היא חיה בשיא פריחתה של תרבות אהבות החצר של ימי הביניים, וספגה לתוכה את כל התופעות, בין אם הייתה זו שירת הטרובדורים, האגדות על "השולחן העגול" או קוד הכבוד האבירי. אבל איך הצליחה אותה אישה לשלוט על אנגליה וצרפת, גם יחד?
במאה ה-12 לא התקיימו תחרויות יופי, שכן ממילא כולם ידעו למי שייך התואר "מיס אירופה": לאלינור, דוכסית אקוויטניה, רעייתם של שני מלכים ובעלת שלושה כתרים. אבל כנראה שלא הספיק לה להיחשב ליפה בנשים והיא התערבה באופן פעיל בפוליטיקה: במשך כמה עשרות שנים היה גורלה של יבשת שלמה תלוי במצב רוחה של אותה אישה מקסימה ועקשנית.
גורלה יוצא הדופן הוכתב לה אפילו על ידי שמה. כאשר באביב 1122 נולדה לגיום העשירי, דוכס אקוויטניה, בת, היא נקראה אלינור על שם אמה. אביה של האחרונה, הוויקונט הוגו דה שאטלרו, מתוך מקוריות קרא לבתו, במקום אלינור, אליאנור, מהמילה הלטינית alienus, דהיינו "אחרת" או "מיוחדת". בגיל 16 היא נישאה לדוכס גיום, ילדה לו שלושה ילדים וזמן קצר לאחר מכן מתה. גם שני בניה, גיום ואגרה, לא האריכו ימים, ולאחר מכן גם הדוכס עצמו, שבקושי הספיק להינשא בשנית, הצטנן בזמן ציד והשיב את נשמתו לבורא.
לאחר כל התהפוכות הללו הפכה אלינור, בתו הבכורה של המנוח, לאישה העשירה ביותר באירופה. בבעלותה הייתה דוכסות אקוויטניה, או גיאן, שהשתרעה על שטחים נרחבים בדרום-מערב צרפת ובהם שדות, כרמים, מבצרים רבי עוצמה ונמלים משגשגים. התושבים המקומיים לא ראו בעצמם צרפתים: הייתה להם שפה משלהם, שבה המילה "כן" נשמעה לא כמו ה"אוי" הצרפתי, שבימינו נהגה "ווי", אלא "אוק". משום כך קיבל כל דרום המדינה את השם "לנגדוק", כלומר שפת "אוק". אזורי הדרום היו לא רק עשירים יותר, אלא גם תרבותיים יותר: כאן השתמרו הדים של מסורות עתיקות, שאליהן נוספו השפעות איטלקיות, ערביות ויהודיות.
במאה ה-11 הוליד כל זה את תרבותם המעודנת של הטרובדורים, שבפעם הראשונה זה מאות שנים חיברו שירים לא בלטינית אלא בשפת אמם, ושיבחו את יופיין של הגבירות היפות. ראשון הטרובדורים נחשב לסבה של אלינור, גיום התשיעי, שמלבד חמישה ילדים חוקיים הוליד גם כתריסר ממזרים.
לכן אפשר לומר שהנטייה להתאהב הייתה בדמה של אלינור. ובאופן כללי, הכול סייע לכך: כבר בגיל 15 שרו כל משוררי החצר על יופייה. למרבה הצער, לא הגיע לידינו אף דיוקן מהימן שלה. מהתיאורים המועטים של בני תקופתה אפשר להסיק שיורשת אקוויטניה הייתה נמוכת קומה, דקת גזרה, בעלת פנים מוארכות ועיניים כהות וגדולות.
עיטרו אותה במיוחד תלתלים סמיכים בגוון נחושתי-אדמוני, שלעתים נאספו לפקעת הדוקה מתחת לרשת ולעתים נפלו בחופשיות על כתפיה. משום כך גזרו הטרובדורים את שמה מן המילים aigle en or, "עיטת הזהב". נשות החצר, שהיו בקיאות באמנות הפיתוי, לימדו אותה להשתמש בתמרוקים, למשוח את עורה במשחות ובשמנים ריחניים, ובעיקר – לרחוץ בכל בוקר את פניה במים קרים, שנחשבו לאמצעי הטוב ביותר לשמירה על היופי. ייתכן שלא ללא הצדקה, שכן המשוררים שיבחו את אלינור לא רק בצעירותה אלא גם כאשר כבר הייתה הרבה מעבר לגיל שבעים.
בהשוואה לחצר האקוויטנית המבריקה בפואטייה, נראתה פריז המלכותית באותם ימים אפורה ומשעממת. שושלת הקאפטים ישבה על כס המלכות כבר מאה וחמישים שנה, אך עד אז לא התפרסמה בדבר. נחלותיה כללו רק את איל-דה-פראנס – "האי הצרפתי" שסביב הבירה, ואילו בשאר השטח שלטו אדונים פיאודליים גדולים.
ובכל זאת, המלך לואי השישי השמן נחשב לאדונו הפיאודלי של דוכס אקוויטניה, שנחלותיו היו כמעט גדולות פי שניים. כעת התעקש על נישואיה של אלינור לבנו, שגם שמו היה לואי. לאחר מחשבה הסכימו אנשי הדרום, בתנאי שחירויותיהם של אציליהם ועריהם יישמרו.
ביולי 1137 נערכה בבורדו חתונה שמחה, שבה פגשה הנערה, כפי שהיה מקובל אז, את חתנה לראשונה. לואי היה מבוגר ממנה במקצת, הוא כבר היה בן 16, אך נראה ממש כנער: רזה, חיוור ורציני מכפי גילו. נאמר כי היה מתפלל במשך שעות, לובש מתחת לבגדו חולצת שיער נוקשה וחולם לצאת לארץ הקודש כדי להילחם בכופרים.
לאחר טקס החתונה יצאו בני הזוג הצעירים לפריז, ובשעריה קיבלה את פניהם בשורה עגומה: המלך לואי מת במפתיע. כך הפכה אלינור למלכת צרפת, משום שבעלה עלה לכס המלכות של אביו המנוח.
אך הדבר לא הסב לה שמחה רבה: כמו ציפור בכלוב, התגעגעה היפהפייה תחת קמרונות האבן של ארמון הסיטה, בזמן שבעלה ישב במועצה או הוביל צבא נגד אדונים מרדנים. מפגשיהם הליליים היו נדירים, והיא לא הצליחה להרות. ובכל זאת, לאחר תפילות ורחצה במעיינות מרפא, ילדה אלינור בת בשם מארי.
היורש המיוחל לא הגיע, ואנשי החצר החלו לרטון, במיוחד כאשר המלכה המשועממת החלה להזמין לחצר טרובדורים מפרובאנס. החצופים הללו לא רק נכנסו בחופשיות לחדריה, אלא גם שרו עבורה בלדות נועזות בשפתם בעלת צליל ה"אוק". ולואי לא הניד עפעף: או שאכן אהב את רעייתו היפה, או שלא רצה לאבד את נחלותיה העצומות.
קראו גם: קורבן של הנסיבות? על המלכה אן מאוסטריה
עם הצלב והחרב
ייתכן שמשפחת המלוכה הייתה חיה בשלום עד סוף ימיה אלמלא אירוע בעיירה ויטרי. כאשר הסתערו עליה, שרפו חיילי המלך כנסייה יחד עם התושבים שמצאו בה מחסה. עבור לואי האדוק הייתה זו מכה קשה, כאות חרטה הוא גילח את ראשו לחלוטין, ויתר כליל על חובותיו הזוגיות ולאחר מכן החל להתכונן למסע הצלב שתכנן זה מכבר.
באותו זמן כבר היו ארץ ישראל וחלק מסוריה קרוב לחצי מאה בידי אבירים אירופים, דבר שכמובן לא מצא חן בעיני המוסלמים המקומיים. לאחר שאספו צבא רב עוצמה בהנהגת האמיר נור א-דין, הם כבשו את רוזנות אדסה ואיימו על ירושלים עצמה. הדבר הניע את מלך אנגליה ואת קיסר גרמניה לצאת למסע לארץ הקודש. לואי יצא לדרך במאי 1147 בראש צבא של מאה אלף איש.
גם אלינור נסעה עמו, לאחר ששכנעה את בעלה שלא להשאיר אותה לבדה בפריז השנואה עליה. היא דחתה את הכרכרה שהוצעה לה ועברה ברכיבה את רוב הדרך, שאורכה 6,000 קילומטרים, דרך אירופה, ביזנטיון ואסיה הקטנה שנכבשה בידי הטורקים הסלג'וקים.
הסיבולת ואומץ לבה עוררו את התפעלות אנשי החצר: כאשר נעה בראש הצבא, נתקלה לא פעם בהתקפות האויב, ופעם אחת אף נקלעה לכיתור יחד עם המלך וניצלה רק הודות להתקפה נואשת של בני ארצה האקוויטנים.
נאמר גם דבר אחר: כביכול, מתוך רצון לעודד את הצבא, הייתה רוכבת לקראתו כשהיא לבושה בתלבושת אמזונה שהותירה את חזה חשוף. כמובן, חזה של מלכה יכול היה לעודד כל אדם, אך ספק אם לואי היה מתיר לאשתו חירויות כאלה. ודברו של בעלה עדיין היה חוק מבחינתה.
כעבור שנה נכנס הצבא המדולדל לאנטיוכיה הסורית, שעליה שלט דודה של אלינור, ריימונד דה פואטייה, שנישא זמן קצר קודם לכן לאלמנתו של הנסיך המקומי, שהוקסמה ממנו וניסה להיראות צעיר מכפי גילו. ריימונד ולואי איחדו כוחות במלחמה, אך שניהם התגלו כמפקדים חסרי תועלת. הם רדפו במדבר אחר חיל הפרשים הקל של הסרצנים ובזבזו לשווא את כוחם, ולאחר מכן החלו במצור על דמשק, אך לא הצליחו לכבוש אותה.
חיי הצלבנים באנטיוכיה הונעמו באמצעות משתאות, טורנירים ומפגשי אהבים. כאן התאספו האבירים האמיצים ביותר בעולם הנוצרי, ואין פלא שלבה של אלינור לא עמד בפיתוי. היו שחשבו שמאהבה היה האביר ז'ופרואה דה ראנקון, ואחרים סברו שהיה זה ריימונד המפואר עצמו. העובדה שהיה דודה לא עצרה את הרכלנים, וספק אם הייתה עוצרת גם את המלכה עצמה.
מאוחר יותר נפוצה שמועה שלפיה קיבלה באוהלה את אויבם הראשי של האבירים, הסולטאן המצרי צלאח א-דין, דבר שלא היה אלא שטות כי באותה עת צלאח א-דין עדיין לא היה סולטאן ולא השתתף כלל במלחמה. אך נראה שללואי כבר היו סיבות להיפגע מאשתו. הם עזבו את ארץ הקודש בנפרד ובדרכם נודע להם על מותו של ריימונד דה פואטייה בקרב עם הסרצנים. סביבם לחשו שאהבתה של אלינור מביאה אסון, ויותר ויותר אנשים החלו לכנות את היפהפייה הדרומית מכשפה.
קראו גם: צלאח א-דין: הכובש, המנהיג והמיתוס
לאחר שובם לפריז התפייסו בני הזוג: נולדה להם בת שנייה, אליס. ובכל זאת, האמון הקודם ביניהם לא חזר. לואי הרחיק את רעייתו בנימוס אך בתקיפות מכל ענייני השלטון. כשהיא כלואה בארמון, שמחה בכל בידור נדיר, ואחד מהם היה ביקורו של רוזן אנז'ו עם משפחתו.
הרוזן ז'פרי, שהיה נשוי לבתו של מלך אנגליה, ביקש מן המלך תמיכה בתביעותיו לכתר הבריטי. ובנו, הנרי בן ה-17, חיזר בינתיים אחר אלינור היפה, שהייתה מבוגרת ממנו באחת עשרה שנים.
בני אנז'ו נודעו במזגם הסוער ובהרגלם לקחת את מה שרצו. לא לחינם כינו אותם "ילדי השטן". לפי האגדה, אחד מאבותיהם נישא לפיה היפה מלוזינה, שלא הייתה מסוגלת להיכנס לכנסייה ופעם בשבוע הייתה הופכת לנחש. היה להם גם שם נוסף: בני פלנטג'נט, משום שז'פרי נהג תמיד לענוד על קסדתו ענף של אחירותם צהוב, שבלטינית נקרא planta genista.
מה התרחש באותם ימים בין המלכה לבין בנו הצעיר של הרוזן, ואילו הבטחות נתנו זה לזו, לעולם לא נדע. אך זמן מה לאחר עזיבתם של בני אנז'ו פרצה שערורייה בחצר: אלינור דרשה מבעלה גירושים. העילה הייתה שהם היו קרובי משפחה רחוקים, דבר שלפי חוקי הכנסייה מנע את נישואיהם. כאילו כל מלכי מערב אירופה לא היו קרובי משפחה זה של זה! לואי יצא מדעתו מרוב זעם, אך לא היה יכול לעשות דבר.
במרץ 1152 קבע בית הדין כי הנישואים מבוטלים, ואלינור מיהרה לפואטייה כדי להשיב לעצמה את נחלותיה. בדרך ניסו פיאודלים תאבי בצע לחטוף אותה פעמיים כדי לאלץ אותה להינשא להם ולהשתלט על דוכסות אקוויטניה. אך "עיטת הזהב" חמקה מהם היישר אל זרועות בחיר לבה – הנרי מאנז'ו. עד אז כבר נעשה לרוזן לאחר מותו הפתאומי של אביו: בימי הביניים המוות תמיד היה קרוב והגיע במהירות.
אולי יעניין אותך
על חופי אלביון
במאי 1152, נישאו האוהבים בפואטייה. כאשר נודע על כך ללואי השביעי, הוא הבין שרימו אותו, ובאותה עת גם הפרו את זכויותיו כאדון פיאודלי – לפי החוק, הן הנרי והן אלינור, כוואסלים של המלך, היו חייבים לקבל את רשותו לנישואים.
בזעמו יצא לואי למסע מלחמה נגד נחלות אנז'ו, אך כמו רוב מפעליו, גם זה לא הוביל לדבר. מרוב צער שב המלך לצומות ולתפילות, ורק בהתעקשות יועציו נשא לאישה את קונסטנס הצעירה מקסטיליה, ולאחר מותה – את אדל הצעירה לא פחות משמפאן.
בינתיים חיזק הנרי את שלטונו. מלבד אנז'ו נפלה בחלקו נורמנדי, וכעת השתלט גם על אקוויטניה. מבלי להסתפק בכך, יצא למלחמה נגד קרוב משפחתו סטיבן מבלואה על הכתר האנגלי. באוקטובר 1154 מת סטיבן, והדבר הפך את הנרי לשליטה של "האימפריה האנגווינית", שהשתרעה על פני כל אנגליה ומחצית צרפת.
הנרי היה ההפך הגמור מלואי ההססן והאדוק. במהלך התקפי הזעם התכופים שלו היו עיניו האפורות וחסרות ההבעה בדרך כלל נדלקות באש, ובפניו, לפי עדויות בני התקופה, הופיע "משהו ארי". בשאר הדברים לא הזכיר במיוחד מלך: נמוך קומה, בעל צוואר כשור וכתפיים רחבות, פנים עגולות ומנומשות ושיער אדמוני פרוע תמיד, שאותו גזז קצר מחשש שיקריח.
מאבותיו האנגווינים ירש הנרי את מזגו הסוער, ומסבו האנגלי הנרי הראשון – נטייה ללימודים. הכרוניקן וולטר מאפ כתב: "כאשר ידיו של המלך לא היו עסוקות בקשת ובחצים, בחרב או במושכות, הוא ישב במועצה או שקד על ספרים". מרצו של הנרי היה כה בלתי ניתן לריסון, עד שאיש מאנשי החצר לא הצליח לעמוד בקצב שלו. הוא כמעט שלא ישב, ואפילו ליד שולחן האוכל היה קם שוב ושוב, בולע בחיפזון חתיכות מזון שלא לעס עד הסוף, ובאותה עת מקשיב לדיווחים ולעצומות.
סוף סוף מצאה אלינור בעל השווה לה. יחד עמו דהרה על סוסים, ממהרת אל מקום הקרב או החגיגה הבאים. עמו שקלה תוכניות לחוקים חדשים וקיבלה את פני העותרים. במועצת המדינה הוצב כיסאה לצד כס המלך. לא בלי השפעתה אישר הנרי את כל הזכויות שהוענקו לכנסייה האנגלית ולערים.
מכונת המדינה, שהשתבשה במהלך שנות המלחמות הפיאודליות, חזרה לפעול: במחוזות הופיעו שופטים מלכותיים, החלו לגבות מסים ועל הגבול הסוער עם סקוטלנד שוב הוצבו משמרות. כתוצאה מכך, כדברי הכרוניקן, "כל העם אהב את המלך, משום שעשה צדק וכונן שלום".
אלא שהשלום היה יחסי: הנרי ניסה ללא הרף להרחיב ולעגל את גבולות נחלותיו, תוך שהוא נע על סף מלחמה עם לואי הצרפתי ועם מלכים שכנים אחרים. מאוחר יותר, בשנת 1171, פלש לאירלנד והניח את היסוד לקולוניזציה הבריטית של הארץ. עם זאת, הפטריוטיות של הנרי הייתה מותנית למדי: כמו כל מלכי אנגליה עד המאה הארבע עשרה, הוא לא ידע אנגלית ודיבר רק צרפתית.
גם התקפי הזעם שלו היו צרה, ובמהלכם היה המלך מסוגל לבצע מעשים פרועים ביותר. פעם אחת, לאחר שהתווכח עם אחד מאנשי החצר, ברח לאורווה, ושם, בזעמו, החל לנשוך קש. אחר מאנשי החצר רדף בכל רחבי הארמון כשחרב בידו.
הוא היה חסר סובלנות במיוחד כלפי כל ניסיון לפגוע בסמכותו, וזה היה גם הגורם לסכסוך עם הארכיבישוף מקנטרברי, תומאס בקט. הנרי עצמו המליץ עליו לתפקיד הכנסייתי הבכיר ביותר, אך בקט לא רצה להיות בובה צייתנית של המלך.
פעם אחת הרגיזה ביקורתו הארסית של בקט את הנרי כל כך, עד שבכעס קרא: "מתי כבר יפטרו אותי מן האיש הזה?" ארבעה אבירים מפמליית המלך יצאו מיד לקנטרברי ו[הרגו את הארכיבישוף בחרבותיהם ממש ליד המזבח](https://www.vokrugsveta.ru/article/348166/). כדי להימנע מנידוי מן הכנסייה נאלץ המלך לעבור טקס השפלה של חרטה.
אירועים אלה כמעט שלא נגעו באלינור, שהמשיכה במסירות ללדת למלך ילדים. כבר בקיץ 1153 נולד בנה הראשון, גיום, שחי זמן קצר בלבד. אחריו נולדו הנרי, ריצ'רד, ז'פרי, ג'ון ושלוש בנות – מטילדה, אלינור וג'ואנה.
כולם העבירו את ילדותם בפואטייה תחת השגחת משרתים ומטפלות, ואילו המלכה עצמה ניהלה חיי חברה פעילים. לאחר שקראה בהתלהבות בלדות על המלך ארתור, ייסדה בטירת טינטאג'ל שבקורנוול "שולחן עגול" משלה, שסביבו כינסה אבירים ומשוררים ששירתו אותה, את "הגבירה היפה" שלהם, טוב יותר מכל האחרים.
לאחר שילדה עשרה ילדים ועברה את גיל ארבעים, עלתה אלינור מעט במשקל, אך שמרה על משיכתה – כנראה שהמים הקרים "עזרו". לאחר שילדה בשנת 1167 את בנה האחרון ג'ון, עברה לפואטייה, שם הקימה את "חצר האהבה". ייתכן שאהבה זו לא הייתה חצרונית בלבד: כמה טרובדורים התפארו בגלוי בהיכרות קרובה עם גבירת "החצר". רבים עוד יותר, בין אם בכנות ובין אם למען רווח, שיבחו את יופייה והפכו את אלינור ל"סמל מין" אמיתי של ימי הביניים.
משורר גרמני אחד, שמעולם לא ראה אותה, חיבר את החרוזים הבאים:
שליט היבשה והימים,
בכל עלמה יכולתי לזכות.
על כל אלה הייתי מוותר,
לו רק יכולתי לילה אחד לישון
עם מלכת האנגלים."
השמועה הפכה את אלינור למסלינה של ממש והעניקה לה מאהבים רבים. ביניהם נכלל גם המרשל של אנגליה, לורד פמברוק, גיבורה של הבלדה הידועה "המלכה אלינור". אך אם כל הרומנים של המלכה, או כמעט כולם, היו בדויים, בעלה אכן בגד בה, ועשה זאת בגלוי לחלוטין. משנת 1166 הייתה פילגשו הקבועה רוזמונד קליפורד היפה, האגדות מכנות אותה בתו של אופה.
אותן אגדות מספרות כיצד בנה הנרי למען אהובתו מבוך בארמון וודסטוק, כדי שאלינור הערמומית לא תוכל להרוג אותה. אך אלינור מצאה בכל זאת את הדרך למרכז המבוך ואילצה את רוזמונד לשתות רעל. ההאשמה הזאת בבירור מומצאת: בשנת 1176, כאשר מתה "שושנת אנגליה", הייתה אלינור בכלא, שאליו שלח אותה בעלה, שפעם היה אהובה.
קראו גם: אהבה, כוח ומוות: איך השאיפה של אן בוליין להפוך למלכת אנגליה עלתה לה בחייה?
המלכה השבויה
לא רק עיניה היפות של רוזמונד סייעו לקרע בין בני הזוג, אלא גם התנהגות ילדיהם. הנסיכים גדלו ללא אב, שהיה עסוק תמיד, ולא חשו כלפיו חיבה מיוחדת. נוסף על כך, הם סבלו לא פחות מהנרי מהתקפי "הזעם האנגוויני", והדבר הפך את שארית חייו של המלך לסיוט של ממש.
בשנת 1173 מרד בו בנו הבכור, הנרי הצעיר, שברח אל לואי מלך צרפת ופלש עם צבאו לאנגליה. אלינור ניסתה לברוח אליו כשהיא מחופשת לבגדי גבר, אך נתפסה ונכלאה בטירת שינון, שם שהתה כמעט עשר שנים. כמובן, היא לא ישבה בתא מחניק ולא ישנה על קש – הותירו לה צוות משרתים, ולשומרים הורו להעניק לה חופש מלא בתוך חומות המבצר.
בינתיים הביס המלך את צבאו של בנו, לאחר ששיסה בו את ריצ'רד שהתבגר, שכבר קיבל את כינויו "לב הארי", אך לא כל כך בזכות אומץ לבו כמו בזכות אכזריותו במרדף אחר השלטון. גם ז'פרי הצטרף למלחמה, ובמשך זמן מה נלחמו האחים זה בזה לשביעות רצונו של אביהם.
בשנת 1180 מת לואי מלך צרפת, ובנו מאשתו השלישית, פיליפ אוגוסט, נעשה למלך – צעיר נחוש שהבטיח לקחת ממלך אנגליה את נחלותיו ביבשת. הוא הסית את הנסיך הנרי למרד חדש, אך ביוני 1183 חלה האחרון בדיזנטריה ומת.
כעת הפך ריצ'רד ליורש, ואביו כבר בחר עבורו אישה – הנסיכה הצרפתייה הצעירה אליס, שעל פי מנהגי התקופה התחנכה בחצר חתנה לעתיד. הכול התקלקל בגלל תאוותנותו של המלך, אותה נטייה אנגווינית ל"כאן ועכשיו": לאחר שפיתה את כלתו בת ה-17 של בנו, הפך אותה לפילגשו. כשנודע הדבר לריצ'רד, מרד, כרת ברית עם צרפת, והכול החל מחדש.
אירועים אלה מתוארים במחזה הידוע של ג'יימס גולדמן "אריה בחורף", שעובד לקולנוע בידי אנתוני הארווי בשנת 1968 ובידי אנדריי קונצ'לובסקי בשנת 2003. בסרט הראשון מגלם פיטר או'טול את המלך, ואת אלינור מגלמת קתרין הפבורן המופלאה. בשני קיבלה השחקנית זוכת האוסקר גלן קלוז את תפקיד המלכה.
בשניהם מוצגת החצר המלכותית כקן נחשים, שבו כולם מוכנים בכל רגע לבגוד זה בזה למען השלטון. ספק אם הדבר הוגן כלפי אלינור, שהעמידה מעל הכול את האינטרסים של בניה, פרט לנסיך ג'ון, שאותו לא אהבה.
הסכסוכים בין האב לבניו נעצרו בעקבות הידיעה על כיבוש ירושלים בידי המוסלמים. הנרי ופיליפ מלך צרפת החלו להתכונן למסע צלב, אך תוך כדי ההכנות שוב החלו להילחם זה בזה.
ברגע המכריע עבר ריצ'רד שוב לצד הצרפתים, ולפי השמועות, שונא הנשים הנלהב הזה היה מאהבו של פיליפ. הנרי, שנדחק לפינה כזאב, מת ביולי 1189 בשינון כשהוא חוזר ואומר: "חרפה, חרפה למלך המובס". הוא נקבר במנזר הנשים הסמוך בפונטוורו, ובכך התגשמה נבואה עתיקה: "המלך, שכל כך אהב נשים, ישכב לצדן גם לאחר מותו".
השנים האחרונות
כאשר נודע לריצ'רד על מות אביו, הדבר הראשון שעשה היה להורות על שחרורה של אלינור מן המאסר. לאחר מכן חגג ברוב פאר את הניצחון יחד עם פיליפ אוגוסט, ואז יצא למסע צלב נוסף. מתוך עשר שנות שלטונו שהה באנגליה פחות משנה, ובשאר הזמן העסיק את עצמו במעשי גבורה מפוארים וחסרי תכלית בארץ הקודש ובמקומות אחרים.
הוא לא הצליח לשחרר את ירושלים, ובדרך חזרה נפל בידי הדוכס האוסטרי, שהה בכלא ארבעה עשר חודשים ושוחרר רק תמורת כופר עצום, שרוקן סופית את קופת הממלכה. רבים סברו שהדוכס אסר את ריצ'רד בעקבות הסכם חשאי עם הנסיך ג'ון, ששלט באנגליה בהיעדרו של אחיו ורכש לעצמו שם רע בקרב העם – על כך מזכירות האגדות על רובין הוד.
אלינור סייעה לו ככל שיכלה, ונסעה ללא הרף בין צרפת לאנגליה. מיד לאחר יציאתו של ריצ'רד היא נסעה לספרד, הביאה משם את ברנגריה הצעירה מנווארה, ולאחר שהשיגה את בנה בסיציליה, השיאה לו אותה. היא לא הצליחה להעניק לאנגליה יורש, משום שלב הארי נותר אדיש ליופייה של אשתו הצעירה.
והמלכה לא איבדה ממרצה אפילו בגיל 80. דווקא בגיל זה יצאה למסע נוסף מעבר להרי הפירנאים כדי להביא משם לפריז את נכדתה בלאנש מקסטיליה, שהייתה לאמו של המלך לואי התשיעי הקדוש. גם בארצות אחרות ביבשת שלטו רבים כל כך מצאצאיה, עד שהיסטוריונים מכנים את מלכת אנגליה, ובצדק גמור, "סבתם של מלכי אירופה".
אלינור חיה בשיא פריחתה של תרבות האהבה החצרונית של ימי הביניים, וספגה לתוכה את כל תופעותיה, בין אם הייתה זו שירת הטרובדורים, האגדות על "השולחן העגול" או קוד הכבוד האבירי. את הקוד הזה לימדה את ריצ'רד, ובכך הותירה לו לאורך הדורות את תהילתו של האביר האידיאלי. במרירות התבוננה כיצד דווקא אותם שליטים שוויתרו על האידיאלים האציליים למען "פוליטיקה מציאותית" זוכים להצלחה, ובייחוד פיליפ אוגוסט ובנה שלה ג'ון. כאשר חשפה את מזימותיהם, מעולם לא יכלה, כמו במחזה "אריה בחורף", להצטער שפיליפ הקר והמחושב לא נולד לה. נוסף על כך, הוא לא אהב טרובדורים וגירש אותם מארמונו – וגם על כך לא סלחה לו.
נראה שבהשפעתה החל גם ריצ'רד לחוש איבה כלפי בעל בריתו לשעבר. לאחר ששב מן השבי בשנת 1194, פתח במלחמה נגד מלך צרפת, שבינתיים השתלט על אדמותיו. חמש שנים חלפו במצורים, התכתשויות וטורנירים, עד שבאפריל 1199 נהרג לב הארי מחץ קשת מוצלבת שנורה מחומת טירה שעליה צר.
ג'ון נעשה לשליטה של אנגליה, אך זמן קצר לאחר מכן לקח ממנו פיליפ את נורמנדי, אנז'ו ומן, והותיר בידיו רק את אקוויטניה – ירושתה של אלינור. מאוחר יותר כמעט גירשו אותו הברונים המורדים מאנגליה, ותושביה הכתימו אותו בכינוי המעליב "חסר הארץ".
אך אלינור כבר לא ראתה זאת: היא מתה בפונטוורו ב-1 באפריל 1204. לפי המסופר, מתה מרוב זעם לאחר שנודע לה על כיבוש טירתה האהובה, שאטו גאיאר, בידי הצרפתים. היה זה סיום הולם בהחלט לחייה של המורדת הנצחית, ששרדה לא רק את בעליה ואת בניה, אלא גם את תקופתה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
