פוטין הוא סוכן ק.ג.ב לשעבר ששולט ברוסיה יותר משני עשורים. מתוך כוונה להשיב את המעצמה הרוסית לגדולתה, הוא פתח בכמה מסעות צבאיים, כולל מלחמה בגאורגיה ופלישה לאוקראינה, על חשבון מתיחות גוברת עם המערב. בבית, הוא הידק בהתמדה את אחיזתו בשלטון, רדף יריבים פוליטיים, סגר כלי תקשורת עצמאיים, ובדרך פירק את הדמוקרטיה המתהווה במדינה.
ולדימיר פוטין בשלטון מאז שנת 2000, יותר מכל מנהיג בקרמלין מאז סטלין. אחרי חמש קדנציות כנשיא, כל מראית עין של התנגדות לשלטונו נעלמה ויש מעט מאוד שמסוגלים למנוע ממנו להישאר בשלטון, עד 2036. ועדיין, זה קרה כמעט במקרה שאיש הק.ג.ב. לשעבר, נבחר לשלוט על המדינה הגדולה בעולם. מקרה של להיות במקום הנכון בזמן הנכון בחוג מקורביו הפנימי של בוריס ילצין.
ולדימיר פוטין היה נער לוחם רחוב שאת שנותיו הראשונות בילה בדירה משותפת, או קומונלקה, בלנינגרד הקומוניסטית. למרות שנראה היה שהוא חובק את רוסיה הליברלית והדמוקרטית, הוא תיאר מאוחר יותר את קריסת ברית המועצות הכאוטית בתור "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה [ה-20]".
נחוש למנוע מאוקראינה לעזוב את תחום ההשפעה הרוסי, הוא פתח במלחמה הגדולה ביותר שידעה אירופה מאז מלחמת העולם השנייה, עם פלישה בקנה מידה מלא ב-24 בפברואר 2022. לעתים קרובות הוא מצדיק את מעשיו בתפיסה מוזרה של ההיסטוריה ובטינה חריפה כלפי נאט"ו. לפני הפלישה וביתר שאת אחריה, הוא טען שאוקראינה היא מדינה מלאכותית המאוכלסת בניאו-נאצים וביקש למנוע מאוקראינה להתקרב לנאט"ו. המנהיגה המערבית שהכירה אותו ככל הנראה הכי טוב הייתה קנצלרית גרמניה לשעבר אנגלה מרקל, שפעם ידועה כמי שתיארה אותו כחסר קשר עם המציאות וחי "בעולם אחר". היא ניסתה שוב ושוב לנהל משא ומתן עם ולדימיר פוטין, אך לאחר ששלח חיילים לפלוש לקייב היא הגיעה למסקנה ש"הוא רוצה להרוס את אירופה".
ולדימיר פוטין נולד שבע שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בעקבות המצור על לנינגרד שהרג את אחיו הבכור ואותו הוריו שרדו בקושי. הייתה לו ילדות קשה שתשפיע בהחלט על שארית חייו. בראיון בשנת 2000, הוא נזכר בפינה של עכברוש גדול על גרם המדרגות של בלוק הדירות המשותף שלו. לא היה לו לאן לברוח. פוטין תיאר את העכברוש שמצליף ומשליך את עצמו לעברו: "שם, קיבלתי שיעור מהיר ומתמשך במשמעות המילה בפינה".
פוטין הצעיר נקלע למריבות עם נערים מקומיים שלעתים קרובות היו גדולים וחזקים ממנו. מאוחר יותר, הוא יביט לאחור על התקופה ההיא ויתאר את עצמו כ"חוליגן". הוא אימץ את הג'ודו והשיג חגורה שחורה בתקופת נשיאותו והשתכלל באומנות הלחימה הרוסית סמבו, ונשאר קרוב לשותפיו מילדות, ארקדי ובוריס רוטנברג.
בשנת 2015, הוא הרהר בחוויותיו המוקדמות ברחובות מה שהיא כיום סנט פטרסבורג: "לפני חמישים שנה הרחוב בלנינגרד לימד אותי כלל: אם הקרב הוא בלתי נמנע, עליך להיות זה שמכה באגרוף הראשון".
לאחר לימודיו באוניברסיטה הממלכתית של לנינגרד, בשנת 1975 הוא התקבל לסוכנות הביון הסובייטית, הק.ג.ב., זה היה צעד טבעי עבור בוגר הפקולטה למשפטים וזה התאים לו בצורה מושלמת. זו הייתה גם עבודה חלומית עבור צעיר שגדל על תוכניות טלוויזיה סובייטיות כמו "החרב והמגן", שסיפרו את מעלליו של מרגל רוסי סמוי בגרמניה הנאצית.
"הייתי תוצר טהור ומוצלח לחלוטין של החינוך הפטריוטי הסובייטי", הרהר. הוא למד גרמנית טובה והוא הוצב בעיר דרזדן במזרח גרמניה ב-1985, שם ראה ממקור ראשון את קריסתה של המדינה הקומוניסטית ב-1989. ממפקדת הק.ג.ב מעבר לכביש, הוא צפה בהמונים מסתערים על מפקדת המשטרה החשאית של מזרח גרמניה, השטאזי. כשקבוצה קטנה התקרבה לבניין שלו, הוא הזהיר אותם. אך כשהזעיק יחידת שריון של הצבא האדום להגנה, הוא הבין שרוסיה לא תושיע: "אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר בלי פקודות ממוסקבה ומוסקבה שותקת", נאמר לו.
שנה לאחר מכן, הוא חזר למערכת פוליטית בצניחה חופשית. הוא קיבל דרגת לוטננט-אלוף, אך מעולם לא הצטיין באמת בק.ג.ב. כשאחד הממונים עליו, ניקולאי לאונוב, ראה בו "סוכן ממוצע". ב-1991 הפך ולדימיר פוטין לסגן ראש העיר החדש של לנינגרד, אנטולי סובצ'ק ויועץ מוערך מאוד. כאשר סובצ'ק הוחלף, סגנו נרדף על ידי הרשויות שביקשו לחקור את מעורבותו בהשתלטות הפשע המאורגן על הנמל בעיר אך הוא הצליח לחמוק והתקבל לעבודב בסגל הנשיאותי בקרמלין במוסקבה. אלו היו השנים האחרונות של ממשל בוריס ילצין ועלייתו של פוטין הייתה מטאורית.
הוא בילה תקופה קצרה כראש שירות הביטחון הפדרלי, שהחליף את הק.ג.ב., ולאחר מכן התבקש להתייצב לשירות הנשיא כמזכיר מועצת הביטחון הרוסית. ב-9 באוגוסט 1999, ילצין החולה פיטר את ראש ממשלתו והחליף אותו בבן טיפוחים לא ידוע בן 46, שיבטיח רפורמות לקראת הבחירות לנשיאות בשנת 2000. ילצין היה זקוק כעת ליורש.
"פוטין הראה את עצמו כליברל ודמוקרט, שרצה להמשיך ברפורמות השוק", אמר ולנטין יומאשב, ראש סגל הקרמלין, שאמר לילצין שהוא יקבל "מועמד מעולה". כשנשיאותו של ילצין דעכה, מוסקבה נפגעה מסדרה של הפצצות קטלניות אך בלתי מוסברות. ולדימיר פוטין הגיב במתקפה קרקעית בקנה מידה מלא כדי לכבוש מחדש את הרפובליקה הרוסית המוסלמית של צ'צ'ניה מידי המורדים הבדלנים. כך הפופולריות שלו זינקה וב-31 בדצמבר 1999 הוא מונה לנשיא בפועל וזכה בקדנציה הראשונה שלו כנשיא בבחירות שנערכו שלושה חודשים לאחר מכן.
אלפי אזרחים מתו במערכה הצ'צ'נית, וכפי שהוא עושה לעתים קרובות, פוטין השתמש בשפה גסה כדי לתאר כיצד הוא מחסל את המורדים "אפילו במחראה". האתגר הביתי הראשון שלו הגיע בשנת 2000, כשהצוללת הגרעינית קורסק טבעה בתאונה בים ברנץ, עם אובדן כל 118 אנשי הצוות. הנשיא פוטין נשאר בחופשה וסירב בתחילה להצעות לסיוע בינלאומי ולבסוף רבים מאנשי הצוות מתו בהמתנה לחילוץ שלא הגיע.
ארבע שנים מאוחר יותר, מורדים צ'צ'נים לקחו 1,000 בני ערובה, רובם ילדים, בבית ספר בבסלאן, צפון אוסטיה. כאשר כוחות מיוחדים רוסיים הסתערו על הבניין, 330 בני אדם מתו ומאוחר יותר התברר כי לרוסיה היה מידע מודיעיני על תקיפה מתוכננת אך לא פעלה. השנים הראשונות של נשיאותו של פוטין היו עקובות מדם וסוערות, אבל הכלכלה הרוסית הצליחה היטב, כשהיא מעודדת ממחירי הנפט הגבוהים. הוא זכה לתמיכה ציבורית בעקבות התמודדות מוצלחת מול האוליגרכים המיליארדרים שהתרוצצו ברוסיה בשנות ה-90. הוא זימן אותם לקרמלין ואמר שהם יכולים לשמור את כספם כל עוד הם יישארו מחוץ לפוליטיקה ויתמכו בו. הוא פעל במהירות כנגד כל מי שהתנגד, כמו האיש העשיר ביותר ברוסיה דאז מיכאיל חודורקובסקי, שנעצר באיומי אקדח ונכלא בסיביר לזמן ממושך.
בתחילה היה נדמה שלנשיא רוסיה היה מעין ירח דבש עם המערב. הוא היה אחד המנהיגים הזרים הראשונים שהתקשרו לנשיא ג'ורג' בוש לאחר התקפות אל-קאעידה ב-11 בספטמבר. הוא אפילו סייע לאמריקאים להשיק את המלחמה באפגניסטן ואיפשר נחיתות מטוסים אמריקאים בשטחו. "הסתכלתי לאיש בעיניים. מצאתי אותו כמאוד ישר ואמין", אמר הנשיא בוש. אבל פוטין התפכח עד מהרה מארצות הברית ובעלות בריתה. היחסים עם בריטניה התכווצו כאשר סוכן שירותי הבטחון הפדרליים הרוסיים לשעבר ומבקר הקרמלין אלכסנדר ליטוויננקו נרצח בלונדון באמצעות פולוניום-210 רדיואקטיבי. החקירה בבריטניה גילתה מאוחר יותר כי המנהיג הרוסי "ככל הנראה אישר" את ההתנקשות.
במהלך פסגת מינכן לביטחון בשנת 2007, הוא הדהים את המערב בנאומו התוקפני והתלונן ש"מדינה אחת, ארצות הברית, חרגה מגבולותיה הלאומיים בכל דרך". זו הייתה תזכורת קפואה למלחמה הקרה הישנה וביטוי לזעם של רוסיה על כך שארצות הברית ממשיכה לתכנן מערכת הגנה מפני טילים במרכז אירופה. "אבני חומת ברלין חולקו זה מכבר כמזכרות… ועכשיו הם מנסים לכפות עלינו קווי הפרדה וחומות חדשות", התאונן פוטין. לא לקח לו הרבה זמן להראות שהוא מוכן להשתמש בכוח צבאי כדי לערער את המנהיגים הפרו-מערביים במדינות סובייטיות לשעבר.
בקיץ 2008, כוחות רוסיים פגעו קשות בצבא הגאורגי והשתלטו על שניים מהמחוזות הבדלניים: אבחזיה ודרום אוסטיה. זו הייתה התנגשות אישית מאוד עם נשיא גאורגיה דאז, מיכאיל סאאקשווילי, שניסה לצרף את ארצו לברית נאט״ו.
פוטין כבר היה ראש ממשלה, שכן החוקה אסרה עליו לכהן קדנציה שלישית ברציפות כנשיא, אבל היה ברור שהוא עדיין מחזיק במנופי הכוח. אף שהיום הבעיה הזו כבר לא קיימת, בעקבות שינוי חוקתי בשנת 2021 שמאפשר לו להמשיך גם לקדנציה שישית כנשיא.
ב-2011, הפגנות המוניות גדולות, שתוארו בתור הגדולות ביותר מאז התמוטטות ברית המועצות, פרצו בערים הגדולות במדינה בתגובה להאשמות נרחבות על הונאה בבחירות לפרלמנט. בין מנהיגי המחאה היה בוריס נמצוב, ליברל, לשעבר סגן ראש הממשלה בשנות ה-90. דמות עולה נוספת הייתה הבלוגר והפעיל נגד השחיתות אלכסיי נבלני, שסימן את מפלגת השלטון רוסיה המאוחדת כ"מפלגת הנוכלים והגנבים".
אלא שכעת, התנגדות אמיתית כמעט נעלמה. נמצוב נורה למוות על גשר, מול הקרמלין, בשנת 2015. נבלני אומנם שרד התקפת רעל של חומר עצבים ב-2020, לפני שהושלך לכלא בינואר 2021 ונרצח שלוש שנים לאחר מכן. ואז בפברואר 2022, הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה.
בתקופה זו, פוטין השיג את תמיכת הכנסייה האורתודוקסית והוא יצר משמר לאומי חדש, או רוסגווארדיה, שמדווח לו ישירות ואחראי על הכוחות המיוחדים המשטרתיים כמו גם על פיזור הפגנות ומהומות. ברוסיה של פוטין, מעשי התרסה פומבית הם מעטים ורחוקים. התקשורת הפכה ברובה לנשלטת על ידי הקרמלין. גם האפיזודה הקצרה שבה מקורבו של פוטין, יבגני פריגוז'ין שגשג במשך שנים עד שהוביל מרד מזוין ביוני 2023, כאשר פריגוז'ין שניהל את כוח שכירי החרב ״ואגנר״, שלח את כוחותיו למוסקבה. אבל המרד דוכא במהירות ופריגוז'ין נהרג מאוחר יותר בהתרסקות מטוס מסתורית.
חומר מעשיר לצפייה
אין הרבה הפקות טלוויזיוניות או קולנועיות עלילתיות על חייו של פוטין והסרט השאפתני ביותר בנושא הוא דווקא סרט בהפקה, "הקוסם מהקרמלין" ("The Wizard of the Kremlin"), שמבוסס על ספר רב מכר באותו שם שיצא לאור ב-2022 ועלילתו עוקבת אחרי ואדים ברנוב, מפיק טלוויזיה שהופך ליועצו הפוליטי של פוטין בתחילת דרכו הפוליטית ברוסיה הפוסט-סובייטית של שנות התשעים המוקדמות. לאחר שעזב את התפקיד, חושף ברנוב את הסודות האפלים שמאחורי הקלעים של הממשל הרוסי, מקום שבו אוליגרכים חנפנים ותאבי שליטה ובצע נאבקים זה בזה. בסרט שמביים אוליבייה אסיאס יככבו ג'פרי רייט, אליסיה ויקנדר, זאק גאליפנאקיס, פול דנו (שיגלם את ברנוב עצמו) וג'וד לאו בתפקיד פוטין עצמו…
סרט שעשה הרבה כותרות ונחשב לסרט ביוגרפי על חייו של פוטין, הוא דווקא הסרט הפולני, פוטין, שהופק בתקציב של 14 מיליון דולר ובעזרת מערכת בינה מלאכותית, תוך איום על ההשלכות האפשריות של המשך הלחימה הרוסית באוקראינה. בסרט כיכב השחקן סלאומיר סובאלה כפוטין, אגב לפניו הוחלפו באופן דיגיטלי כדי להידמות ככל שניתן לנשיא הרוסי וכן השחקן הגרמני תומאס קרצ'מן כקצין רוסי.
סרטי תעודה רבים נעשו על רוסיה של פוטין והבולט שבהם הוא ״הנשיא״, שבו פוטין עצמו מתראיין לטלוויזיה הרוסית ומספר על חייו ו-15 שנות שלטונו הראשונים. הסרט הופק על ידי תאגיד הטלוויזיה והרדיו הרוסי VGTRK.
חומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המעשירים אודות דמותו של המנהיג הרוסי הוא ספרה של העיתונאית מאשה גֶסֶן, ״פוטין: האיש ללא פנים״, שפורסם לראשונה בשנת 2012 ומגולל את נסיבות עלייתו לשלטון ברוסיה.
ספרים נוספים כוללים את The Strongman: Vladimir Putin and the Struggle for Russia מאת אנגוס רקסבורג (Angus Roxburg) וספרו של סטיבן לי-מאיירס, ״הצאר החדש: עלייתו ושלטונו של ולדימיר פוטין״ שיצא לאור לראשונה בנובמבר 2015.
והמסמך המעניין ביותר הוא הביוגרפיה שכתב פוטין עצמו, ״בגוף ראשון: דיוקן עצמי מאת נשיא רוסיה ולדימיר פוטין״, שפורסם בשנת 2000, לקראת הבחירות לנשיאות והיווה חלק מהקמפיין שלו לנשיאות.
