בחודשי הקיץ והסתיו של שנת 1941, הפכה אדמת ברית המועצות לזירת ההתנגשות הצבאית הרחבה והאכזרית ביותר שידעה האנושות. ■ לכתבה הקודמת: הפלישה הנאצית לברית המועצות: מההכנות לביצוע

כך, מה שהחל כבליצקריג גרמני מוחץ שהביא לקריסת חזיתות שלמות ולנפילת מיליוני שבויים לצבא האדום, הפך בהדרגה למלחמת התשה ממושכת ואכזרית: דו-קרב טיטאנים שבו החלטות אסטרטגיות שנויות במחלוקת ועיקשות סובייטית פנאטית שינו את פני ההיסטוריה לנצח.

המתקפה הגרמנית לכל אורך החזית

ב-2 ביולי חידשה קבוצת ארמיות "צפון" את המתקפה. קבוצת השריון 4 התקדמה בציר רזקנה, אוסטרוב, פסקוב. ב-4 ביולי כבש הקורפוס הממוכן ה-41 את אוסטרוב, וב-9 ביולי – את פסקוב. ב-10 ביולי המשיכה קבוצת הארמיות בהתקדמות בציר לנינגרד (קבוצת השריון ה-4) ובציר טאלין (הארמייה ה-18). ואולם, הקורפוס הממוכן ה-56 הגרמני נבלם בעקבות מכת-נגד של הארמייה ה-11 הסובייטית ליד סולצי. בתנאים אלו, עיכב הפיקוד הגרמני ב-19 ביולי את מתקפת קבוצת השריון ה-4 למשך כמעט שלושה שבועות, עד להגעת יחידות מהארמיות ה-18 וה-16. רק בסוף יולי הגיעו הגרמנים לקו הנהרות נרבה, לוגה ומשאגה.

אולי יעניין אותך

מהשמנה בכפייה לעצמאות: איך אהבה הפכה למערכת יחסים מסוכנת

הפרדוקס של מבצע פוקסלי: כשבריטניה נמנעה מלהרוג את היטלר

יוזף מנגלה כסמל לאכזריות הנאצית

סוף תקופתו של אולף שולץ

ב-7 באוגוסט פרצו הכוחות הגרמניים את הגנת הארמייה ה-8 הסובייטית ויצאו לחוף המפרץ הפיני באזור קונדה. הארמייה ה-8 פוצלה לשני חלקים: קורפוס חיל הרגלים ה-11 נסוג לנרבה, ואילו הקורפוס ה-10 נסוג לטאלין, שם הגן על העיר יחד עם מלחי הצי הבלטי עד ל-28 באוגוסט.

ב-8 באוגוסט חודשה מתקפת קבוצת ארמיות "צפון" על לנינגרד בציר קרסנוגוורדייסק, וב-10 באוגוסט – באזור לוגה ובציר נובגורוד-צ'ודובו. ב-12 באוגוסט הנחית הפיקוד הסובייטי מכת-נגד ליד סטאראיה רוסה, אך ב-19 באוגוסט ביצע האויב מתקפת-נגד והביס את הכוחות הסובייטיים. ב-19 באוגוסט כבשו הגרמנים את נובגורוד, וב-20 באוגוסט – את צ'ודובו. ב-23 באוגוסט החלו הקרבות על אורניינבאום; ב-1 בספטמבר נבלמו הגרמנים מדרום-מזרח לקופורייה בנהר וורונקה.

לצורך תגבור קבוצת ארמיות "צפון", הועברו תחת פיקודה קבוצת השריון השלישית של הרמן הות (הקורפוסים הממוכנים ה-39 וה-57) וקורפוס האוויר השמיני של וולפרם פון ריכטהופן. בשלהי אוגוסט פתחו הגרמנים במתקפה חדשה על לנינגרד. ב-25 באוגוסט כבש הקורפוס הממוכן ה-39 את ליובאן, ב-30 באוגוסט יצא לנהר נבה וניתק את קשר מסילת הברזל עם העיר, וב-8 בספטמבר כבש את שליסלבורג וסגר את טבעת המצור סביב לנינגרד.

ואולם, בעקבות ההחלטה על הוצאה לפועל של מבצע "טייפון", הורוה אדולף היטלר לשחרר לא יאוחר מה-15 בספטמבר את מרבית היחידות הניידות ואת קורפוס האוויר השמיני לצורך השתתפות במתקפה על מוסקבה. לאחר נטישת הכוחות הסובייטיים את טאלין, מצא עצמו ארכיפלג מונסונד בעורף העמוק של הגרמנים; ב-8 בספטמבר הם פתחו במבצע נחיתה לכיבושו, והאיים נתפסו עד ל-22 באוקטובר.

בראשית ספטמבר הגיע היטלר למסקנה כי לנינגרד הופכת למטרה משנית, וכי יש לרכז את הכוחות בציר מוסקבה. ב-12 בספטמבר ביטל היטלר את ההסתערות הישירה על העיר לאחר שקיבל ממנרהיים סירוב מוחלט לחצות את הגבול המוסכם הישן במיצר הקרלי (הנחיה מס' 35, 06.09.1941).

ב-7 בנובמבר המשיכו הגרמנים בהתקדמות בציר הצפוני. נותקו מסילות הברזל שדרכן סופק מזון ללנינגרד הנצורה דרך אגם לאדוגה. הכוחות הגרמניים כבשו את טיכווין. נוצר איום של פריצה גרמנית לעורף וכיתור הארמייה ה-7 הנפרדת, שהגנה על קווי נהר סוויר. אולם כבר ב-11 בנובמבר הנחיתה הארמייה ה-52 הסובייטית מכת-נגד, וכוחות המצב הגרמניים בטיכווין ספגו תבוסה קשה והודפו אל מעבר לנהר בולשאיה וישרה.

בין ה-10 ל-12 ביולי 1941 פתחה קבוצת ארמיות "מרכז" במתקפה חדשה בציר מוסקבה. קבוצת השריון ה-2 חצתה את הדנייפר מדרום לאורשה, ואילו קבוצת השריון ה-3 תקפה מכיוון ויטבסק. ב-16 ביולי נכנסו הכוחות הגרמניים לסמולנסק, כאשר בכיתור נלכדו שלוש ארמיות סובייטיות (ה-19, ה-20 וה-16). עד ל-5 באוגוסט הסתיימו הקרבות ב"כיס" סמולנסק; שרידי הארמיות ה-16 וה-20 הצליחו לחצות את הדנייפר, וכ-310 אלף איש נפלו בשבי.

באגף הצפוני של החזית המערבית הסובייטית תפסו הגרמנים את נבל (16 ביולי), אך ניהלו במשך חודש שלם קרבות על וליקיי לוקי. בעיות קשות לאויב התעוררו גם באגף הדרומי של הגזרה המרכזית: כאן פתחו כוחות הארמייה ה-21 הסובייטית במתקפה בציר בוברויסק. למרות שהסובייטים לא הצליחו לכבוש את בוברויסק, הם ריתקו כמות משמעותית של דיוויזיות מהארמייה הגרמנית ה-2 ומה קבוצת השריון ה-2.

כך, בהינתן שני ריכוזי כוח סובייטיים גדולים באגפיה והתקפות בלתי פוסקות בחזית, קבוצת ארמיות "מרכז" לא יכלה לחדש את המתקפה על מוסקבה. ב-30 ביולי עברו עיקר כוחותיה למגננה והתמקדו בפתרון הבעיות באגפים. בשלהי אוגוסט 1941 הצליחו הגרמנים להביס את הכוחות הסובייטיים באזור וליקיי לוקי וב-29 באוגוסט כבשו את טורופץ.

בין ה-8 ל-12 באוגוסט החלה תנועת קבוצת השריון ה-2 והארמייה ה-2 הגרמניות לכיוון דרום. כתוצאה מכך הושמדה החזית המרכזית הסובייטית, וב-19 באוגוסט נפלה גומל. המתקפה רחבת ההיקף של החזיתות הסובייטיות בציר המערבי, שהחלה ב-30 באוגוסט–1 בספטמבר, לא צלחה; הסובייטים ספגו אבידות כבדות וב-10 בספטמבר עברו למגננה. ההצלחה היחידה הייתה שחרור ילניה ב-6 בספטמבר.

במולדובה, ניסיון של פיקוד החזית הדרומית לבלום את המתקפה הרומנית באמצעות מתקפת-נגד של שני קורפוסים ממוכנים (770 טנקים) לא צלח. ב-16 ביולי כבשה הארמייה הרומנית ה-4 את קישינב, ובראשית אוגוסט הדפה את הארמייה הנפרדת של אזור החוף לעבר אודסה. ההגנה על אודסה ריתקה את כוחות הצבא הרומני למשך כמעט חודשיים וחצי, והכוחות הסובייטיים פינו את העיר רק במחצית הראשונה של אוקטובר.

בינתיים, בשלהי יולי, פתחו הגרמנים במתקפה בציר בילה צרקווה. ב-2 באוגוסט הם ניתקו מהדנייפר את הארמיות הסובייטיות ה-6 וה-12 וכיתרו אותן באזור אומן; כ-103 אלף איש נפלו בשבי, כולל שני מפקדי הארמיות. אולם, למרות שהכוחות הגרמניים פרצו אל הדנייפר ויצרו מספר ראשי גשר בגדה המזרחית, הם לא הצליחו לכבוש את קייב בסערה ישירה מהתנועה. קבוצת ארמיות "דרום" לא יכלה לפתור לבדה את המשימות שהוצבו לה בתכנית "ברברוסה", ומתחילת אוגוסט ועד ראשית אוקטובר ביצע הצבא האדום סדרת מכות-נגד מול הגרמנים.

לצורך מילוי פקודתו של היטלר, פתח האגף הדרומי של קבוצת ארמיות "מרכז" במתקפה לסיוע לקבוצת ארמיות "דרום". לאחר כיבוש גומל, התקדמה הארמייה הגרמנית ה-2 של קבוצת "מרכז" כדי להתחבר עם הארמייה ה-6 של קבוצת "דרום"; ב-9 בספטמבר התחברו שתי הארמיות בפולסיה המזרחית. עד ל-13 בספטמבר נפרצה סופית חזיתן של הארמייה ה-5 הסובייטית (של החזית הדרום-מערבית) והארמייה ה-21 (של חזית בריאנסק), ושתי הארמיות עברו למגננה ניידת.

במקביל, קבוצת השריון הגרמנית ה-2, לאחר שבלמה מכה של חזית בריאנסק הסובייטית ליד טובצ'בסק, יצאה למרחב פתוח. ב-9 בספטמבר פרצה דיוויזיית השריון ה-3 של ולטר מודל דרומה וב-10 בספטמבר כבשה את רומני. באותו זמן, פתחה קבוצת השריון ה-1 ב-12 בספטמבר במתקפה מראש הגשר בקרמנצ'וג לכיוון צפון. ב-15 בספטמבר התחברו קבוצות השריון ה-1 וה-2 ליד לוכביצה. ב"כיס" קייב העצום נלכדו עיקר כוחותיה של החזית הדרום-מערבית הסובייטית; מספר השבויים עמד על 665 אלף איש. מפקדת החזית הדרום-מערבית הושמדה, ומפקדה, גנרל-קולונל מיכאיל קירפונוס, נהרג בקרב. כתוצאה מכך, הגדה הימנית של אוקראינה נפלה לידי האויב, הדרך לדונבאס נפתחה, והכוחות הסובייטיים בקרים נותקו מהכוחות המרכזיים. באמצע ספטמבר הגיעו הגרמנים למבואות קרים.

לחצי האי קרים היה ערך אסטרטגי רב כאחד הנתיבים לעבר אזורי הנפט בקווקז (דרך מיצר קרץ' ותאמאן). בנוסף, קרים היה חיוני כבסיס עבור חיל האוויר: עם אובדן קרים היה חיל האוויר הסובייטי מאבד את היכולת לבצע פשיטות על שדות הנפט של רומניה, והגרמנים היו יכולים להנחית מכות על יעדים בקווקז. הפיקוד הסובייטי הבין את חשיבות החזקת חצי האי וריכז שם מאמצים, תוך ויתור על הגנת אודסה. ב-16 באוקטובר נפלה אודסה.

בציר פריאזוביה (ים אזוב), כותרה והושמדה ב-8 באוקטובר הארמייה הסובייטית ה-18 של החזית הדרומית. ב-17 באוקטובר נתפס אזור הדונבאס (נפלה טגנרוג), ב-25 באוקטובר נכבשה חרקוב, וב-2 בנובמבר נתפס חצי האי קרים והוטל מצור על סבסטופול. ב-30 בנובמבר התבססו כוחות קבוצת ארמיות "דרום" על קו נהר מיוס (קו מיוס).

משבר המתקפה לפי תכנית "ברברוסה"

כבר בשלהי יולי 1941 נאלץ הפיקוד הגרמני להכניס תיקונים בשלב הראשון של הבליצקריג.

בהנחיית הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW) מס' 33 מ-19 ביולי 1941, תחת הכותרת "המשך ניהול המלחמה במזרח", סוכמו תוצאות המתקפה השנייה: "המתקפה השנייה במזרח הסתיימה בפריצת קו סטלין לכל אורך החזית ובהתקדמות עמוקה נוספת של קבוצות השריון מזרחה. קבוצת ארמיות מרכז תזדקק לזמן משמעותי לצורך חיסול קבוצות הקרב החזקות של האויב המוסיפות להישאר בין היחידות הניידות שלנו".

לאחר דוח המפקד העליון של צבא היבשה, הוסיף היטלר ב-22 ביולי 1941 תוספת להנחיה: "1) הגזרה הדרומית של החזית המזרחית: האויב הנמצא עדיין מערבית לדנייפר חייב להיות מוכרע סופית ומחוסל לחלוטין. ברגע שיאפשר המצב המבצעי והלוגיסטי, יש לאחד את קבוצות השריון 1 ו-2 תחת פיקוד ארמיית השריון ה-4, ויחד עם דיוויזיות חיל הרגלים וההרריות הנעות בעקבותיהן, לאחר תפיסת אזור התעשייה של חרקוב, לפתח מתקפה דרך נהר הדון אל הקווקז".

הובהר כי "המשימה הראשונה במעלה של עיקר דיוויזיות חיל הרגלים היא תפיסת אוקראינה, קרים ושטח הרפובליקה הסובייטית עד לדון". מנגד, קבוצת ארמיות "מרכז" "חייבת להביס את האויב המוסיף להימצא באזור שבין סמולנסק למוסקבה, להתקדם באגפה השמאלי ככל הניתן מזרחה ולכבוש את מוסקבה". כמו כן נקבע כי יש להעביר זמנית את קבוצת השריון ה-3 תחת פיקוד קבוצת ארמיות "צפון" לצורך אבטחת אגפה הימני וכיתור האויב באזור לנינגרד.

הנחיית OKW מס' 34 פורסמה ב-30 ביולי 1941 כתגובה ל"התפתחות האירועים בימים האחרונים, והופעת כוחות אויב גדולים מול החזית ובאגפים של קבוצת ארמיות מרכז". בהנחיה נקבע: "הצורך להעניק לקבוצות השריון 2 ו-3 כעשרה ימים לצורך שיקום ותגבור יחידותיהן אילץ לדחות זמנית את השגת המטרות שהוצבו בהנחיה מס' 33… בהתאם לכך, קבוצת ארמיות מרכז עוברת למגננה, תוך ניצול תנאי השטח הנוחים ביותר לכך". המשימה בגזרה הדרומית הייתה "להמשיך בשלב זה בפעולות באמצעות כוחות קבוצת ארמיות דרום בלבד".

ב-12 באוגוסט 1941 הורה היטלר "לעצור את המתקפה על העיר קייב", והעיר עצמה "חייבת להושמד באמצעות פצצות תבערה ואש ארטילרית". כמו כן נקבע כי "לאחר חיסול מוחלט של המצב המאיים באגפים ותגבור קבוצות השריון, ייווצרו התנאים למתקפה בחזית רחבה… כדי לזכות עוד לפני בוא החורף בכל מכלול מרכזי התעשייה והקשר של האויב באזור מוסקבה".

התפנית ממוסקבה

בשלהי יולי 1941 היה הפיקוד הגרמני מלא אופטימיות וסבר כי המטרות שהוצבו בתכנית "ברברוסה" יושגו בעתיד הקרוב. כלוחות זמנים להשגת היעדים צוינו: מוסקבה ולנינגרד – 25 באוגוסט; קו נהר הוולגה – ראשית אוקטובר; באקו ובטומי – ראשית בנובמבר.

ב-25 ביולי, בהתייעצות ראשי המטות של החזית המזרחית בוורמאכט, נאמר לגבי ביצוע לוחות הזמנים כי קבוצות ארמיות ״דרום״ הואטו מאוד, בעוד קבוצות ארמיות ״צפון״ התקדמו היטב, כאשר קבוצות ארמיות ״מרכז״ צברו מומנטום עד לקרב סמולנסק, שבעקבותיו קצב ההתקדמות הואט.

ב-27 ביולי עלו הדיונים הראשונים לגבי שינוי אפשרי של ציר המחץ המרכזי של קבוצת ארמיות "מרכז". אלפרד יודל פנה להיטלר בהצעה להמשיך את המתקפה על מוסקבה מיד עם תום הקרבות בסמולנסק, וקיבל את התשובה: "יש להשתלט בהקדם האפשרי על אזור התעשייה של דונץ ובכך למנוע מהרוסים קבלת נשק ולנתק אותם ממקורות הנפט". ב-28 ביולי חזר היטלר על עמדתו כי אזור התעשייה של חרקוב חשוב לו יותר מאשר מוסקבה. היטלר החל לנטות יותר ויותר לדחיית המתקפה על מוסקבה. בהתייעצות במטה קבוצת ארמיות "דרום" ב-4 באוגוסט הצהיר: "תחילה יש לכבוש את לנינגרד, לצורך כך יש להשתמש בכוחותיו של הות. בשלב השני יבוצע כיבוש החלק המזרחי של אוקראינה… ורק בשלב האחרון תבוצע המתקפה במטרה לכבוש את מוסקבה".

למחרת בירר פראנץ האלדר אצל יודל את עמדתו של היטלר: "מהן מטרותינו המרכזיות: האם ברצוננו להביס את האויב או שאנו רודפים אחר מטרות כלכליות (כיבוש אוקראינה והקווקז)?". יודל השיב כי הפיהרר סבור שניתן להשיג את שתי המטרות במקביל. על השאלה "מוסקבה או אוקראינה" יש להשיב: גם מוסקבה וגם אוקראינה. עלינו לעשות זאת, שכן אחרת לא נוכל להביס את האויב לפני בוא הסתיו.

ב-21 באוגוסט פרסם היטלר הנחיה חדשה, שבה נאמר: "המשימה החשובה ביותר לפני בוא החורף אינה כיבוש מוסקבה, אלא כיבוש קרים, אזורי התעשייה והפחם בנהר דונץ וחסימת נתיבי האספקה של הנפט מהקווקז על ידי הרוסים. בצפון, משימה זו היא כיתור לנינגרד והתחברות עם הכוחות הפיניים".

החלטתו של היטלר לוותר על מתקפה מיידית על מוסקבה ולפנות את הארמייה ה-2 ואת קבוצת השריון ה-2 לעזרת קבוצת ארמיות "דרום" עוררה הערכות מעורבות בקרב הפיקוד הגרמני. מפקד קבוצת השריון ה-3, הרמן הות, כתב בזכרונותיו:"נגד המשך המתקפה על מוסקבה באותו זמן עמד טיעון משמעותי אחד בעל ערך מבצעי. אם במרכז הצליח השמדת הכוחות בבלארוס בקצב מהיר ומלא מהצפוי, הרי שבצירים האחרים ההצלחות לא היו כה גדולות. למשל, לא ניתן היה להדוף דרומה את האויב שפעל מדרום לפריפיאט ומערבית לדנייפר. הניסיון להדוף את הכוח הבלטי אל הים גם הוא לא צלח. כך, שני אגפיה של קבוצת ארמיות מרכז היו חשופים לסכנת תקיפה בעת התקדמות למוסקבה…".

מפקד קבוצת השריון ה-2, היינץ גודריאן, כתב כי "הקרבות על קייב סימנו ללא ספק הצלחה טקטית גדולה. עם זאת, השאלה האם להצלחה טקטית זו היה גם ערך אסטרטגי גדול נותרה בספק. כעת הכל היה תלוי בשאלה האם יצליחו הגרמנים להשיג תוצאות מכריעות עוד לפני בוא החורף, ואולי אף לפני תקופת הבוץ של הסתיו". רק ב-30 בספטמבר, לאחר שריכזו עתודות, עברו הכוחות הגרמניים למתקפה על מוסקבה (מבצע "טייפון"). אולם הפתיחה המאוחרת של המתקפה, ההתנגדות העיקשת של הסובייטים ותנאי מזג האוויר הקשים של שלהי הסתיו הובילו לבלימת המתקפה ולכישלון מבצע "ברברוסה" ככלל.

על כל פנים, מטרת העל של מבצע "ברברוסה" לא הושגה. למרות ההצלחות המרשימות של הוורמאכט, הניסיון להביס את ברית המועצות במערכת קיץ-סתיו אחת נכשל. בבסיס הכישלון עמדה הערכת חסר מוחלטת של הצבא האדום ושל יכולות הגיוס של ברית המועצות. למרות שלפני המלחמה נקבעו כמות והרכב הכוחות הסובייטיים בצורה מדויקת יחסית על ידי הפיקוד הגרמני, הרי שלכשלי תכנון חמורים יש לשייך את ההערכה השגויה של יכולת ברית המועצות להקים ולחמש יחידות חדשות של צבא היבשה. לחודש השלישי של המלחמה ציפו הגרמנים לפגוש לא יותר מ-40 דיוויזיות סובייטיות חדשות. בפועל, ההנהגה הסובייטית שלחה לחזית במהלך קיץ 1941 בלבד 324 דיוויזיות חדשות (בנוסף ל-222 הדיוויזיות שהיו פרוסות קודם לכן), כלומר בנקודה זו המודיעין הגרמני שגה קשות.

כבר במהלך משחקי מלחמה שערך המטה הכללי הגרמני, התברר כי הכוחות הקיימים לא יספיקו. מצב חמור במיוחד התפתח בגזרת העתודות. למעשה, את "המסע למזרח" נדרשו הגרמנים לנצח באמצעות דרג אסטרטגי אחד בלבד של כוחות. במשחקי המלחמה נקבע כי עם התפתחות הפעולות בזירה, "המתרחבת מזרחה בדומה למשפך", הכוחות הגרמניים לא יספיקו אם לא יוענק תבוסה מכרעת לרוסים לפני קו קייב–מינסק–אגם פודו. מסקנה נוספת הייתה שעתודת כוח האדם של הוורמאכט מונה 400 אלף איש בלבד, כלומר יכולה לכסות אבידות רק עד הסתיו. משמעות הדבר הייתה שהמבצע חייב להימשך לא יותר משלושה חודשים.

בינתיים, בקו הנהרות דנייפר–דווינה המערבית המתין לוורמאכט הדרג האסטרטגי השני של הכוחות הסובייטיים, ומאחוריו התרכז הדרג השלישי. שלב חיוני בשיבוש תכנית "ברברוסה" היה קרב סמולנסק, שבו בלמו הכוחות הסובייטיים, למרות אבידות קשות, את התקדמות האויב מזרחה. שיתוף הפעולה בין קבוצות הארמיות הגרמניות הסתבך מכיוון שהן תקפו בצירים מתפצלים – לנינגרד, מוסקבה וקייב. בשל כך נאלץ הפיקוד הגרמני לנהל מבצעים מקומיים להגנת האגפים של קבוצת המחץ המרכזית. מבצעים אלו, אף שהיו מוצלחים, הובילו לאובדן זמן ולשחיקת המנועים של כלי הרכב המשוריינים ביחידות הממוכנות. כבר באוגוסט עלתה שאלת העדפת המטרות: לנינגרד, מוסקבה או רוסטוב על הדון. כאשר מטרות אלו סתרו זו את זו, התפתח משבר פיקוד ברייך.

היעדים שהוצבו לקבוצות הארמיות לא הושגו: קבוצת "צפון" לא הצליחה לכבוש את לנינגרד; קבוצת "דרום" לא הצליחה לבצע איגוף עמוק באגפה השמאלי (הארמיות ה-6 וה-17) ולהשמיד את עיקר כוחות האויב בגדה הימנית של אוקראינה בלוחות הזמנים שנקבעו, וכתוצאה מכך הצליחו כוחות החזית הדרום-מערבית והדרומית לסגת לדנייפר ולהתבסס. בהמשך, התפנית של עיקר כוחות קבוצת "מרכז" ממוסקבה הובילה לאובדן זמן ויוזמה אסטרטגית. בסתיו 1941 ניסה הפיקוד הגרמני למצוא מוצא מהמשבר בקרב על מוסקבה – מבצע "טייפון".

ההיסטוריון האוסטרלי דייוויד סטיינל מוכיח בעבודותיו כי הוורמאכט עקרונית לא היה מסוגל לנצח במלחמות בקנה מידה הדומה לזה שהתפתח בחזית הגרמנית-סובייטית. גם אם היחידות הגרמניות היו מתקדמות לעומק שטח האויב בקצב מהיר עוד יותר, התוצאה הייתה זהה: הצבא הגרמני ומערכי העורף התומכים בו לא היו מסוגלים "לעכל" מסה כזו של שטחים, בני אדם ומשאבים. לדעת סטיינל, במובן האסטרטגי הוורמאכט הפסיד במלחמה כבר בשלהי קיץ 1941, עם תחילת הקרב על קייב. כמובן, הצלחות החודשים הראשונים העניקו לגרמנים יתרונות מסוימים, אך ככלל הם לא יכלו לשלוט ביעילות בשטחים כה עצומים. סיכוי קטן לנצח, שניתן לגרמנים במחצית השנייה של יולי והיה קשור להתלבטויות של יפן בנוגע לכניסה למלחמה, הוחמץ על ידם: הנהגת הרייך לא הצליחה להפעיל את הלחץ הנדרש על טוקיו. כל השאר, כפי שסבור ההיסטוריון, היה רק שאלה של זמן.

המערכה של שנת 1941 הסתיימה בסופו של דבר בכישלון טקטי של הכוחות הגרמניים בגזרה המרכזית של החזית ליד מוסקבה, באגף הצפוני ליד טיכווין ובאגף הדרומי ליד רוסטוב.

לפי מקורות גרמניים, מ-22 ביוני ועד 13 באוגוסט 1941 איבדה החזית המזרחית כולה בהרוגים: 3,714 קצינים נאצים, 76,389 חיילים ומש"קים. מספר הפצועים עמד על 9,161 קצינים ו-264,975 מש"קים וחיילים. בסיכום, מדובר ב-10 אחוזים בדיוק מצבת כוחות החזית המזרחית (לפי מחקרו של ו' האופט, "קרבות קבוצת ארמיות מרכז"). על פי הערכת משקיפים צבאיים אמריקנים, האבידות הגרמניות עד ל-11 בדצמבר 1941 עמדו על כ-1.3 מיליון הרוגים.

התנגשות הענקים

מבצע ברברוסה היה המבצע הצבאי הגדול ביותר בהיסטוריה: יותר כוחות, טנקים, תותחים וכלי טיס נפרסו בו מאשר בכל מתקפה אחרת. הפלישה פתחה את החזית המזרחית, זירת הלחימה הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה, שחזתה בעימותים בעלי עוצמת אלימות והרס חסרי תקדים במשך ארבע שנים והביאה למותם של למעלה מ-26 מיליון סובייטים, כולל כ-8.6 מיליון חיילי הצבא האדום. יותר אנשים נהרגו בלחימה בחזית המזרחית מאשר בכל שאר הקרבות בעולם כולו במהלך מלחמת העולם השנייה. הנזק הן לכלכלה והן לחבל הארץ היה עצום, כאשר כ-1,710 ערים סובייטיות ו-70,000 כפרים נחרבו כליל.

אבל ברברוסה והתבוסה הגרמנית שבאה בעקבותיה שינו את המפה הפוליטית של אירופה, וחילקו אותה לגוש מזרחי ומערבי. הוואקום הפוליטי שנותר בחצי המזרחי של היבשת התמלא על ידי ברית המועצות, כאשר סטלין הבטיח את שלל השטחים שכבש בשנים 1944–1945 וביסס בבטחה את הצבא האדום בבולגריה, רומניה, הונגריה, פולין, צ'כוסלובקיה ובמזרח גרמניה. החשש של סטלין מהתעוררות מחודשת של העוצמה הגרמנית וחוסר האמון שלו בבעלות בריתו לשעבר תרמו ליוזמות פאן-סלאביות סובייטיות ולברית שבאה בעקבותיהן בין המדינות הסלאביות.

ההיסטוריונים דייוויד גלאנץ וג'ונתן האוס טוענים כי ברברוסה השפיעה לא רק על סטלין אלא גם על המנהיגים הסובייטים שבאו בעקבותיו. המלחמה ההיא "צבעה" את תפיסתם האסטרטגית במשך "ארבעת העשורים הבאים". כך, הסובייטים יזמו את הקמתה של "מערכת מורכבת של מדינות חיץ ומדינות חסות, שנועדה לבודד את ברית המועצות מפני כל מתקפה עתידית אפשרית". במלחמה הקרה שהתפתחה בעקבותיה, מזרח אירופה הפכה לאזור השפעה סובייטי, ואילו מערב אירופה התיישרה לצד ארצות הברית.

יותר משלושה מיליון וחצי חיילים גרמנים ובעלי בריתם (קרואטים, פיניים, רומנים, הונגרים, איטלקים ואף ספרדים) חצו את הגבול לתוך ברית המועצות. כוחות הציר צוידו במספר אסטרונומי של 3,600 טנקים, 600,000 כלים ממונעים, 7,000 קני ארטילריה, 2,500 מטוסים ו-625,00 סוסים. כאשר מולם התייצבו הכוחות המזוינים הסובייטים, שהחזיקו ב-14,000 טנקים, 34,000 תותחים ויותר מ-8,000 מטוסים.

העולם עמד בפתחה של המלחמה הגדולה ביותר בכל הזמנים, דו-קרב בין שני מנהיגים אכזריים ונמהרים שהותיר אחריו מציאות שאיש לא יכול היה לדמיין.

הצלחת הגרמנים בשלבים הראשונים של מבצע ברברוסה הייתה אסון של ממש בראש ובראשונה עבור הקהילות היהודיות בשטחים שנכבשו. תהליך ההשמדה המתוכנן והשיטתי צבר כעת תאוצה מזעזעת עם כיבוש שטחי הענק במזרח אירופה, שם התגוררו קהילות יהודיות רבות.

זיכרון האירועים הללו ממשיך להדהד. ימי הקיץ הארוכים של 1941 נותרו עדות לאופן שבו קונספציות, פחד מהנהגה וסירוב להביט במציאות העירומה עלולים להמיט חורבן על מיליונים.

מבצע "ברברוסה" נותר עד היום גלעד היסטורי למחיר הדמים הנורא של המלחמה הטוטאלית. הכישלון הגרמני להשיג הכרעה מהירה, לצד החורבן המוחלט שזרע, לא רק שחרץ את גורלו של הרייך השלישי לשקיעה איטית במזרח, אלא עיצב מחדש את המפה הפוליטית של העולם כולו במחצית השנייה של המאה ה-20.

חומר מעשיר לקריאה

החזית המזרחית בכלל, ומבצע ברברוסה בפרט, זכו למחקרים ענפים שתורגמו או נכתבו במקור בעברית. להלן הספרים והמקורות המרכזיים והמומלצים ביותר:

• אנטוני ביוור, ״מלחמת העולם השנייה״ (הוצאת ידיעות ספרים, 2014), כולל פרקים נרחבים, מרתקים ומפורטים מאוד על שלבי התכנון, הפלישה של ברברוסה, הכשלים הלוגיסטיים והאכזריות המשולבת של הלחימה והשואה במזרח ששימשו לכתיבת הכתבה.
• ריצ'רד אוברי, ״המלחמה של רוסיה״ (בהוצאת דביר, 2001) הוא אחד הספרים הטובים ביותר בעברית המתמקד ספציפית בחזית המזרחית. הוא מנתח כיצד הצליח המשטר הסובייטי לשרוד את המכה הראשונית של ברברוסה, לגייס את האוכלוסייה ולהפוך את הקערה על פיה.
• איאן קרשו, ״הכרעות גורליות: עשר ההחלטות ששינו את העולם 1940–1941״ (בהוצאת עם עובד, 2009) הוא ספר חובה המקדיש פרקים שלמים להחלטה המגלומנית של היטלר לפלוש לברית המועצות, לצד ניתוח השגיאות וההכחשה של סטלין ערב הפלישה.
• אלכסנדר וורט, ״רוסיה במלחמה 1941–1945״ (הוצאת מערכות, 1968, שני כרכים) היא קלאסיקה היסטורית. וורט היה עיתונאי בריטי ששהה בברית המועצות בזמן המלחמה. הספר משלב תיעוד היסטורי יחד עם עדויות חיות של אזרחים וחיילים סובייטים מימי הפלישה.
• עומר ברטוב, ״צבא היטלר: חיילים, נאצים ומלחמה ברייך השלישי״ (הוצאת דביר, 1998). פרופסור ברטוב מנתח בספר זה את פראות הלחימה בחזית המזרחית ומוכיח כי הוורמאכט (הצבא הגרמני הסדיר) היה שותף מלא לפשעי המלחמה ולהשמדת היהודים, ולא רק האס-אס.
• כריסטופר בראונינג, ״אנשים רגילים: גדוד מילואים 101 של משטרת הסדר הגרמנית בפולין״ (הוצאת ידיעות אחרונות, 2004). הספר אמנם מתמקד בפולין, אך שופך אור ישיר על אותה דינמיקה שהתרחשה במבצע ברברוסה: כיצד אנשים מהשורה הפכו לרוצחים המוניים במסגרת "הצעדים הנלווים" לפלישה במזרח.
• היינץ גודריאן, ״מפקד טנקים״ (הוצאת מערכות, 1984) הוא ספר זכרונות של מפקד קבוצת השריון השנייה הגרמנית, שמוביל את הפלישה במרכז. הוא מפרט על ההצלחות הטקטיות, הבוץ, והוויכוחים המרים שלו עם היטלר לגבי התפנית ממוסקבה לקייב. תורגם בהוצאת מערכות של משרד הביטחון.
  אלברט קסלרינג, ״דפי זכרון״ (הוצאת מערכות, 1952) הוא ספר זכרונות של מפקד צי האוויר השני הגרמני שסיפק את הסיוע האווירי לקבוצת ארמיות "מרכז" במהלך ברברוסה.

חומר מעשיר לצפייה

הפלישה הגרמנית לברית המועצות היא נושא מרכזי בקולנוע ובטלוויזיה, במיוחד בהפקות רוסיות/סובייטיות ודוקומנטריות מערביות. הנה כמה מההפקות המוכרות והחשובות ביותר שכדאי להכיר.

אחת ההפקות המסקרנות על יום הפלישה היא הסרט רוסי "מצודת ברסט" משנת 2010. זהו סרט היסטורי בהפקה משותפת של בלארוסי ורוסיה שמציג את ההגנה העיקשת על מצודת ברסט. המצודה, ששכנה ממש על קו הגבול, הייתה אחד היעדים הראשונים שנפגעו ב-22 ביוני 1941. הסרט זוכה להערכה רבה בזכות הריאליזם הבוטה שלו והדיוק ההיסטורי בנוגע לימיה הראשונים של הפלישה.

״המשמר האלמותי״ משנת 1956 הוא סרט סובייטי קלאסי בשחור-לבן שהיה הראשון לעסוק בהרחבה בהגנה על מצודת ברסט בימים הראשונים של ברברוסה. הוא נחשב לאביו הרוחני של הסרט "מצודת ברסט" מ-2010.

״המלחמה הבלתי נודעת״ משנת 1978 הוא פרויקט תיעודי היסטורי בן 20 פרקים, שהיה שיתוף פעולה יוצא דופן בין אולפנים אמריקאיים וסובייטיים במהלך המלחמה הקרה. את הסדרה מנחה ומקריין השחקן ברט לנקסטר והיא מבוססת על מיליוני מטרים של סרטי ארכיון שצילמו צלמים צבאיים סובייטים ממש מיומה הראשון של הפלישה ב-22 ביוני 1941. פרקיה הראשונים מוקדשים כולם לברברוסה ולקרב על מוסקבה.

״סערה סובייטית: המלחמה במזרח״ היא סדרה דוקומנטרית רוסית משנת 2011 (ששודרה גם בערוצי ההיסטוריה במערב) המשלבת שחזורים ברמה גבוהה, אנימציית תלת-ממד של תנועות כוחות ופרשנות אסטרטגית. הפרקים הראשונים מתארים לפרטי פרטים את "הסוואת" המבצע, הפתעת הפיקוד הסובייטי וקרבות הכיתור האדירים של קיץ 1941.

״עולם במלחמה״ היא סדרה תיעודית בריטית של רשת BBC/Thames על מלחמת העולם השנייה משנת 1971. הפרק החמישי בסדרה, הנקרא Barbarossa (1941–1943), נחשב עד היום לאחד המסמכים הדוקומנטריים הטובים ביותר שנרשמו על הנושא, והוא כולל ראיונות נדירים עם ניצולים, גנרלים משני הצדדים ואפילו עם פקידים בכירים ברייך השלישי (כמו אלברט שפר).

״הם לחמו למען המולדת״ משנת 1975 היא יצירת מופת סובייטית בבימויו של סרגיי בונדארצ'וק. הסרט מתמקד בקיץ המר של שנת 1942, ומציג את קרבות הנסיגה הקשים והשחיקה האיטית של יחידת חיל רגלים סובייטית בעקבות התמוטטות קווי ההגנה של ברברוסה.

״אויב בשער״ משנת 2001 היא הפקה הוליוודית (בכיכובם של ג'וד לאו ואד האריס). למרות שהסרט מתמקד בדו-קרב הצלפים בקרב סטלינגרד (שהיה השלב הבא לאחר בלימת ברברוסה), חצי השעה הראשונה שלו ממחישה היטב את הכאוס, החוסר בציוד וההסתערות ההמונית של הצבא האדום מול מכונת המלחמה הגרמנית במזרח.

״צא וראה״ משנת 1985 הוא יצירת מופת סובייטית בבימויו של אלם קלימוב שנחשבת בעיני רבים לאחד הסרטים האנטי-מלחמתיים העוצמתיים ביותר שנוצרו אי פעם. הסרט מתרחש בבלארוס תחת הכיבוש הגרמני (1943) ומציג באופן חזותי מטלטל את הזוועות ומעשי הטבח שהתרחשו כתוצאה ישירה ממבצע ברברוסה.

״שטעטל״ משנת 2023 הוא סרט דרמה אוקראיני שבוחן את חיי היומיום בכפר יהודי (שטעטל) במערב אוקראינה ערב הפלישה הנאצית ומספקת מבט נוגע ללב על רגעי השקט האחרונים, ממש לפני שפרצה הסערה של מבצע ברברוסה.

״דור מלחמה״ משנת 2013 היא מיני-סדרה גרמנית עטורת שבחים העוקבת אחר חייהם של חמישה חברים גרמנים צעירים בין השנים 1941 ל-1945. הסיפור נפתח מיד עם תחילתו של מבצע ברברוסה, ומפרט את המדרון המוסרי ואת החוויות שעברו החיילים בחזית המזרחית.

״מבצע ברברוסה: בלב המאפליה״ משנת 2024 היא מיני-סדרה דוקומנטרית צרפתית המפרקת לגורמים את התכנון, הביצוע והחורבן הראשוני שזרעה פלישת הפתע המסיבית של היטלר.

״מלחמת העולם השנייה: מבצע ברברוסה״ משנת 2019 היא סדרה דוקומנטרית היסטורית מקיפה שמחלקת את ציר הזמן לעונת הקיץ ועונת החורף ותוך כדי כך עושה שימוש נרחב בצילומי חובבים ובספרי יומן אישיים שנחשפו הן מהצד הגרמני והן מהצד הסובייטי.

״מבצע ברברוסה״ משנת 2004 הוא סרט דוקומנטרי מעמיק המספק סקירה אסטרטגית מצוינת של הפלישה, ומציג נקודות מבט וקטעי ארכיון משני צידי המערכה העקובה מדם והיקרה הזו.

ההיסטוריה, כך נדמה, היא רצף של טעויות אנושיות קטלניות, אשר סטלין הפך לאמנות גבוהה של ממש. אם רצונכם להמשיך ולצלול אל תהומות הנשייה והקונספציות שקרסו, תירשמו לניוזלטר שלנו או שתפו את הכתבה. כדי שהקונספציה ההיא תיזכר לדורות.