תאמל״ק לי
פעם, הקלדת "www" בתחילת כתובת אינטרנט (URL) הייתה פעולה אוטומטית כמו נשימה. ובכל זאת, בימינו, רובנו ניגשים ישירות ל-"historyistold.com" מבלי לטרוח עם שלוש האותיות שפעם הגדירו את האינטרנט.
אבל האם תהיתם פעם מדוע האותיות האלה היו שם מלכתחילה, ומתי בדיוק הן הפכו לאופציונליות? בואו נחפור בארכיאולוגיה של הרשת המוקדמת ונתחקה אחר האופן שבו הקידומת הנפוצה הזו הפכה מלהיות חיונית למיושנת.
אז לאן זה נעלם?
זה אולי יזעזע אתכם לגלות שהקידומת "www." למעשה מעולם לא הייתה באמת תכונה מרכזית או הכרח בכלל. כדי להבין מדוע, עלינו רק לחשוב על האתר הראשון, שנוצר על ידי טים ברנרס-לי ב-CERN בשנת 1990. האתר, שרץ על תחנת עבודה NeXT ששימשה כשרת, היה נגיש בכתובת אינטרנט פשוטה: "http//info.cern.ch/" ללא כל צורך ב-WWW. ברנרס-לי המציא את הרשת הכלל עולמית (World Wide Web) וקרא לה כך, אך הוא לא כלל את הקידומת בכתובת האינטרנט שלו בכלל. אז מאיפה היא הגיעה?
כפי שמתברר, הקידומת www נוצרה בעיקר בשל מגמות שהיו רווחות באינטרנט אז. זה הפך למקובל להפריד בין שירותים שונים בדומיין באמצעות תת-דומיינים (subdomains). לדוגמה, לחברה עשויה להיות גישת FTP בכתובת http://ftp.company.com, בעוד ששרת ה-SMTP יהיה נגיש דרך תת-הדומיין smtp.company.com. כך, כאשר הגיע הזמן להקים שרת להפעלת דף אינטרנט של ה-World Wide Web, מנהלי רשתות פעלו על פי המוסכמה הקיימת. לכן, הם היו שמים את שרת ה-WWW על תת-הדומיין www. ויוצרים את http://www.company.com. זה הפך במהרה לנוהג סטנדרטי, ותוך זמן קצר, הציבור הרחב ציפה לכך כשהצטרף לאינטרנט בסוף שנות ה-90. לא עבר זמן רב עד שמשתמשי קצה התעלמו מהקידומת http:// בתחילת הדומיינים, מכיוון שדפדפני אינטרנט לא באמת דרשו להקליד אותה.
עם זאת, ל-www. הייתה אחיזה רבה יותר בתודעה הציבורית. יחד עם ".com", היא הפכה לדרך ברורה עבור חברות להדגיש את אתר האינטרנט החדש והמפואר שלהן בחומרי השיווק שפנו לציבור. במשך שנים, כך פשוט נעשו הדברים. משתמשים ציפו להקליד "www" לפני שם דומיין וכך זה הפך לחלק מושרש מהתרבות.
בסופו של דבר, המגמות השתנו. עבור דומיינים רבים, תעבורת אינטרנט הייתה השימוש הדומיננטי היחיד וזה הפך למיותר במידה מסוימת לקפל את תעבורת האינטרנט תחת תת-דומיין משלה. היה גם שינוי טכנולוגי כאשר פרוטוקול HTTP/1.1 הוצג בשנת 1999, כאשר כותרת ה-"Host" אפשרה לארח מספר דומיינים על גבי שרת יחיד. זה, יחד עם שינויים קלים ב-DNS, גם הפך את זה לקל לוודא ש-"www.yoursite.com" ו-"yoursite.com" מגיעים לאותו מקום. מעבר לכך, החברות החלו לוותר על הקידומת המובילה www. למראה נקי יותר בשיווק. בסופו של דבר, זה יהפוך לנורמה, כאשר "www." ייראה מיושן תוך זמן קצר.
כמובן, היום, ה-"www" בשלבי גסיסה, לפחות בכל הנוגע לתעשייה ולרוב משתמשי הקצה. מעטים מאיתנו מבלים זמן כלשהו בהקלדת כתובות אינטרנט ידנית בימינו ומעטים מאיתנו זוכרים מתי בפעם האחרונה הרגשנו צורך לכלול את "www." בהתחלה. כמובן, אם אתם רוצים לגרום לעסק שלכם להיראות מנותק, אתם עדיין יכולים לכלול www. בחומרי השיווק שלכם, אבל אנשים עלולים לחשוב שאתם זקנים מיושנים.
השימוש בקידומת www. עדיין יכול להיות בעל ערך מסוים בכל הנוגע לקובצי קוקיז (cookies). אם אינכם משתמשים בקידומת ומישהו נכנס https://www.google.com/search?q=%D7%9C-yoursite.com, קובץ ה׳עוגיות׳ הזה יישלח לכל תת-הדומיינים. עם זאת, אם הדף הראשי שלכם מוגדר בכתובת http://www.yoursite.com, הוא נמצא למעשה על תת-דומיין משלו, יחד עם כל תת-דומיין אחר שעשוי להיות לכם… כמו store.yoursite.com, blog.yoursite.com, וכן הלאה. זה מאפשר לנהל קובצי ״עוגיות״ בצורה יעילה יותר ברחבי אתר המשתרע על פני מספר תת-דומיינים.
ראו גם: בלי עוגיות עדיין מנשנשים לכם בפרטיות
בכל מקרה, רוב הדפדפנים נקטו עמדה נגד חשיבות ה-"www". כרום, ספארי, פיירפוקס ואדג' כולם מסתירים את הקידומת גם כשאתם מבקרים טכנית באתר שעדיין משתמש בתת-הדומיין www. (כמו http://www.microsoft.com). אתם יכולים לנסות זאת בעצמכם בכרום: היכנסו לאתר www וצפו בקידומת נעלמת משורת המשימות. אם אתם באמת רוצים לדעת אם אתם נמצאים על תת-דומיין www או לא, אתם יכולים ללחוץ על שורת המשימות והיא תיתן לכם את כתובת האינטרנט המלאה, כולל HTTP:// או HTTPS:// והכול.
הקידומת "www" היא תזכורת לכך שהאינטרנט הוא דבר חי, מתפתח. עם הזמן, צרכים טכניים הופכים למוסכמות, מוסכמות הופכות להרגלים והרגלים דועכים בסופו של דבר כשהם כבר לא משרתים מטרה. ובכל זאת אנו עדיין רואים את שלוש האותיות האלה צצות ברשת מדי פעם, כאיבר מנוון דיגיטלי מהימים המוקדמים של הרשת.
אז בפעם הבאה שאתם מקלידים כתובת אינטרנט בלי לחשוב על זה, תזכרו שהייתה תקופה שבה שלוש האותיות האלה היו החוליה שמחזיקה את כל החוויה הדיגיטלית. הן אולי בדרך החוצה, אבל בהחלט לא נשכחו.
