רגע לפני שאתם צוחקים על שני שמנים שלבושים רק בבד חלציים ודוחפים זה את זה בזירה עגולה, כדאי לדעת שמאחורי הסצנה הזאת מסתתרת אחת המסורות העתיקות, העמוקות והמכובדות בתרבות היפנית. הסומו אולי נראה מהצד כמו "תחרות חיבוקים עם תוצאות דרמטיות", אבל עבור היפנים זהו טקס של כוח, כבוד וטוהר. כל תנועה, כל דריכה, אפילו זריקת המלח לפני הקרב, הן חלק מטקס שמתקיים כמעט באותה צורה כבר מאות שנים.
אחרי הכל, הסומו הוא למעשה מאבק בין שני רקישי (מתאבקי סומו) שלבושים רק במאוואשי (בד חלציים), נפגשים בזירה עגולה בשם דוהיו ודוחפים, תופסים ומנסים להטיל זה את זה. המנצח הוא מי שמצליח להוציא את יריבו מהזירה או להפילו על הקרקע. כך שגם אם ראיתם סומו בטלוויזיה, ייתכן שעדיין יש לא מעט דברים שלא ידעתם על הספורט הלאומי של יפן.
הספורט הוותיק ביותר של יפן
שורשיו של הסומו נטועים מאות שנים אחורה, והוא קיבל את צורתו הנוכחית בתקופת אדו (1603–1867). מתאבקי הסומו שומרים על תסרוקת בצורת קשר עליון – כפי שהיה מקובל באותה תקופה. גם השופטים לובשים בגדים בסגנון סמוראי מלפני כ־600 שנה. טקסיות רבות נותרו חלק בלתי נפרד מהספורט: לפני כל קרב המתאבקים זורקים מלח לזירה כדי לטהרה, שכן הדוהיו נחשב למקום קדוש. מסורת זו מדגישה את החיבור בין סומו לתרבות היפנית המסורתית.
לצד בייסבול וכדורגל, סומו נחשב לספורט המקצועי הוותיק ביותר במדינה, וזכה לכינוי "הספורט הלאומי של יפן".
הבנזוקה – דירוגי הסומו
הקרבות משודרים בשידור חי בטלוויזיה והם אינטנסיביים: שני גברים במשקל ממוצע של 150 ק"ג מתמודדים בידיים חשופות מול עידוד רועם של קהל נלהב. ישנם לכל הפחות 652 מתאבקים מקצועיים ביפן. מתקיימים שישה טורנירים (באשו) בשנה, כל אחד נמשך 15 ימים. דירוג המתאבקים, המכונה בנזוקה (Banzuke), משתנה בהתאם לביצועיהם בקרבות והדירוג החדש מתפרסם לפני כל טורניר.
בראש הפירמידה נמצא דרג היוקוזונה (Yokozuna), אחריו אוזקי (Ozeki), סקווואקה (Sekiwake), קומוסובי (Komusubi) ומאגאשירה (Maegashira), כל אלה משתייכים לדיוויזיית העל שנקראת מאקואוצ'י (Makuuchi). אחריה נמצאות הדיוויזיות ג'וריו (Juryo), מאקושיטה (Makushita), סנדאמה (Sandanme), ג'ונידן (Jonidan) וג'ונוקוצ'י (Jonokuchi). מי שמדורג בדרגת ג'וריו ומעלה נחשב ריקישי מהשורה הראשונה, או סקטורי (Sekitori), שהיא הדרגה הגבוהה ביותר למתאבק סומו.
עלייתם של מתאבקים זרים
בעשורים האחרונים עולה מספר המתאבקים הזרים. מתוך 42 מתאבקי מאקואוצ'י, 11 מגיעים ממדינות זרות. הבולטים שבהם הם האקוהו (Hakuho), יוקוזונה ממונגוליה בעל מספר הניצחונות הגבוה בהיסטוריה, וטוצ'ינושין (Tochinoshin) מגיאורגיה. עם השנים גדל מספר הזרים בסומו ויכול להגיע לכמה עשרות מתאבקים זרים, רובם ממונגוליה, אך היו גם מתאבקים מגיאורגיה, בולגריה, ברזיל, רוסיה, הונגריה ואוקראינה.
סומו במיתוסים ובאגדות
סוגי לחימה דומים לסומו התקיימו ברחבי העולם, כמו סירום (Ssireum) בקוריאה, בוקה (Boke) במונגוליה ויאגלי גירש (Yagli Gures) בטורקיה. ביפן עצמה נמצאו פסלי מתאבקים מתקופת הקופון (המאה ה־3 עד ה־7) וענף הספורט הזה מוזכר כבר בספרי ההיסטוריה העתיקים "קוג'יקי" (712) ו"ניהונשוקי" (720). בתקופות קדומות, קרבות סומו נערכו כדי לבקש יבול מוצלח או לחזות את הצלחת העונה החקלאית.
בימי נרה (710–794) והייאן (794–1185), הפך הסומו לאירוע רשמי שנערך בחצר הקיסרית. בתקופת הסמוראים, הכוח הפיזי נחשב תכונה חיונית ללוחם ובתי סמוראים העסיקו מתאבקים. לפי המסמך "שינצ'ו קוקי" (בערך 1610), אודה נובונאגה, אחד ממצביאי יפן הידועים, היה חובב סומו מושבע ונהג לארגן טורנירים מדי שנה.
התקופה שבה נולד הסומו המודרני
בתקופת אדו התגבש הסומו לצורתו הנוכחית. הקרבות שימשו לאיסוף תרומות לבניית מקדשים וגשרים ומתוך כך נולד הסומו המקצועי.
מה שהיה תחילה שעשוע לעשירים הפך לספורט עממי. אירועי סומו נערכו באדו (טוקיו של היום), באוסקה ובקיוטו, והפופולריות עלתה בזכות הדפסי עץ צבעוניים (נישיקי-אה) שתיארו קרבות ודמויות של מתאבקים. הממשלה אמנם ניסתה מדי פעם לאסור את המשחקים בשל מריבות ואלימות, אך לבסוף הוסדרו חוקים ונקבעו 48 טכניקות ניצחון (קימריטה). הוגדרה הזירה העגולה ונוסדה שיטת האורוות לאימון מתאבקים. הסומו נחשב לדוגמה חיה של התרבות היפנית, ומשלחות מתאבקים נשלחות לסיורים בעולם להפצת המסורת.
עולם של היררכיה ויוקרה
כל מתאבק סומו משתייך לאורווה, מקום המגורים ומרכז האימונים. בראש כל אורווה עומד אויאקטה (Oyakata), מתאבק עבר שפרש. קיימות כמה עשרות אורוות שכאלה ברחבי יפן. בנוסף למתאבקים, חיים באורוות גם שופטים, סדרנים ומעצבי שיער בשם טוקויאמה. אשת האויאקטה, האוקמיסן, ממלאת תפקיד חשוב מאחורי הקלעים ותומכת במתאבקים הצעירים.
דירוגי הסומו קובעים הכול – ממעמד חברתי ועד תנאי מחיה. רק מתאבקים בדרגת סקטורי (ג'וריו ומעלה) מקבלים שכר. הם לובשים קשומאוואשי (Keshomawashi) שהוא סינר רקום ומפואר באירועי פתיחת טורניר. הם נהנים מעוזרים המטפלים בצורכיהם, ותסרוקת הקשר העליון שלהם מעוצבת בצורת עלה גינקו. המאוואשי שלהם עשוי משי צבעוני, בעוד המתאבקים בדרגים נמוכים לובשים מאוואשי שחור עשוי כותנה בלבד. ההבדלים בתנאים ובתגמולים בין הדרגות חדים וברורים מאחר שסומו הוא עולם שבו התוצאות מדברות.
השגרה היומית של מתאבק סומו
אימוני הבוקר מתחילים בסביבות חמש בבוקר. המתאבקים הצעירים פותחים בשיקו, דריכת רגליים טקסית לשיפור כוח הרגליים. לאחר מכן הם מתרגלים טפו (Teppo), דחיפות מתואמות של יד ורגל, ולבסוף מבצעים מטווארי (Matawari) שהוא תרגיל גמישות שבו יושבים על הקרקע ומותחים את הרגליים עד למצב של 180 מעלות.
אחר כך מתקיימים קרבות אימון, מושיאי (Moshiai), ובוצוקארי-גייקו (Butsukari-Geiko), שבהם המתאבקים מתנגשים זה בזה לסירוגין. האימון נעשה בשקט מוחלט, רק נשימותיהם וצלילי הגוף נשמעים. ככל שמתקרב טורניר, האימונים נעשים קשים ואינטנסיביים יותר. בשמונה בבוקר הצעירים עוברים להכין את הצ'אנקו שהיא ארוחה עשירה הכוללת תבשילים, מנות מטוגנות, סשימי ואוכל מערבי. הם אוכלים פעמיים ביום: ארוחת צהריים בסביבות 11:00 וארוחת ערב ב־18:00. לאחר הרחצה והסעודה, רובם נחים כדי להגדיל את משקל גופם.
יש אנשים שחושבים שמתאבקי סומו לא בכושר ולא בריאים, אבל למעשה, לרוב מתאבקי הסומו העילית יש כוח, מהירות, שיווי משקל וגמישות עצומים, משעות של אימונים יומיים. הם גם תומכים באימוני הספורט שלהם עם מרכיב הסומו היפני המסורתי "צ'אנקו-נאבה". למעשה, איש השרירים בימבה (אלוף עולם 4 פעמים) שמר על בריאותו ברמה כזו שאף במשקל של 147 ק"ג, שומן הגוף שלו היה רק 11% מסך משקל גופו.
רוב האנשים מופתעים מעוצמת האימונים, ומכמה שריריים, מהירים, גמישים וחזקים רוב מתאבקי הסומו המקצועיים. האימונים הרציניים נמשכים כל השנה, עם מעט הפסקות, מכיוון שתחרויות הסומו מתקיימות כל חודשיים, כך שאין באמת עונת חופש. אימוני הסומו התפתחו במשך מאות שנים לשגרה מסודרת שנצפית כמעט באופן אוניברסלי בסומו היפני כיום. גם התזונה וגם התרגילים נועדו במיוחד לשיפור הכושר, הבריאות הכללית וכמובן, יכולת הקרב. כך, שתאמינו או לא, אימוני סומו נהדרים לפיתוח כושר כללי.
המתאבקים נוטים לזלול תבשילי סומו שופעים בחלבונים וירקות עשירים בחומרים מזינים. לאחר אימונים אינטנסיביים, מתאבקי סומו מקצועיים שותים קערות של צ'אנקו, כדי להשלים אנרגיה שאבדה משעות של אימונים. המרק החם והירקות הטריים מסייעים בהטמעה ובספיגה של חומרים מזינים, ותכולת החלבון הגבוהה נועדה לבנייה מחדש של שרירים שנשחקו במהלך האימון. זהו מאכל האימון היפני האולטימטיבי בן מאות השנים. המנות מורכבות מציר עשיר, בטעם ציר דגים, מיסו, רוטב סויה או תבלינים יפניים אחרים. חלבון מגיע מבשר, עוף, דגים או טופו. כמעט כל ירק עובד היטב בצ'אנקו, כאשר בחירות פופולריות כוללות כרוב, בצל, בצל ירוק, גזר, פטריות, צנון, שורש ברדוק ועוד. צ'אנקו תמיד עשוי מרכיבים טריים מאוד.
כך שבעולם הסומו, גוף גדול אינו רק כלי תחרותי אלא גם ביטוי תרבותי עמוק. המשקל הרב של המתאבקים נתפס ביפן כסמל לעוצמה, סבלנות ושליטה עצמית, ולא כחיסרון. הדימוי של הריקישי משלב כוח פיזי עם יראת כבוד רוחנית, והוא מגלם אידיאל יפני ייחודי של איזון בין גשמיות ורוחניות. בעיני רבים, המסה הגופנית מייצגת גם מסירות מוחלטת לאורח חיים סגפני ותובעני. במובן זה, סומו הוא לא רק ספורט אלא מראה לתפיסת הגוף והכוח בתרבות היפנית לדורותיה.
