יש תקופות בהיסטוריה שנראות כאילו נכתבו מראש כדי להפוך לרומן. לא משום שהן מסודרות או הגיוניות, אלא דווקא מפני שהן מלאות בבגידות, תאונות מסתוריות, כתרים שנחטפים ברגע הנכון ומלחמות שאיש אינו מצליח לנצח. כך בדיוק נראתה אנגליה במאה ה-12, כאשר מאבק ירושה אחד הפך את הממלכה לזירת קרב שנמשכה חמש עשרה שנים.
הרבה פחות אנשים יודעים שהסכסוך המרכזי של ״בית הדרקון״ נשען באופן ברור על מלחמת ירושה אמיתית: תקופת "האנרכיה", שבה התמודדו המלך סטיבן והקיסרית מטילדה על כתר אנגליה.
הכול התחיל במותו של ויליאם הכובש
כדי להבין כיצד הידרדרה אנגליה למלחמת אזרחים ממושכת, צריך לחזור למותו של ויליאם הכובש בשנת 1079. בנו השני, ויליאם השני, שנודע גם בשם המלך רופוס, נהרג בשנת 1100 במהלך מסע ציד ביער ניו פורסט. מותו נותר אחת התעלומות הגדולות של ימי הביניים. יש הסבורים שמדובר בתאונת ציד מצערת, בעוד אחרים מאמינים שהיה זה למעשה רצח מתוכנן. לפי הטקסט, זהו גם האירוע ששימש השראה למותו של רוברט באראתיאון ב"משחקי הכס".
הבן הבכור של ויליאם הכובש, רוברט, כלל לא נבחר לרשת את הכתר בשל בגידות קודמות שיוחסו לו. בן נוסף של ויליאם נהרג גם הוא ביער ניו פורסט, לאחר שעץ פילח את גופו. כך נותר הנרי, הבן הצעיר ביותר. הוא שהה במקרה ביער ניו פורסט בזמן מותו של רופוס, ופעל במהירות רבה כדי להכתיר את עצמו למלך בווינצ'סטר.
הכתרתו של הנרי לא עברה בשקט. היא הובילה לעימות עקוב מדם בינו לבין אחיו הבכור רוברט. בסופו של דבר הובס רוברט והפך לאסירו של הנרי, שנשאר שליט אנגליה.
אסון הספינה הלבנה שפתח את משבר הירושה
כעבור שנים אחדות, בשנת 1120, נראה היה שלבית המלוכה יש יורש ברור. בנו של הנרי, ויליאם, הפליג בתעלת למאנש יחד עם אצילים נוספים. במהלך ההפלגה החליטו אנשי הספינה להתחרות בכלי שיט אחר ולבדוק מי יגיע ראשון לחופי אנגליה.
ההתערבות הסתיימה באסון. הספינה פגעה בסלע וטבעה, וכל מי שהיה עליה נהרג. האירוע נודע בשם "אסון הספינה הלבנה".
מותו של ויליאם הותיר את הנרי ללא בנים חיים. נותרו לו רק בנות. בעקבות זאת ניסה המלך להעביר את זכות הירושה לבתו, הקיסרית מטילדה. הוא הצליח לשכנע רק חלק מן האצולה לתמוך במהלך, אך לא את כולה. כאשר הנרי מת בשנת 1135, התברר עד כמה התמיכה הזו הייתה רחוקה מלהיות מספקת.
ריקוד הדרקונים, בלי הדרקונים
כאשר מת הנרי הראשון בשנת 1135, שאלת הירושה כבר לא הייתה בעיה עתידית אלא משבר מיידי. למרות רצונו להעביר את הכתר לבתו, הקיסרית מָטִילְדָה, היה מי שפעל מהר יותר.
סטיבן, אחיינו של הנרי, הוכתר למלך אנגליה. מבחינת מטילדה היה זה לא פחות מגזל הכתר. היא ראתה בעצמה את היורשת החוקית, והייתה נחושה להשיב לעצמה את מה שסברה שמגיע לה. כך החלה מלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם, התקופה שתזכה לימים לכינוי "האנרכיה".
הדמיון לעלילת ״בית הדרקון״ בולט כמעט מיד. גם כאן עומדים זה מול זה שליט שהוכתר בפועל ואישה הטוענת לזכותה החוקית לרשת את הכתר. גם כאן הממלכה מתפצלת בין מחנות יריבים, כאשר כל אחד מהם משוכנע שהוא נלחם למען המלך או המלכה האמיתיים.
אלא שבניגוד לעולם הפנטזיה, באנגליה של המאה ה-12 לא היו דרקונים. היו רק בני אדם. וזה הספיק בהחלט.
אנגליה מתפצלת לשניים
ראשית שלטונו של המלך סטיבן הייתה רחוקה מלהיות יציבה. הוא נאלץ להתמודד בעת ובעונה אחת עם ברונים אנגלים שלא שמרו לו אמונים, מנהיגים ולשים שמרדו בשלטונו ופולשים סקוטים שניצלו את חולשת הממלכה. בשנת 1139 הגיעה מטילדה מנורמנדי אל אנגליה. לצדה עמד אחיה למחצה, רוברט מגלוסטר, שסייע לה לפתוח במערכה נגד סטיבן.
עד מהרה התחלקה אנגליה לשני אזורי השפעה ברורים. מטילדה ביססה את כוחה בדרום מערב המדינה, בעוד סטיבן שלט בדרום מזרח. אצילים ברחבי הממלכה ניסו בעיקר להגן על אדמותיהם ועל המבצרים שבבעלותם, ולעיתים קרובות העדיפו את הישרדותם האישית על פני נאמנות מוחלטת לאחד הצדדים.
במשך תקופה ארוכה לא הצליח אף מחנה להשיג יתרון של ממש. הקרבות הגדולים היו נדירים יחסית. במקום זאת התנהלה מלחמת התשה שכללה פשיטות, התכתשויות קטנות ומצורים ממושכים. רבים מן הלוחמים היו שכירי חרב או מורדים שביקשו לנצל את הכאוס לטובתם.
המלך נופל בשבי
בשנת 1141 ספג סטיבן את אחת המכות הקשות ביותר שלו. בקרב לינקולן הוא נפל בשבי. לכאורה הייתה זו שעתה הגדולה של מטילדה. הדרך אל הכתר נראתה פתוחה, והיא אף ניסתה להכתיר את עצמה למלכת אנגליה. אלא שהמציאות התבררה כמסובכת הרבה יותר. תושבי לונדון קיבלו אותה בעוינות ואילצו אותה לעזוב את העיר לפני שהכתרתה הושלמה. הניצחון הצבאי המרשים לא הצליח להפוך לניצחון פוליטי.
זמן קצר לאחר מכן התהפך הגלגל פעם נוספת. רוברט מגלוסטר, אחיה למחצה של מטילדה ואחד ממפקדיה החשובים ביותר, נפל בשבי בידי אשתו של סטיבן. שני המחנות הגיעו להסכמה על חילופי שבויים. סטיבן שוחרר, ורוברט שב למחנה של מטילדה.
כך מצאה עצמה המלחמה חוזרת כמעט לנקודת ההתחלה.
הבריחה על נהר התמזה הקפוא
בשנת 1142 כמעט הצליח סטיבן ללכוד את יריבתו אחת ולתמיד. במהלך המצור על אוקספורד הייתה מטילדה לכודה בתוך טירת אוקספורד, והסיכויים להימלט נראו קלושים. אולם היא הצליחה לחמוק מידיו של סטיבן בדרך בלתי צפויה. היא נמלטה מן הטירה וחצתה את נהר התמזה הקפוא בדרכה אל מקום מבטחים.
היה זה אחד הרגעים הדרמטיים ביותר בכל שנות המלחמה, והוא אפשר למאבק להימשך במקום להסתיים בניצחון ברור של אחד הצדדים. בשנת 1143 השיג בעלה של מטילדה, ג'פרי פלנטג'נט, רוזן אנז'ו, הישג חשוב כאשר כבש את נורמנדי בשמה. למרות זאת, באנגליה עצמה נותרה התמונה ללא שינוי של ממש. שני המחנות המשיכו להילחם, אך אף אחד מהם לא הצליח להכריע את יריבו.
סוף ללא מנצחים
בשנת 1148 החליטה מטילדה לשוב לנורמנדי. היא לא ויתרה על תביעתה לכתר, אך את המשך המאבק באנגליה הותירה בידי בנה הבכור, הנרי, מי שעתיד להפוך לימים להנרי השני, מלך אנגליה. המלחמה נמשכה גם לאחר עזיבתה. אף אחד מן המחנות לא הצליח להשיג הכרעה, והמאבק הארוך המשיך לשחוק את הממלכה. במשך שנים ארוכות נראה היה שאנגליה לכודה במעגל שאין ממנו מוצא.
בשנת 1152 ניסה המלך סטיבן לבסס את המשך שלטון משפחתו. הוא ביקש שהכנסייה הקתולית תכיר בבנו הבכור, יוסטאס, כיורש העצר הבא של אנגליה. אלא שהכנסייה סירבה להעניק את ההכרה המבוקשת. הסירוב הזה הפך את שאלת הירושה לפתוחה פעם נוספת.
זמן קצר לאחר מכן, בשנת 1153, חצה הנרי פלנטג'נט את התעלה ופלש לאנגליה. לכאורה הייתה זו תחילתו של קרב מכריע נוסף, אך המציאות הייתה שונה. לאחר כמעט חמש עשרה שנות לחימה, נדמה שגם הלוחמים עצמם איבדו את הרצון להמשיך במלחמה. הכוחות של שני המחנות לא גילו התלהבות לצאת לעימות נוסף, וסטיבן והנרי פתחו במשא ומתן.
בעיצומן של השיחות התרחש אירוע ששינה את התמונה כולה. יוסטאס, בנו הבכור של סטיבן ויורשו המיועד, מת ממחלה ומותו הסיר את המכשול הגדול ביותר שעמד בפני הסכם בין שני היריבים.
הסכם שהביא לסופה של האנרכיה
בעקבות ההתפתחויות נחתם הסכם וולינגפורד.
ההסכם אפשר לסטיבן להמשיך ולכהן כמלך אנגליה עד סוף ימיו, אך קבע כי לאחר מותו יעבור הכתר להנרי פלנטג'נט. שנה בלבד לאחר מכן, בשנת 1154, מת סטיבן ממחלה. כפי שנקבע בהסכם, הנרי עלה לכס המלוכה והוכתר למלך אנגליה בשם הנרי השני. עם עלייתו החל תהליך ממושך של שיקום הממלכה, שנפגעה קשות ממלחמת האזרחים הארוכה.
15 שנות הרס
בסיכומו של דבר נמשכה מלחמת האזרחים חמש עשרה שנים, ובמהלכה עברה תקופות שונות של לחימה, הפוגות ומאבקי כוח. גם זהו, למעשה, רק תקציר של השתלשלות האירועים.
קל להבין מדוע ג'ורג' ר. ר. מרטין מצא בתקופה הזו מקור השראה לכתיבת ״אש ודם״ ובהמשך גם ל״בית הדרקון״. קשה למצוא בהיסטוריה האנגלית סכסוך ירושה שבו הדמיון בין המציאות לבין הפנטזיה כה בולט. כבר בני התקופה ראו במלחמה אסון בקנה מידה יוצא דופן, אפילו ביחס לסטנדרטים האלימים של ימי הביניים. אחד הכרוניקנים תיאר את הימים הללו כי האל ושליחיו ישנו.
מאות שנים לאחר מכן טבעו היסטוריונים מן התקופה הוויקטוריאנית את השם "האנרכיה" כדי לתאר את שנות הכאוס הללו, אף שחוקרים בני זמננו מטילים ספק בשאלה אם הכינוי אכן משקף במדויק את המציאות. מספר ההרוגים המדויק אינו ידוע עד היום.
לפי כמה מן הכרוניקות, קרב אחד בלבד גבה את חייהם של כ־11,000 לוחמים. מקורות אחרים מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה כולה הגיע אולי ל־100,000 בני אדם. כך או כך, הייתה זו אחת התקופות המדממות והממושכות ביותר בהיסטוריה האנגלית של ימי הביניים.
המלחמה שהולידה שושלת חדשה
מלחמת האזרחים הסתיימה, אך השלכותיה ליוו את אנגליה עוד דורות רבים. עם עלייתו של הנרי השני נוסדה שושלת פלנטג'נט, שהייתה עתידה להפוך לשושלת המלוכה הארוכה ביותר בתולדות אנגליה. היא שלטה במשך כשלוש מאות שנים, עד שנפילתו של ריצ'רד השלישי בקרב בוסוורת' בשנת 1485 הביאה את תקופתה אל קצה. לא קשה להבין מדוע סיפור כזה ממשיך לרתק גם כעבור כמעט אלף שנים.
יש בו מלכים ואצילים, נאמנויות מתחלפות, מצורים, בריחות נועזות, תאונות מסתוריות ומאבק ירושה שנמשך שנים ארוכות. כל המרכיבים שהופכים רומן היסטורי לבלתי נשכח כבר היו קיימים במציאות, הרבה לפני שנכתב דף אחד של ״אש ודם״.
ואולי זו המסקנה המשעשעת ביותר מכל הסיפור. למזלה של אנגליה, במלחמת הירושה שלה לא היו דרקונים. רק בני אדם. לפעמים, כך מסתבר, הם הספיקו בהחלט.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
תאמל״ק לי