תאמל״ק לי
הדוג׳ה הערמומי של ונציה ניצל הן את חולשתם הפיננסית של האבירים והן את כוחם הצבאי.
מסע הצלב הרביעי נותר אחד הדפים המבישים ביותר בתולדות הציוויליזציה הנוצרית. מסע צבאי, שנועד לכבוש מחדש את ארץ הקודש, הסתיים בסכסוך דמים בוגדני.
באותה עת, צלאח א-דין — שגירש את הצלבנים מירושלים ב־1187 ולא איפשר לכבוש אותה חזרה במהלך מסע הצלב השלישי (1189–1192) — כבר מת. מסע הצלב הרביעי תוכנן לשנת 1199; הוא היה אמור להתחיל במכה נגד מצרים (בה שלטו יורשי צלאח א-דין), ואז, במקרה של הצלחה, ירושלים הייתה נופלת בעצמה לידי המנצחים. אך במקום זאת, פנו הצלבנים נגד האימפריה הביזנטית וב־13 באפריל 1204 כבשו את קונסטנטינופול ובזזו אותה…
בחירת היעד
תחילת המסע נדחתה פעמים רבות בשל מחסור במימון. כדי להגיע למצרים, נזקקו הצלבנים לספינות. הצי החזק ביותר בים התיכון היה שייך לוונציה. לכן, פנו מנהיגי הצלבנים אל "רפובליקת סן מרקו" והונציאנים הבטיחו לסייע בהובלת הצבא למצרים. בתמורה לכך הגיעו להם 85 אלף מרקים, כשהמועד האחרון לתשלום פג ביוני 1202. אך לא עלה בידם לאסוף סכום זה בשום אופן.
יחידות צלבנים החלו להגיע לוונציה רק במאי 1202. הם שוכנו באי לידו, הרחק מהעיר. בתחילה, הונציאנים סיפקו לצלבנים את כל צרכיהם כראוי. אך כעבור חודש, כשהתברר ששולמה רק מחצית מהסכום המוסכם, אנריקו דאנדולו, הדוג'ה של רפובליקת ונציה, אסר על הבאת אספקה ללידו עד שיוחזר כל החוב וסירב לספק ספינות להובלה למצרים.
בקרב הלוחמים פשט ריקבון מוסרי: חלק פשוט נמלטו, אחרים עסקו בביזה ושוד. גורל המסע עמד על כף המאזניים. כך נמשך הדבר עד אמצע אוגוסט 1202, כאשר בוניפאס ממונפראט, שעמד בראש צבא הצלבנים והדוג'ה דאנדולו מצאו פשרה. דאנדולו מחל על החוב בתנאי שהצלבנים יסייעו לו לכבוש את העיר זאדר. יישוב זה, הממוקם במיקום אסטרטגי על החוף האדריאטי של חצי האי הבלקני, היה מזמן מושא תשוקתה של ונציה. אך זמן קצר מאוד לפני האירועים המתוארים, בשנת 1186, עברה זאדר לחסות הונגריה (כיום היא נמצאת בשטח קרואטיה).
לא כל הצלבנים שמחו על ההסכם שהושג. חלקם, כפי שטוען בן התקופה, "חשבו שזה לגמרי לא ראוי ובלתי קביל עבור נוצרים, שחיילי צלב המושיע יסתערו על נוצרים אחרים ברצח, ביזה ושריפות, כפי שקורה בדרך כלל בכיבוש ערים". מה גם שמלך הונגריה, אימרה, נטל בעצמו נדר צלבני. חלק מהצליינים אף חזרו למולדתם, אך הרוב הסכים.
ב־24 בנובמבר 1202, לאחר התנגדות עקשנית, נכבשה זאדר. בעקבות זאת הגיעו זוועות ההסתערות הרגילות. האפיפיור אינוקנטיוס השלישי הגיב בחריפות למעשי הפשע. "אנו מפצירים בכם," כתב לצלבנים, "ומבקשים לא להחריב עוד את זאדר. אחרת, אתם צפויים לנידוי מהכנסייה ללא זכות למחילה". העיר, בכל זאת, נותרה בשליטה ונציאנית והמשך המסע נקבע לאביב 1203.
שינוי כיוון חדש
באותו זמן, גם בביזנטיון התרחשו אירועים עקובים מדם. באימפריה היוונית (כפי שנקראה במערב) מעמד הריבון נחשב לקדוש (ביוונית — ואסילאוס), אך בשום אופן לא האדם עצמו שנשא בתואר. כל קיסר נחשב לחוקי (וקדוש) אם נמשח למלכות על ידי הפטריארך והוכתר בקתדרלת איה סופיה. היו חסרים כללים נוקשים לירושת הכיס. מתוך 109 אנשים שאיישו את כס המלוכה בין השנים 395 ל-1453, רק 34 מתו מוות טבעי בעודם נושאים בתואר הקיסר. השאר או נהרגו, או אולצו לוותר על הכיס ולהפוך לנזירים. לעיתים קרובות הוויתור על הכיס לווה בעיוורון מכוון.
בשנת 1195 הופל הקיסר איסאאקוס השני אנגלוס על ידי אחיו הביולוגי, אלכסיוס השלישי. הוא הוכרח להפוך לנזיר ועוור ובנו של הקיסר, הנסיך אלכסיוס, נתפס ונכלא. עם זאת, הוא הצליח להימלט לגרמניה, אל פיליפ משוואביה, שהיה נשוי לבתו של איסאאקיוס ואחותו של אלכסיוס, אירנה.
בינואר 1203 הגיעו שליחיו של פיליפ ושל הנסיך לזאדר (אלכסיוס עצמו הגיע לשם מאוחר יותר), והמלך הגרמני אמר לצלבנים: "אדונים! אני שולח אליכם את אחי אשתי ומפקיד אותו בידי אלוהים ובידיכם. אתם הולכים להגן על הצדק ולהשיב את היושר; עליכם להחזיר את כס קונסטנטינופול למי שנגזל ממנו תוך הפרת האמת. כגמול על מעשה זה, הנסיך יחתום איתכם על חוזה כזה שהאימפריה לא חתמה עם איש מעולם, ובנוסף, יעניק את הסיוע החזק ביותר לכיבוש ארץ הקודש. אם האל יעזור לכם להושיבו על כס המלוכה, הוא יכפיף לכנסייה הקתולית את האימפריה היוונית. הוא יפצה אתכם על ההפסדים ויתקן את אמצעיכם שהתדלדלו על ידי מתן שי חד-פעמי של 200 אלף מרקים של כסף ויבטיח אספקה לכל הצבא."
הנסיך אלכסיוס אישר בחגיגיות את הסכמתו. נחתם הסכם בין ונציה לצלבנים על תמיכה באלכסיוס בתנאים המצוינים. אף על פי כן, אחרים מבין הלוחמים, לדברי עד ראייה, אמרו ש"לעולם לא יסכימו; שמשמעות הדבר היא לצאת נגד נוצרים ושהם יצאו למסע כלל לא לשם כך, אלא רצו ללכת לסוריה" או לארץ הקודש. רבים עזבו את הצבא. גם האפיפיור ניסה לצנן את התלהבות הצלבנים. הוא כתב להם: "הקדישו את כל כוחותיכם רק למען שחרור ארץ הקודש ונקמה על העלבון לצלוּב; אם אתם זקוקים לאדמות, לשלל, קחו אותם מהסרצנים, אויביכם האמיתיים. בפנייתכם לאימפריה היוונית, אתם מסתכנים בשדידת אחיכם".
עם זאת, לדוג'ה של רפובליקת סן מרקו היו, מלבד שיקולים פוליטיים וכלכליים, חשבונות משלו עם האימפריה הביזנטית. אנריקו דאנדולו נשלח בשנת 1171 כשליח ונציה לקונסטנטינופול. ובביזנטיון היה קיים מנהג לעוור נתינים של מדינות אחרות, אפילו נציגים דיפלומטיים, אם אותה מדינה נכנסה לסכסוך עם האימפריה היוונית. במרץ 1171 ציווה הואסילאוס מנואל הראשון קומננוס לעצור פתאום את כל אזרחי ונציה ששהו בשטח האימפריה ולהחרים את רכושם. היה זה אז כאשר אנריקו דאנדולו איבד את ראייתו.
מניע אישי היה גם למנהיג הצלבנים בוניפאס ממונפראט. ראשית, בוניפאס היה בעל ברית ותיק של בית הוהנשטאופן, אליו השתייך פיליפ משוואביה. שנית, אחיו של בוניפאס, רנייה, התחתן ב־1180 עם מריה, בתו של מנואל קומננוס, אשר כנדוניה הביאה לבעלה את העיר סלוניקי. במהלך המאבק הפוליטי ב-1183 הזוג הצעיר נרצח ובוניפאס טען לבעלות על סלוניקי מכוח זכות הירושה.
חילופי השלטון בביזנטיון
ובכן, ב־23 ביוני 1203 הגיע צי הצלבנים אל מול נמל קונסטנטינופול. לוחמי המושיע מנו, לפי הערכות שונות, בין 10–12 ל-30 אלף איש. לקיסר אלכסיוס השלישי היה צבא של כ-70 אלף איש.
עם זאת, המורל של הלוחמים הביזנטים היה נמוך והארגון הותיר מקום רב לשיפור. במדינה שררה שחיתות ומעילה בכספי הציבור. כפי שכותב ההיסטוריון הביזנטי ובן התקופה ניקיטאס כוניאטס, מפקד הצי הביזנטי מיכאל סטריפנוס, קרוב משפחתו של הואסילאוס, "נהג להפוך לזהב לא רק את ההגאים והעוגנים, אלא אפילו את המפרשים והמשוטים, ושלל מהצי היווני את הספינות הגדולות".
ב-5 ביולי 1203 פרצו ספינות המלחמה של הונציאנים אל מפרץ "קרן הזהב". הצלבנים הציגו לואסילאוס דרישה לוותר מיד על כסאו. הוא סירב, אך לא נקט בשום אמצעים. עתודות הביזנטים נסו על נפשם מבלי שנכנסו לקרב. כשנודע לו על כך, נמלט אלכסיוס השלישי מקונסטנטינופול, תוך שהוא נוטש את אשתו ושלוש בנותיו, אך לא שוכח לקחת איתו את אוצרות המדינה.
נפילת קונסטנטינופול
ב־18 ביולי 1203 הוחזר איסאאקיוס השני אנגלוס העיוור לכס המלכות. לפי דרישת הצלבנים, ב-1 באוגוסט הותר אלכסיוס למלוכה תחת השם אלכסיוס הרביעי. הגיע הזמן לשלם את החשבונות. אך כסף באוצר לא היה. ניסיונות להעלות מיסים רק עוררו שנאה בקרב האוכלוסייה.
איסאאקיוס, שהתרחק לחלוטין מענייני הניהול ובילה את זמנו עם חוזים בכוכבים, אף הצהיר בפני הצלבנים: "כמובן, עשיתם שירות כזה שניתן היה לתת עבורו את כל האימפריה, אבל אינני יודע ממה לשלם לכם". משלא קיבלו את המובטח, החלו הלטינים להשביע את תיאבונם בעצמם, מה גם שהיו אפשרויות לכך.
כפי שכתב משתתף באירועים, האביר הפיקארדי רובר דה קלארי, בקונסטנטינופול ש"היה שפע כזה של עושר, כל כך הרבה כלי זהב וכסף, כל כך הרבה אבנים טובות, שבאמת זה נראה כנס כיצד הובא לכאן עושר מפואר כזה". ולוחמי הצלוב, בהסכמה שבשתיקה של השלטון חסר האונים, החלו לבזוז כנסיות. הגירוי הגובר בקרב אוכלוסיית הבירה הופנה לא רק נגד הצלבנים, אלא גם נגד הריבונים, במיוחד אלכסיוס. בימים האחרונים של ינואר 1204, החלו נזירים ופשוטי העם להתאסף בכיכרות ולדרוש את הדחת האב והבן לבית אנגלוס ובחירת ואסילאוס חדש. לוחם בשם ניקולאוס קנאבוס אף הוכתר בקתדרלת איה סופיה, אך ללא השתתפות הפטריארך, כלומר, באופן שאינו תואם את הכללים.
בעיר שרר כאוס. אז, פקיד בכיר וחתנו של אלכסיוס השלישי, אלכסיוס דוקאס המכונה "מורצופלוס" (בעל הגבות הסבוכות), עצר ב-29 בינואר את איסאאקיוס השני ואלכסיוס הרביעי והכריז על עצמו כקיסר אלכסיוס החמישי. אלכסיוס הרביעי וקנאבוס נחנקו בכלא; איסאאקיוס השני העיוור מת כשנודע לו על הוצאתו להורג של בנו.
הקיסר החדש סירב בהפגנתיות למלא את ההסכמים הקודמים ודרש מהצלבנים לפנות את האדמה היוונית בתוך שבוע. עד אז נאסר עליהם לעזוב את המחנה שתחת חומות "רומא החדשה" (הם חיו שם בקביעות ולא בתוך העיר). הלוחמים החלו להתכונן בגלוי להסתערות. במרץ חתמו הצלבנים והדוג'ה אנריקו דאנדולו על הסכם לכיבוש כל האימפריה הביזנטית ולחלוקת השלל והאדמות.
ב־8 באפריל 1204 הוטל מצור על קונסטנטינופול מהים. ב-9 באפריל הצרפתים יצאו להסתערות, פרצו לעיר, אך לא הצליחו להחזיק בעמדות ונאלצו לסגת. במהלך ההסתערות פרצה בעיר שריפה שהשמידה כמעט שני שלישים ממנה. ב-12 באפריל ניסיון ההסתערות הוכתר בהצלחה. צבאו של מורצופלוס נסוג, והוא עצמו נמלט באותו לילה. קונסטנטינוס לסקריס, שהוכרז בחיפזון כקיסר, לא קיבל תמיכה ממשית מהאוכלוסייה. ב-13 באפריל נכנסו הכוחות העיקריים של הצלבנים לקונסטנטינופול ללא כל התנגדות והעיר נפלה.
סיבות לנפילת ביזנטיון
עוד מימי קדם הונציאנים נתפסו כאשמים העיקריים בכיבוש האימפריה היוונית על ידי הצרפתים, עקב חוסר שביעות רצונם מהתחרות מצד ביזנטיון במסחר במזרח הים התיכון. בנוסף, קונסטנטינופול העניקה מדי פעם חסות לגנואה ופיזה, המתחרות של ונציה. יתרה מכך, לאחר מות מנואל הראשון, יורשיו הבטיחו לשלם פיצויים לרפובליקת סן מרקו, אך מעולם לא עשו זאת. בתחילת המסע, החוב של ביזנטיון עלה על 60 ק"ג של זהב, דבר שהונציאנים לא יכלו לסלוח עליו, מטבע הדברים.
לפי ארנול, בן התקופה (אך לא משתתף במסע), הסיניוריה של ונציה קיבלה שוחד נכבד מהסולטאן המצרי, שרצה להרחיק את הסכנה מארצו. אם כי רוב החוקרים המודרניים דוחים טענה זו.
יותר מכל מעוררת מחלוקת שאלת תפקידו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. היסטוריונים קתולים טענו כי האפיפיור התנגד נחרצות לשינויים בכיוון המסע. הם הסתמכו על גינויו את חורבן זאדר ודרישתו ללכת לארץ הקודש.
חוקרים אחרים — פרוטסטנטים, אורתודוקסים ואתאיסטים — נוטים לראות בכל העניין מזימה של כס האפיפיור. הם סבורים כי איומי הנידוי היו למראית עין בלבד, שכן האפיפיור חלם מלכתחילה לכבוש את האימפריה המזרחית כדי להכפיף אותה לכנסייה האורתודוקסית.
אי אפשר לשלול לחלוטין התפתחות אירועים כזו. אך בכל זאת, ההיפותזה הזאת מבוססת על פרשנות של כמה קטעים מעורפלים למדי מאיגרות האפיפיור (עדויות ישירות חסרות) ודומה מאוד ל"תיאוריות קונספירציה" למיניהן.
על כל פנים, קלות כיבוש קונסטנטינופול הובטחה, בין היתר, בזכות הכשרה קרבית טובה יותר ומורל התוקפים. רבים מהצלבנים היו משוכנעים שהם עושים מעשה טוב. מבלי להכיר את מאפייני ירושת הכס בביזנטיון, הפרנקים ראו באיסאאקיוס השני שליט חוקי וקורבן של עוול, בנסיך אלכסיוס יורש חוקי ובאלכסיוס השלישי — גוזל שלטון. וגם הרצון להעניש את ה"סכיזמטים" (הפורשים) האורתודוקסים לא היה חסר.
ועדיין, אחת הסיבות העיקריות לנפילת המדינה הביזנטית הייתה חולשתה הפנימית. מצד אחד, ריכוזיות קיצונית המחוזקת בתפיסות על קדושת הקיסר. הכוח כולו שייך לשליט המקודש והוא אינו חולק אותו עם איש. מכאן הניכור של האנשים מהשלטון. מצד שני, חילופי קיסרים תכופים. איזו נאמנות לשליט יכולה להיות במצב כזה מצד העם ואפילו מצד הצבא!
תוצאות נפילת ביזנטיון
למרבה הצער, התוצאות הראשונות היו זוועות ההסתערות הרגילות. מעשי האלימות היו פחותים מאשר בכיבוש ערים איסלאמיות, אך ההרס ובעיקר הביזה — היו רבים בהרבה. שכן קונסטנטינופול הייתה עשירה משמעותית מכל עיר סורית או מזרח תיכונית. לא ברור אם העיר הוצתה בכוונה או שעלתה באש במהלך ההתקפה.
הלוחמים בזזו לא מעט. ז'ופרואה דה וילארדואן, ברון צרפתי נכבד ומשתתף במסע, דיווח כי "שלל כה רב לא נלקח בשום עיר מאז בריאת העולם".
פריטים מבוקשים מאוד היו השרידים המקודשים (Relics). "הצלב האמיתי", כתר הקוצים של ישו ופריטים קדושים רבים אחרים הגיעו לידי הצלבנים. תיאור אחד בלבד של החפצים הקדושים והשרידים שנגנבו מקונסטנטינופול, שחובר בשנות 1870, נכנס בקושי לשני כרכים עבי כרס. בנוסף, באירופה הופיעה כמות עצומה של שרידים מזויפים.
יצירות אמנות עתיקות רבות ערך, שהובאו לקונסטנטינופול עוד על ידי קונסטנטינוס, הושמדו בשריפות, הותכו למטילים של מתכות יקרות או נגנבו.
האימפריה הלטינית
התוצאה העיקרית של נפילת קונסטנטינופול הייתה ארגון השלטון במדינה שאך זה נכבשה. המנצחים החלו לחלק את המדינה שטרם נכבשה עד תום, שכונתה על ידי היסטוריונים במאה ה-18 "האימפריה הלטינית" (הלטינים עצמם קראו לה "רומניה"). הונציאנים קיבלו את הנתח הגדול ביותר והשתלטו על שטחי חוף ועל האי כרתים.
האימפריה הלטינית, בדומה לממלכת ירושלים, אורגנה לפי המודל של המדינות הפיאודליות. הוקמו ממלכת סלוניקי (שבכל זאת ניתנה למפקד העליון בוניפאס) וישויות נוספות. ביניהן הגדולות ביותר היו נסיכות אכאיה ודוכסות אתונה.
המדינה החדשה שהוקמה התגלתה כקצרת ימים. שרידי המדינה הקודמת הכריזו על עצמם כיורשיה. הם תמיד קראו לעצמם "מדינות רומאיות". אחת מהן, האימפריה של ניקאה, שהשתרעה על פני רוב אסיה הקטנה, התגלתה כמשקמת המדינה הביזנטית. בהסתמכם על האוכלוסייה המקומית שתיעבה את הפרנקים, ותוך שימוש בעזרתן של גנואה ופיזה (שהיו בסכסוך עם ונציה) ובעיקר בעזרת הטורקים, כבשו קיסרי ניקאה שטח אחר שטח. ובשנת 1261 נכנס מיכאיל השמיני פלאולוגוס לקונסטנטינופול המשוחררת.
כיבוש ביזנטיון לא הועיל לאף אחד מהצדדים, למעט אולי הונציאנים. "רומניה" לא שרדה זמן רב. ביזנטיון האורתודוקסית כבר לא חזרה לכוחה ואף לא לממדיה הקודמים. היא מצאה עצמה תלויה בטורקים, מה שבסופו של דבר הוביל לנפילתה הסופית ב־1453.
ולבסוף, מסע הצלב הרביעי הביא לכך שהעוינות של האורתודוקסים כלפי הקתולים, שהייתה קיימת גם קודם לכן, הפכה לשנאה ופירותיה מורגשים עד היום.
כך, בין חובות כספיים לוונציה לשאיפות פוליטיות של נסיכים גולים, הפך חזון כיבוש ירושלים לאפר בחומות קונסטנטינופול. האימפריה הביזנטית מעולם לא שבה להיות כשהייתה והתהום שנפערה בין מזרח למערב נותרה פתוחה עד ימינו.
מסע הצלב הרביעי נותר עדות אירונית לכך שהדרך לגיהנום רצופה, לעיתים קרובות מדי, בכוונות טובות – או לפחות בהצהרות עליהן. האבירים שביקשו להציל את הקבר הקדוש מצאו עצמם בוזזים כנסיות של אחיהם לאמונה ומותירים אחריהם אימפריה מרוסקת וזעם דתי שאינו יודע שובע. ומה באשר לגורלם של אותם אוצרות וביזה שהתפזרו ברחבי אירופה? זה כבר נושא לסיפור אחר.
.
