ימים ספורים לאחר ששובר הקופות המקומי "האמן ומרגריטה" עלה לראש טבלת שוברי הקופות ברוסיה, מקורבים לקרמלין, אנשי תעמולה ותומכים בפלישה הרוסית לאוקראינה וצבא של טרולים מקוונים ניהלו קמפיין הכפשה נגד הסרט והבמאי שלו, מיכאיל לוקשין, אזרח אמריקאי שגדל בברית המועצות והתבטא נגד המלחמה באוקראינה…
מקור המקורב לסרט, שביקש לא להזכיר את שמו מחשש להשלכות אפשריות, טען כי ההצלחה המדהימה של הסרט ברוסיה והביקורת הנוקבת על אופי השלטון הסמכותני פגעו בעצבים של חוגי הימין ברוסיה, כאשר נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אוסר כל צורה של התנגדות לשלטונו במדינה.
התועמלנים גם מקנאים וגם שונאים את העובדה שסרט עם מסר נגד צנזורה, נגד הרודנות והמלחמה מקבל כל כך הרבה פופולריות. אם בהתחלה הביקורת התחילה עם כמה בלוגרים פטריוטים, כעת זו הגיעה גם לטלוויזיה הממלכתית.
על הסרט
"האמן ומרגריטה" שהופק על ידי Amedia, Kinoprime ו-Mars Media Entertainment, נעשה בתקציב של כ-1.2 מיליארד רובל (כ־20 מיליון דולר) מה שהופך אותו לאחד הסרטים הרוסיים היקרים ביותר שנעשו אי פעם. ראוי לציין, שהוא גם קיבל מימון מקרן הקולנוע הרוסית שנתמכת על ידי המדינה, עובדה שעוררה גם את זעמם של רבים מהתועמלנים שמניעים את המחלוקת הנוכחית.
"האמן ומרגריטה", שנכתב על ידי הסופר הסובייטי יליד קייב מיכאיל בולגקוב בין 1928 ל-1940 ופורסם לאחר מותו במגזין מוסקבאי בשנות ה-60. הוא נחשב לאחת היצירות הגדולות של ספרות המאה העשרים. זה היה הישג מתנשא של הסאטירה הסובייטית, שהכיל פרשנות חברתית עוקצנית וביקורת נוקבת על השלטון האוטוריטרי של סטלין.
העיבוד הקולנועי של לוקשין לרומן המהולל הזה, כלל גם הוא ביקורת נוקבת על המשטר הסובייטי בפרט ועל המשטר הסמכותני בפרט. הוא יצא לאקרנים בבתי הקולנוע הרוסיים ב-25 בינואר 2024 ועלה במהירות לראש טבלת שוברי הקופות, כשהכניס יותר מ-2 מיליארד רובל (כ-22 מיליון דולר).
תוך ימים ספורים החלו בלוגרים פרו-ממשלתיים, אנשי תקשורת וטלוויזיה לנהל קמפיין נגד לוקשין, בנו יליד ארצות הברית של מדען רוסי-אמריקאי שבילה חלק גדול מילדותו בברית המועצות ומתגורר כיום בלוס אנג'לס. אם לא די בזה, את פסקול הסרט כתבה אנה דרוביץ', שחיה שנים רבות בארצות הברית, ופולינה אוג שמגלמת את הלה, היא בתה של יוליה אוג, שחקנית שברחה מרוסיה בשל עמדותיה נגד פוטין.
ערוץ הטלגרם הפופולרי Readovka, שיש לו יותר מ-2.1 מיליון עוקבים, כינה את הבמאי "רוספוב נלהב ווטרנס-אוקראיני", בעוד שקבוצת הימין הרדיקלי "Call of the People" קראה לפתוח תיק פלילי נגד אותו במאי על קידום "ידיעות כוזבות" על הצבא הרוסי. הקבוצה גם דרשה את הוספת לוקשין לרשימת הקיצוניים ורשימת "הסוכנים הזרים" של הקרמלין וכי יש להחרים את רווחיו מהסרט ברוסיה.
מגיש הטלוויזיה המשפיע טיגראן קאוסאיאן, שאשתו, מרגריטה סימוניאן, היא ראש תאגיד השידור RT שבשליטת המדינה, פירק את "העמדות האנטי-רוסיות" של לוקשין בפוסט בטלגרם ודרש לחקור את הסרט, "החל ממפיקים ועד לרשויות המדינה…"
בינתיים, בתוכנית הטלוויזיה שלו "ראשון בערב", ולדימיר סולוביוב (שמחלקת המדינה האמריקאית תיארה אותו כאולי "התועמולן הנמרץ ביותר של הקרמלין כיום") תקף את הסרט בגלל מה שהוא תיאר כבעל "נושא חד ואנטי-סובייטי ואנטי-רוסי".
מספר עיבודים לטלוויזיה ולקולנוע נעשו על הרומן בעבר, כולל מיני-סדרת טלוויזיה פופולרית שיצאה בשנת 2005. עם זאת, רומן הפולחן האייקוני של בולגקוב מעולם לא עובד במלואו לסרט קולנוע (מבלי לכלול הפקה קולנועית שנגנזה משנת 1994) וזה רק הוסיף לציפיות משובר הקופות של לוקשין, על פי מבקר הקולנוע ומנחה הרדיו אנטון דולין, שאומר שקשה להפריז בחשיבות הרומן של בולגקוב על החברה והתרבות הרוסית. "סרט ראוי המבוסס עליו היה חלום לכולם", הוא אומר.
לוקשין, המוכר בעיקר בזכות בימוי הסרט "מחליקיים של כסף", הסרט המקורי הראשון בשפה הרוסית של נטפליקס, לא היה הבמאי הראשון שצורף לפרויקט, שסבל מכמה עיכובים במהלך ההפקה והפוסט-פרודקשן. הכוכב הגרמני אוגוסט דיהל ("חיים נסתרים", "ממזרים חסרי כבוד") לוהק בסופו של דבר לתפקיד וולנד, הדמות דמוית השטן שהגעתה למוסקבה מניעה את העלילה. לשאר התפקידים הראשיים לוהקו הכוכבים הרוסים יבגני ציגאנוב ויוליה סנגיר.
הסרט צולם במהלך ארבעה חודשים בשנת 2021, ובשלב זה לוקשין חזר ללוס אנג'לס כדי לערוך את הצילומים. במקור תוכנן כי אולפני יוניברסל יפיצו את הסרט במהלך 2023. אבל הפלישה הרוסית לאוקראינה בפברואר 2022, טרפדה את הכל. יוניברסל ואולפני הוליוודים אחרים החליטו לפרוש מהשוק הרוסי.
הסרט הופץ לבסוף בסוף ינואר 2024, על ידי חברת ההפצה הרוסית Atmosfera Kino, חברה שנוצרה בשנת 2022 על ידי מייסד חברת Central Partnership ו-Mars Media, רובן דישדישיאן ומי שניהלו את השלוחה הרוסית של אולפני יוניברסל, ואדים איוואנוב וניקולאי בורוקוב.
שובר קופות
הסרט הפך לשובר קופות היסטורי כשהרוויח 2.2 מיליארד רובלים, למרות שיציאת הסרט לוותה בשערורייה על רקע עמדתו הפוליטית של הבמאי. עם זאת, חברת Mars Media, שהפיקה את הסרט, פרסמה הצהרה שבה היא הסבירה כי מיכאיל לוקשין הוא אזרח אמריקאי שהשלים את חלקו בעבודה על הסרט וחזר לארץ מגוריו עוד ב-2021. את עבודת הפוסט-פרודקשן השלימו כבר לאחר חזרתו למולדתו.
ביקורת לא מוצדקת
מבחינה פורמלית, אין ממש מה לאסור בעיבוד הקולנועי: הציטוטים העיקריים שכולם כבר יודעים בעל פה מהרומן נשמרו. היו כל כך הרבה סיפורים וסרטים על חקירותיו של סטלין ועל בתי חולים פסיכיאטריים בקולנוע הרוסי שהסרט לא יפתיע אף אחד.
אין דיוקנאות חיים של כוחות ביטחון סדיסטיים, אבל יש דמויות מעניינות של מלשינים ואופורטוניסטים. אולי הדבר העיקרי שעלול לגרום לתלונות מצד הצנזורים התרבותיים החדשים, אילו היו אנשים משכילים, הוא האנלוגיות החזותיות לאסתטיקה המצומצמת והענקית של הרייך השלישי: נראה שמוסקבה של הסרט היא מעין גרסה חלופית שלה, כך למשל מופיע הפרויקט הלא ממומש של ארמון הסובייטים עם פסל של לנין.
האמן והשטן/וולנד נפגשים הרבה יותר מוקדם בסרט מאשר ברומן ומוצאים במהירות שפה משותפת: גרמנית. איזו עוד שפה ידבר? בשפתו של גתה, שדיברו בגרמניה הנאורה גם בתקופת הנאצים וגם לפני עליית היטלר לשלטון, כשהצבא הסובייטי והגרמני ערכו תרגילים משותפים. כאשר בולגקוב כתב את הרומן, מומחים גרמנים לא היו נדירים בברית המועצות.
בסצנות עם פונטיוס פילטוס וישוע הנוצרי שיחותיהם מתנהלות בארמית ובלטינית, בשפת האימפריה ובשפת הפרובינציה. וזה עוד שיעור מוזר להבנת התרבות האימפריאלית, לאור פלישת רוסיה לאוקראינה. למרות שמחברי הסרט כמעט ולא דמיינו באיזה הקשר פוליטי הסרט יגיע לאקרנים של בתי הקולנוע הרוסיים.
עם התפתחות המלחמה באוקראינה, לוקשין שיתף בחופשיות את דעותיו נגד המלחמה ברשתות החברתיות, אם כי הפוליטיקה שלו נעלמה במידה רבה בעת שהותו במוסקבה, שם הוא עדיין היה במאי לא ידוע. עם זאת, זה השתנה במהירות, כאשר "האמן ומרגריטה" הפך לשובר קופות ולתופעה תרבותית נרחבת.
מי שהיה עד להיעלמות האופוזיציה וההתנגדות הציבורית לרוסיה של פוטין, זה דווקא לא מפתיע, שיוצרי הסרט סופגים כל כך הרבה אש. "המנגנון של רדיפת אנשים לא נוחים מבוסס היטב ועובד כמו שעון", אומרת אנה מונגייט, מגישה ומפיקה של רשת הטלוויזיה "Dozhd TV", שנאלצה לצאת מרוסיה לאחר שהרשת הושבתה על ידי השלטונות בשנת 2022. "בתוך שנתיים [מאז הפלישה לאוקראינה] כל מי שלא הסכים עם המלחמה והיה מוכן לדבר עליה בקול נמחק מהתרבות. שום תהילה לא יכולה להציל אותך כאן. אתה נכנס לרשימה השחורה ומאבד את העבודה שלך. מלשינים מקצועיים כותבים עליך גינויים — מתנדבים מהשירותים החשאיים, כתבי מלחמה וארגונים פטריוטיים ציבוריים. תיקים פליליים נפתחים תחת הכותרת ׳הפצת ידיעות כוזבות על הכוחות המזוינים׳. סרטים נערכים מחדש ושמות נמחקים מהכרזות".
עבור לוקשין (אזרח אמריקאי ומבקר גלוי של המלחמה באוקראינה, ש"מעולם לא התפשר כאשר התבקש לעשות זאת") מסע התעמולה האכזרי, היה כמעט בלתי נמנע. הוא יצר סרט מאוד מצליח, שכולם מדברים עליו. בכך הוא התפרסם מאוד. מה גם, שסרטו על החברה הסובייטית הטוטליטרית של שנות ה-30 נראה ביקורתי ומודרני בהתרסה לרוסיה המודרנית. ואנשים מאוד אהבו אותו. וזה גם מעצבן את תומכי המשטר ואישים שרואים בעצמם שומרי האידיאולוגיה של המשטר.
המפיק אלכסנדר רודניאנסקי (שהפיק את "לווייתן" זוכה גלובוס הזהב ו"אהבה חסרה" המופתי), שחי ועבד כמעט שלושה עשורים ברוסיה אך נאלץ לעזוב בגלל התנגדותו למלחמה באוקראינה, טוען ש"קמפיין ההכפשות" נגד לוקשין הוא "רק עוד דוגמה" למגמה מסוכנת. "נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אוהב לדון בפומבי בהאשמה שהמערב מבטל את התרבות הרוסית, אבל עד היום האיום המשמעותי היחיד על התרבות הרוסית בפועל מגיע מהמשטר עצמו, לא ממדינות המערב", אומר המפיק יליד קייב. "סופרים רוסים פופולריים רבים הואשמו והועמדו לדין פלילי, ספריהם נאסרו מחנויות הספרים ופרנסתם הושמדה." כך אכן קרה ליוצר סדרת תיבת פנדורין, בוריס אקונין, שהפך לאישיות לא רצויה במולדתו.
לוקשין התבטא בפומבי נגד המלחמה ותמך באוקראינה וזהו 'פשעו' היחיד, ועל כך הוא עומד בפני מסע חסר תקדים של הכפשה מצד התעמולה הרוסית. לא רק כדי 'לבטל' אותו או את הסרט שלו, אלא כדי לשלוח אותו לכלא לתקופה ארוכה. אם הם יצליחו להעלימו, כבר לא יישארו אנשים בתעשיית הבידור הרוסית שיעזו להתבטא בפומבי נגד משטר פוטין. אבל לוקשין כנראה מודע לכל זה, כי לא נראה שהוא יחזור לרוסיה בקרוב, אם בכלל.
בהתחשב באקלים הפוליטי הנוכחי, זה בכלל "נס" ש"האמן ומרגריטה" אפילו שוחרר לקולנוע. עם זאת, מבקרים תומכי המשטר דורשים להפסיק את הקרנתו בבתי הקולנוע, אבל מה שמציל אותו בינתיים הוא הביקורות החיוביות בעיקר, גל של תמיכה ברשתות החברתיות ואולי, סופת האש המתמשכת, שהמשיכה להביא יותר ויותר צופים מסוקרנים לבתי הקולנוע.
זו הפכה לתופעה תרבותית שאנשים מגיעים לצפות בסרט רק כדי להביע מחאה כלשהי נגד המלחמה. אנשים מעודדים אחרים ללכת לראות את הסרט לפני שהוא יורד מלוח ההקרנות, רק כדי להבין מדוע הסרט מעורר כל כך הרבה ביקורת של תומכי משטר נגד הסרט ויוצריו. וברוסיה של פוטין, זה נחשב למחאה אמיתית.
"לא חשבתי שאגיד את זה, אבל [העיבוד הקולנועי של] האמן ומרגריטה טוב יותר מהספר", אמרה יקטרינה ויסגלובה, מבקרת קולנוע וסגנית העורכת הראשית של פורטל התרבות Kino-teatr.ru. "תראו את זה עכשיו לפני שזה ייאסר. הם באמת יכולים לאסור את זה."
גם העיתונאי איגור דימיטרייב מייעץ לצופים למהר, כי יש "סבירות גבוהה" שהוא יוסר בקרוב מבתי הקולנוע הרוסיים. "התברר שהבמאי לוקשין מחכה לניצחון של אוקראינה ולקריסת האימפריאליזם של מוסקבה. הסרט עצמו מכיל התייחסויות מלגלגות רבות למציאות הרוסית", אמר דימיטרייב. אך הוא גם הזהיר כי הצפייה בסרט עלולה כשלעצמה להיתפס על ידי הרשויות כצורת מחאה לא רצויה וציין כי "באולמות הקולנוע כבר יש מצלמות וידאו עם תוכנת זיהוי פנים"…
ואכן, במפתיע או שלא, הסרט אפילו שוחרר לצפייה דיגיטלית בשרתי הסטרימינג של Kion.ru.
כך, ברומן הקלאסי של הסופר הסובייטי מיכאיל בולגקוב, "האמן ומרגריטה", שפורסם לראשונה בשנת 1966, השטן (הלא הוא וולנד) אומר לסופר איוואן בליבית ש"כתבי יד אינם נשרפים". החוט שזור לאורך היצירה כולה: לא משנה כמה הרשויות ינסו לאסור ולהרוס יצירות אמנות וספרות, הרעיונות שהועלו בהן מוחזקים בידי אנשים ואלה מקבלים חיים משלהם…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
