ב-29 בדצמבר 1170 עמד תּוֹמָאס בֶּקֶט בקתדרלת קנטרברי, בזמן תפילת הערב, כאשר ארבעה אבירים חמושים נכנסו פנימה. הם הגיעו בעקבות התפרצות זעם של המלך הֶנְרִי הַשֵּׁנִי, דרשו מבקט להיכנע לרצון הכתר, וכאשר סירב תקפו אותו בחרבות בתוך אחד המקומות הקדושים ביותר באנגליה. בתוך דקות הסתיים סכסוך פוליטי וכנסייתי שנמשך שנים ברצח שהדהד ברחבי אירופה.
בקט, שנודע גם כתומאס מקנטרברי הקדוש, תומאס מלונדון ומאוחר יותר בשם תומאס א. בקט, נולד בלונדון ב-21 בדצמבר, ככל הנראה בשנת 1119 או 1120. הוא כיהן כלורד קנצלר בין 1155 ל-1162 וכארכיבישוף מקנטרברי מ-1162 ועד מותו. במרכז עימותו עם הנרי השני עמדה השאלה מי מחזיק בסמכות העליונה בעניינים הנוגעים לכנסייה ולאנשי הדת: המלך ומערכת המשפט המלכותית, או הכנסייה ומוסדותיה. העימות הוביל למשפטו של בקט, לשש שנות גלות, לחזרתו לאנגליה ולבסוף לרציחתו בקתדרלת קנטרברי. מעט יותר משנתיים לאחר מותו הוא הוכרז קדוש, וקברו הפך לאחד מאתרי העלייה לרגל הבולטים באירופה.
בן למשפחה נורמנית בלונדון
תומאס בקט נולד בצ'יפסייד שבלונדון ביום חגו של תומאס השליח. אביו היה גִילְבֶּרְט בֶּקֶט ואמו מַתִילְדָה. משפחתו הייתה ממוצא נורמני. אביו של גילברט הגיע מטיירוויל שבאדנות בריון בנורמנדי, והיה כנראה בעל קרקע קטן או אביר בדרגה נמוכה. גם משפחתה של מתילדה הייתה נורמנית, ואפשר שמוצאה היה באזור קאן.
גילברט החל את דרכו כסוחר, אולי בענף הטקסטיל, ובשנות ה-20 של המאה ה-12 כבר החזיק נכסים בלונדון וחי בין היתר מהכנסות שכירות. בשלב כלשהו אף כיהן כשריף של העיר. לאחר מותם נקברו גילברט ומתילדה בקתדרלת סנט פול הישנה.
אגדה שהתפתחה מאות שנים לאחר מותו של בקט סיפרה כי אמו הייתה נסיכה "סרצנית" שפגשה את אביו בארץ הקודש כאשר השתתף במסע צלב או בעלייה לרגל, התאהבה בו, עקבה אחריו לאנגליה, התנצרה ונישאה לו. הסיפור הופיע רק כשלוש מאות שנה לאחר מות בקט ואף הוחדר בדיעבד לחיבור מן המאה ה-12. מתילדה מופיעה לעיתים גם בשם רוהיז.
גם השם "תומאס א בקט", המזוהה כיום עם הארכיבישוף, לא היה שם שבו השתמש בקט עצמו. הצורה הזאת הופיעה לראשונה בשנות ה-90 של המאה ה-16 אצל תּוֹמָאס נֵאש, יותר מארבע מאות שנה לאחר מותו.
בילדותו הכיר תומאס גם עולם הרחוק מן הכנסייה. אחד מידידיו העשירים של אביו, רִישֶׁר דֶה לֶאֵגְל, נהג להזמין אותו לאחוזותיו בסאסקס. שם התנסה בקט בציד ובבזיירות. באופן אירוני, רישר היה לימים בין החותמים על חוקות קלרנדון, המסמך שיהפוך לאחד מצומתי העימות החריפים בין בקט למלך.
בגיל עשר נשלח בקט ללמוד במנזר מרטון מדרום-מערב ללונדון, באזור סארי. לאחר מכן למד בבית ספר לדקדוק בלונדון, אולי זה שפעל ליד קתדרלת סנט פול. לימודיו כללו את תחומי הטריוויום והקוודריוויום. בסביבות גיל עשרים שהה כשנה בפריז. באותו שלב עדיין לא למד משפט כנסייתי או משפט אזרחי, וגם שליטתו בלטינית נותרה מוגבלת למדי.
כאשר אביו נקלע לקשיים כלכליים נאלץ תומאס להתפרנס כפקיד. בסיוע האב השתלב תחילה בעסק של קרוב משפחה, ובהמשך השיג משרה בביתו של תֵּאוֹבַּלְד מִבֶּק, הארכיבישוף מקנטרברי. שם החלה עלייתו האמיתית.
האיש שטיפס במהירות אל מרכז הכוח
תאובלד זיהה את כישוריו של בקט והפקיד בידיו משימות חשובות. הוא שלח אותו מספר פעמים לרומא ובהמשך לבולוניה ולאוקזר כדי ללמוד משפט כנסייתי. בשנת 1154 מינה אותו לארכידיאקון מקנטרברי. בקט החזיק גם בהטבות ובמשרות כנסייתיות נוספות, ובהן משרות בקתדרלת לינקולן ובקתדרלת סנט פול וכן תפקיד בבוורלי.
יעילותו הרשימה את תאובלד עד כדי כך שהמליץ עליו להנרי השני לתפקיד הלורד קנצלר. בינואר 1155 מונה בקט לתפקיד. כקנצלר היה בקט איש של המלך. הוא אכף את מקורות ההכנסה המסורתיים של הכתר גם כאשר נגבו מבעלי קרקעות כנסייתיים, כנסיות ובישופויות. היחסים בינו לבין הנרי לא היו רק יחסי עבודה. השניים היו חברים קרובים, והאמון היה כה עמוק עד שהמלך שלח את בנו, הנרי הצעיר, לחיות בביתו של בקט, בהתאם למנהג שלפיו ילדים ממשפחות אצולה גדלו לעיתים בבית אצולה אחר.
הנרי למד אפוא להכיר את בקט כאיש מנהל יעיל, נאמן ומועיל לכתר. כאשר משרת הארכיבישוף מקנטרברי התפנתה לאחר מותו של תאובלד, נדמה היה שהמינוי המתבקש הוא דווקא האיש הקרוב ביותר למלך.
בשנת 1162 הוצע בקט לתפקיד הארכיבישוף מקנטרברי, התפקיד הכנסייתי הבכיר ביותר באנגליה. ב-23 במאי אישרה מועצה מלכותית של בישופים ואצילים את בחירתו. הנרי השני יכול היה לצפות שבקט ימשיך להציב את צורכי הממשל המלכותי בראש סדר העדיפויות. אלא שהמינוי חולל שינוי דרמטי. בקט נעשה סגפני יותר, והחל לראות את עצמו בראש ובראשונה כמגן זכויות הכנסייה. ב-2 ביוני 1162 הוסמך לכמורה בקנטרברי. למחרת, 3 ביוני, הוסמך לארכיבישוף בידי הֶנְרִי מִבְּלוּאָה, הבישוף מווינצ'סטר, יחד עם הבישופים הכפופים לכס קנטרברי.
עוד באותה שנה התפטר בקט מתפקיד הקנצלר. הוא ביקש להתמקד בחיזוק מעמדה, כוחה וזכויותיה של הכנסייה. מבחינת הנרי, האיש שהציב בעמדה הבכירה ביותר בכנסייה האנגלית החל לפעול בכיוון ההפוך בדיוק מזה שקיווה לו. אחת מנקודות המחלוקת הייתה סמכותם של בתי המשפט החילוניים לשפוט אנשי כמורה. בקט ביקש לשמר ולהרחיב את זכויות הארכיבישופות והכנסייה, ואילו הנרי ביקש לחזק את זכויות השלטון המלכותי.
באוקטובר 1163, בווסטמינסטר אבי, ניסה הנרי לגייס את תמיכת הבישופים האחרים ולהביא להכרה בזכויות המסורתיות שתבע הכתר ביחס לכנסייה. המהלך הכין את הקרקע לעימות החריף של השנה הבאה.
חוקות קלרנדון: כשהחברות הפכה למאבק
ב-30 בינואר 1164 כינס הנרי השני בארמון קלרנדון את מרבית בכירי הכמורה באנגליה. הוא הציג שש-עשרה חוקות שנועדו לצמצם את עצמאות הכנסייה ולרופף את קשריה עם רומא, ובכך להרחיב את שליטת הכתר בענייני אנשי הדת ובבתי הדין הכנסייתיים.
הנרי הצליח להשיג הסכמה מרוב אנשי הכנסייה. אפילו בקט הביע לבסוף נכונות לקבל את תוכנן העקרוני של חוקות קלרנדון, אך סירב לחתום עליהן באופן רשמי. הסירוב הפך את המשבר למאבק גלוי.
ב-8 באוקטובר 1164 זומן בקט למועצה גדולה בטירת נורת'המפטון. הועלו נגדו האשמות בביזוי הסמכות המלכותית ובהתנהלות פסולה מתקופת כהונתו כקנצלר. הוא הורשע, סירב לקבל את גזר הדין ועזב בסערה. היחסים בינו לבין הנרי כבר לא דמו לדבר שהיה ביניהם קודם לכן. בקט חשש גם לביטחונו ונמלט אל היבשת.
שש שנות גלות
בקט מצא הגנה אצל לוּאִי הַשְּׁבִיעִי, מלך צרפת. הנרי לא הסתפק בכך שיריבו עזב את אנגליה. הוא פרסם צווים שפגעו בבקט, בידידיו ובתומכיו וניסה להפעיל עליו לחץ גם מעבר לתעלה. במשך קרוב לשנתיים שהה בקט במנזר הציסטרציאני בפונטיני. כאשר האיומים שהפנה הנרי כלפי המסדר הפכו את שהייתו שם לבעייתית, עבר בקט לסנס.
הארכיבישוף הגולה לא ויתר. הוא איים להטיל חרם כנסייתי ואף אינטרדיקט על המלך, על הבישופים ועל הממלכה. האפיפיור אֲלֶכְּסַנְדֶּר הַשְּׁלִישִׁי נטה לעמדתו של בקט, אך ניסה לקדם פתרון דיפלומטי יותר. בשנת 1167 נשלחו שליחים אפיפיוריים שהוסמכו לשמש מתווכים. בשנת 1170 נשלחו נציגים נוספים כדי לכפות פתרון מעשי לסכסוך. לבסוף הציע הנרי פשרה שאפשרה לבקט לשוב לאנגליה. שש שנים לאחר שנמלט, הארכיבישוף עמד לחזור לממלכה. אלא שהשלום היה שברירי מאוד.
הכתרה שהציתה מחדש את המשבר
ב-1170 התמודד הנרי השני גם עם שאלת הירושה. הוא זכר את הנזק שעלול להיגרם כאשר סדר הירושה אינו ברור, ולכן ביקש להבטיח את מעמדו של בנו, הנרי הצעיר. ב-14 ביוני 1170 נערכה בווסטמינסטר אבי הכתרתו של הנרי הצעיר. רוֹגֶ'ר דֶה פּוֹנְט לֶוֶק, הארכיבישוף מיורק, ביצע את הטקס יחד עם גִילְבֶּרְט פוֹלְיוֹט, הבישוף של לונדון, וג'וֹסְלִין דֶה בּוֹהוֹן, הבישוף של סולסברי.
הכתרת הבן כ"מלך זוטר" לא העניקה לו בהכרח כוח שלטוני ממשי נוסף, אך בעיני בקט היה כאן פגם חמור: הכתרת מלכי אנגליה הייתה זכות המזוהה עם הארכיבישוף מקנטרברי, ובקט עדיין נשא בתפקיד גם בעת שהותו בצרפת.
בקט פנה לאפיפיור. לאחר שהושגה הפשרה שאפשרה את שובו לאנגליה, הוא לא בחר לפתוח דף חלק. בנובמבר 1170 החרים מן הכנסייה את שלושת אנשי הכמורה שהשתתפו בהכתרת הנרי הצעיר. הנרי השני התפרץ בזעם.
המשפט המזוהה ביותר עם אותה התפרצות הוא: "מי יפטור אותי מן הכומר הסוער הזה?" או בנוסח נפוץ אחר, "מי יפטור אותי מהכומר הטרדן הזה?". אין ודאות שהמלך אמר את המילים הללו. הנוסח המפורסם הופיע רק בשנת 1740 והשתרש לאחר מכן במסורת.
נוסח אחר של הדברים מתאר התפרצות שונה בהרבה:
הניסוח המדויק נותר שנוי במחלוקת, אבל השאלה ההיסטורית החשובה יותר היא כיצד הבינו אותו האנשים שסביב המלך. ארבעה מהם הבינו היטב, או חשבו שהבינו.
ארבעת האבירים יוצאים לקנטרברי
רֶגִ'ינַלְד פִיצְאוּרְס, יוּ דֶה מוֹרְווִיל, וִילְיַאם דֶה טְרֵייסִי ורִיצַ'רְד לֶה בְּרֶטוֹן יצאו לעבר קנטרברי.
ב-29 בדצמבר 1170 הגיעו לעיר. הם השאירו תחילה את כלי הנשק מתחת לעץ מחוץ לקתדרלה והסתירו את השריונות מתחת לגלימותיהם. לאחר שנכנסו דרשו מבקט להגיע לווינצ'סטר ולתת דין וחשבון על מעשיו. בקט סירב.
האבירים דרשו ממנו להיכנע לרצון המלך. הוא סירב גם לכך. הם יצאו, נטלו מחדש את כלי הנשק ומיהרו לחזור פנימה. בינתיים התקדם בקט אל הקתדרלה לתפילת הערב. הנזירים ניסו לנעול את הדלתות ולהתבצר מפני האנשים החמושים, אך בקט הורה להם לפתוח אותן.
אולי יעניין אותך
"לא ראוי להפוך את בית התפילה למבצר", אמר.
זו הייתה החלטה בעלת משמעות קטלנית. האבירים רצו אל תוך הקתדרלה בחרבות שלופות וקראו: "איפה תומאס בקט, הבוגד במלך ובממלכה?"
הם מצאו אותו באזור שבין הדלת אל הקלויסטר של המנזר, המדרגות היורדות לקריפטה והמדרגות המובילות אל בית המקהלה, בזמן שהנזירים שרו את תפילת הערב. בקט לא ניסה להכחיש את זהותו.
"אני אינני בוגד, ואני מוכן למות", השיב.
אחד האבירים אחז בו וניסה לגרור אותו החוצה. בקט נאחז בעמוד, הרכין את ראשו והתכונן למותו. ההתקפה הייתה אכזרית. המכה הראשונה פגעה בראשו של בקט והסירה חלק מקודקודו. גם לאחר מכה נוספת הוא נותר עומד. במכה השלישית כבר קרס על ברכיו ומרפקיו.
בקט אמר בקול חלש: "למען שמו של ישו ולמען הגנת הכנסייה, אני מוכן לקבל את המוות."
מכה נוספת גרמה לפציעה קטלנית בראשו. הדם וחומר המוח נשפכו על רצפת הכנסייה. אדם חמישי, איש כמורה שהגיע עם האבירים, דרך על צווארו של בקט ופיזר את שרידי מוחו ודם ראשו על הרצפה. אז הכריז: "אפשר לעזוב את המקום, אבירים. הוא לא יקום שוב."
תומאס בקט היה מת.
האירוע הפך במהירות מתקרית פוליטית פנימית באנגליה לדרמה דתית שעוררה זעזוע ברחבי אירופה. השאלה אם הנרי השני אכן ביקש להורות על רצח בקט, או שמילותיו פורשו באופן קיצוני בידי ארבעת האבירים, המשיכה לעמוד בלב הסיפור. המלך עצמו התעקש שמעולם לא התכוון שבקט ייהרג.
מה קרה לרוצחים?
ארבעת האבירים נמלטו צפונה והתמקמו בטירת נרסבורו, שהייתה בבעלותו של יו דה מורוויל, למשך כשנה. למורוויל היו גם נכסים בקאמבריה, וייתכן שגם הם שימשו מקום מסתור בזמן שהארבעה התכוננו לאפשרות של שהייה ממושכת בסקוטלנד, שהייתה אז ממלכה נפרדת.
הם לא נעצרו. הנרי לא החרים את אדמותיהם, אך גם לא סייע להם כאשר פנו אליו לייעוץ באוגוסט 1171. האפיפיור אלכסנדר השלישי החרים את ארבעתם מן הכנסייה. הם נסעו לרומא וביקשו מחילה. עונשם היה חריג: הם נדרשו לשרת כאבירים בארץ הקודש במשך ארבע-עשרה שנים.
העונש נקשר מאוחר יותר גם להקמת מסדר אבירי תומאס הקדוש, שהתאגד בעכו בשנת 1191 ונבנה במתכונת המסדר הטבטוני. הוא היה המסדר הצבאי היחיד שמוצאו באנגליה, ופעל באמצעות בתי מסדר בעכו, לונדון, קילקני וניקוסיה. במקביל, המסדר הגילברטיני נחשב למסדר הנזירי היחיד שמוצאו באנגליה.
ויליאם דה טרייסי, אחד מארבעת האבירים, הרחיב בהמשך במידה ניכרת את כנסיית הקהילה בלפורד שבדבון והקדיש אותה מחדש לתומאס הקדוש מקנטרברי. הכנסייה עמדה בתחום אחוזתו בברדנינץ'. יום מות הקדוש עדיין צוין במקום במסגרת חגיגת לַפְּפוֹרְד רֶוֶול.
לאחר הרצח הכינו הנזירים את גופתו לקבורה. במהלך הטיפול בגופה התברר, בחלק מן התיאורים, כי מתחת לבגדי הארכיבישוף לבש בקט חולצת שיער גסה, סמל לחיי תשובה וסיגוף. הנזירים חששו שמישהו ינסה לגנוב את הגופה. לכן הונחו שרידיו מתחת לרצפת הקריפטה המזרחית של הקתדרלה.
מעל הקבר הוצב כיסוי אבן ובו שני פתחים. עולי רגל יכלו להכניס את ראשיהם דרך הפתחים ולנשק את הקבר. חדר שמירה, המוכר כיום כחדר השעווה, אפשר להשגיח ישירות על מקום הקבורה. ההערצה לבקט התפשטה במהירות באנגליה ומעבר לה. דמויות ברחבי אירופה החלו לראות בו קדוש מעונה.
ב-21 בפברואר 1173, מעט יותר משנתיים לאחר הרצח, הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי על תומאס בקט כקדוש בכנסיית פטרוס הקדוש בסני. באותה שנה מונתה אחותו של בקט, מֵרִי, לאם המנזר של בארקינג כחלק מן הפיצוי על רצח אחיה.
גם סיפורי ניסים החלו להיקשר בו. התפתחה אמונה כי דמו של בקט, שנשפך על רצפת הקתדרלה, מסוגל לרפא חולים. התפתח אף מנהג של שתיית "מי תומאס הקדוש", תערובת של מים ושאריות מדמו של הקדוש, שהמאמינים סברו כי התרבו בדרך נס. מנהגים אלה עוררו אי נוחות בקרב גורמים דתיים שמרניים יותר בגלל הדמיון שראו ביניהם לבין טקס האוכריסטיה ודם ישו.
קנטרברי, שכבר הייתה בעלת חשיבות דתית, החלה למשוך מספר הולך וגדל של עולי רגל. בשנים 1173-1174 פרץ מרד נגד הנרי השני בהשתתפות בניו ובסיוע צרפתי. הנרי קישר את המשבר לאירועי קנטרברי. ב-12 ביולי 1174 הגיע לקברו של בקט ואל כנסיית סנט דנסטן בקנטרברי, הכריז שהמרד הוא עונש על מה שאירע לארכיבישוף והשפיל את עצמו בטקס תשובה פומבי.
הוא התפלל למחילה ואף אפשר לבישופים להלקות אותו. האיש שהיה מלך אנגליה כרע כעת במקום הקשור באדם שהיה בעבר קנצלרו, חברו, הארכיבישוף שלו ולבסוף יריבו.
בקט לא נשאר מתחת לרצפת הקריפטה. בשנת 1220 הועברו עצמותיו למקדש חדש ומפואר מאחורי המזבח הראשי בקפלת טריניטי שנבנתה זה מקרוב. המקדש היה מצופה זהב ומשובץ אבני חן. ארון הזהב הונח על בסיס שיש ורוד, ובשלוש מדרגות שהובילו אליו שולבו גומחות לתפילה.
ב-7 ביולי 1220, שנת היובל החמישים למותו, נערכה ההעברה בטקס רב משתתפים. בין הנוכחים היו הֶנְרִי הַשְּׁלִישִׁי, נציג האפיפיור, הארכיבישוף מקנטרברי סְטִיבֶן לַנְגְטוֹן ובכירים רבים מן העולם החילוני והכנסייתי.
האירוע נחשב לאחד הרגעים הסמליים הגדולים בחיי הכנסייה האנגלית של ימי הביניים. בעקבותיו נקבע חג נוסף לציון העברת השרידים, שנחוג בכל חודש יולי במקומות רבים ברחבי אנגליה ובכנסיות רבות בצרפת.
פולחן שחצה את גבולות אנגליה
השם תומאס בקט התפשט במהירות בעולם הנורמני ובאירופה. כבר בשנת 1177 נבנה בדבלין מנזר תומאס הקדוש המעונה עבור האוגוסטינים. בשנת 1178 הורה וִילְיַאם הָאַרְיֵה, מלך סקוטלנד, על הקמת מנזר ארברות'. כאשר הושלם המבנה בשנת 1197 הוא הוקדש לבקט, שאותו הכיר ויליאם באופן אישי בצעירותו בחצר המלוכה האנגלית. מנזר ארברות', שנוסד כשמונה שנים לאחר מות בקט, הפך בהמשך למנזר העשיר ביותר בסקוטלנד.
בסיציליה הופיע זמן קצר לאחר מותו פסיפס של בקט בקתדרלת מונריאלה, הנחשב לאחד הייצוגים הקדושים המוקדמים ביותר שלו. בני דודיו של בקט קיבלו מקלט בחצר הסיציליאנית בזמן גלותם, וויליאם השני, מלך סיציליה, נישא לאחת מבנותיו של הנרי השני. גם קתדרלת מרסלה במערב סיציליה הוקדשה לבקט.
יותר מארבעים וחמישה ארונות שרידים מימי הביניים, המעוטרים באמייל ומציגים סצנות דומות מחייו, שרדו. אחד הידועים שבהם הוא ארון בקט, שיוצר כדי לשמור שרידים שלו במנזר פיטרבורו וכיום נמצא במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון.
בסביבות שנת 1180 צוירו בכנסיית סנטה מריה בטרסה שבקטלוניה ציורי קיר רומנסקיים המתארים את הסמכתו של בקט, את מותו ואת קבורתו. סביב שנת 1215 נוצר בקתדרלת קנטרברי חלון ויטראז' של ניסים המתאר את חייו.
גם על חפצי אמנות קטנים יותר הופיע הרצח. שרד, למשל, גילוף שנהב מסביבות שנת 1200 המתאר את האבירים המעורבים במותו, כאשר אחד מהם מחזיק גרזן שנועד לפרוץ את דלת הקתדרלה.
תושבי לונדון ראו בבקט במידה רבה אחד משלהם. הוא אומץ כפטרון משותף של העיר לצד פאולוס הקדוש. דמויותיהם של השניים הופיעו על חותמות העיר ועל חותמת הלורד ראש העיר. על חותמת גוף ברידג' האוס אסטייטס הופיעה דמותו של בקט בלבד, ובצדה האחר תיאור של מות הקדושים שלו. בספרד הייתה השפעת הרצח מהירה. בשנת 1170 נישא אַלְפוֹנְסוֹ הַשְּׁמִינִי מקסטיליה לאֶלֵיאנוֹר פְּלַנְטָגֶ'נֶט, בתם השנייה של הנרי השני ושל אלינור, מלכת אנגליה ודוכסית אקוויטניה. אלינור הנציחה את בקט בציור קיר המתאר את מותו בכנסיית סן ניקולאס דה סוריה.
בתוך חמש שנים בלבד לאחר הרצח כבר הייתה בסלמנקה כנסייה שנשאה את שמו, איגלסיה דה סנטו תומאס קנטואריינסה. גם בכנסיית סנטה מריה בטרסה הופיעו ציורי קיר מונומנטליים המתארים את מות בקט.
במקומות אחרים באירופה המשיכו להתפתח אתרי זיכרון וחפצי פולחן. בעיר אסטרגום שבהונגריה נקרא אזור סנטטמאש, כלומר "תומאס הקדוש", על גבעה שהוקדשה לבקט. בקט למד בפריז יחד עם לוּקָאס, שלימים נעשה הארכיבישוף של אסטרגום. באוצר קתדרלת פרמו נשמרת גלימת הכמורה של תומאס בקט, המוצגת במוזיאון הבישופי.
זכרו של בקט הוטבע בשמותיהן של כנסיות רבות. בבריטניה נמנות עמן קתדרלת תומאס הקדוש מקנטרברי בפורטסמות', כנסיית תומאס הקדוש מקנטרברי בקנטרברי, כנסיית תומאס הקדוש המעונה במונמות', כנסיות תומאס א בקט בפנספורד ובווידקומב, כנסיית תומאס א בקט בקייפל, כנסיית תומאס הקדוש המעונה בבריסטול וכנסיית תומאס הקדוש המעונה באוקספורד.
בצרפת נשאו את שמו כנסיות במון-סן-אניאן שבנורמנדי עילית, בגרבלין שבנור-פה-דה-קאלה, באבריו שברון-אלפ ובבנודה שבברטאן. שמו הוענק גם למוסדות שאינם כנסיות. בבריטניה קיימים בתי ספר הנקראים על שמו, ובהם בקט קיז של הכנסייה האנגליקנית ובית הספר היסודי תומאס הקדוש מקנטרברי. גם בית החולים סנט תומאס נושא את שמו. בקט מצוין בכנסייה האנגליקנית ובכנסייה האפיסקופלית מדי 29 בדצמבר, יום הירצחו.
פולחן בקט נמשך מאות שנים, אך במאה ה-16 פגש מלך אנגלי אחר שהיה נחוש לפרק את מעמדו. בשנת 1536 בוטל החג שנקבע לציון העברת שרידיו במסגרת הרפורמציה. בשנת 1538, במהלך פירוק המנזרים, הורה הֶנְרִי הַשְּׁמִינִי להרוס את המקדש המפואר בקנטרברי. גם עצמותיו של בקט הושמדו, והמלך הורה למחוק את אזכור שמו. המקדש נעלם, אך הזיכרון לא.
סמל, קדוש וגם דמות שנויה במחלוקת
מורשת בקט אינה מסתכמת בקדושה דתית. סמל העיר קנטרברי, שנרשם רשמית בשנת 1619 אך ניתן לעקוב אחריו לפחות עד שנת 1380, נשען על סמל שיוחס לבקט: שלוש ציפורי צ'וֹף קורנישיות על רקע כסוף. בחלקו העליון נוסף שדה אדום ובו אריה מוזהב מן הסמל המלכותי של אנגליה.
ציורי הרצח המשיכו להופיע לאורך מאות שנים. בשנות ה-30 של המאה ה-14 צויר מות בקט בכנסיית סנט פיטר אד וינקולה בסאות' ניואינגטון שבאוקספורדשייר. בכנסיית הרועה הטוב ברוזמונט שבפנסילבניה מופיעה דמותו באזור החלונות העליון. באגן טבילה מכנסיית לינגשֶה בשוודיה, מסוף המאה ה-12, מוצג הנרי השני כמי שמורה על רצח בקט.
בקנטרברי עצמה מסמנים כיום פסל ומזבח את המקום שבו מת בקט. הפסל של ג'יילס בלומפילד מורכב מארבע חרבות: שתי חרבות מתכת שקצותיהן אדומים ושני הצללים שהן מטילות. גם ארגונים מודרניים אימצו את שמו. קרן בקט לחירות דתית בארצות הברית היא גוף משפטי וחינוכי ללא כוונת רווח וללא זיקה מפלגתית, הפועל למען חופש הביטוי של מסורות דתיות וקיבל השראה מדמותו.
אך הזיכרון הציבורי של בקט לא היה תמיד אוהד. בשנת 2005 ערך המגזין "היסטוריה של בי-בי-סי" משאל בקרב היסטוריונים לבחירת "הבריטי הגרוע ביותר" בכל אחת ממאות האלף האחרון. בקט נבחר לגרוע ביותר של המאה ה-12. בשנה שלאחר מכן התבקשו קוראי המגזין לבחור מי מתוך עשרת הזוכים השליליים היה הגרוע ביותר באלף כולו. בקט הגיע למקום השני, אחרי ג'ק המרטש. עורך המגזין הציע כי שניהם זכו למספר כה גדול של קולות משום ששמותיהם מוכרים הרבה יותר מאלה של מרבית המועמדים האחרים.
האיש שהפך את גבולות הכוח לשאלה של חיים ומוות
העימות בין הנרי השני לתומאס בקט התחיל מתוך מערכת יחסים קרובה במיוחד. המלך העניק לבקט סמכות, קידם אותו, סמך עליו והעמיד אותו בראש הכנסייה האנגלית מתוך ציפייה שיישאר שותף נאמן לשלטון. בקט עשה את ההפך.
מרגע שקיבל את תפקיד הארכיבישוף הוא ראה בהגנת עצמאות הכנסייה את משימתו העיקרית. הוא ויתר על משרת הקנצלר, התעמת עם בתי המשפט המלכותיים, סירב לחתום על חוקות קלרנדון, עבר משפט, נמלט לצרפת, איים בחרמות ושב לאנגליה רק לאחר שנים של גלות. זמן קצר לאחר מכן החרים את הבישופים שהשתתפו בהכתרת בנו של המלך.
הסכסוך הסתיים על רצפת קתדרלת קנטרברי. אבל הרצח לא פתר את המאבק בדרך שבה היו עשויים ארבעת האבירים לדמיין. בקט המת נעשה חזק מבחינה סמלית מכפי שהיה בחייו. בתוך שנים ספורות היה לקדוש. מלך אנגליה בא לקברו וביקש מחילה. עולי רגל נהרו לקנטרברי. כנסיות הוקדשו לו. אמנות, ספרות, תיאטרון וקולנוע המשיכו לשחזר את העימות.
סיפורם של בקט והנרי הוא גם דוגמה לאחד המאבקים החוזרים של ימי הביניים על גבולות הכוח. באנגליה הופיעו עימותים אחרים סביב סמכות ושלטון, ובהם המגנה כרטה של 1215 ומרד האיכרים של 1381. במקרה של תומאס בקט, הוויכוח על סמכותם של המלך והכנסייה קיבל בסופו של דבר צורה מוחשית ואכזרית במיוחד: ארבע חרבות בתוך קתדרלה.
הנרי השני שרד את בקט שנים. המקדש המפואר של בקט עצמו לא שרד את הנרי השמיני. אולם הניסיון למחוק את שמו לא הצליח. מאות שנים לאחר שהאבירים עזבו את קנטרברי כשהם משוכנעים ש"הוא לא יקום שוב", בקט ממשיך להופיע בכנסיות, בספרות, באמנות ובוויכוח על אחת השאלות העתיקות ביותר של הפוליטיקה: מה קורה כאשר שני מוסדות בטוחים שהסמכות העליונה שייכת להם.
אם הגעתם עד קנטרברי של שנת 1170, אל תעצרו כאן. המשיכו לקרוא באתר על האנשים, המאבקים וההחלטות שבהם משפט אחד, חתימה אחת או סירוב אחד הספיקו כדי לשנות את ההיסטוריה. ואם הכתבה חידשה לכם משהו, אפשר גם לשתף אותה עם מי שחושב שפוליטיקה משרדית היא המצאה מודרנית.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
