כל מה שצריך לדעת על הבחירות לנשיאות ארצות הברית

בארצות הברית אפשר לקבל יותר קולות מהיריב ועדיין להפסיד במרוץ לנשיאות, משום שההכרעה אינה מתקבלת בהצבעה ארצית ישירה אלא באמצעות חבר האלקטורים. ■ כדי להבין מי מגיע לקו הזינוק, כיצד 538 אלקטורים מתחלקים בין המדינות, מדוע 270 הוא המספר הקובע ומה קורה מהפריימריז ועד ההשבעה, צריך להכיר מערכת שלמה של כללים, מוסדות ומשברים היסטוריים.

מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית נראית מבחוץ כמו תחרות אחת בין מועמדים, אבל בפועל היא מורכבת משורה ארוכה של מרוצים שמתחילים זמן רב לפני יום הבחירות ומסתיימים רק כאשר הנשיא וסגן הנשיא נשבעים לתפקיד. המועמדים צריכים תחילה לעמוד בתנאי הסף החוקתיים, לעבור את הפריימריז והאספות המפלגתיות, לצבור צירים, להגיע לוועידות הארציות, לנהל קמפיין יקר ורחב, להתמודד בעימותים ולרכז מאמצים במדינות שבהן התוצאה אינה ידועה מראש. לאחר כל זאת, גם הקול שמוטל בקלפי אינו נשלח ישירות לספירה ארצית אחת: הוא פועל בתוך מדינה, המדינה מקצה אלקטורים, והאלקטורים הם אלה שמרכיבים את המנגנון שבסופו נבחר הנשיא.

בלב המערכת עומדים 538 קולות אלקטורליים, ורוב של 270 נדרש לניצחון. ברוב המדינות פועל כלל "המנצח לוקח הכל", ולכן מועמד שמקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר במדינה עשוי לקבל את כל האלקטורים שלה, גם כאשר הפער בקלפי קטן מאוד. מנגנון זה מסביר כיצד דּוֹנַלְד טְרַאמְפּ יכול היה לנצח את הִילָרִי קְלִינְטוֹן ב־2016 אף שקיבל כמעט שלושה מיליון קולות פחות, וכיצד ג'וֹרְג' בּוּש הבן גבר על אַל גוֹר ב־2000 אף שגור קיבל יותר מחצי מיליון קולות נוספים בהצבעה העממית. הוא גם מסביר מדוע מדינות מתנדנדות מקבלות תשומת לב כה גדולה, מדוע קולות האלקטורים עצמם עדיין חשובים מבחינה חוקתית, ומדוע רגעים כמו בחירות 1800, 2000 ו־2020 חשפו פעם אחר פעם את נקודות המתח של השיטה.

עוד לפני נובמבר: מי יכול להיות מועמד לנשיאות?

עוד לפני שהציבור פוגש מועמד על במה, בעימות או בפרסומת, החוקה מציבה שלושה תנאי סף בסיסיים: המועמד לנשיאות צריך להיות אזרח אמריקאי מלידה, להיות בן 35 לפחות ולהתגורר בארצות הברית במשך 14 שנים לפחות. אלה הם רק תנאי הכניסה. מכאן מתחיל מסלול פוליטי שיכול להימשך כמעט שנתיים ולהפוך את הבחירות לנשיאות לתהליך ארוך הרבה יותר מאשר ערב אחד של ספירת קולות. מועמדים מקימים מטות, נרשמים לפי הכללים הפדרליים, מגייסים צוות, כסף ותמיכה פוליטית, ובהמשך נדרשים להוכיח שהם מסוגלים לשרוד תחרות פנימית בתוך מפלגתם עוד לפני שהם מגיעים למאבק מול המפלגה היריבה.

במהלך יולי ועד תחילת ספטמבר מגיע שלב הוועידות הארציות, שבהן המפלגות מאשרות את המועמדות לנשיאות ולסגנות ומנסות לאחד את המחנה לקראת המרוץ הכללי. בספטמבר ובאוקטובר עובר הדגש לעימותים ולקמפיין הארצי, עם פעילות שטח, פרסום, הצבעה מוקדמת ומאבק מרוכז במדינות הקרב, ורק בתחילת נובמבר מגיע יום הבחירות עצמו.

פריימריז ואספות מפלגתיות: המרוץ בתוך המרוץ

המפלגות הגדולות אינן פשוט ממנות מועמד בחדר סגור. ברוב המדינות מתקיימים פריימריז שבהם מצביעים בוחרים את המועמד המועדף עליהם בקלפי, ובכמה מדינות נערכות אספות מפלגתיות, caucuses, שבהן הבחירה נעשית במפגש מפלגתי ועל פי כללי המפלגה.

הכללים אינם אחידים: יש פריימריז פתוחים, סגורים ומודלים שביניהם, וגם הדרך שבה מחולקים הצירים משתנה בין מדינה למדינה ובין מפלגה למפלגה. לכן המאבק אינו רק על מספר קולות, אלא על צבירת די צירים כדי להגיע לוועידה הארצית כמועמד המוביל.

המשמעות הפוליטית של השלב הזה גדולה במיוחד משום שהצלחה מוקדמת יכולה להביא תשומת לב תקשורתית, תורמים חדשים ותחושת מומנטום, בעוד שרצף הפסדים עלול לייבש את מקורות המימון והתמיכה ולגרום למועמד לפרוש עוד לפני שהמרוץ הארצי מתחיל. המסלול הפשוט לכאורה, מצביעים, צירים, ועידה, מסתיר מאחוריו תחרות ממושכת שבה כל מדינה יכולה להיות תחנה נוספת בדרך למינוי הרשמי. המטרה היא להגיע לוועידה עם רוב מספיק של צירים כדי להפוך למועמד הרשמי של המפלגה, ורק אז לעבור מהתחרות הפנימית למאבק על הבית הלבן.

הוועידות הארציות: כשהמועמדות הופכת לרשמית

לאחר עונת הפריימריז והאספות המפלגתיות מתכנסות המפלגות לוועידות הארציות. ברוב מערכות הבחירות זהות המועמד כבר ברורה עוד לפני פתיחת הוועידה, אך שם המינוי הופך לרשמי, המפלגה מאשרת את מועמדיה לנשיאות ולסגנות ומאמצת מצע. באותו רגע משתנה גם אופי המאבק: חודשים של תחרות פנימית אמורים לפנות את מקומם לניסיון לאחות קרעים, להציג את הצמד המפלגתי ולצאת למערכה הארצית כגוש אחד.

הוועידה היא אפוא נקודת מעבר בין שתי מערכות בחירות שונות. לפני כן המתמודדים נלחמים על קולות וצירים בתוך המפלגה, ומכאן ואילך עליהם לפנות לקהל רחב יותר ולבנות קואליציה שתאפשר להם לנצח במדינות הנכונות. הדרך להיות "המועמד" מסתיימת, אבל הדרך לנשיאות רק מתחילה.

העימותים הנשיאותיים: רגעים חיים בתוך מערכת ארוכה

העימותים הנשיאותיים אינם חלק חוקתי מחבר האלקטורים ואינם תנאי פורמלי לבחירה, אך במשך עשרות שנים הם הפכו לאחד מאירועי השיא של המרוץ. מיליוני צופים יכולים לראות את המועמדים זה לצד זה בזמן אמת, וכל תשובה חלשה, רגע מביך או הופעה מוצלחת עשויים להשתלט על סדר היום במשך ימים. השפעתם אינה מסתיימת כשהשידור יורד מהאוויר, משום שהרגעים הבולטים נחתכים לקליפים, מופצים ברשתות, נכנסים לפרסומות ומקבלים פרשנות מחודשת מכל אחד מהקמפיינים.

כך הופך העימות מרגע טלוויזיוני חד־פעמי לחומר גלם של הקמפיין. הוא משתלב בפרסום, בפעילות הדיגיטלית ובהחלטות של מטות שמנסים לקבוע היכן להשקיע משאבים ובאילו קהלים להתמקד. המערכת האמריקאית הארוכה מייצרת הרבה תחנות רשמיות, אבל העימותים הם בין התחנות שבהן המאבק הפוליטי נעשה גלוי במיוחד לעיני הציבור.

הכסף, הפרסום והמאבק על כל מצביע

מערכת בחירות לנשיאות היא גם מבצע לוגיסטי וכלכלי עצום. המטות מגייסים כסף, מפעילים עובדים ומתנדבים, מממנים נסיעות, קונים פרסום, משקיעים בדיגיטל ובפעילות שטח ומנתחים נתונים כדי להחליט היכן כל דולר וכל ביקור של המועמד יכולים להשפיע יותר. הקמפיין הרשמי כפוף לכללי מימון ודיווח פדרליים, אך לצדו פועלים גם גופים שמוציאים כסף באופן עצמאי ומשפיעים על המרחב הפוליטי בלי להיות המטה הרשמי של המועמד.

בולט במיוחד הוא ה־Super PAC, שיכול לקבל תרומות בלתי מוגבלות ממקורות מותרים לצורך הוצאות פוליטיות עצמאיות. עם זאת, הוא אינו רשאי להעביר את הכסף כתרומה ישירה לקמפיין פדרלי או להשתמש בו להוצאה מתואמת עם הקמפיין. ההבחנה הזו חשובה משום שהיא מפרידה בין פעילותו של מטה המועמד לבין פעילות עצמאית שיכולה עדיין להיות בעלת נוכחות רבה מאוד בפרסום ובמאבק הפוליטי.

לצד הטלוויזיה, הדואר, שלטי החוצות והכנסים, הקמפיינים וגופים פוליטיים משתמשים גם במאגרי מידע, מודלים סטטיסטיים וכלי פרסום דיגיטליים כדי לזהות קהלים, להעריך מי עשוי להצביע ולבחור היכן להשקיע משאבים. המסר כבר אינו חייב להיות זהה לכל אמריקה, מפני שהמטרה אינה בהכרח לשכנע את כולם באותו אופן אלא להגיע לקבוצות שמסוגלות לשנות את התוצאה במקומות שבהם המרוץ צמוד. במערכת שבה כמה מדינות עשויות להכריע את כל המרוץ, גם החלטה על קהל יעד, ביקור או השקעה בפרסום מקבלת משקל אסטרטגי גדול.

מהי השיטה האלקטורלית?

כאשר האמריקנים הצביעו בבחירות לנשיאות בנובמבר 2024, רובם הצביעו לדמוקרטית קָמָלָה הָארִיס או לרפובליקני דונלד טראמפ, אך ההצבעות האלה לא קבעו ישירות את זהות המנצח ברמה הארצית. במקום מרוץ לאומי יחיד, הבחירות הן למעשה סדרה של תחרויות בין מדינה למדינה. זכייה במדינה מעניקה למועמד את קולות חבר האלקטורים שלה לפי כללי אותה מדינה, ובסך הכול עומדים על הפרק 538 קולות אלקטורליים.

מועמד או מועמדת צריכים להגיע ל־270 או יותר כדי לזכות בנשיאות, ולכל מועמד יש גם מועמד או מועמדת לסגנות הנשיא. אפשר לחשוב על המסלול כך: הבוחר מצביע בתוך המדינה שבה הוא גר, המדינה מוכרעת כתחרות נפרדת, האלקטורים מוקצים, וברוב המדינות פועל כלל "המנצח לוקח הכל". לאחר מכן נספרים קולות האלקטורים בדרך לרף של 270. זהו הבסיס להבנת המערכת כולה: הקול האישי חשוב, אך הוא פועל קודם בתוך מסגרת מדינתית ורק לאחר מכן הופך לחלק מהספירה האלקטורלית הארצית.

איך נקבע מספר האלקטורים של כל מדינה?

לכל מדינה יש מספר קולות אלקטורליים בערך בהתאם לגודל אוכלוסייתה. לקליפורניה יש 54, לטקסס 40, ואילו וויומינג, אלסקה וצפון דקוטה, וגם וושינגטון הבירה, מחזיקות במינימום של שלושה. מספר האלקטורים של מדינה שווה למספר חברי הקונגרס שלה: שני סנאטורים ועוד מספר חברי בית הנבחרים. וושינגטון הבירה מקבלת שלושה אלקטורים מכוח התיקון ה־23 לחוקה.

החלוקה הזו מחברת בין מבנה הקונגרס לבין בחירת הנשיא. מצד אחד, מדינות גדולות מקבלות יותר אלקטורים משום שיש להן יותר חברי בית נבחרים; מצד אחר, לכל מדינה שני סנאטורים, ולכן גם למדינות קטנות יש בסיס קבוע במספר האלקטורים שלהן. כך מתקבל המספר הכולל של 538, ומתוכו 270 הוא הרוב הנדרש.

המנצח לוקח הכל: איך פער קטן הופך ליתרון גדול?

ברוב המדינות, מי שמקבל את מספר הקולות הגבוה ביותר מקבל את כל קולות האלקטורים של המדינה. בדוגמת טקסס, מועמד שמגיע ל־50.1% לעומת 49.9%, פער של 0.2 נקודות אחוז בלבד, יכול לקבל את כל 40 האלקטורים. מועמד שמנצח באותה מדינה בפער גדול בהרבה עדיין יקבל את אותו מספר אלקטורים, ולכן גודל הניצחון בתוך המדינה אינו מתורגם לעוד קולות אלקטורליים מעבר למכסה של אותה מדינה.

אולי יעניין אותך

חמש אגודות סתרים אפופות מסתורין: מהטמפלרים ועד האילומינטי

ג'ון טאגל: הבחירה האחרונה בדראפט 1983

ראש ממשלת קטלוניה לשעבר חוזר לפוליטיקה

ריצ'רד ניקסון: הנשיא שלא חיבב אנשים

הכלל הזה הוא אחת הסיבות לכך שהמרוץ לנשיאות אינו שקול לספירה ארצית פשוטה. קולות "עודפים" במדינה שבה מועמד ממילא מנצח אינם מוסיפים לו אלקטורים, בעוד שניצחון זעיר במדינה אחרת יכול לשנות את חלוקת האלקטורים באופן חד. מכאן נובע גם המשקל העצום של מדינות שבהן המרוץ צמוד.

מיין ונברסקה: שני החריגים

מַיְין ונֶבְּרַסְקָה פועלות אחרת משאר המדינות. בשתי המדינות שני אלקטורים ניתנים למנצח בכלל המדינה, ואלקטור נוסף ניתן למנצח בכל מחוז בחירה לקונגרס. לכן הקולות האלקטורליים שלהן יכולים להתחלק בין מועמדים, וכך אכן קרה גם בבחירות 2024.

החריג הזה מדגיש עד כמה מנגנון חבר האלקטורים אינו רק נוסחה אחת אחידה. ברוב המדינה הפוליטית פועל כלל המנצח לוקח הכל, אבל מיין ונברסקה משמרות מנגנון שמאפשר פיצול. מבחינת הקורא שמנסה להבין את מפת הבחירות, זהו פרט קטן לכאורה, אך הוא משנה את האופן שבו אלקטורים ספציפיים עשויים לעבור בין מועמדים.

האם אפשר לזכות במירב הקולות ולהפסיד בבחירות?

כן. מועמד לנשיאות יכול לנצח במרוץ אף שקיבל פחות קולות בהצבעה העממית הארצית, משום שהניצחון תלוי בצירוף המדינות ובמספר האלקטורים שנצברו. ב־2016 ניצח דונלד טראמפ את הילרי קלינטון אף שקיבל כמעט שלושה מיליון קולות פחות ממנה. בשנת 2000 הביס ג'ורג' בוש הבן את אל גור אף שגור קיבל יותר מחצי מיליון קולות נוספים בהצבעה העממית. עוד שלושה נשיאים נבחרו בלי לזכות בהצבעה העממית, וכולם במאה ה־19.

שתי הדוגמאות המודרניות ממחישות את הפער בין שתי דרכים שונות למדוד "ניצחון": מי קיבל יותר קולות מכלל הבוחרים בארצות הברית, ומי הצליח לצבור את המספר הנדרש של אלקטורים. הילרי קלינטון קיבלה יותר קולות ב־2016 אך טראמפ ניצח בבחירות, ואל גור הוביל בהצבעה העממית ב־2000 אך בוש זכה בנשיאות. כל עוד חבר האלקטורים הוא המנגנון המכריע, שתי התוצאות האלה יכולות להיות שונות.

למה קוראים לזה "חבר האלקטורים"?

המילה "חבר" מתייחסת לקבוצת האנשים האחראים להצבעת קולות המדינה, הידועים כאלקטורים. השיטה הזו משמשת לבחירת הנשיא, בעוד שבחירות אחרות בארצות הברית מוכרעות בהצבעה עממית פשוטה. לכן השימוש במונח Electoral College אינו מתאר מוסד לימודי אלא גוף של אלקטורים שמבצע את שלב ההצבעה החוקתי בין הבחירה במדינות לבין הספירה בקונגרס. הנקודה הזו חשובה משום שהאלקטורים אינם רק מספרים על מפה. מאחורי כל מכסה מדינתית עומדת רשימת אנשים שנבחרת בהתאם לתוצאה במדינה, ולאחר יום הבחירות הם נפגשים ומצביעים. מכאן עולה גם השאלה מה קורה כאשר אלקטור אינו מצביע כפי שמצופה ממנו.

האם האלקטורים חייבים להצביע למועמד שניצח במדינתם?

במדינות מסוימות, אלקטורים יכולים באופן תיאורטי להצביע למועמד אחר מזה שהבוחרים במדינתם העדיפו, אך בפועל הם כמעט תמיד מצביעים למועמד שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר. אלקטור שמצביע נגד הבחירה הנשיאותית של מדינתו מכונה אלקטור "חסר אמונה". בשנת 2016 היו שבעה קולות כאלה, אך הם לא שינו את תוצאת הבחירות, ובמדינות מסוימות אלקטורים חסרי אמונה עלולים להיענש.

בשנת 2020 קבע בית המשפט העליון בפסק הדין Chiafalo v. Washington שמדינה רשאית לחייב אלקטור שהתחייב למועמד מסוים להצביע בהתאם ואף להטיל סנקציות על אלקטור שמפר את התחייבותו. ההחלטה הזו מציבה את האלקטורים בתוך מערכת שבה התפקיד החוקתי קיים, אך החופש שלהם לפעול בניגוד לתוצאה במדינה עשוי להיות מוגבל על ידי המדינה עצמה.

מה קורה אם אף מועמד לא מגיע ל־270?

כאשר אין רוב מנצח בחבר האלקטורים, ההכרעה עוברת לבית הנבחרים. כל משלחת מדינתית מצביעה כיחידה אחת, ולכל מדינה קול אחד, ובית הנבחרים בוחר מבין שלושת המועמדים שקיבלו את מספר הקולות האלקטורליים הגבוה ביותר. כדי לבחור נשיא נדרשים 26 קולות של מדינות. בסנאט נדרשים 51 קולות כדי לבחור סגן נשיא, ואם בית הנבחרים עדיין לא הכריע עד 20 בינואר, סגן הנשיא הנבחר משמש כנשיא בפועל עד להכרעה. המצב הזה נועד להתמודד עם תרחיש שבו איש אינו מגיע לרוב, למשל תיקו של 269 מול 269. בחירות 1824 הן המקרה שבו ארבעה מועמדים פיצלו את קולות חבר האלקטורים ולאיש מהם לא היה רוב, ולכן בית הנבחרים בחר את הנשיא. בהתחשב בדומיננטיות של המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית, מצב כזה נחשב בלתי סביר, אך הוא חלק ממשי מהמבנה החוקתי.

למה נוצר חבר האלקטורים?

כאשר החוקה האמריקנית נכתבה ב־1787, הצבעה עממית לאומית לבחירת נשיא הייתה כמעט בלתי אפשרית בגלל גודלה של המדינה והיעדר שיטות תקשורת אמינות. מעצבי החוקה יצרו את שיטת חבר האלקטורים, והיא הייתה פופולרית גם בקרב מדינות הדרום, שבהן היו עבדים חלק גדול מהאוכלוסייה. העבדים לא יכלו להצביע, אך נספרו כחלק מהאוכלוסייה, דבר שהעניק למדינות הדרום השפעה מוגזמת.

המערכת שנוצרה במאה ה־18 לא נותרה קפואה לחלוטין. המשבר של בחירות 1800 חשף בעיה בשיטה המקורית, שבה האלקטורים לא הצביעו בנפרד לנשיא ולסגן הנשיא. בעקבות המשבר אומץ התיקון ה־12, שקבע הצבעות נפרדות לנשיא ולסגן הנשיא והניח את הבסיס למבנה המודרני של ההצבעה האלקטורלית.

רגעי המבחן

בחירות 1800 הפכו לאחד המבחנים המוקדמים של המערכת. תוֹמָאס גֶ'פֶרְסוֹן ואַהֲרוֹן בֶּר קיבלו 73 קולות אלקטורליים כל אחד, וההכרעה עברה לבית הנבחרים. הבית נזקק ל־36 סבבי הצבעה עד שבחר בג'פרסון, והמשבר המחיש את הבעיה במנגנון המקורי שבו לא הייתה הפרדה בין ההצבעה לנשיא לבין ההצבעה לסגן הנשיא. המקרה היה אחד הגורמים שהובילו לאימוץ התיקון ה־12 ב־1804. מאתיים שנה לאחר מכן, בחירות 2000 חשפו סוג אחר של משבר. המרוץ בין ג'ורג' בוש הבן לאל גור הוכרע בפְלוֹרִידָה בהפרש זעיר והפך למאבק משפטי על ספירת פתקי ההצבעה.

בית המשפט העליון של ארצות הברית עצר את הספירה החוזרת שהורה עליה בית המשפט העליון של פלורידה, התוצאה המאושרת במדינה נותרה על כנה, ובוש קיבל את האלקטורים שהעניקו לו את הנשיאות אף שגור קיבל יותר קולות בהצבעה העממית הארצית. בחירות 2020 העמידו את המערכת תחת לחץ מסוג נוסף. לאחר שהפסיד לג'וֹ בַּיְידֶן, דונלד טראמפ ובעלי בריתו ערערו על התוצאות במדינות שונות וטענו להונאה נרחבת, אך הטענות המרכזיות לא שינו את התוצאה המאושרת. במקביל התפתחה פרשת "האלקטורים המזויפים", שבה גורמים תומכי טראמפ ניסו לקדם רשימות אלקטורים חלופיות. ב־6 בינואר 2021, כאשר הקונגרס התכנס לספור ולאשר את קולות חבר האלקטורים, המון פרץ לקפיטול, הישיבה הופסקה וחברי קונגרס פונו; לאחר חידוש הישיבה הושלמה ספירת הקולות ואושרה בחירתו של ביידן.

היתרונות והחסרונות של השיטה

תומכי חבר האלקטורים מצביעים על כמה יתרונות. מדינות קטנות יותר נשארות חשובות למועמדים, מועמדים אינם נדרשים לסייר בכל המדינה ויכולים להתמקד במדינות מפתח, ובמקרה של ספירה חוזרת אפשר לבודד את המחלוקת למדינה מסוימת במקום לבצע בדיקה ארצית מלאה. לצד זאת קיימת ביקורת קשה: מי שזוכה ברוב הקולות הארצי עלול להפסיד בבחירות, חלק מהבוחרים עשויים להרגיש שהקול האישי שלהם אינו חשוב, וכוח רב מאוד מתרכז במדינות המתנדנדות.

הוויכוח נוגע גם לשאלה מה בדיוק השיטה אמורה להגן עליו. מצד אחד, מתנגדיה מדגישים את הפער האפשרי בין ההצבעה העממית לבין תוצאת הבחירות ואת המשקל היחסי של מדינות קטנות. מצד אחר, תומכיה טוענים שהיא משמרת את תפקיד המדינות בתוך המבנה הפדרלי, מחייבת מועמדים לבנות קואליציות גאוגרפיות ולא רק לצבור קולות במרכזי אוכלוסייה גדולים, ומעניקה למדינות עצמן משמעות נפרדת בתוך הבחירה. שינוי יסודי של חבר האלקטורים יחייב בדרך כלל שינוי חוקתי. תיקון לחוקה יכול להיות מוצע ברוב של שני שלישים בשני בתי הקונגרס, ולאחר מכן עליו להיות מאושרר בידי שלושה רבעים מהמדינות. הרף הזה מסביר מדוע מנגנון שנולד במאה ה־18 ממשיך לעמוד במרכז הבחירות לנשיאות במאה ה־21, למרות הוויכוחים והביקורת סביבו.

מדינות מתנדנדות: המקום שבו המרוץ באמת נעשה צמוד

רוב המדינות מצביעות באופן עקבי לאותה מפלגה בכל מערכת בחירות, ולכן המועמדים מרכזים תשומת לב במדינות שבהן התוצאה יכולה ללכת לשני הכיוונים. אלה הן המדינות המתנדנדות, או מדינות הקרב, שבהן ביקורים, פרסום, פעילות שטח והחלטות אסטרטגיות עשויים לקבל משקל גדול יותר משום שכל שינוי קטן בתוצאה יכול להשפיע על חלוקת האלקטורים.

ב־2024 נמנו בין מדינות הקרב המרכזיות אַרִיזוֹנָה, ג'וֹרְג'יָה, מִישִיגֶן, נֶבָדָה, פֶּנְסִילְבַנְיָה, וִיסְקוֹנְסִין וצְפוֹן קָרוֹלַיְנָה. בתוצאה האלקטורלית הארצית קיבלה האריס 226 אלקטורים וטראמפ 312, כאשר 270 הוא הרף לניצחון. במפה של 2024 שבע מדינות הקרב מסומנות כקבוצה מרכזית, ומיין ונברסקה מופיעות כמפוצלות בהתאם לחלוקת האלקטורים שלהן.

האלקטורים המזויפים והמשבר שלא הסתיים

בליל הבחירות בשנת 2020 נכנס לשיח הציבורי המושג "אלקטורים מזויפים" לאחר שרפובליקנים תומכי טראמפ בשבע מדינות יצרו אלקטורים משלהם במטרה לבטל את תוצאות הבחירות. בחלק מהמקרים נוצרו ונחתמו מסמכים בעלי מראה רשמי, ובמקרים אחרים הגיעו המעורבים לבירות המדינות ב־14 בדצמבר, היום שבו האלקטורים ברחבי המדינה נפגשו כדי להצביע באופן רשמי. חלק מהמעורבים עמדו לדין, והחקירות בעניין עדיין נמשכות.

הפרשה חיברה בין מנגנון אלקטורלי שנראה לעיתים טכני לבין מאבק פוליטי חריף על עצם אישור התוצאה. היא גם עמדה ברקע לשינויים שנחקקו לאחר משבר 2020, כאשר הקונגרס ביקש לצמצם עמימות בנוגע לתהליך הספירה ולאופן שבו ניתן להעלות התנגדויות.

מה השתנה אחרי 2020?

ב־2022 נחקק תיקון משמעותי לחוק ספירת האלקטורים, שנועד לחדד מי מוסמך לעשות מה ביום האישור בקונגרס. תפקידו של סגן הנשיא בספירה הוגדר כמיניסטריאלי: פתיחת האישורים וניהול הישיבה אינם מעניקים סמכות חד־צדדית לקבל או לדחות קולות אלקטורליים. גם הרף להתנגדות בקונגרס הועלה, וכדי שהתנגדות לקולות של מדינה תישקל עליה להיות חתומה בידי לפחות חמישית מחברי הסנאט וחמישית מחברי בית הנבחרים.

בנוסף נכללים בחוק מנגנונים שנועדו להביא מחלוקות על אישור תוצאות להכרעה לפני מפגש האלקטורים. לאחר המחלוקת החריפה סביב 2020, המטרה הייתה לצמצם מרחבים של עמימות בתוך תהליך הספירה החוקתי ולהבהיר את היחסים בין המדינות, הקונגרס וסגן הנשיא.

לא רק הנשיאות: מי עוד נבחר באותו יום?

כל תשומת הלב מופנית למרוץ לבית הלבן, אך הבוחרים בוחרים גם חברי קונגרס חדשים. הקונגרס מורכב מבית הנבחרים, שבו כל 435 המושבים עומדים לבחירה, ומהסנאט, שבו באותה מערכת בחירות מתמודדים על 34 מושבים. שני הבתים מעבירים חוקים, ובידיהם גם היכולת לשמש כבדיקה של תוכניות הבית הלבן כאשר הצד השולט בהם אינו מסכים עם הנשיא. בתיאור הפוליטי של אותה מערכת בחירות, הרפובליקנים שולטים בבית הנבחרים, שיוזם תוכניות הוצאות, והדמוקרטים אחראים על הסנאט, שמצביע על מינויים מרכזיים בממשלה. לכן יום הבחירות אינו מכריע רק מי יישב בחדר הסגלגל, אלא גם את הרכב המוסדות שאיתם הנשיא יצטרך לעבוד.

מה קורה אחרי שסוגרים את הקלפיות?

בדרך כלל מתקבלת תמונה ברורה של המנצח בליל הבחירות, אך ב־2020 נדרשו כמה ימים כדי לספור את כל הקולות. אחרי הבחירות מתחילה תקופת מעבר, שבה הממשל החדש יכול למנות שרים בקבינט ולתכנן תוכניות לקדנציה החדשה. רק בינואר מגיע שלב ההשבעה, כאשר הנשיא מושבע רשמית על מדרגות בניין הקפיטול בוושינגטון הבירה. במערכת 2024 המסלול הרשמי החל ביום הבחירות, 5 בנובמבר, כאשר הבוחרים בכל מדינה קבעו איזו רשימת אלקטורים תמונה. לאחר הספירה והליכי האישור במדינות, הונפקו אישורי מינוי האלקטורים עד 11 בדצמבר. ב־17 בדצמבר נפגשו האלקטורים במדינותיהם והצביעו בנפרד לנשיא ולסגן הנשיא, ולאחר מכן Certificates of Vote, אישורי ההצבעה, נשלחו לגורמים הפדרליים והמדינתיים הנדרשים, ובהם נשיא הסנאט והארכיון הלאומי, עד 25 בדצמבר. ב־6 בינואר 2025 התכנסו בית הנבחרים והסנאט בישיבה משותפת לספירת קולות חבר האלקטורים ולהכרזה על התוצאה. ב־20 בינואר 2025 הגיע המחזור לסיומו החוקתי עם טקס ההשבעה, שבו הנשיא וסגן הנשיא הנבחרים נשבעים לתפקיד. כך מתברר שהבחירות לנשיאות אינן רק יום אחד בנובמבר, אלא שרשרת ארוכה שמתחילה הרבה קודם ומסתיימת רק כאשר העברת השלטון הושלמה.

הדרך הארוכה מ־538 קולות אלקטורליים לנשיא אחד

בסופו של דבר, המערכת האמריקאית מחברת יחד כמה שכבות שבמבט ראשון נראות נפרדות: מפלגות שבוחרות מועמדים, קמפיינים שמגייסים כסף ומנהלים מאבק על קהלים, מדינות שמקצות אלקטורים, אלקטורים שמצביעים, וקונגרס שסופר את התוצאה. המספר 538 מתאר את גודל חבר האלקטורים, 270 הוא הרף לניצחון, ו־50 המדינות הן הזירות שבהן הבחירות מקבלות את צורתן הפוליטית. מעל כל זה מרחפת העובדה הפשוטה והלא אינטואיטיבית שמי שמקבל את מספר הקולות הארצי הגבוה ביותר אינו בהכרח מי שנבחר לנשיא. המערכת כבר ידעה תיקו, הכרעה בבית הנבחרים, מאבק משפטי בפלורידה, אלקטורים חסרי אמונה, אלקטורים מזויפים ופריצה לקפיטול בזמן ספירת הקולות. היא גם השתנתה, באמצעות התיקון ה־12 ובאמצעות תיקון חוק ספירת האלקטורים ב־2022, אך המבנה הבסיסי נשאר: הבוחר מצביע במדינה, המדינה מעניקה כוח אלקטורלי, והמרוץ מסתיים רק כשהתהליך החוקתי כולו הושלם. זהו מנגנון מסורבל, רב־שכבות ולעיתים סותר אינטואיציה, אבל מי שמבין את השלבים שלו מבין טוב יותר מדוע קמפיין אמריקאי נראה כפי שהוא נראה ומדוע כמה מדינות מסוגלות לרכז תשומת לב של מדינה שלמה.

עוד סיפורים שמרחיבים את התמונה

הבחירות לנשיאות מתחברות לעוד רגעים, דמויות ומשברים שכבר מופיעים אצלנו. הכתבה על ריצ'רד ניקסון: הנשיא שלא חיבב אנשים מרחיבה את התמונה סביב בחירות 1960, המרוץ מול קֶנֶדִי, הנשיאות, ווטרגייט והמורשת הפוליטית. בעוד דונלד טראמפ: מהנדל״ן לפוליטיקה עוקב אחר הדרך מהכרזת המועמדות, דרך הפריימריז ועד הניצחון ב־2016. ג'ורג' ווקר בוש: מטקסס לבית הלבן מספר את בחירות 2000, הקרב המשפטי בפלורידה והניצחון בחבר האלקטורים. לצד אלה, ג'ו ביידן פרש מהמירוץ לנשיאות, מציג דוגמה חריגה לאופן שבו קמפיין נשיאותי יכול להשתנות ברגע.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית הן מסע ארוך יותר, מסובך יותר ולעיתים משונה יותר ממה שנראה בליל הבחירות. אם הכתבה עזרה לכן/ם לעשות סדר ב־538 האלקטורים, ב־270 הדרושים לניצחון ובדרך הארוכה מהפריימריז עד ההשבעה, המשיכו לקרוא אצלנו את הסיפורים שמאחורי המועמדים והמשברים, או שתפו עם מי שעדיין בטוח שהנשיא פשוט נבחר לפי מי שקיבל הכי הרבה קולות.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.