בליל יום חמישי, ה-17 ביוני 1462, השתררה דממה מתוחה סביב העיר טַרְגוֹבִישְטֶה. בתוך המחנה העות'מאני העצום, חיילים ניסו להסתתר בתוך אוהליהם, נשמעים להוראה מפורשת של הסולטן מַהמֵט השני, שחשש מכל תזוזה שעלולה לעורר בהלה. אך בחוץ, בין הצללים, נעו כוחותיו של הנסיך וְלָאד הַשְּׁלִישִׁי מוואלאכיה, הידוע בכינויו וְלָאד צֶפֶשׁ. זה היה ניסיון התנקשות נועז, מלחמה פסיכולוגית של איש אחד נגד אימפריה, שנועד להכריע את גורלה של הממלכה הקטנה.
הסכסוך בין הסולטן לנסיך ולאכיה נבע ממערכת יחסים מתוחה ורבת שנים, שהחלה להתדרדר כאשר מהמט השני גילה כי ולאד כרת ברית עם מלך הונגריה, מַתִיאַס קוֹרְווִינוּס). הסולטן הורה לכוחותיו לארוב לנסיך, אך ולאד סיכל את התוכנית, פלש לבולגריה והצית אש שמהמט לא יכול היה להישאר אדיש אליה. בתגובה, גייס הסולטן צבא אדיר במטרה לכבוש את וולאכיה, מה שהוביל לסדרת התכתשויות שהגיעה לשיאה באותה פשיטת לילה מפורסמת בטירת הנסיך.
אימפריה מתרחבת וממלכה מתנגדת
נפילת קונסטנטינופול בשנת 1453 סימנה את תחילת שאיפותיו הגדולות של מהמט השני. בעודו מביט מזרחה לעבר אימפריית טְרֶבִּיזוֹנְד והשליט אוּזוּן חַסַן, במערב המשיכו קוצים כמו סְקַנְדֶרְבֵּג באלבניה להטריד את מנוחתו, יחד עם בוסניה שסירבה לעיתים לשלם את מס הג'יזיה. ולאכיה, ששלטה בגדה השמאלית של נהר הדנובה, הייתה נקודת אסטרטגית קריטית; מהמט ביקש לשלוט בנהר כדי למנוע התקפות ימיות מהאימפריה הרומית הקדושה.
על נפילת קונסטנטינופול
נפילת קונסטנטינופול, שהתרחשה ב-29 במאי 1453, היא אחד הצמתים הדרמטיים והמשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית. זהו האירוע שסימן סופית את קץ ימי הביניים, את נפילת האימפריה הביזנטית (האימפריה הרומית המזרחית) ואת עלייתה של האימפריה העות'מאנית ככוח הגמוני השולט בדרכי המסחר בין מזרח ומערב.
בשיאה, האימפריה הביזנטית שלטה על מרחבים עצומים. אך בשנת 1453, מה שנותר ממנה היה בקושי יותר מאשר עיר הבירה קונסטנטינופול (איסטנבול של ימינו) וכמה שטחים קטנים ביוון. העיר הייתה מוקפת מזה זמן רב על ידי הטריטוריות העות'מאניות שהתרחבו באנטוליה ובבלקן. הסולטן העות'מאני הצעיר, מהמט השני (שזכה לימים לכינוי "הכובש"), היה נחוש לכבוש את העיר כדי לבסס את הלגיטימיות שלו וכדי לאחד את האימפריה שלו שפוצלה בין אסיה לאירופה.
ההגנה על העיר הופקדה בידי הקיסר הביזנטי האחרון, קונסטנטינוס ה-11 פלאיולוגוס, שפיקד על כוח מצומצם של כ-7,000 חיילים בלבד, בהם מתנדבים איטלקים מוונציה וגנואה. מולם ניצב צבא עות'מאני עצום, שמנה על פי הערכות שונות בין 80,000 ל-150,000 חיילים.
המהלך הטכנולוגי שהכריע את הכף היה השימוש בארטילריה. מהחמט הזמין מהמהנדס ההונגרי אורבן תותחי ענק, ביניהם תותח מפלצתי שהיה מסוגל לירות כדורי אבן במשקל מאות קילוגרמים. חומות תאודוסיוס, שנחשבו לחומות החזקות והבלתי חדירות ביותר בעולם הנוצרי במשך אלף שנים, החלו להיסדק תחת הפגזות חוזרות ונשנות.
המצור נמשך 53 ימים. הביזנטים תיקנו את החומות בלילות, הקימו חסימות עץ ומילאו פרצות בעפר, אך העומס היה כבד מנשוא. מהמט השני ביצע מהלך אסטרטגי גאוני: מכיוון ששרשרת כבדה חסמה את הכניסה למפרץ "קרן הזהב" ומנעה מהצי שלו לתקוף את החומות הימיות, הוא הורה על גרירת ספינותיו מעל היבשה, על גבי מסילות עץ משומנות, ישירות לתוך המפרץ. בכך הוא אילץ את המגינים לפצל את כוחותיהם הדלים.
ב-29 במאי יצאו העות'מאנים להתקפה הסופית. לאחר גלי התקפות של כוחות לא סדירים, שלח מהמט את יחידות העילית שלו – היניצ'רים. הקיסר קונסטנטינוס, לפי המסופר, השליך מעליו את סמלי המלוכה ונלחם לצד חייליו עד שנפל בקרב והעיר נפלה.
נפילתה סימנה את סופה הרשמי של האימפריה הרומית שהחלה אלפי שנים קודם לכן. קונסטנטינופול הפכה לבירת האימפריה העות'מאנית והייתה לאחד המרכזים התרבותיים, הדתיים והפוליטיים החשובים בעולם במשך מאות שנים נוספות.
המתיחות בין השניים הגיעה לנקודת רתיחה כשולאד צפש חדל לשלם את מס הג'יזיה השנתי בסך 10,000 דוקאטים בשנת 1459. כשמהמט דרש ממנו 1,000 נערים לצבא היניצ'רים, ולאד סירב. בתגובה, כאשר העות'מאנים חצו את הדנובה כדי לגייס נערים בכוח, לכד אותם הנסיך ושיפד אותם.
ב-10 בספטמבר 1460, שלח ולאד מכתב לסקסונים של בְּרָאשׁוֹב ובו הזהיר אותם מפני פלישת הסולטן. המצב המשיך להתדרדר עד שוולאד, שנקט בטקטיקת הונאה, תקף את המושל חַמְזָה פָּאשָׁה, הביי של נִיקוֹפּוֹלִיס, שהגיע במטרה לארוב לו. ולאד, מחופש לטורקי, הצליח לחדור למבצר גְ'יוּרְגִ'יוּ ולהשמיד אותו.
המערכה בדנובה והטבח בבולגריה
לאחר השמדת כוחותיו של חמזה פאשה, פתח ולאד צפש במסע מלחמה שחצה את הדנובה הקפואה לתוך בולגריה. הוא חילק את צבאו לקבוצות קטנות וכיסה כ-800 קילומטרים בשבועיים. במכתב למתיאס קורווינוס מה-11 בפברואר 1462, פירט הנסיך את פועלו: הוא הרג איכרים, גברים, נשים, זקנים וצעירים מאיכרים שחיו באוֹבְּלוּצִיצָה ונוֹבוֹסֶלוֹ ועד רָהוֹבָה, סמוך לצ'יליה. בחישובו המדויק, הוא ציין כי הרג 23,884 טורקים, לא כולל אלו שנשרפו בבתיהם או כאלו שראשם נערף.
כאשר נודע למהמט על ההרס, בעודו מצור על מבצר בקורינתוס, שלח את הווזיר הגדול מַחְמוּד עם 18,000 חיילים להשמיד את נמל בְּרָאאִילָה. אך ולאד חזר על עקבותיו והביס את הצבא העות'מאני; רק 8,000 טורקים שרדו. הצלחתו הדהדה באירופה; סוחרים מגֶנוֹאָה תלו בו תקוות, והאפיפיור שיבח את גבורתו.
מהמט לא יכול היה להשלים עם ההשפלה. ב-26 באפריל או ב-17 במאי 1462, הוא יצא מקונסטנטינופול עם צבא שגודלו נאמד על ידי מקורות שונים בין 250,000 ל-400,000 לוחמים. הצבא כלל את היניצ'רים, חיל רגלים, פרשים פיאודליים (סִפָּהִים), יחידות הקרבה של עבדים, קשתים, שומרי ראש, ואפילו 120 תותחים. יחד עמם נעו אנשי דת, אסטרולוגים, ומאות כלי שיט שהובילו את הציוד הכבד.
ולאד צפש מצידו הנהיג מדיניות של אדמה חרוכה. הוא הרעיל בארות, יצר ביצות על ידי הטיית נהרות, וחפר בורות מלכודת מכוסים בענפים. הסולטן צעד במשך שבעה ימים מבלי למצוא איש, חיה או אוכל. ולאד אף שלח חולי צרעת, שחפת ואפילו נגועים בדבר לערבב בין המחנות הטורקיים. אחד החיילים הוואלאכים שנלכד בידי הסולטן סירב להסגיר מידע, ומהמט הגיב בהערכה מרה:
הלילה של טרגובישטה
הגעתם של הטורקים לטרגובישטה ב-17 ביוני הפכה לזירה של כאוס.
ולאד צפש, עם כוח של כ-7,000 עד 24,000 פרשים, חדר למחנה הטורקי בלילה. על פי עדותו של ולאדיק, שנמסרה לשליח האפיפיור נִיקוֹלוֹ מוֹדְרוּסָה, הנסיך חדר למחנה כשהוא נע "כברק לכל עבר". המטרה הייתה אוהלו של הסולטן, אך בטעות הוא תקף את אוהלי הווזירים הגדולים, אישַׁאק פאשה ומחמוד פאשה.
כאשר נכנס הצבא העות'מאני לבירת וואלאכיה, הם מצאו אותה ריקה. בדרך המובילה אל העיר הם נתקלו במחזה אימה: 20,000 טורקים משופדים על כלונסאות, כאשר גופתו המרקיבה של חמזה פאשה מתנוססת על השיפוד הגבוה ביותר כאות לחשיבותו. מהמט, מוכה תדהמה, הודה כי "לא ניתן לנשל ממדינתו אדם שעשה מעשים גדולים כל כך".
הסולטן נסוג ב-22 ביוני. בדרכו חזרה, שרף את בראאילה עד היסוד והפליג לאַדְרִיאָנוֹפּוֹל, אליה הגיע ב-11 ביולי. ב-12 ביולי חגגו הטורקים את "ניצחונם הגדול", כשהם גוררים עמם שלל של 200,000 ראשי בקר וסוסים.
ההיסטוריה זוכרת את המערכה הזו כעדות ליכולתו של מנהיג בודד לערער את ביטחונה של מעצמה אימפריאלית. הזיכרון של שדות השיפודים בטרגובישטה נותר חקוק בתודעה ההיסטורית, סמל לטקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית הקיצונית של הנסיך ולאד צפש.
חומר מעשיר לקריאה
הספר Vlad Țepeș (Dracula): între legendă și adevăr istoric מאת סטפן אנדרייסקו, היא יצירה המנתחת את הפער בין המיתוס המוכר לבין התיעוד ההיסטורי הממשי של הנסיך.
ספר נוסף הוא הביוגרפיה ״מהמט הכובש ותקופתו״ מאת פרנץ בבינגר, היא ביוגרפיה מקיפה על הסולטן מהמט השני, המספקת את נקודת המבט העות'מאנית על מסעות המלחמה והמצור.
חומר מעשיר לצפייה
"העות'מאנים: לידתה של אימפריה" היא סרה תיעודית מבית Netflix הממחישה את הקרבות של מהמט השני, כולל פרקים 5 ו-6 בעונה השנייה שמתמקדים במערכה נגד ולאד צפש.
תחילת המערכה ב-1462 מוצגת בסרט ״דרקולה״ משנת 1992 בדרך אומנותית ודרמטית המבוססת על המפגש בין הסולטן לנסיך והעימות בין שתי הדמויות גם מוצג בסרט ״דרקולה: ההתחלה״.
לאחר שצללתם אל תוך מלחמות המאות הקודמות, אתם מוזמנים להירשם לניוזלטר שלנו כדי להבטיח שלא תפספסו אף תפנית עלילתית בהיסטוריה. אהבתם את הכתבה? דרגו ושתפו את הכתבה עם חברים, מבטיחים שזה יהיה פחות מסוכן מביקור בטרגובישטה של 1462.
תאמל״ק לי


