועית שיכולה להתחרות בדינמו. שכרם של חלק מהשחקנים היה נמוך, והקבוצה הפסידה כסף. כאשר הכריז שמטרתו היא לזכות באליפות אוקראינה, הרעיון נשמע כמעט מופרך מול דינמו של אנדריי שבצ’נקו, סרגיי רברוב ולובנובסקי. בדיעבד, זה היה הרגע שבו החלה שחטאר המודרנית.

השינוי לא התבסס רק על תקציב להעברות. ב-1999 הוקמה אקדמיית הכדורגל של שחטאר ונפתח מתחם האימונים קירשה. המטרה הייתה ליצור מועדון המסוגל לתפקד לפי סטנדרטים מערב-אירופיים ולא עוד קבוצה עשירה יחסית בתוך ליגה חלשה יותר.

ההשקעה החלה לתת תוצאות. בשנת 2000, תחת המאמן ויקטור פרוקופנקו, העפילה שחטאר לראשונה לשלב הבתים של ליגת האלופות לאחר שעברה את סלביה פראג. היא שובצה עם ארסנל, לאציו וספרטה פראג וסיימה שלישית. עצם ההופעה בשלב הבתים הייתה חשובה כמעט כמו התוצאות: שחטאר נכנסה לראשונה אל חלון הראווה המרכזי של הכדורגל האירופי.

ואז, ב-2002, הגיע הדבר שהמועדון חיכה לו מאז 1936: אליפות.

זו הייתה אמנם אליפות אוקראינה ולא אליפות ברית המועצות, אבל משמעותה הייתה גדולה בהרבה מתואר בודד. לראשונה נשבר המונופול של דינמו קייב על הכדורגל האוקראיני העצמאי.

דונצק נגד קייב: היריבות שהגדירה את הכדורגל האוקראיני

מכאן ואילך התפתחה היריבות בין שחטאר לדינמו לאחד הצירים המרכזיים של הכדורגל באוקראינה. אלה היו שני מועדונים שונים כמעט בכל היבט: קייב הייתה הבירה, דינמו נשאה מסורת מפוארת מהעידן הסובייטי וזוהתה עם לובנובסקי; שחטאר הגיעה ממזרח המדינה, מאזור תעשייתי ונבנתה מחדש בעזרת הון פרטי גדול ובשאיפה מוצהרת לערער את הסדר הקיים.

היריבות חרגה מגבולות המגרש גם מפני ששני המועדונים הפכו למוקדי כוח כלכליים ומוסדיים. אך על כר הדשא היא הייתה פשוטה יותר: במשך שנים כמעט כל אליפות אוקראינה הפכה למאבק בין קייב לדונצק. היריבות התפתחה ליריבות הכדורגל הגדולה ביותר באוקראינה וכצמד שיצר דואופול בצמרת הכדורגל האוקראיני.

ב-2009 הגיעה היריבות לשיא אירופי. השתיים נפגשו בחצי גמר גביע אופ”א. המשחק הראשון בקייב הסתיים ב-1:1. בגומלין בדונצק ניצחה שחטאר 1:2 ועלתה לגמר האירופי הראשון בתולדותיה. לראשונה, המאבק על הבכורה באוקראינה הוכרע גם על במה אירופית.

2004: מירצ’ה לוצ’סקו והרעיון ששינה את המועדון

על כל פנים, נחזור קצת אחורה. אחת ההחלטות החשובות ביותר של עידן אחמטוב הייתה מינוי מירצ’ה לוצ’סקו למאמן ב-2004. המאמן הרומני כבר הכיר כדורגל אירופי ברמות הגבוהות, אבל בדונצק הוא מצא פרויקט שאִפשר לו לבנות שיטה לאורך זמן והוא נשאר 12 שנים.

מעט מאוד מאמנים במועדוני צמרת אירופיים זוכים לתקופה כזאת, ובמקרה של שחטאר משך הזמן היה קריטי. הוא לא רק אימן קבוצה, אלא עזר לעצב מודל שלם של גיוס שחקנים, פיתוחם ומכירתם.

המעבדה הברזילאית של דונצק

המודל המזוהה ביותר עם שחטאר של לוצ’סקו היה ההתמקדות בברזילאים צעירים. כאשר הגיע המאמן, ברנדאו היה הברזילאי היחיד בסגל. בהמשך הגיעו אלאנו, ז’דסון, מטוזאלם, פרננדיניו, אילסיניו, ויליאן, לואיז אדריאנו, דוגלאס קוסטה, אלכס טשיירה ושחקנים נוספים. הרעיון היה מתוחכם. שחטאר ידעה שלא תוכל להתחרות ישירות עם ריאל מדריד, ברצלונה, מנצ’סטר יונייטד או המועדונים העשירים באנגליה ואיטליה על כוכבים שכבר הפכו לשמות גדולים. במקום זאת היא ניסתה להגיע לכישרונות מוקדם יותר.

שחקן ברזילאי צעיר קיבל הצעה שקשה היה למצוא במועדונים רבים אחרים: משכורת גבוהה יחסית כבר בתחילת הדרך האירופית, דקות משחק רבות, תחרות קבועה על אליפות מקומית והזדמנות להופיע בליגת האלופות. שחטאר מצדה קיבלה שחקן שהיה אפשר לפתח במשך כמה שנים ולאחר מכן למכור לליגות העשירות בעולם.

לא כל ההחתמות הצליחו. לאחר מספר כישלונות חיזק המועדון את מערך הסקאוטינג שלו ואף גייס את לואיש גונסאלבש, לשעבר הסקאוט הראשי של פורטו, כדי לשפר את איתור הכישרונות בברזיל. כאשר המודל עבד, הוא עבד בצורה יוצאת דופן.

פרננדיניו הפך בהמשך לאחד הקשרים החשובים במנצ’סטר סיטי. ויליאן המשיך לקריירה ארוכה בצמרת האנגלית. דוגלאס קוסטה עבר לבאיירן מינכן. אלכס טשיירה נמכר לסין בעסקה עצומה. לואיז אדריאנו הפך לאחד הכובשים הבולטים בתולדות שחטאר במפעלים האירופיים.

כך שחטאר כבר לא הייתה רק יעד. היא הפכה לתחנת מעבר יוקרתית בדרך לצמרת הכדורגל העולמי.

הדימוי של “שחטאר הברזילאית” מסתיר לעיתים את החלק השני של המודל. לצד הברזילאים עמדה ליבה מזרח-אירופית יציבה, עם שחקנים אוקראינים ובלקנים שהעניקו לקבוצה מבנה טקטי וניסיון. אחד החשובים שבהם היה דאריו סרנה הקרואטי, שהגיע ב-2003 והפך במשך שנים לקפטן ולדמות המזוהה ביותר עם המועדון. לצידו שיחקו אוקראינים כמו אנדריי פיאטוב, דמיטרו צ’יגרינסקי, ירוסלב ראקיצקי ואחרים.

לוצ’סקו חיבר בין שני העולמות. בצד אחד טכניקה, אחד-על-אחד ומהירות שהגיעו מברזיל. בצד השני יציבות, משמעת טקטית והיכרות עם הכדורגל האוקראיני ומזרח אירופה. התוצאה הייתה קבוצה שהצליחה לשלוט בליגה המקומית ובמקביל להיות תחרותית מול מועדונים עשירים בהרבה באירופה.

2009: הלילה שבו שחטאר הפכה למועדון אירופי גדול

בעונת 2008/09 סיימה שחטאר שלישית בבית שלה בליגת האלופות ועברה לגביע אופ”א. משם החל מסע שהפך לרגע הגדול בתולדות המועדון. אחרי טוטנהאם, צסק”א מוסקבה ומארסיי הגיעה היריבה המוכרת ביותר: דינמו קייב. שחטאר עברה גם אותה ועלתה לגמר מול ורדר ברמן.

ב-20 במאי 2009, באצטדיון שיקרו סראג’ולו באיסטנבול, העלה לואיז אדריאנו את שחטאר ליתרון. נאלדו השווה לגרמנים. המשחק נכנס להארכה, ובדקה ה-97 כבש ז’דסון את השער שקבע 1:2. שחטאר דונצק זכתה בגביע אופ”א.

זו הייתה המהדורה האחרונה של המפעל בשם “גביע אופ”א” לפני שהפך לליגה האירופית. עבור שחטאר היה זה גם התואר האירופי הראשון והגדול בתולדותיה. אבל המשמעות הייתה רחבה יותר. ב-1996 הכריז אחמטוב שהוא רוצה להפוך את שחטאר למועדון אירופי. שלוש-עשרה שנים לאחר מכן הוא כבר החזיק בגביע אירופי.

דונבאס ארנה: האצטדיון שנועד לשנות את דימויה של עיר

רק שלושה חודשים לאחר הזכייה באיסטנבול הגיע הסמל הפיזי הגדול ביותר של העידן החדש. ב-29 באוגוסט 2009 נחנכה דונבאס ארנה.

האצטדיון עלה כ-400 מיליון דולר והכיל 52,898 מקומות. בעת פתיחתו היה היה אחד האצטדיונים המתקדמים והמרשימים באירופה. לוצ’סקו עצמו אמר אז כי התוצאה עלתה אפילו על ציפיותיו.

דונבאס ארנה הייתה הצהרה. במשך עשרות שנים דימויה של העיר נקשר לפחם, פלדה, מפעלים כבדים ופיח. לפתע עמד בלב העיר אצטדיון זכוכית עתידני ברמה של המועדונים העשירים במערב אירופה. וביורו 2012 אירחה הארנה משחקים באליפות אירופה, כולל משחקי נוקאאוט. כל, העיר שהחלה כיישוב תעשייתי שנבנה סביב מפעליו של תעשיין וולשי הפכה לזמן קצר לאחת מבמות הכדורגל החשובות באירופה.

גם מבחינה ספורטיבית דונבאס ארנה הפכה למבצר. שיא הקהל שנרשם בה במשחק של שחטאר היה 53,423 צופים בניצחון 1:3 על דינמו קייב בספטמבר 2012. לואיז אדריאנו הוא מלך השערים של שחטאר באצטדיון עם 38 כיבושים.

ואיש לא העלה אז בדעתו שבתוך פחות משנתיים תעזוב שחטאר את האצטדיון ולא תחזור אליו במשך יותר מעשור…

שחטאר כמעצמה

הזכייה בגביע אופ”א אִפשרה לשחטאר להתבסס גם בליגת האלופות. בעונת 2010/11 העפילה לרבע הגמר, באחד ההישגים הגדולים בתולדותיה במפעל הבכיר.

במקביל התבססה הדומיננטיות המקומית. בין 2010 ל-2014 זכתה שחטאר בחמש אליפויות אוקראינה רצופות. כאשר עונת 2012/13 הייתה מרשימה במיוחד: הקבוצה ניצחה בכל משחקי הסיבוב הראשון בליגה, יצרה רצף של 24 ניצחונות והבטיחה את האליפות ארבעה מחזורים לפני הסיום.

זו הייתה אולי שחטאר בשיא עוצמתה: בעלים עשיר, מאמן ותיק, מערך סקאוטינג בינלאומי, אצטדיון מתקדם, הצלחה מקומית כמעט קבועה ונוכחות משמעותית באירופה. ואז בתוך חודשים השתנה הכל.

ב־2 במאי 2014 שיחקה שחטאר נגד איליצ’בץ מריופול בדונבאס ארנה. זה היה המשחק האחרון שלה באצטדיון.

בחודשים שלאחר מהפכת מאידאן, סיפוח חצי האי קרים בידי רוסיה ופרוץ הלחימה במזרח אוקראינה, השתלטו כוחות בדלניים פרו-רוסיים על העיר דונצק. והיא הפכה לחלק מזירת מלחמה פעילה. שחטאר נאלצה לעזוב, אחרי ששיחקה 102 משחקי בית בדונבאס ארנה עד 2014.

לאחר העזיבה היא החלה במסע נדודים חסר תקדים עבור מועדון בסדר גודל כזה.

קבוצה מדונצק, בית בלביב

בעונת 2014/15 העבירה שחטאר את בסיס הפעילות שלה לקייב ואת רוב משחקי הבית לארנה לביב, במערב אוקראינה. המרחק בין לביב לדונצק הוא עצום, לא רק גאוגרפית אלא גם תרבותית והיסטורית. מועדון שמזוהה במשך עשרות שנים עם דונבאס נאלץ לפתע להיות “המארח” בצד השני של המדינה.

הבעיה לא הסתכמה במשחקים. גם מתחם האימונים קירשה נפגע מהפגזות. אנשי המועדון, השחקנים והצוות המקצועי עברו למציאות שבה כל המערכת שנבנתה במשך שני עשורים נותקה מהבסיס הפיזי שלה. ובכל זאת, שחטאר המשיכה להתחרות.

בעונת 2014/15 היא הגיעה לשמינית גמר ליגת האלופות. לואיז אדריאנו כבש חמישה שערים במשחק נגד באטה בוריסוב והפך לשחקן הראשון של שחטאר שכובש חמישייה במפעל אירופי.

גם דונבאס ארנה קיבלה תפקיד חדש לאחר שהכדורגל עזב אותה. במקום אוהדים ושחקנים, החלו להגיע אליה משאיות עם מזון וציוד. קרן הסיוע של אחמטוב השתמשה במתחם כמרכז לוגיסטי לחלוקת סיוע הומניטרי לאוכלוסייה שנפגעה מהלחימה בדונבאס. כך, מבנה שנועד להיות סמל לעושרה ולמודרניזציה של דונצק הפך למחסן ענק של מזון ומוצרי יסוד עבור תושבי אזור מלחמה.

ב־2017 השתלטו הרשויות הבדלניות על האצטדיון ועל נכסים נוספים הקשורים לאחמטוב. מאז אין לשחטאר האוקראינית שליטה מעשית במקום. ועדיין, המועדון ממשיך להגדיר את דונבאס ארנה כביתו.

לביב, חרקוב, קייב, ורשה, המבורג: גאוגרפיה חדשה למועדון אחד

הגלות שהחלה ב-2014 הפכה בהדרגה למצב קבוע. שחטאר שיחקה תחילה בלביב, אחר כך העבירה את משחקי הבית לאצטדיון מטאליסט בחרקוב, ובהמשך לאצטדיון האולימפי בקייב.

לאחר הפלישה הרוסית בפברואר 2022 נעשתה הגאוגרפיה מסובכת עוד יותר. משחקים אירופיים נערכו מחוץ לאוקראינה, בין השאר בוורשה ובהמבורג. עד מאי 2024 כבר שיחקה שחטאר 181 משחקי “בית” בערים אחרות מאז עזיבת דונצק.

המועדון ממשיך לשאת שם של עיר שהוא כבר אינו משחק בה, מתאמן בעיר אחרת, מארח בעיר שלישית ולעיתים משחק את משחקיו האירופיים במדינה אחרת לגמרי. והמילה “בית” הפכה אצל שחטאר למושג סמלי יותר מגאוגרפי.

לבסוף, ב-2016 עזב מירצ’ה לוצ’סקו אחרי 12 שנים. בתקופתו הפכה שחטאר ממועדון שאפתני למועדון אירופי מבוסס. הוא זכה איתה בשורה ארוכה של אליפויות וגביעים, ובעיקר בגביע אופ”א. אבל אולי ההישג הגדול שלו היה יצירת זהות מקצועית שנשארה גם אחריו. שחטאר המשיכה לחפש מאמנים בעלי תפיסה התקפית, להחתים שחקנים צעירים מדרום אמריקה ולהשתמש בליגה האוקראינית ובמפעלים האירופיים כמערכת לפיתוחם.

פאולו פונסקה המשיך את השליטה המקומית. לואיש קשטרו הוביל את הקבוצה לאליפות ולחצי גמר הליגה האירופית בעונת 2019/20. תחתיו גם ניצחה שחטאר את ריאל מדריד פעמיים באותה עונת ליגת האלופות. אפילו בלי דונצק, הפרויקט המקצועי המשיך לעבוד.

ב-24 בפברואר 2022 פתחה רוסיה בפלישה רחבת היקף לאוקראינה. עד אז חיה שחטאר כבר כמעט שמונה שנים כקבוצה גולה, אבל רוב מערכת הכדורגל האוקראינית המשיכה להתנהל. הפלישה שינתה גם את זה. הליגה הופסקה. שחקנים ומאמנים זרים ביקשו לצאת מאוקראינה.

כמעט שני עשורים בנתה שחטאר מערכת שבה שחקנים זרים, ובעיקר ברזילאים, היו גם כוח מקצועי וגם נכסים כלכליים. המועדון השקיע בהם כסף, פיתח אותם וציפה לקבל תמורתם דמי העברה בעתיד. תקנות החירום של פיפ”א שינו את המאזן. שחקנים זרים קיבלו אפשרות להשעות את החוזים ולשחק במקומות אחרים. מבחינת שחטאר נוצר מצב שבו נכסים שעליהם הושקעו סכומים גדולים עלולים לעזוב ללא עסקת העברה רגילה.

המועדון ניהל מאבק משפטי נגד פיפ”א וטען לנזקים כבדים. פיפ”א מצדה טענה כי היה עליה למצוא איזון בין זכויות המועדונים לבין בטיחותם ופרנסתם של שחקנים ומאמנים שנקלעו למלחמה. בית הדין לבוררות בספורט אישר את תקפות התקנות, ופיפ”א האריכה והתאימה אותן בהמשך. המצב הזה אילץ את שחטאר לשנות שוב את עצמה.

היעלמותם או עזיבתם של שחקנים זרים רבים פתחה מקום גדול יותר לשחקנים אוקראינים. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר הייתה מיכאילו מודריק, בוגר מערכת הנוער של שחטאר. בתוך חודשים הפך מודריק מכישרון מקומי לאחד השחקנים המבוקשים באירופה. בינואר 2023 מכרה אותו שחטאר לצ’לסי תמורת 70 מיליון אירו מובטחים ועד 30 מיליון נוספים בבונוסים, שהיתה לעסקה הגדולה בתולדות הכדורגל האוקראיני.

העסקה המחישה דבר מעניין: גם בזמן מלחמה, בלי עיר בית ובלי אצטדיון משלה, שחטאר עדיין הצליחה לייצר שחקן ששוק ההעברות האירופי העריך בסכום עצום.

אחמטוב הודיע באותה עת כי הוא מקצה 25 מיליון דולר לפרויקט “לב אזובסטאל”, שנועד לסייע למגיני העיר מריופול ולמשפחותיהם. הוא גם אמר כי חלומו הוא ששחטאר וצ’לסי ייפגשו יום אחד למשחק בדונבאס ארנה שבדונצק אוקראינית.

אם לפני 2014 נתפסה שחטאר בראש ובראשונה כמועדון של דונבאס. האזור היה בעל זהות מקומית חזקה, רוב האוכלוסייה השתמשה ברוסית בחיי היומיום והקשרים הכלכליים והתרבותיים עם רוסיה היו עמוקים. שחטאר עצמה שיקפה את המורכבות הזאת. אך לאחר 2014 החל תהליך אחר. ככל שהמועדון התרחק פיזית מדונצק, כך התחזק האופן שבו הוא הגדיר את עצמו כחלק מאוקראינה.

הוא המשיך לשמור על שם העיר, על הצבעים, על סמל הכורים ועל הזיכרון של דונבאס, אבל מעתה הדגיש במפורש שהחזרה לדונצק פירושה חזרה לדונצק שבשליטת אוקראינה.

מנהל המועדון סרגיי פאלקין ניסח זאת ב-2024 באופן ברור: שחטאר רואה בדונבאס ארנה את ביתה וחולמת לחזור ל”דונצק אוקראינית חופשית”.

כך נוצר שינוי זהות מרתק. שחטאר הייתה פעם הנציגה של דונבאס בתוך אוקראינה. כיום היא במידה רבה הנציגה האוקראינית של דונבאס מחוץ לדונבאס.

למרות כל התנאים האלה, שחטאר המשיכה לזכות בתארים. היא הייתה אלופת אוקראינה ב-2023 וב-2024, ובמאי 2025 מונה ארדה טוראן למאמן. בעונת 2025/26 החזיר טוראן את האליפות לדונצק. ב-10 במאי 2026 ניצחה שחטאר את פולטבה 0:4 והבטיחה את התואר שלושה מחזורים לפני סיום העונה. זו הייתה האליפות ה-16 בתולדות המועדון.

הליגה האוקראינית בחרה בטוראן למאמן העונה לאחר ששחטאר סיימה את העונה המקומית כאלופה והגיעה גם לחצי גמר הקונפרנס ליג.

במלאת תשעים שנה למועדון, מאזנו הרשמי עמד על 46 תארים: גביע אופ”א אחד, 16 אליפויות אוקראינה, 15 גביעים אוקראיניים, תשעה גביעי סופר-קאפ אוקראיניים, ארבעה גביעי ברית המועצות וסופר-קאפ סובייטי אחד.

“שחטאר” האחרת

כאן מתחיל הפרק המוזר ביותר. בדונצק שבשליטה רוסית פועל מועדון בשם “שחטיור”, שהוא האיות הרוסי של שחטאר. צבעיו כתום ושחור, כתובתו הרשמית בדונצק, ובשנת 2026 הוא משתתף בליגה הרוסית השנייה, שהיא חלק ממערכת הליגות המקצועניות של רוסיה.

במילים פשוטות, כיום קיימת שחטאר דונצק המשתתפת בכדורגל האוקראיני ושחטאר דונצק אחרת המשתתפת בכדורגל הרוסי. אבל לא מדובר בפיצול רגיל של מועדון.

אף שאנשי המועדון הרוסי מציגים את עצם כהמשך של המועדון מ-1936. בפועל הוא נוצר רק ב-2020.

לאחר 2022 החלה רוסיה לשלב בהדרגה גופי ספורט מהשטחים האוקראיניים הכבושים במערכות התחרות שלה. ובפברואר 2026 קיבלה שחטיור דונצק אישור להשתתף בליגה השנייה הרוסית, בית ב’. אלא שהקבוצה מארחת בכלל בעיר טאגנרוג באצטדיון פורטה ארנה. בו היא גם אירחה ב-29 באוגוסט 2026 את דינמו-2 מחצ’קלה וניצחה 2:4 במסגרת המחזור ה-21 של הליגה השנייה.

כך לא רק שחטאר האוקראינית אינה משחקת בדונצק מפני שהעיר נמצאת בשליטה רוסית, אלא גם שחטאר הרוסית אינה מארחת את משחקיה בדונצק. למעשה שתי הקבוצות הנושאות את דונצק בשמן, אך אף אחת מהן אינה משחקת משחקי בית בעיר עצמה.

והעיר נשארת בלי הקבוצה המקצוענית המקורית שנבנתה סביבה במשך עשרות שנים.

באוקטובר 2025 פנתה התאחדות הכדורגל האוקראינית לאופ”א בנושא. ההתאחדות טענה כי ההתאחדות הרוסית וגופים רוסיים משלבים באופן בלתי חוקי קבוצות מהשטחים האוקראיניים הכבושים בתחרויות רוסיות, תוך שימוש בשמות, סמלים וזהויות של מועדונים אוקראיניים קיימים.

מבחינת אוקראינה אין אפוא שתי שחטארים בעלות מעמד שווה. יש שחטאר דונצק אחת, זו שהוקמה ב־1936, המשיכה לשחק לאחר עצמאות אוקראינה, זכתה בגביע אופ”א ועזבה את דונצק ב-2014. לצדה יש גוף חדש שאימץ את השם והסמליות. בסופו של דבר, מועדון הרשום בשטחה של התאחדות לאומית אחת אינו אמור להשתלב בתחרויות של התאחדות אחרת ללא הסכמת ההתאחדות הראשונה.

בתוך כל המאבק הזה ניצב האצטדיון עצמו. דונבאס ארנה נבנתה כשיאה של תקופה שבה דונצק רצתה להציג את עצמה כעיר אירופית מודרנית. היא אירחה את יורו 2012, משחקי ליגת האלופות, את היריבות הגדולה עם דינמו ואת הקבוצה הטובה ביותר שהייתה לשחטאר עד אז. מאז 2014 היא נשארה מאחור.

עבור שחטאר האוקראינית, האצטדיון הפך למשהו שקרוב יותר לקפסולת זמן מאשר למתקן ספורט. כל עוד המועדון ממשיך לכנות אותו “הבית”, הוא למעשה שומר קשר סמלי עם העיר. אין לכך כמעט תקדים במועדוני עילית אירופיים. אצטדיון ביתי בדרך כלל מוגדר על ידי השימוש בו. במקרה של שחטאר, הוא מוגדר דווקא על ידי ההיעדרות ממנו.

ומועדון הכורים כבר אינו מועדון של כורים. שחטאר נולדה כמועדון של מעמד עובדים סובייטי. שמה, הסמלים שלה וכל המיתולוגיה סביבה נבנו סביב כורי הפחם. שבעים שנה לאחר מכן היא הפכה לאחד המועדונים הקוסמופוליטיים ביותר במזרח אירופה, עם מיליארדר כבעלים, אצטדיון של מאות מיליוני דולרים, מערך סקאוטינג בינלאומי ושחקנים ברזילאים שנמכרו למועדוני העילית של מערב אירופה. ועדיין היא מעולם לא ויתרה על הכורה. השם “שחטאר” נשאר.

אפילו כאשר הקבוצה משחקת מאות קילומטרים מדונבאס, היא ממשיכה לכנות את שחקניה “הכורים”. כך, הזהות ההיסטורית שרדה טוב יותר מהגאוגרפיה.

שחטאר 2026: אלופה בלי בית

במאי 2026, כאשר שחטאר הבטיחה את האליפות ה-16 בתולדותיה, היא עשתה זאת תשעים שנה כמעט בדיוק לאחר המשחק הרשמי הראשון בקאזאן. בין שני הרגעים האלה מפרידות מדינות, מלחמות, מהפכות, אליפויות, מיליארדים, הגירות ועשרות אלפי קילומטרים של נסיעות. אבל יש פרט אחד שמחבר ביניהם.

בשנת 1936 הוקמה קבוצה כדי לייצג את כורי דונבאס. בשנת 2026 היא עדיין נקראת שחטאר דונצק. אך לא משום שהיא משחקת בדונצק. אלא מפני שהמועדון מסרב לקבל את האפשרות שהגלות הפכה את דונצק לעבר.

באותו זמן, בתוך מערכת הכדורגל הרוסית כבר משחקת קבוצה אחרת שטוענת בדיוק לאותה ירושה. וכך, תשעים שנה לאחר שהכורים קיבלו מועדון משלהם, שחטאר הגיעה אולי לפרק המורכב ביותר בתולדותיה. לא מאבק על אליפות, לא גמר גביע ולא העפלה לליגת האלופות, אלא מאבק על דבר בסיסי בהרבה: מי היא שחטאר דונצק, למי שייכת ההיסטוריה שלה, ומה יישאר מהמועדון ביום שבו המלחמה תסתיים.

שחטאר ההיסטורית קיימת, מצליחה וזוכה בתארים, אבל אינה נמצאת בדונצק. בדונצק קיים מועדון אחר שנושא את שמה, אבל גם הוא מארח את משחקיו מחוץ לעיר.

ודונבאס ארנה, המבנה שהיה אמור להיות פסגת סיפור ההצלחה, נשארת באמצע כעדות אילמת לעידן שבו העיר, המועדון והאוהדים עדיין היו באותו המקום. ייתכן שזו הדרך המדויקת ביותר להבין את שחטאר: מועדון שנולד מתוך מכרות הפחם, הפך למפעל כדורגל בינלאומי, איבד כמעט כל דבר שמועדון אמור להזדקק לו כדי להתקיים, ובכל זאת המשיך לנצח. לא במקרה קוראים לו “הכורה”. כי אחרי תשעים שנה, שחטאר עדיין חוצבת לעצמה דרך בסלע.

שאלות ותשובות

מתי הוקמה קבוצת הכדורגל "שחטאר" דונצק ומה היה שמה המקורי?

הקבוצה הוקמה ב־3 באפריל 1936 בעיר סְטָלִינוֹ (כיום דונייצק). שמה המקורי היה "סְטַאחָאנוֹבֶץ", על שמו של מחדש תנועת הכורים המפורסם אלכסיי סְטַאחָאנוֹב. רק ביולי 1946 שונה שמה ל"שחטאר".

אילו שחקנים בולטים נפלו בקרבות מלחמת העולם השנייה מתוך סגל הקבוצה?

במהלך מלחמת העולם השנייה איבדה הקבוצה את השחקנים איוואן אוּסְטִינוֹב, איוואן פּוּטְיָאטוֹב, ולדימיר שְקוּרוֹב, איוואן גוֹרוֹבֶץ וּמִיכָאִיל וָאסִין, שנפלו בקרבות לאחר שגויסו לחזית.

באילו הישגים אירופיים זכתה "שחטאר" דונצק במאה ה־21?

ההישג הבולט ביותר של המועדון במאה ה־21 הוא הזכייה בגביע אופ"א בשנת 2009, לאחר ניצחון בגמר על ורדר ברמן. בנוסף, המועדון העפיל לשלב הבתים של ליגת האלופות מספר פעמים והעפיל לחצי גמר הליגה האירופית בעונת 2019/20.

מדוע עזבה קבוצת "שחטאר" את דונצק ב־2014 והיכן שיחקה מאז?

עקב פרוץ הסכסוך בין רוסיה לאוקראינה ב־2014, נאלץ המועדון לעזוב את דונצק ואת אצטדיון "דונבאס ארנה". מאז, הקבוצה נדדה בין אצטדיונים שונים באוקראינה, בהם "ארנה לבוב" בלבוב, אצטדיון "מטאליסט" בחרקוב והאצטדיון האולימפי בקייב.

מהו הסטטוס הנוכחי של מועדון "שחטאר" בדונצק?

כיום פועל מועדון בשם "שחטיור" בדונצק המשתתף בליגה השנייה של רוסיה (ליגה ב'). בשל המצב הביטחוני בעיר, הקבוצה מארחת את משחקיה באצטדיון "פוֹרְטֶה ארנה" בעיר טאגנרוג.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

ללא בינה מלאכותית התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.
מאפשרים מדידת פרסום והתאמת תוכן שיווקי, כאשר כלים כאלה קיימים באתר.