אומברטו אקו: ההוגה שחיפש אמת בעולם של סמלים

אומברטו אקו לא היה סתם סופר או פילוסוף, הוא היה מבוך של רעיונות, עולם של סימנים ומשמעויות. האיש שהצליח להפוך את חקר הסימנים, לרומן בלשי עוצר נשימה ולגרום למיליוני קוראים לחשוב מחדש על הרעיונות שבאמת, ידע ואמונה. מהאקדמיה באיטליה ועד מדפי הספרים בעולם כולו, אקו לא היסס לשלב בין מדע, דת וספרות והותיר  מורשת אינטלקטואלית עשירה.

רקע

אוּמבֶּרטוֹ אֶקוֹ היה איש אשכולות איטלקי: חוקר ימי הביניים, פילוסוף, סמיוטיקאי, סופר, מבקר תרבות ופרשן פוליטי וחברתי. הוא נודע בעיקר בזכות הרומן הפופולרי שלו משנת 1980, 'שם הוורד', מותחן היסטורי המשלב סמיוטיקה בסיפורת עם לימודי ימי הביניים ותיאוריה ספרותית, וכן בזכות ספרו משנת 1988, 'המטוטלת של פוקו', הנוגע בנושאים דומים.

אקו כתב רבות לאורך כל חייו. יצירתו כללה ספרי ילדים, תרגומים מצרפתית ומאנגלית ובנוסף טור דו-חודשי בעיתון בשם "לה בוּסטינָה די מינרווה" (קופסת הגפרורים של מינרווה) במגזין 'ל'אספרסו', שהחל ב-1985. הטור האחרון (הערכה ביקורתית לציורים הרומנטיים של פרנצ'סקו אייץ) הופיע ב-27 בינואר 2016. במועד מותו, היה אקו פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בולוניה, שם לימד במשך חלק ניכר מחייו. הוא צבר הכרה בזכות המאמר שלו משנת 1995, "אוּר-פשיזם" ("Ur-Fascism"), שבו מונה אקו 14 תכונות כלליות שלדעתו מרכיבות אידיאולוגיות פשיסטיות.

נעוריו והשכלתו

אקו נולד ב-5 בינואר 1932 בעיר אלסנדריה שבפיימונטה בצפון איטליה. התפשטות הפשיזם האיטלקי באזור השפיעה על ילדותו. בגיל עשר, זכה בפרס הפרובינציאלי הראשון של ה-Ludi Juveniles (משחקי הנוער) לאחר שהשיב בחיוב לשאלה של תחרות כתיבה פשיסטית לנוער: "האם עלינו למות למען תהילתו של מוסוליני ולמען ייעודה הנצחי של איטליה?". אביו, ג'וליו, שהיה אחד משלושה-עשר ילדים, עבד כרואה חשבון לפני שהממשלה קראה לו לשרת בשלוש מלחמות. במהלך מלחמת העולם השנייה, עברו אומברטו ואמו, ג'ובאנה (ביזיו), לכפר קטן במורדות הרי פיימונטה. כפרו שוחרר ב-1945, ושם נחשף אקו לספרי קומיקס אמריקאים, למחתרת האירופית ולשואה. אקו קיבל חינוך סלזיאני, והוא התייחס למסדר ולמייסדו בעבודותיו ובריאיונותיו.

לקראת סוף חייו, הגיע אקו להאמין ששם משפחתו הוא למעשה ראשי תיבות של ex caelis oblatus (מלטינית: מתנה מהשמיים). כפי שהיה נהוג באותה תקופה, השם ניתן לסבו (שנמצא כתינוק נטוש) על ידי פקיד בעירייה. בראיון משנת 2011, הסביר אקו כי חבר נתקל במקרה בראשי התיבות הללו ברשימת ראשי תיבות ישועיים בספריית הוותיקן, והודיע לו על המקור הסביר של השם. אביו של אומברטו דחק בו להיות עורך דין, אך הוא נכנס לאוניברסיטת טורינו (UNITO). הוא כתב את התזה שלו על האסתטיקה של הפילוסוף והתיאולוג מימי הביניים, תומס אקווינס, בהנחיית לואיג'י פארייסון, וקיבל בזכותה תואר Laurea (מקביל לתואר ראשון+שני) בפילוסופיה בשנת 1954.

אסתטיקה ופילוסופיה של ימי הביניים (1954–1968)

לאחר סיום לימודיו, עבד אקו בתחנת השידור הממלכתית 'רדיו-טלוויזיה איטליאנה' (RAI) במילאנו, שם הפיק מגוון תוכניות תרבות. לאחר פרסום ספרו הראשון ב-1956, הפך למרצה עוזר באוניברסיטת נעוריו. ב-1958, עזב אקו את RAI ואת אוניברסיטת טורינו כדי להשלים 18 חודשי שירות חובה בצבא האיטלקי.

ב-1959, לאחר שובו להוראה באוניברסיטה, פנה אליו ולנטינו בומפיאני כדי שיערוך סדרת ספרים בשם "אידֶאֶה נוּאוֹבֶה" (רעיונות חדשים) עבור הוצאת הספרים הנושאת את שמו במילאנו. לדברי המוציא לאור, הוא נודע לאקו דרך החוברת הקצרה שלו, המכילה קריקטורות ופסוקים, 'פילוסופים בחופש' (Filosofi in libertà), שפורסמה במקור במהדורה מוגבלת של 550 עותקים תחת שם העט דדלוס (Daedalus), בהשראת ג'יימס ג'ויס. באותה שנה, פרסם אקו את ספרו השני, 'התפתחות האסתטיקה של ימי הביניים' (Sviluppo dell'estetica medievale), מחקר מקיף שהתבסס על עבודתו על אקווינס. ב-1961 זכה בתואר 'ליבּרָה דוֹצֶנצָה' (זכות להוראה אקדמית) באסתטיקה, וב-1963 קודם לתפקיד מרצה בכיר באותו נושא. לאחר מכן, ב-1964, עזב את אוניברסיטת טורינו כדי לקבל תפקיד כמרצה לארכיטקטורה באוניברסיטת מילאנו.

כתבים מוקדמים על סמיוטיקה ותרבות פופולרית (1961–1964)

בין עבודותיו לקהל הרחב, הופיע ב-1961 המאמר הקצר של אקו, "הפנומנולוגיה של מייק בונג'ורנו" – ניתוח ביקורתי של מנחה שעשועון פופולרי אך לא מעודן. המאמר הופיע כחלק מסדרת מאמרים של אקו על תקשורת המונים שפורסמה במגזין של יצרנית הצמיגים 'פירלי'. בו ציין אקו כי "[בונג'ורנו] אינו מעורר תסביכי נחיתות, למרות שהוא מציג את עצמו ככוכב, והציבור מכיר בו, מביע לו תודה ואוהב אותו. הוא מייצג אידיאל שאף אחד לא צריך לשאוף להגיע אליו כי כולם כבר נמצאים ברמתו." המאמר זכה לתשומת לב רחבה בקרב הציבור הרחב בזכות סיקור תקשורתי נרחב, ונכלל מאוחר יותר באוסף 'דיאריו מינימו' (Diario minimo) משנת 1963.

במהלך תקופה זו, החל אקו לפתח ברצינות את רעיונותיו על הטקסט "הפתוח" ועל סמיוטיקה, וכתב מאמרים רבים בנושאים אלה. ב-1962 פרסם את 'אופרה אפרטה' (Opera aperta), שתורגם לאנגלית כ-"היצירה הפתוחה". בו טען אקו כי טקסטים ספרותיים הם שדות של משמעות, ולא מחרוזות של משמעות; והם נתפסים כשדות פתוחים, דינמיים מבחינה פנימית ומעורבים מבחינה פסיכולוגית. ספרות המגבילה את ההבנה הפוטנציאלית של הקורא לקו חד-משמעי ויחיד, ה"טקסט הסגור", נותרה הפחות מתגמלת, בעוד טקסטים הפעילים ביותר בין התודעה, החברה והחיים (טקסטים פתוחים) הם החיים והטובים ביותר – אם כי מינוח הערכתי לא היה המוקד העיקרי שלו. אקו הגיע לעמדות אלה באמצעות לימודי שפה וסמיוטיקה, ולא מפסיכולוגיה או ניתוח היסטורי (כפי שעשו תיאורטיקנים כמו וולפגנג איזר, מצד אחד, והנס רוברט יאוס, מצד שני). בספרו משנת 1964, 'אפוקליפטים ואינטגרטיבים' (Apocalittici e integrati), המשיך אקו את חקירתו של התרבות הפופולרית, כשהוא מנתח את תופעת תקשורת ההמונים מנקודת מבט סוציולוגית.
תקשורת חזותית ולוחמת גרילה סמיולוגית (1965–1975)

מ-1965 עד 1969, היה פרופסור לתקשורת חזותית באוניברסיטת פירנצה. שם נשא את ההרצאה המשפיעה "לקראת לוחמת גרילה סמיולוגית", אשר טבעה את המונח רב ההשפעה "גרילה סמיולוגית". מונח זה השפיע על התאוריה של טקטיקות גרילה נגד תרבות המדיה המיינסטרימית, כגון טלוויזיה גרילה ו-Culture Jamming (שיבוש תרבות). בין הביטויים ששימשו במאמר נמצאים גם "לוחמת גרילה של תקשורת" ו"גרילה תרבותית". המאמר נכלל מאוחר יותר בספרו של אקו 'אמונה בזיופים' (Faith in Fakes).

גישתו של אקו לסמיוטיקה מכונה לעתים קרובות "סמיוטיקה פרשנית". בספרו המפורט הראשון בנושא, מופיעה התיאוריה שלו ב״המבנה הנעדר״ (La struttura assente) משנת 1968.
ב-1969 עזב והפך לפרופסור לסמיוטיקה במילאן פוליטקניק, כשהוא מבלה את שנתו הראשונה כפרופסור אורח באוניברסיטת ניו יורק. ב-1971 קיבל תפקיד כפרופסור חבר באוניברסיטת בולוניה, וב-1972 בילה כפרופסור אורח באוניברסיטת נורת'ווסטרן. לאחר פרסום 'תיאוריה של סמיוטיקה' (A Theory of Semiotics) ב-1975, הוא קודם לפרופסור מן המניין לסמיוטיקה באוניברסיטת בולוניה. באותה שנה, פרש אקו מתפקידו כעורך בכיר של ספרי עיון בהוצאת בומפיאני.

שם הוורד והמטוטלת של פוקו (1975–1988)

מ-1977 עד 1978 היה אקו פרופסור אורח באוניברסיטת ייל ולאחר מכן באוניברסיטת קולומביה. הוא שב לייל מ-1980 עד 1981, ולקולומביה ב-1984. במהלך תקופה זו השלים את ספריו 'תפקיד הקורא' (The Role of the Reader) משנת 1979 ו״סמיוטיקה והפילוסופיה של השפה״ (Semiotics and the Philosophy of Language) משנת 1984.

אקו הסתמך על הרקע שלו כחוקר ימי הביניים ברומן הראשון שלו, 'שם הוורד' (1980), מותחן היסטורי המתרחש במנזר מהמאה ה-14. הנזיר הפרנציסקני ויליאם מבסקרוויל, בסיוע עוזרו, אדסו, נוביציוס בנדיקטיני, חוקר סדרת רציחות במנזר שאמור לארח ויכוח דתי חשוב. הרומן מכיל הפניות מטה-טקסטואליות רבות, ישירות או עקיפות, למקורות אחרים, הדורשות "עבודת בילוש" מצד הקורא כדי "לפתור" אותן. כותרת הספר אינה מוסברת בגוף הרומן, אך בסופו מופיע פסוק לטיני: Stat rosa pristina nomine, nomina nuda tenemus (תרגום: "הוורד הקדום נשאר בשם, שמות עירומים בלבד נותרו לנו"). הוורד משמש כדוגמה לגורלם של כל הדברים הראויים לציון.

ישנה מחווה לחורחה לואיס בורחס, שהיה בעל השפעה גדולה על אקו, בדמותו של חורחה מבורגוס: בורחס, כמו הנזיר העיוור חורחה, חי חיי פרישות המוקדשים לתשוקתו לספרים, וגם הוא התעוור בשנותיו המאוחרות. הספרייה המבוכית ב'שם הוורד' רומזת גם לסיפור הקצר של בורחס "הספרייה של בבל". ויליאם מבסקרוויל הוא אנגלי בעל חשיבה לוגית, נזיר ובלש. שמו מעורר אסוציאציות הן של ויליאם איש אוקאם והן של שרלוק הולמס (בזכות 'כלבם של בני בסקרוויל'); מספר קטעים המתארים אותו מזכירים מאוד את תיאוריו של סר ארתור קונאן דויל את הולמס. "שם הוורד" עובד מאוחר יותר לסרט קולנוע, העוקב אחר העלילה, אך לא בהכרח אחר הנושאים הפילוסופיים וההיסטוריים של הרומן, בכיכובם של שון קונרי, פ. מארי אברהם, כריסטיאן סלייטר ורון פרלמן, וכן למיני-סדרה לטלוויזיה.

בספרו ״המטוטלת של פוקו״ (1988), שלושה עורכים משועממים שעובדים בהוצאת ספרים קטנה מחליטים להתלוצץ על ידי המצאת תיאוריית קונספירציה. הקונספירציה שלהם, שהם מכנים "התוכנית", עוסקת במזימה עצומה ומסובכת להשתלט על העולם על ידי מסדר סודי שמוצאו מאבירי ההיכל (הטמפלרים). ככל שהמשחק נמשך, השלושה הופכים אט אט לאובססיביים לפרטי התוכנית הזו. המשחק הופך מסוכן כאשר גורמים חיצוניים לומדים על "התוכנית" ומאמינים שהגברים אכן גילו את הסוד להשבת אוצרם האבוד של הטמפלרים.

אנתרופולוגיה של המערב ו'האי של יום האתמול' (1988–2000)

ב-1988 הקים אקו את החוג ללימודי מדיה באוניברסיטת רפובליקת סן מרינו, וב-1992 הקים את המכון לדיסציפלינות תקשורת באוניברסיטת בולוניה, ולאחר מכן ייסד באותו מוסד את בית הספר הגבוה ללימודי מדעי הרוח. ב-1988, באוניברסיטת בולוניה, יצר אקו תוכנית יוצאת דופן בשם אנתרופולוגיה של המערב מנקודת מבטם של לא-מערביים (חוקרים אפריקאים וסינים), כפי שהוגדרו על פי הקריטריונים שלהם. אקו פיתח רשת בינלאומית טרנס-תרבותית זו על בסיס רעיונו של אלן לה פישון במערב אפריקה. התוכנית בבולוניה הביאה לכנס הראשון בגואנגג'ואו שבסין ב-1991, שכותרתו "גבולות הידע". אירוע ראשון זה לווה במהרה בסמינר אירו-סיני נודד בנושא "אי-הבנות בחיפוש אחר האוניברסלי" לאורך דרך המשי, מגואנגג'ואו לבייג'ינג. האחרון הגיע לשיאו בספר שכותרתו 'החד-קרן והדרקון' (The Unicorn and the Dragon), שדן בשאלת יצירת הידע בסין ובאירופה. חוקרים שתרמו לכרך זה הגיעו מסין, ביניהם טאנג ייג'י, ואנג בין ו-יואה דאייון, וכן מאירופה: פוריו קולומבו, אנטואן דנצ'ין, ז'אק לה גוף, פאולו פאברי ואלן ריי.

אקו פרסם את ספרו 'גבולות הפרשנות' (The Limits of Interpretation) ב-1990. מ-1992 עד 1993, היה אקו מרצה אורח בהרווארד כפרופסור לצ'רלס אליוט נורטון לשירה. הרצאות נורטון שלו נאספו ופורסמו מאוחר יותר כ'שישה סיבובים ביערות הפיקטיביים' (Six Walks in the Fictional Woods) על ידי הוצאת אוניברסיטת הרווארד ב-1994.

באותה שנה, פרסם אקו את הרומן השלישי שלו, 'האי של יום האתמול' (1994). הספר, המתרחש במאה ה-17, עוסק באדם שנסחף לספינה במרחק ראייה מאי, שלדעתו נמצא בצד השני של קו התאריך הבינלאומי. הדמות הראשית לכודה בשל חוסר יכולתה לשחות, ובמקום זאת מבלה את רוב הספר במחשבות על חייו וההרפתקאות שהביאו אותו להיסחף. הוא חזר לסמיוטיקה ב"קאנט וברווזן" (Kant and the Platypus) ב-1997, ספר שלפי הדיווחים אקו הזהיר את מעריציו שלא לקרוא, באומרו: "זהו ספר הארד-קור. הוא לא כזה שמעביר דפים במהירות. אתם צריכים להישאר על כל עמוד שבועיים עם העיפרון שלכם. במילים אחרות, אל תקנו אותו אם אינכם איינשטיין." מ-2001 עד 2002, היה אקו פרופסור אורח עמית וידנפלד לספרות אירופית השוואתית בסנט אן קולג', אוקספורד.

בשנת 2000, סמינר בטימבוקטו לווה במפגש נוסף בבולוניה כדי להרהר בתנאים של ידע הדדי בין המזרח למערב. זה, בתורו, הוליד סדרת כנסים בבריסל, פריז וגואה, שהגיעו לשיאם בבייג'ינג ב-2007. נושאי הכנס בבייג'ינג היו "סדר ואי-סדר", "מושגים חדשים של מלחמה ושלום", "זכויות אדם" ו"צדק חברתי והרמוניה". אקו הציג את הרצאת הפתיחה. בין המרצים היו אנתרופולוגים כבלביר ארורה, וארון סאהני ורוקמיני בהאיה נאיר מהודו, מוסא סו מאפריקה, רולאן מרטי ומוריס אולנדר מאירופה, צ'ה אינסוק מקוריאה, וחואנג פינג וז'או טינגיאנג מסין. בתוכנית השתתפו גם חוקרים מתחומי המשפט והמדע, כולל אנטואן דנצ'ין, אחמד ג'באר ודיטר גרים. העניין של אקו בדיאלוג מזרח-מערב כדי להקל על תקשורת והבנה בינלאומית מתאם גם עם עניינו הקשור בשפת העזר הבינלאומית אספרנטו.

רומנים וכתיבה מאוחרים (2000–2016)

'באודולינו' (Baudolino) פורסם בשנת 2000. באודולינו הוא חוקר פיימונטזי פוליגלוט שנוסע הרבה, והוא מציל את ההיסטוריון הביזנטי ניקטס כוניאטס במהלך כיבוש קונסטנטינופול במסע הצלב הרביעי. בטענתו להיות שקרן מיומן, הוא משתף את ההיסטוריה שלו, מילדותו כנער איכר בעל דמיון עשיר, דרך תפקידו כבנו המאומץ של הקיסר פרידריך ברברוסה, ועד למשימתו לבקר בממלכה המיתית של הכומר יוחנן. לאורך כל סיפורו החוזר, באודולינו מתרברב על יכולתו לרמות ולספר סיפורי בדים, ומותיר את ההיסטוריון (ואת הקורא) לא בטוחים עד כמה מסיפורו הוא שקר.

'הלהבה המסתורית של המלכה לואנה' (The Mysterious Flame of Queen Loana) משנת 2005 עוסק בג'יאמבטיסטה בודוני, מוכר ספרים עתיקים ותיק, שמתעורר מתרדמת עם זיכרונות חלקיים בלבד, כשהוא מנסה לשחזר את עברו. בודוני נאלץ לבחור בחירה קשה מאוד, בין עברו לעתידו. עליו לנטוש את עברו כדי לחיות את עתידו או להשיב את עברו ולהקריב את עתידו.

"בית הקברות של פראג" (The Prague Cemetery), הרומן השישי של אקו, פורסם ב-2010. זהו סיפורו של סוכן סמוי ש"טווה מזימות, קונספירציות, תככים והתקפות, ומסייע בקביעת גורלם ההיסטורי והפוליטי של יבשת אירופה". הספר הוא נרטיב של עליית האנטישמיות המודרנית, באמצעות פרשת דרייפוס, 'הפרוטוקולים של זקני ציון' ואירועים חשובים אחרים מהמאה ה-19 שהביאו לשנאה ועוינות כלפי העם היהודי.

ב-2012, אקו וז'אן-קלוד קרייר פרסמו ספר שיחות על עתיד נושאי המידע. אקו מתח ביקורת על רשתות חברתיות, באומרו למשל כי "מדיה חברתית נותנת ללגיונות של אידיוטים את הזכות לדבר, כשבעבר הם דיברו רק בבר אחרי כוס יין, מבלי לפגוע בקהילה… אבל כעת יש להם את אותה זכות לדבר כמו זוכה פרס נובל. זו פלישת האידיוטים."

״מהעץ למבוך: מחקרים היסטוריים על הסימן והפרשנות״ (From the Tree to the Labyrinth: Historical Studies on the Sign and Interpretation) פורסם ב-2014. בעוד ״מספר אפס״ (Numero Zero) פורסם ב-2015. עלילתו מתרחשת ב-1992 ומסופרת על ידי קולונה, עיתונאי שכיב המועסק בעיתון מילאנו, והוא מציע סאטירה על תרבות השוחד והמרמה באיטליה, כמו גם, בין היתר, על מורשת הפשיזם.

השפעות ונושאים

קבוצה של אמנים אוונגרדיים, ציירים, מוזיקאים וסופרים, שהתיידד איתם ב-RAI – הנאו-אוונגרדיה או גרוּפּוֹ '63 (Gruppo '63) – הפכה למרכיב חשוב ומשפיע בקריירת הכתיבה של אקו. ב-1971, היה אקו ממייסדי 'ורסוס: מחברות ללימודי סמיוטיקה' (Versus: Quaderni di studi semiotici, המכונה VS בקרב אקדמאים איטלקים), כתב עת סמיוטי. VS משמש חוקרים שעבודתם קשורה לסימנים ולסימון. הקמת כתב העת ופעילותו תרמו לסמיוטיקה כתחום אקדמי בזכות עצמו, הן באיטליה והן בשאר אירופה. רוב הסמיוטיקאים האירופאים הידועים, כולל אקו, א. ג'. גרימאס, ז'אן-מארי פלוך וז'אק פונטניל, וכן פילוסופים ובלשנים כמו ג'ון סירל וג'ורג' לייקוף, פרסמו מאמרים מקוריים ב-VS. עבודתו עם חוקרים וסופרים סרבים ורוסים כללה מחשבות על מילוראד פאביץ' ופגישה עם אלכסנדר גניס.

החל משנות ה-90 המוקדמות, שיתף אקו פעולה עם אמנים ופילוסופים כמו אנריקו באג', ז'אן בודריאר ודונלד קוספיט, כדי לפרסם מספר טקסטים הומוריסטיים על המדע הדמיוני של 'פאטאפיזיקה'.
הסיפורת של אקו זכתה לקהל רחב ברחבי העולם, עם תרגומים רבים. הרומנים שלו מלאים ברמזים עדינים, לעתים קרובות רב-לשוניים, לספרות ולהיסטוריה. עבודתו של אקו ממחישה את המושג אינטרטקסטואליות, או הקשר ההדדי בין כל היצירות הספרותיות. אקו ציטט את ג'יימס ג'ויס וחורחה לואיס בורחס כשני המחברים המודרניים שהשפיעו עליו ביותר.

אומברטו אקו לא ראה בטקסטים היפרטקסטואליים תמיכה תקפה לרומן. לדעתו, מולטימדיה לא הוסיפה דבר לערך התרבותי של היצירה; היא רק שילבה את תוכנה. ב-1995, במהלך מצגת בטריאנלה של מילאנו, הוא הצהיר: "ראיתי כמה יצירות מולטימדיה, ואני שיתפתי פעולה אישית בניסוח פרסום מסוג זה. הם נתנו לי מחשב שבו אוכל להריץ את העבודה המוגמרת, אבל עכשיו, במרחק של שנה אחת בלבד, המכונה הזו כבר מיושנת, הפכה למיושנת ובלתי שמישה עם יצירות המולטימדיה העדכניות ביותר." אקו היה גם מתרגם: הוא תרגם לאיטלקית את Exercices de style (תרגילי סגנון) של רמון קנו (1947). תרגומו של אקו פורסם תחת הכותרת Esercizi di stile ב-1983. הוא גם תרגם את סילבי, נובלה מאת ז'ראר דה נרבל.

ביקורת ומורשת

כאיש אקדמיה שחקר פילוסופיה, סמיוטיקה ותרבות, אקו פיצל את המבקרים בשאלה האם יש לראות את התיאוריות שלו כמבריקות או כפרויקט יהירות מיותר המעסיק בפרטי פרטים, בעוד כתיבת הסיפורת שלו הדהימה את המבקרים במורכבותה ובפופולריות שלה בו זמנית. בסקירה שלו משנת 1980 על 'תפקיד הקורא', הפילוסוף רוג'ר סקרוטון, שתקף את נטיותיו האזוטריות של אקו, כותב: "[אקו מחפש] את הרטוריקה של הטכניות, את האמצעים ליצור כל כך הרבה עשן במשך זמן כה רב, עד שהקורא יתחיל להאשים את חוסר התפיסה שלו עצמו, ולא את חוסר ההארה של המחבר, על כך שהפסיק לראות." במקביל, בסקירה שלו משנת 1986 על 'אמונה בזיופים' ו'אמנות ויופי בימי הביניים', הארכיאולוג ניקולס פני מאשים את אקו בחיפוש אחר פופולריות, וכותב: "אני חושד שאקו אולי נפל בפיתוי לראשונה מזהירות אינטלקטואלית, אם לא מצניעות, על ידי המטרה הצודקת של 'רלוונטיות' (מילה שהייתה מאוד פופולרית כאשר הופיעו המאמרים המוקדמים יותר), מטרה שחוקרי ימי הביניים עשויים להיאלץ לאמץ בנטישה נואשת במיוחד."

בצד השני של הקשת, אקו זכה לשבחים על קלילותו ועל הידע האנציקלופדי שלו, שאפשרו לו להפוך נושאים אקדמיים סתומים לנגישים ולמרתקים. בסקירה משנת 1980 על 'שם הוורד', המבקר והחוקר הספרותי פרנק קרמוד מתייחס ל'תיאוריה של סמיוטיקה' כ"מסכת נמרצת אך קשה", ומוצא את הרומן של אקו "ספר מעניין להפליא – דבר מאוד מוזר שנולד מתוך תשוקה לימי הביניים ולסמיוטיקה, והנאה מודרנית מאוד." ז'יל דלז מצטט בהסכמה את ספרו של אקו משנת 1962, 'היצירה הפתוחה', בטקסט המכונן שלו משנת 1968, 'הבדל וחזרה', ספר שלפי הדיווחים הפילוסוף הפוסט-סטרוקטורליסטי ז'אק דרידה גם שאב ממנו השראה. בידיעה לזכרו מאת הפילוסוף ומבקר הספרות קארלין רומנו, אקו מתואר, בינתיים, כמי ש"הפך, לאורך זמן, למצפון הביקורתי במרכז התרבות ההומניסטית האיטלקית, שאיחד עולמות קטנים כמו אף אחד לפניו."

ב-2017, פורסמה רטרוספקטיבה של עבודתו של אקו על ידי אופן קורט ככרך ה-35 בסדרת 'הספרייה של פילוסופים חיים' היוקרתית, בעריכת שרה ג. בירדסוורת ורנדל א. אוקסייר, ובה מאמרים מאת 23 חוקרים עכשוויים. במהלך לימודיו באוניברסיטה, הפסיק אקו להאמין באלוהים ועזב את הכנסייה הקתולית. הוא סייע בהקמת הארגון הספקני האיטלקי 'הוועדה האיטלקית לבדיקת טענות על מדע כזב' (Comitato Italiano per il Controllo delle Affermazioni sulle Pseudoscienze).

חיים אישיים ומוות

בספטמבר 1962 נישא לרנאטה ראמגה, מעצבת גרפית ומורה לאמנות גרמנייה, שאיתה נולדו לו בן ובת. אקו חילק את זמנו בין דירה במילאנו לבית נופש ליד אורבינו. הייתה לו ספרייה של 30,000 כרכים בדירה במילאנו וספרייה של 20,000 כרכים בבית הנופש. אקו נפטר בביתו במילאנו מסרטן הלבלב, שממנו סבל במשך שנתיים, בליל 19 בפברואר 2016. מ-2008 ועד מותו בגיל 84, הוא היה פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בולוניה, שם לימד מאז 1971.

אומברטו אקו היה הרבה יותר מסופר של רבי-מכר. הוא היה הוגה דעות רחב אופקים, שחצה גבולות בין פילוסופיה, בלשנות, אמנות וספרות. החל מחקר ימי הביניים ועד לפענוחי סוד בתקשורת ובתרבות הפופולרית, הוא הותיר אחריו גוף יצירה עשיר שמחבר בין האקדמיה לציבור הרחב. בזכות "שם הוורד", "המטוטלת של פוקו" וכתיבתו החדה על טבע הסימן והמשמעות, הפך לאחד הקולות המשפיעים של המאה ה-20. אקו נותר דמות יוצאת דופן, אינטלקטואל שסקרנותו לא ידעה גבולות ומי שראה בכל טקסט הזמנה לשיחה אינסופית בין הקורא לעולם שמסביב.