ויליאם וולאס, האביר הסקוטי שהנהיג את המאבק לעצמאות ארצו, הפך מסמל צבאי לתופעה היסטורית ותרבותית שחרגה הרבה מעבר לגבולות הממלכה של המאה ה-13.

ויליאם וולאס זכור כמי שהתייצב בראש המאבק המזוין בשלטון האנגלי, שהפך לדמות המרכזית במלחמה הראשונה לעצמאות סקוטלנד. סיפור חייו, מהקרבות ההירואיים על גשרי אבן ועד להוצאה להורג האכזרית בלונדון, נצרב בזיכרון הקיבוצי כסיפור של מנהיגות, בגידה והקרבה למען החירות.

שורשים בערפל ההיסטוריה

ויליאם וולאס (בגאלית סקוטית: Uilleam Uallas; בצרפתית נורמנית: William le Waleys) נולד בסביבות שנת 1270. הוא היה חבר באצולה הזוטרה, אולם פרטים מעטים בלבד ידועים על תולדות משפחתו או על הוריו באופן ודאי. חותמו האישי של ויליאם וולאס, שנמצא על מכתב שנשלח לעיר ההנזית ליבק בשנת 1297, מציין את שם אביו כאלן וולאס. ייתכן כי אלן וולאס זה הוא אותו אדם המופיע ברשימות "Ragman Rolls" משנת 1296 כחוכר כתר באיירשייר, אך אין לכך אישור נוסף. קיימות השערות כי אותו אלן החזיק באחוזת אלרסלי, סמוך לקילמרנוק שבאיירשייר, ואם אכן כך הדבר, ייתכן שזוהי נקודת הולדתו של ויליאם, אף שאין תיעוד למשפחת וולאס במקום זה באמצע המאה ה-13.

הפואמה האפית של "בלינד הארי" (הארי העיוור), שנכתבה בסוף המאה ה-15, מציעה אב אחר לוויליאם בשם סר מלקולם מאלדרסלי, הממוקמת ברנפרושייר, טענה שהולידה השערה נוספת בנוגע למקום הולדתו. חרף היעדר ראיות בנות התקופה המקשרות אותו לאחד מהמקומות הללו, לשני האזורים היו קשרים עם משפחת וולאס הרחבה יותר. רשומות מראות כי חברים מוקדמים במשפחה החזיקו אחוזות בריקרטון, טארבולטון, אוצ'ינקרויב שבקייל וסטנטון שבמזרח לותיאן, והיו וסאלים של ג'יימס סטיוארט, הסטיוארד הגבוה החמישי של סקוטלנד, שכן אדמותיהם נפלו תחת תחום שיפוטו. על אף טענות כי אחיו של וולאס, מלקולם וג'ון, ידועים ממקורות אחרים, חסרות ראיות שניתן לאמת בדבר הקשר המשפחתי בין ג'ון לבין ויליאם.

משבר פוליטי ומלחמות עצמאות

אולי יעניין אתכם גם

קנוט הגדול: הקיסר הוויקינגי האחרון?

מקסימיליאן דה רובספייר: בין אידיאולוגיה לטרור

סבסטיאן הקדוש: מחייל במשמר הקיסרי לקדוש נוצרי

היפאטיה: הפילוסופית האחרונה של אלכסנדריה

ז'אן ד'ארק: הנערה ששינתה את פני ההיסטוריה של צרפת

אליזבת הראשונה: מלכלוכית למלכה

במהלך התבגרותו של ויליאם וולאס, מלך סקוטלנד היה אלכסנדר השלישי, שתקופת מלכותו התאפיינה ביציבות כלכלית ושלום. ב-19 במרץ 1286 הלך המלך לעולמו לאחר שנפל מסוסו. יורשת העצר הייתה נכדתו של אלכסנדר, מרגרט, "העלמה מנורווגיה". מכיוון שהייתה ילדה ששהתה בנורווגיה, הקימו הלורדים הסקוטיים ממשלת אפוטרופוסים. מרגרט חלתה במהלך ההפלגה לסקוטלנד ומתה באורקני בסוף ספטמבר 1290. היעדר יורש ברור הוביל לתקופה המכונה "הסיבה הגדולה", שבה שלוש-עשרה מועמדים הציגו תביעות לכתר, כשהבולטים והאמינים שבהם היו ג'ון בליול ורוברט ברוס, סבו של המונרך לעתיד, רוברט דה ברוס.

כאשר סקוטלנד עמדה בפני מלחמת אזרחים, הוזמן מלך אנגליה אדוארד הראשון על ידי האצולה הסקוטית לבוררות. בטרם החל התהליך, דרש אדוארד מכל המתמודדים להכיר בו כ"לורד עליון" של סקוטלנד. בתחילת נובמבר 1292, בבית דין פאודלי גדול שנערך בטירה בברוויק-אפון-טוויד, ניתן פסק הדין לטובת ג'ון בליול, בהתבסס על היותו בעל התביעה החזקה ביותר מבחינה משפטית לפי זכות הבכורה הגנאלוגית, גם אם לא לפי קרבת דם. אדוארד החל לערער את סמכותו של ג'ון בליול, התייחס לסקוטלנד כמדינה וסאלית פאודלית ודרש ציות וסיוע צבאי במלחמתו נגד צרפת.

הסקוטים מאסו במלך שלהם, ובמקומו הוקמה "מועצת השנים-עשר" ביולי 1295 בסטירלינג, פאנל של אפוטרופוסים חדשים שכרתו ברית סיוע הדדי עם צרפת, הידועה לימים כ"ברית העתיקה" (Auld Alliance). בתגובה, אדוארד הראשון פלש לסקוטלנד, כבש את ברוויק-אפון-טוויד והחל במלחמות העצמאות של סקוטלנד. לאחר תבוסת הסקוטים בדאנבר ב-27 באפריל 1296, אילץ אדוארד את ג'ון בליול להתפטר בסטראקאת'רו ליד מונטרוז ב-10 ביולי 1296, שם נתלשו סמלי סקוטלנד מעל גלימתו, מה שהעניק לו את הכינוי "Toom Tabard" (גלימה ריקה).

תחילת המרד וקרב גשר סטירלינג

הפעולה הראשונה הידועה בוודאות של ויליאם וולאס הייתה הריגתו של ויליאם דה הסלריג, השריף האנגלי הגבוה של לאנארק, במאי 1297. הוא הצטרף לוויליאם הארדי, לורד דאגלס, והם פשטו על סקון. בעוד המרד התפשט, האצילים נכנעו לאנגלים באירוויין ביולי, אך וולאס ואנדרו מוריי סירבו להיכנע והמשיכו בלחימה. וולאס השתמש ביער אטריק כבסיס לפשיטות ואף תקף את ארמונו של הבישוף וישארט באנקרם. באזור ספטמבר 1297, וולאס ואנדרו מוריי איחדו כוחות בטרם קרב גשר סטירלינג.

ב־11 בספטמבר 1297, צבא בפיקודם המשותף של וולאס ומוריי נחל ניצחון בקרב גשר סטירלינג. אף שהיו בנחיתות מספרית, הסקוטים הביסו את הצבא האנגלי. צבאו של הרוזן השישי מסארי, שכלל 3,000 פרשים ו-8,000 עד 10,000 רגלים, חווה אסון בעת שחצו לצד הצפוני של הנהר. רוחבו הצר של הגשר מנע מהם לחצות יחד, והסקוטים המתינו עד שמחצית הכוח האנגלי חצה ואז תקפו בעוצמה. ה"שילטרונים" (מערכי חניתות) הסקוטיים הדפו את הרגלים האנגלים לתוך הפרשים שלהם, הגשר קרס תחת העומס, ורבים טבעו. יו דה קרסינגהאם, גזברו של אדוארד בסקוטלנד, נהרג בקרב, ועל פי ה"לנרקרוסט כרוניקל", וולאס הורה להפשיט את עורו כדי להכין רצועה לחרבו.

לאחר הניצחון, מונו וולאס ומוריי ל"אפוטרופוסים של ממלכת סקוטלנד" בשם המלך ג'ון בליול. מוריי מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן, בסוף 1297. וולאס פתח בפלישה לצפון אנגליה, נכנס לנורת'מברלנד, שרף מאות כפרים והעמיק עד לקוקרמות' בטרם חזר עמוס בשלל. בסוף שנת 1297, בטקס שנערך ב"קירק או דה פורסט" בסלקירק, הוענק לוולאס תואר אבירות על ידי אחד משלושת הרוזנים הסקוטיים: קאריק (רוברט דה ברוס), סטרת'ארן או לנוקס.

קרב פאלקירק וסופו של המרד

באפריל 1298 הורה אדוארד על פלישה שנייה. הוא פיקד על כ-25,781 רגלים, מתוכם למעלה ממחצית וולשים, וכ-1,500 פרשים. הסקוטים השתמשו בטקטיקות השהיה ופינוי, אך ביולי אדוארד קיבל מודיעין על מיקומם בפאלקירק ויצא למתקפה. וולאס סידר את לוחמיו בארבעה שילטרונים, מערכי הגנה מעגליים מוקפים יתדות עץ. האנגלים השתמשו בקשתים וולשים שהכריעו את הקרב; הם נסוגו, פרצו את מערכי השילטרון וגרמו לאבדות כבדות. וולאס נמלט, אך המוניטין הצבאי שלו נפגע. בספטמבר 1298 התפטר וולאס מתפקיד האפוטרופוס לטובת רוברט דה ברוס וג'ון קומין.

לאחר 1298 נעלמו עקבותיו במידת מה, אך ישנן עדויות על שליחותו לחצרו של מלך צרפת, פיליפ הרביעי, כדי לבקש סיוע. מכתב מהמלך הצרפתי לשליחיו ברומא ב-7 בנובמבר 1300 אף מורה להם לסייע ל"סר ויליאם". בשנת 1304 שב וולאס לסקוטלנד והיה מעורב בהתכתשויות בהאפריו וארנסייד.

ב-5 באוגוסט 1305, הסגיר האביר הסקוטי ג'ון דה מנטית' את וולאס לידי החיילים האנגלים ברוברויסטון, ליד גלאזגו. וולאס הובא ללונדון ונשפט בווסטמינסטר הול באשמת בגידה ומעשי זוועה נגד אזרחים. ב-23 באוגוסט 1305 הוצא להורג באכזריות: הוא נתלה, גופו בותק, איבריו נכרתו והוא נערף. ראשו הוצב על גשר לונדון, וחלקי גופתו הוצגו בערים שונות כאזהרה.

המורשת של וולאס חיה עד היום. החל מהאנדרטה שהוקמה ב-1869 ליד גשר סטירלינג ועד לתיאורו בספרות ובקולנוע, וולאס נותר סמל למאבק בחופש. הוא הפך לגיבור האפוס של "בלינד הארי", ליצירות של ג'יין פורטר וסר וולטר סקוט, ולמושא הסרט זוכה האוסקר "לב אמיץ". הזיכרון ההיסטורי שלו מוסיף להדהד בלוחות הזיכרון ובציווי לחופש שנחרט בזיכרון הלאומי הסקוטי.

חומר מעשיר לקריאה

"The Wallace" מאת בלינד הארי (הארי העיוור) מסוף המאה ה-15. יצירה זו היא אבן הפינה של המיתוס סביב וולאס. מדובר בפואמה ביוגרפית ארוכה שנכתבה כ-150 שנה לאחר מותו. בלינד הארי עיצב את וולאס כגיבור רומנטי, פטריוט בלתי מתפשר ולוחם עשוי ללא חת. אף שהפואמה מתבססת על אירועים אמיתיים כמו קרבות סטירלינג ופאלקירק, היא כוללת אלמנטים בדיוניים רבים – החל מתיאורים מוגזמים של כוחו הפיזי (טענות שהוא היה בגובה של מעל שני מטרים) ועד לסיפורים על מותו של השריף מלאנארק כנקמה על רצח אשתו. היצירה שימשה ככלי תעמולה נגד האנגלים והפכה למקור העיקרי לסיפורי עם סקוטיים על וולאס.

"Scotichronicon" מאת וולטר באואר – אמצע המאה ה-15. באואר היה כרוניקן סקוטי שהעניק לוולאס לראשונה את מעמד "הגיבור ההומרי" של סקוטלנד. בעוד שכרוניקנים קודמים תיארו את וולאס כדמות מורכבת של מנהיג צבאי, באואר בחר להאדיר אותו כגיבור טראגי ואדם מהעם. כתביו של באואר הם מהמקורות המוקדמים ביותר שהחלו להפוך את המציאות ההיסטורית לאגדה לאומית, תוך דגש על הערכים הפטריוטיים של וולאס.

"The Scottish Chiefs" מאת ג'יין פורטר – 1810. רומן היסטורי זה, מהראשונים מסוגו, העניק לוולאס נופך של גיבור רומנטי ומיוסר המעורר הערצה. פורטר אמנם חטאה בדיוק היסטורי רב, אך היא הצליחה ללכוד את רוח ההתנגדות הסקוטית. הספר תרם רבות לפרסומו של וולאס מחוץ לגבולות סקוטלנד במאה ה-19 והציג אותו כדמות אידיאלית של אביר ללא חת הנאבק למען חירות עמו וצדק חברתי.

"Tales of a Grandfather" מאת סר וולטר סקוט – 1828. סר וולטר סקוט, מהסופרים הסקוטיים החשובים בהיסטוריה, הקדיש פרק משמעותי בסדרת הסיפורים שלו על ההיסטוריה של סקוטלנד לויליאם וולאס. הגישה של סקוט הייתה מאוזנת יותר והשתדלה לשלב בין האגדות העממיות לבין העובדות ההיסטוריות הידועות. ספרו של סקוט נחשב לטקסט מכונן שהנגיש את דמותו של וולאס לדורות של קוראים צעירים ומבוגרים כאחד, תוך שימור הערכת כבוד לגיבור הלאומי.

"In Freedom's Cause: A Story of Wallace and Bruce" מאת ג. א. הנטי – 1885**. הנטי, סופר הרפתקאות פופולרי מהתקופה הוויקטוריאנית, כתב ספר המיועד לבני נוער. הוא שלב דמויות דמיוניות (כמו הנער ארצ'י פורבס) בתוך האירועים ההיסטוריים של מלחמות העצמאות. הספר מציג את וולאס ואת רוברט דה ברוס כשותפים לדרך (למרות המורכבות ההיסטורית ביניהם) ומדגיש ערכים של הקרבה וגבורה, תוך הפיכת האירועים ההיסטוריים לסיפור הרפתקאות סוחף.

"The Wallace" מאת נייג'ל טרנטר – 1975. טרנטר נחשב לאחד מבכירי כותבי הרומנים ההיסטוריים על סקוטלנד. בספרו זה, הוא ניסה להתרחק מהמיתולוגיה שהעמיסו עליו משוררים וסופרים לאורך השנים, ולהציג גרסה ריאליסטית, מפוכחת ואמינה יותר של וולאס. הספר מתמקד במוטיבציות הפוליטיות והאישיות של וולאס, תוך ניסיון לדייק בתיאור הנסיבות הקשות של התקופה.

"The Temple and the Stone" מאת קתרין קורץ ודבורה טרנר האריס – 1998. יצירה זו מייצגת את הז'אנר של היסטוריה אלטרנטיבית ופנטזיה. הספר מחבר בין וולאס לבין מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים), תוך יצירת מיתוס על מעורבות מיסטית של המסדר במאבק הסקוטי. זהו דוגמה לאופן שבו דמותו של וולאס ממשיכה לעבור פרשנויות מודרניות, לעיתים דרך חיבור לתאוריות קונספירציה או מיתוסים על סדרים עתיקים.

חומר מעשיר לצפייה

הסרט ״לב אמיץ״ "Braveheart") משנת 1995, שביים וכיכב מל גיבסון (1995) הוא אולי הגורם המרכזי ביותר בפרסום דמותו של וולאס בעולם המודרני. אף שהסרט נהנה מהצלחה ביקורתית וקופתית עצומה, הוא ספג ביקורת חריפה על אי-דיוקים היסטוריים קיצוניים. כך למשל, בקרב סטירלינג בסרט אין גשר, מה שמבטל את האלמנט הטקטי הקריטי ביותר בקרב האמיתי. בנוסף, הדמויות בסרט לובשות קילטים (חצאיות סקוטיות), שהפכו לנפוצות רק מאות שנים לאחר מותו של וולאס. והחלק הכי חשוב הוא שהקשר בין וולאס לנסיכה איזבלה מצרפת הוא בדיה מוחלטת, שכן היא הייתה ילדה קטנה בזמן מותו. עם זאת, הסרט הפך את וולאס לאייקון גלובלי של "חירות", למרות הקרבת המורכבות הפוליטית של המרד הסקוטי לטובת דרמה הוליוודית.

מלחמתו של רוברט דה ברוס ("Outlaw King") שביים דייוויד מקנזי, הוא סרט משנת 2018, שאומנם מתמקד בדמותו של רוברט דה ברוס, אך דמותו של וולאס נוכחת בו כמרכיב המניע את המרד של ברוס. בניגוד ל"לב אמיץ", הסרט הזה נחשב למהימן יותר מבחינה היסטורית, בייחוד עם תיאור התלבושות, השפה והאווירה שמשקפים טוב יותר את המציאות של המאה ה-14. כמו גם הצגת ההוצאה להורג של וולאס כזרז פוליטי שגרם לברוס להבין שאין דרך חזרה מהמרד נגד אנגליה. בנוסף, הסרט מראה את ההשלכות המזוויעות של הענישה האנגלית (כמו הצגת חלקי גופו של וולאס) בצורה המעוגנת בעובדות היסטוריות.

ההיסטוריה טומנת בחובה אינספור קולות שטרם נשמעו ומיתוסים שראויים לבדיקה חוזרת. אל תתנו למסעות ההיסטוריים הבאים לחמוק מכם – הירשמו לניוזלטר של HistoryIsTold.com והיו הראשונים להיחשף למחקרים החדשים, לניתוחים המרתקים ולסיפורים שמשנים את הדרך שבה אנו מבינים את העבר.