אין תשובה חד ממדית לשאלה הזאת, אבל אין ספק שהנורווגים עזרו לאיחוד האדמות וההשפעה שלהם נוכחת גם בשפה האנגלית.
אנגליה תשחק ברבע גמר המונדיאל מול נורבגיה. זה יהיה המפגש ה-15 של הנבחרות הללו והראשון בטורניר בינלאומי רשמי. לפני כן, הנבחרות נפגשו רק בטורנירי מוקדמות של אליפות העולם ובמשחקי ידידות. נורבגיה ניצחה רק בשני משחקים, שניהם במוקדמות. לזכותה של אנגליה 8 ניצחונות, ועוד 4 מפגשים הסתיימו בתיקו.
עם זאת, מערכות היחסים של שני העמים שזורות זו בזו בצורה הדוקה עוד מימי הביניים. אז כיצד הוויקינגים, שביניהם היו גם נורבגים, שינו באופן ניכר את מהלך ההיסטוריה של אנגליה? כיצד בכלל נוצרה אוכלוסיית בריטניה לפני פלישת הוויקינגים, ומה הקשר לאימפריה הרומית?
האיים הבריטיים הם תוצאה של היסטוריה גאולוגית ארוכה מאוד: פעם הם היו חלק מהיבשת ולאחר הפשרת הקרחונים ועליית פני הים הם התנתקו מאירופה. זה קרה לפני כ-20,000 שנה.
באותו זמן אזור צפון בריטניה היה מכוסה בקרח וחיי האדם שם כמעט נעלמו. כאשר האקלים התחמם, בני אדם שוב אכלסו את האיים, כשהם עוברים מהיבשת דרך מיצרי יבשה או במים רדודים עד להתנתקותה הסופית של בריטניה מאירופה. ברובם אלו היו שבטים קלטיים מתהווים מהטריטוריות של מרכז אירופה של ימינו, שהתערבבו עם המתיישבים המקומיים שנותרו. סביר להניח שזה קרה בסוף האלף השני ובתחילת האלף הראשון לפני הספירה.
במקורות היסטוריים וארכאולוגיים מוזכר כי הגעתן של קבוצות אנשים מהיבשת הביאה למקומיים טקסי קבורה חדשים וכלי ברונזה. התושבים הראשונים היו ציידים ולקטים, מאוחר יותר הופיעו גם חקלאים אשר בנו יישובים מבוצרים, ארגנו מסחר בין השבטים, והשאירו אחריהם אנדרטאות-מגליטים, כמו הסטונהנג'. החברה אז הייתה שבטית, ולא היה לה כתב.
כלומר, ניתן לומר בוודאות שהאוכלוסייה הקדומה של בריטניה הייתה מעורבת והשתנתה מספר פעמים עוד לפני בואם של הרומאים.
לפני הרומאים אכלסו את בריטניה של ימינו בעיקר שבטים קלטיים. בשטח שהפך להיות וויילס ואנגליה חיו הבריטונים, בצפון, איפה שכיום נמצאת סקוטלנד, חיו הפיקטים, ובאירלנד ובחלק מהאיים המערביים חיו קבוצות גאליות למיניהן.
הרומאים פלשו לאיים בשנת 43 לספירה, נחתו בדרום-מזרח ובהדרגה הכניעו את רוב האי, אף שהצפון והמערב נותרו קשים לשליטה למשך זמן רב.
האימפריה הרומית בשנת 117 לספירה, עם חלק מבריטניה בתוכה לאחר הפלישה של רומא, בריטניה הפכה לפרובינציה של האימפריה ונשארה כזו בערך עד תחילת המאה החמישית. הרומאים בנו דרכים, ערים, מבצרים והנהיגו את מערכת השלטון שלהם.
כך, ערים בריטיות חשובות רבות צמחו ממרכזים או מבצרים רומיים: לונדיניום הפכה ללונדון, אבורקום — ליורק, ונטה בלגרום — לווינצ'סטר, לינדום — ללינקולן. אפילו במקומות שבהם העיר נבנתה מחדש מאוחר יותר, התכנון הרומי לרוב הניח את הבסיס לפיתוח. כך גם עם דרכים: הרומאים בנו רשת של כבישים ישרים ועמידים כדי להעביר כוחות במהירות ולנהל את הפרובינציה. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן רחוב ווטלינג (Watling Street) ודרך פוס (Fosse Way) וחלק מהמסלולים שלהם נמצאים בשימוש עד היום.
אחד הסממנים הבולטים להשפעה הרומית הוא מפת הדרכים הרומיות בבריטניה והגבול הצפוני של האימפריה, דהיינו "חומת אדריאנוס". עקבותיה של רומא ניכרים אפילו בעצם הדרך שבה האנגלים מתחילים לספור את ההיסטוריה המדינית שלהם: הספירה מתחילה בדיוק מפלישת הרומאים לאי.
עם היחלשות האימפריה השלטון הרומי עזב ובריטניה התפרקה למוקדי כוח מקומיים. זו הייתה תקופת מעבר לא יציבה, שבה גבר הלחץ מצד שבטים גרמאניים שונים: סקסונים, אנגלים ויוטים.
הנורבגים כבשו את החלק הצפוני של בריטניה, השפעתם ניכרת עד היום בשמות הערים המקומיות. במחצית הראשונה של המאה התשיעית אנגליה נותרה מפוצלת: ממלכות התחרו זו בזו, והוויקינגים ניצלו את החולשה הזו ויכלו לפעול לטובת אחד הצדדים.
מקובל לחשוב שההיסטוריה של פשיטות הוויקינגים על אנגליה מתחילה בבזיזת המנזר בלינדיספרן בשנת 793, המרכז הדתי והתרבותי הראשי של נורת'מבריה, הממלכה המקומית. אבל עד אז אנשי הצפון כבר תקפו לא פעם יישובי חוף ומנזרים: בהתחלה אלו היו פשיטות עונתיות קטנות, שלאחריהן הוויקינגים מיהרו לחזור מעבר לים. לינדיספרן פשוט הפך לאירוע שהדאיג במיוחד את האליטה האנגלו-סקסונית והראה שלא מדובר בפשיטות אקראיות, אלא באיום חדש ומסוכן.
הנורבגים כבשו ויישבו את איי אורקני ושטלנד, וכן את האזורים הצפוניים של סקוטלנד, חלק מהחוף המערבי שלה, ואזורי החוף של אירלנד. שם, מאמצע המאה התשיעית הם נשארו כל החוף ובנו בסיסי חוף קבועים: דבלין, לימריק, ווקספורד, ווטרפורד וקורק. הם התבססו כל כך חזק באיים הצפוניים ובקייטנס הצפון-מזרחית, שבאזורים אלה דיברו בדיאלקט של השפה הנורבגית עד למאות ה-16 וה-18.
לאחר שהתבססו באירלנד, הנורבגים ביססו שליטה על הים האירי ונתיבי המסחר, תוך ביצוע פשיטות על ווילס, האי מאן והחוף המערבי של אנגליה. החל משנות ה-850 החלו הנורבגים להפעיל לחץ כבד על החוף הצפוני של ווילס, במיוחד על האי אנגלסי, ובשנת 968 בזזו את בית המגורים המלכותי של המדינה הוולשית החזקה ביותר — גוויניד'.
בשנת 870, אולף, מלך דבלין, כבש את דמברטון, שהפכה לנקודת משען של הוויקינגים בסטרת'קלייד. בשני העשורים הראשונים של המאה העשירית יישבו הנורבגים את החוף של צפון-מערב אנגליה, והוויקינגים של דבלין כבשו בשנת 902 את המקום וירל. שמות של יישובים סקנדינביים עם סיומות אופייניות בבי (-by), סקייל (-scale) ותווייט (-thwaite) נמצאים בשפע בקאמבריה ובאזורי החוף של לנקשייר עד היום. הם קיימים גם בחלקים מסוימים של אירלנד, למשל, באנטרים המזרחית.
הוויקינגים כבר לא היו סתם שודדים: הם הפכו לגורם שהאיץ את ההתגבשות הצבאית והפוליטית של אנגליה. בהדרגה החל מאבק ארוך להחזרת האדמות, שבו תפקיד חשוב במיוחד מילא מאוחר יותר אלפרד הגדול.
כאשר האנגלו-סקסונים צברו כוח, החלק הנורבגי של הוויקינגים המשיך הלאה, התיישב באיסלנד, וחלקם אף חתרו והגיעו לאמריקה. ההשלכות התרבותיות של הנוכחות הסקנדינבית ניכרות גם בשפה האנגלית.
ההשפעה הסקנדינבית ניכרת במילים, בשמות של מקומות ואפילו באוצר המילים האנגלי המוכר. הדוגמה הנוחה ביותר היא שמות ימי השבוע. הם מראים כיצד השתלבו בשפה האנגלית המסורות הגרמאנית, הסקנדינבית והרומית. Monday (שני) קשור לירח, Tuesday (שלישי) — לטיו/טיר, Wednesday (רביעי) — לוודן/אודין, Thursday (חמישי) — לתור, Friday (שישי) — לפריג/פרייה, Saturday (שבת) — לשבתאי (סאטורן), Sunday (ראשון) — לשמש.
כלומר, האנגלית שמרה על הבסיס הגרמאני העתיק, והמיתולוגיה הסקנדינבית עזרה לקבע חלק מהשמות הללו בצורה שאנו מכירים היום. אזכיר בנפרד ששבוע העבודה האנגלי מתחיל באופן רשמי מיום ראשון. כך הורה עוד במאה הרביעית לספירה הקיסר הרומי קונסטנטינוס.
היום בריטניה ונורבגיה הן שותפות ובעלות ברית
בריטניה ונורבגיה מקיימות כיום יחסים נורמליים, ידידותיים ומאוד ענייניים: למדינות יש שגרירויות, הן משתפות פעולה בתחומי ההגנה, הביטחון ובמסגרת נאט"ו.
מבחינה היסטורית אין ביניהן איבה גדולה במובן המודרני, אלא להפך, יש להן אינטרסים משותפים רבים בצפון אירופה. בתי המלוכה של שתי המדינות גם הם קשורים: המונרכים הנוכחיים של בריטניה ונורבגיה, צ'ארלס השלישי והראלד החמישי, הם בני דודים רחוקים.
אין ספק שהמסע ההיסטורי בעברהּ של אנגליה חושף את הקשרים העמוקים שבין אנגליה לנורבגיה, שחורגים הרבה מעבר למפגשים על מגרש הכדורגל. החל מהיווצרותם הגיאולוגית של האיים הבריטיים וההשפעה המעצבת של האימפריה הרומית, עד לתפקיד המכריע של הוויקינגים ואנשי הצפון בהיסטוריה האנגלית. מה שהחל כפשיטות אלימות בימי הביניים, הפך לזרז שתרם לאיחוד הצבאי והפוליטי של אנגליה, ולהתיישבות שהותירה חותם תרבותי עמוק. ההשפעה הנורדית מהדהדת עד היום בשמות ערים, באוצר המילים האנגלי ובמיוחד בשמות ימי השבוע, השואבים השראה ישירה מהמיתולוגיה הסקנדינבית. מתוך אותו פרק היסטורי סוער צמחה שותפות אמיצה, וכיום שתי המדינות נהנות מיחסי ידידות קרובים, ברית אסטרטגית בנאט"ו ואף קרבת דם בין בתי המלוכה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
תאמל״ק לי