תאמל״ק לימהילדות באיטליה ועד לכיבוש מסלולי התצוגה בפריז וברומא, ולנטינו גאראווני עיצב מחדש את מושג האלגנטיות והפך לשם נרדף ליוקרה נצחית.
ולנטינו קלמנטה לודוביקו גאראווני, האיש שנודע לעולם פשוט כוולנטינו, הקדיש את חייו ליצירת יופי וסטייל שהגדירו דורות שלמים של אופנה עילית. מיום הולדתו בקיסרות האיטלקית ועד לפרישתו ומותו בשיבה טובה, הוא בנה אימפריה ששינתה את הדרך שבה העולם תופס זוהר ונשיות.
הוא נולד ב־11 במאי 1932 בווגרה שבמחוז לומברדיה, אז תחת שלטון ממלכת איטליה, למאורו גאראווני ותרזה דה ביאג'י. אמו בחרה לקרוא לו על שמו של רודולף ולנטינו, שהיה אליל קולנוע בשנות העשרים. כבר בבית הספר היסודי בווגרה החל לגלות עניין רב באופנה, כאשר התלמד אצל דודתו רוזה ואצל המעצבת המקומית ארנסטינה סלבדו, שהייתה דודתו של האמן אלדו ג'ורג'יני.
בגיל 18, בתמיכת הוריו, עבר ולנטינו לפריז כדי להגשים את שאיפותיו. הוא למד במוסדות היוקרתיים "אקול דה בוז-אר" (École des Beaux-Arts) וב-"Chambre Syndicale de la Couture". שם הונחו היסודות הטכניים והאמנותיים לקריירה המפוארת שעתידה הייתה לבוא.
תחילת הדרך המקצועית: בין פריז לרומא
בגיל 19 הבטיח לעצמו ולנטינו מקום כמתמחה אצל ז'אן דסה בפריז, למרות שבתחילה העדיף לעבוד אצל ז'אק פאת' או בלנסיאגה. בתקופתו אצל דסה הוא סייע לרוזנת ז'קלין דה ריב ברישום רעיונותיה לשמלות. לאחר חמש שנים עזב ולנטינו את דסה בעקבות תקרית שאירעה במהלך חופשה ממושכת בסן טרופה, אירוע שזכר מאוחר יותר באי-נוחות. בעזרת חברו גי לארוש הוא הצטרף לבית האופנה הקטנטן של לארוש למשך שנתיים.
לאחר התייעצות עם הוריו, החליט ולנטינו לחזור לאיטליה והתיישב ברומא בשנת 1959. בתחילה למד אצל אמיליו שוברט ולאחר מכן עבד בשיתוף פעולה באטלייה של וינצ'נצו פרדיננדי, כל זאת לפני שפתח את בית האופנה העצמאי שלו בשנת 1960. בית האופנה היה ממוקם ברחוב ויה קונדוטי האופנתי ברומא, בתמיכת אביו ושותף עסקי. המקום דמה לבית אופנה עילית אמיתי והיה רחב היקף בצורה יוצאת דופן, עד כדי הטסת דוגמניות מפריז עבור תצוגת הבכורה שלו. במהרה הוא התפרסם בזכות השמלות האדומות שעיצב, בגוון עז שהתעשייה תזכור לעד כ"אדום ולנטינו".
ב-31 ביולי 1960 פגש ולנטינו את ג'אנקרלו ג'אמטי ב"קפה דה פארי" בויה ונטו ברומא. ג'אמטי היה אז סטודנט לאדריכלות בשנה השנייה. באותו יום הקפיץ ג'אמטי את ולנטינו לביתו בפיאט שלו, ובכך החלה ידידות שהפכה לשותפות ארוכת שנים. ג'אמטי עזב את לימודיו כדי להפוך לשותפו העסקי ולבן זוגו לחיים. כשג'אמטי הצטרף, המצב הכלכלי היה רעוע; תוך שנה, ההוצאות המופרזות של ולנטינו גרמו לשותף של אביו לפרוש, מה שהעמיד את העסק על סף פשיטת רגל.
אבל הפריצה הבינלאומית של ולנטינו התרחשה ב-1962 בפירנצה. בשנת 1964, הגברת הראשונה של ארה"ב לשעבר, ג'קלין קנדי, ראתה את גלוריה שיף לובשת אנסמבל של ולנטינו והתרשמה עמוקות. בספטמבר של אותה שנה הציג ולנטינו אוסף בניו יורק, וקנדי הזמינה 6 שמלות אופנה עילית בשחור ולבן, אותן לבשה בשנת האבל על בעלה המנוח.
קנדי הפכה ללקוחה נאמנה וחברה קרובה. ולנטינו אף עיצב את שמלת הכלולות הלבנה שלבשה בנישואיה לאריסטו אונאסיס. בשנת 1966 הוא העביר את תצוגותיו מפירנצה לרומא, ושנה לאחר מכן הציג את "האוסף הלבן" שהתפרסם בזכות לוגו ה-"V" שעיצב.
גיוון וחידושים
לאורך שנות השבעים עקבו עיצוביו של ולנטינו אחרי מגמות התקופה, תוך דגש על חצאיות מידי, מגפיים בגובה הברך ומכנסיים. בשנת 1971 הוא שילב חצאיות צבעוניות עם אופנת ה"הוט פאנטס" של אותה שנה. הוא נודע בבגדיו המחויטים ובשימוש בכתפיים מרופדות ובנעלי פלטפורמה, תוך שמירה על מראה מודרני.
באמצע שנות השבעים נטה ולנטינו לסילואטים כפריים יותר כמו חצאיות דירנדל ושכבות, אך ספג לעיתים ביקורת על כך שעיצוביו היו נוקשים מדי לתקופה שדגלה בצורות זורמות. לקראת סוף העשור הוא אימץ את סגנון הכתפיים הגדולות והחליפות הפורמליות, סגנון שהמשיך להוביל את האופנה אל תוך שנות השמונים והביא לו תהילה חסרת תקדים.
בשנות השמונים הפך ולנטינו לאחד המעצבים האהובים על השחקנית ג'ואן קולינס, כוכבת הסדרה "שושלת", מה שהעניק לו חשיפה ציבורית אדירה. הוא המשיך להציג פאר ואופולנטיות, עם שמלות נשף בהשראת שנות הארבעים והחמישים וחליפות מחויטות בחדות.
מ־1983 עד 1985 תרם ולנטינו מהדורה מיוחדת לקו המכוניות "קונטיננטל" של יצרנית הרכב האמריקאית לינקולן. הוא גם עיצב את המדים של הספורטאים האיטלקים לאולימפיאדת לוס אנג'לס 1984. המוניטין שלו היה כה גבוה עד שבעיתונות האופנה הוא דורג לעיתים מעל כל המעצבים האחרים בפריז.
בשנת 1990 נפתחה "אקדמיה ולנטינו" ברומא, חלל תרבותי לתערוכות אמנות. שנה לאחר מכן, בעידודה של אליזבת טיילור, הקימו ולנטינו וג'אמטי את עמותת L.I.F.E לתמיכה בחולי איידס. לבסוף, בשנת 1998 נמכרה החברה לקבוצת HdP, ובהמשך בשנת 2002 לקבוצת הטקסטיל "מרזוטו" תמורת 210 מיליון דולר. מאז 2012 נשלט בית האופנה על ידי חברת ההשקעות הקטארית "מייהולה" והמותג נוכח ביותר מ-90 מדינות עם מעל 1,300 נקודות מכירה.
פרישה ומורשת
בספטמבר 2007 הודיע ולנטינו על פרישה מלאה. תצוגת האופנה העילית האחרונה שלו נערכה בינואר 2008 במוזיאון רודן בפריז וזכתה לתשואות רמות מקהל שכלל מאות שמות בולטים, ביניהם נעמי קמפבל וקלודיה שיפר. מריה גרציה קיורי ופיירפאולו פיצ'ולי מונו למנהלים קריאטיביים וב-2016 הפך פיצ'ולי למנהל הקריאטיבי היחיד. במרץ 2024 הוכרז כי אלסנדרו מיקלה יחליף אותו בתפקיד.
עבודתו של ולנטינו הונצחה גם בסרטים, כולל הופעת אורח ב"השטן לובשת פראדה" והסרט התיעודי "ולנטינו: הקיסר האחרון".
פרידה מהקיסר
ולנטינו הלך לעולמו ברומא ב־19 בינואר 2026, בגיל 93. לדברי קרן ולנטינו, הוא מת בשלווה במעונו ברומא, מוקף במשפחתו, בנסיבות טבעיות. טקסי האשכבה שלו נקבעו ל-21 ו-22 בינואר בפיאצה מיניאנלי והלווייתו נקבעה ל-23 בינואר בבזיליקת סנטה מריה דלי אנג'לי אי דיי מרטירי.
ולנטינו יצר שפה חזותית של יוקרה שנותרה חקוקה בדפי ההיסטוריה של האופנה לעד.
חומר מעשיר לצפייה
השטן לובשת פראדה (2006), ולנטינו הופיע בסרט בהופעת אורח בתפקיד עצמו.
״ולנטינו: הקיסר האחרון״ (2008) הוא סרט דוקומנטרי באורך מלא בבימויו של מאט טירנאואר, העוקב אחר חייו והקריירה שלו.
