סיפור הרכבות ברוסיה הוא סיפור מרתק המשלב חדשנות טכנולוגית חלוצית, חזון הנדסי ומאבקי כוחות בחלונות הגבוהים. החל מהניסיונות הראשונים עם קרונות רתומים לסוסים, דרך עידן קטרי הקיטור האירופאיים, ועד לאתגרים, התגליות והתאונות שליוו את תחילת עידן הרכבות ברוסיה. ■ לפני כ-190 שנה, מסילת הברזל של צארסקויה סלו (Tsarskoye Selo) פרצה את הדרך והפכה למסילת הנוסעים הציבורית הראשונה באימפריה הרוסית.

הפרויקט השאפתני, שהחל כיוזמה של מהנדס אוסטרי וזכה לגיבויו הישיר של הקיסר ניקולאי הראשון חרף התנגדויות עזות מצד פקידי ממשל שמרנים, לא רק שינה את פני התחבורה במדינה עצומת הממדים, אלא גם הותיר חותם תרבותי ולשוני שניכר עד היום.

ב-1 במאי (או 13 במאי לפי הלוח החדש) 1836, החלה באימפריה הרוסית בנייתה של מסילת הברזל הראשונה שנועדה לקשר את עיר הבירה הקיסרית סנט פטרסבורג עם עיר הנופש של הצאר פאבלובסק. הרכבת כונתה רכבת צארסקויה סלו על שם היעד אליו נסעו בתחילה רכבות הנוסעים מעיר הבירה דאז.

אולי יעניין אותך

על המלחמה באירופה

לונה 25: תקווה שהכזיבה

פרשת המסמכים הקיסריים: גניבות מארכיוני רוסיה ומכירות פומביות באירופה

הסוכנות החשאית שפיצחה צפנים עבור הקרמלין

לא בדיוק הראשונה

למרות שרכבת צארסקויה סלו הפכה למסילת הברזל המלאה הראשונה ברוסיה, היו לה קודמות. כבר בשנת 1788 בעיר פטרוזבודסק, תחת הנהגתו של מנהל מפעלי הכרייה של אולונץ, צ'ארלס (קרל) גסקוין, נבנה נתיב גלגלי יציקת ברזל וזו היתה מסילת הברזל התעשייתית הראשונה. המסילה, שאורכה 170 מטרים, שימשה להעברת עפרות ותותחים מוכנים, והונעה על ידי סוסים וכוח שריריהם של פועלי המפעל.

באוגוסט 1834, באחוזות התעשיינים דמידוב שבהרי אורל, הופיעה מסילת ברזל של ממש. עליה נסעו מנועי קיטור ("ספינות קיטור יבשתיות") שאליהם חוברו קרונות פחם ונוסעים. את המסילה ואת שני הקטרים הראשונים ברוסיה בנו צמיתים, האב והבן יפים ומירון צ'רפנוב. הם התמודדו עם אתגרים רבים, כמו דוד שהתחמם לאט ומנגנון שיאפשר נסיעה קדימה ואחורה ללא סיבוב, אך לבסוף הצליחו להגיע למהירות של 13–16 קמ"ש עם מטען של מעל 3.3 טונות.

אוסטרי יזם ומתנגדים מקומיים

באותה תקופה מדינות רבות כבר הבינו את יתרונות הרכבות, אך ברוסיה היו ליוזמה מתנגדים רבי השפעה. שר האוצר יגור קנקרין טען כי רכבות אינן צורך טבעי וכי הן יעודדו "נטייה לתנועה מיותרת ממקום למקום" ויפגעו ב"רווחה הממוצעת". גם פרסומים שונים, כנראה מטעמו של העורך נרקיז טרסנקו-אוטרשקוב, ניסו להוכיח את חוסר הכדאיות של בניית רכבות.

למרבה המזל, ליוזמה היה תומך רב עוצמה למהלך: הקיסר ניקולאי הראשון. הוא התרשם מתוכניתו של המהנדס האוסטרי פרנץ אנטון פון גרסטנר, שהגיע לרוסיה ב-1834. גרסטנר הבטיח לחבר את רוסיה כולה ברשת מסילות והדגיש בפני הקיסר יתרון מכריע: היכולת לשנע במהירות כוחות צבא עצומים ברחבי האימפריה.

מ"פיל" עד "גיבור": הבנייה והקטרים

הקיסר סירב להעניק לגרסטנר מונופול ל-20 שנה על כל מסילות הברזל ברוסיה, אך אישר בניית מסילה "ניסיונית" באורך 27 ק"מ בין סנט פטרסבורג, צארסקויה סלו ופאבלובסק. חברת מניות הוקמה (בהשתתפות הרוזן אלכסיי בוברינסקי), וניתנה לה בלעדיות ל-10 שנים על התוואי. גרסטנר בחר ברוחב פס רחב במיוחד של 1,829 מ"מ כדי לאפשר קרונות גדולים יותר וקטרים חזקים יותר (המסילה שונתה לסטנדרט הרוסי רק ב-1902).

הציוד נרכש באירופה. מאחר שהקטרים התעכבו, הנסיעות הראשונות בספטמבר 1836 התבצעו באמצעות סוסים שמשכו את הקרונות על גבי אדמה מהודקת במיוחד. בהמשך הגיעו הקטרים מבריטניה ובלגיה, בהם ה"פיל" של טימותי האקוורת', ה"זריז" (Provorny) של רוברט סטיבנסון וה"גיבור" (Bogatyr) של ג'ון קוקריל. נסיעות המבחן בחורף הוכיחו שהרכבות מתפקדות גם בכפור ושלג כבד, בניגוד לתחזיות הפסימיות.

מ"קרון" ועד "ברלין" ותחילת המושג "ווקזאל"

בעת הפתיחה הרשמית, הציוד כלל 6 קטרים ו-63 קרונות שחולקו למעמדות: "ברלין" (מחלקה ראשונה, כרכרה סגורה ומרופדת), "דיליז'נס" (מחלקה שנייה, סגורה וגדולה יותר), "שארבאן" (מחלקה שלישית, פתוחה עם גג) ו"ואגון" (מחלקה רביעית, פתוחה לגמרי). באף קרון לא היו חימום או תאורה.

הפתיחה החגיגית נערכה ב-11 בנובמבר 1837. הקיסר ניקולאי הראשון נכח בטקס וגרסטנר עצמו נהג בקטר ה"זריז". הרכבת הפכה לאטרקציה אופנתית. במאי 1838 נפתח התוואי המלא עד פאבלובסק עם לוח זמנים קבוע ומהירויות שהגיעו עד 60 קמ"ש. בתחנות הקצה נבנו מבנים, ובתחנת פאבלובסק הוקמה במת הופעות ומסעדה שזכתה לכינוי "ווקזאל" (כהוקרה ל-Vaux-Hall בלונדון), מה שהפך לימים למילה הרוסית התקנית לכל תחנת רכבת.

התאונות הראשונות והשפעתן

ב-2 ביוני 1839 אירעה התאונה הקטלנית הראשונה עקב שבירת ציר באחד הקרונות, מה שהוביל למותם של שני אנשי צוות. התאונה הקשה יותר התרחשה באוגוסט 1840: נהג הקטר האנגלי רוברט מקסוול, שעלה לקטר שיכור, שכח לעצור בנקודת המפגש המיועדת להתחמקות מרכבת נגדית (המסילה הייתה חד-נתיבית). כשהבין שהתנגשות חזיתית היא בלתי נמנעת, הוא קפץ מהרכבת. בהתנגשות נהרגו 6 אנשים ונפצעו 21. בעקבות זאת, פורסמה פקודה להחליף את הנהגים האנגלים "הנוטים לשכרות" בגרמנים. גרסטנר נשלח על ידי הקיסר לארה"ב ללמוד על מערכות רכבת, שם נפטר מדלקת ריאות ב-1840. ב-1843 החלה בניית קו הרכבת הגדול בין סנט פטרסבורג למוסקבה, ועידן הרכבות ברוסיה תפס תאוצה.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור