שערו לכם לוחמים מיומנים ואיכרים שנלחמים יחד, לא על כבוד משפחה או על קרקע, אלא כדי לגרום לשליט להבין שחובה להתחשב בעם. כאלה היו ימאשירו איקי, ברית בלתי צפויה במאה ה-15, שבה מחוז שלם, שמורכב מאיכרים וסמוראים, קם על הרגליים והדגים למי באמת שייך הכוח.
היה זה מרד איכרים וסמוראים שצמח בעקבות מלחמת אונין (1467–1477) שהביאה להתפוררות כוחו של השוגון לבית אָשִׁיקָאגָה ביפן הפיאודלית. בתוך האנרכיה, צבאות סמוראים יריבים נלחמו על שליטה בפרובינציות. בשנת 1485 קמו הסמוראים המקומיים יחד עם האיכרים במחוז ימאשירו, התאגדו בברית איקי ודחקו החוצה שני צבאות יריבים. לאחר מכן הקימו שלטון עצמאי חדש במחוז תוך קריאת תיגר על סמכותם של שני הדאימיו ושל השוגון אשיקאגה שישב סמוך בקיוטו. הברית החזיקה עד 1493, אז פלישה חדשה של צבאות סמוראים אילצה את אנשיה להיכנע מחדש לשוגון. אף על פי כן, המחוז נותר בפועל בשליטת המקומיים והמרידות והמחאות המשיכו עד 1511.
המצב הפוליטי, הכלכלי והחברתי תחת שוגונות אָשִׁיקָאגָה
מאז 1336 נשלטה יפן בידי שוגונות אשיקאגה, ממשלה צבאית שהפכה את הקיסרים לדמות טקסית בלבד. השוגונות נשענה על מעמד הסמוראים, שמתוכם מונו נגידים צבאיים (שוגו) לנהל את המחוזות. השוגונים שהו רוב הזמן בקיוטו (במחוז ימאשירו עצמו), בעוד שהסמוראים וסגני השטח (קוקוג’ין) פעלו בפרובינציות עצמן.
בהדרגה הרחיבו השוגון את סמכויותיהם האזרחיות, בעוד שהקוקוג’ין שלטו באדמותיהם כמעט באופן עצמאי. האיכרים העשירים בכל כפר (אוטונה) שימשו כגובי מסים בפועל. המערכת עודדה את הנגידים ואת הקוקוג’ין לסטות מהמערכת ולגבות לעצמם מסים, מה שהחריף את המתח ביניהם. הסמוראים שהיו תלויים באיכרים המקומיים נטו לא פעם להתעלם מהוראות השוגון אם דרישותיו סיכנו את יציבות המחוז. כתוצאה מכך נשען השוגון עצמו בעיקר על הכנסות מקיוטו.
במקביל חלו שינויים כלכליים וחברתיים: התפוקה החקלאית עלתה במאות ה-13–14, מה שאיפשר לאיכרים קטנים עצמאות ושגשוג. הם קיבלו מעמד גדול יותר בניהול הכפרים והנהגת הכפר נחלשה. האיכרים החזקים הפכו ל"ג'יזאמוראי" – מעין איכרים בעלי אדמות גדולות ונשק, שנהנו מתמיכה של תלויים ותיעבו את הליך גביית המסים בידי הסמוראים. באותה תקופה עברו האיכרים מהתיישבות בכפרים קטנים ליישובים גדולים ומבוצרים, מתוך רצון להגן על עצמם בשעת משבר.
במחצית הראשונה של המאה ה-15 התגברו המאבקים במחוזות. משפחות סמוראים יריבות נלחמו על משרות סגני השוגון (שוגודאי), לעיתים תוך מרידה ישירה בשוגון עצמו. במקביל גדל נטל המסים על האיכרים, שחלקם נקלעו לחובות אצל מלווי כספים, במיוחד בשנות בצורת. האיכרים החלו להתאגד בבריתות איקי – קבוצות שהוקמו למען מטרה משותפת כמו הגנה הדדית או מחאה. האיקי לא פעלו במבנה פיאודלי אלא כשוויון בין מעמדות שונים. הם נוסדו לאחר דיון, כתיבת אמנה, חתימה, ולעיתים אף טקס שבועה. במאה ה-15 החלו האיקי להוביל הפגנות לביטול חובות, לא פעם תוך אלימות: תקיפת מלווי כספים, שריפת פנקסי חובות, הצתות ושוד. כך מחוז ימאשירו הפך לזירה מרכזית כשאיכרים ממרד איקי פלשו שוב ושוב לקיוטו. כך קיבל המושג "איקי" משמעות כפולה: ברית וגם מרד.
ב-1441 נרצח השׁוֹגוּן אָשִׁיקָאגָה יוֹשִׁינוֹרִי בידי סמוראי שחשש לפגיעה במעמדו. מות השוגון החליש מאוד את השוגונות: יורשיו היו ילדים חסרי עוצמה והשליט הבא, יושימאסה, לא התעניין במדינה אלא באומנות. הוא אף שינה את יורשיו פעמיים, תחילה אחיו יושימי, אחר כך בנו יושיהיסה, מה שהצית סיעות יריבות בקרב משפחות הסמוראים הגדולות.
מלחמת אונין ותוצאותיה
ב-1467 החריף הסכסוך לעדי מלחמת אזרחים כוללת – מלחמת אונין. בראש הפלגים עמדו הוֹסוֹקָאוָוה קַצֻומוֹטוֹ מול יַמָאנָה סוֹזָאן. המלחמה הרסה את קיוטו והחלישה עוד יותר את השוגונות. אף שיושימאסה נותר השוגון, הוא איבד את השליטה בפועל. המלחמה התפשטה ברחבי יפן כולה, אך בעיקר החריבה את מחוז ימאשירו. גם הג’יזאמוראי והאיכרים השתתפו בלחימה. כתוצאה מכך דעכה פעילות האיקי לזמן מה. המלחמה נמשכה עשור והסתיימה ללא הכרעה בשנת 1477. בפועל השוגון והסמוראים שמרו על עצמאותם. גם האיכרים והג’יזאמוראי החלו להתקומם יותר נגד מיסוי ודיכוי.
במחוז ימאשירו הקרבות נמשכו. ב-1480 חוסל מאחז של מחנה "המזרחיים" על ידי "המערביים", ושדות איכרים הושחתו. בנוסף נקרע המחוז עקב מלחמת ירושה במשפחת האטקיאמה: מַאסַאנַאגָה (סגן השוגון ושוגון ימאשירו) נלחם בבנו דודו, יושינארי. הם חמדו את המחוז בזכות הכנסותיו וקרבתו לבירה. ב-1485 הקרבות במחוז לא שקעו במשך 63 ימים בקור ובגשם. לוחמים מקומיים משני הצדדים התייאשו, והאיכרים סבלו מחורבן. פרצו התקוממויות כשאיכרים חמושים כבשו את דרום המחוז, פלשו שוב לקיוטו לדרוש את ביטול החובות, ואף איימו לעזוב בהמוניהם את אזור נארה. במקביל, נהגי עגלות מחו על מחסומי אגרה.
שלטון האיקי בימאשירו
בדצמבר 1485 התכנסו "ברונים מקומיים" וסמוראים מכפר קמיקומא, ונשבעו בשבועה חגיגית במקדש אִיוַואשִׁימִיזוּ הַאצ'ימַאנְגוּ. אליהם הצטרפו המוני איכרים מכל המחוז. יחד הקימו איקי כלל-מחוזי, דרשו את נסיגת צבאות האטקיאמה, החזרת השלטון לבעלי הקרקעות המקומיים וביטול מחסומי האגרה. הדרישות הוצגו כאולטימטום עם איום בהחרפת האלימות. תוך ימים נסוגו הצבאות. בפברואר 1486 התכנסו שוב בביוֹדוֹאִין, מקדש אצולה ידוע ותפסו אותו ל-10 ימים. שם הקימו ממשלה בת 36 איש. במאי החליטו להשאיר בידי הבעלים המקומיים מחצית מהמיסים ולשלול אותם מבעלי קרקעות חיצוניים (למעט שלושה מקדשים).
קיוטו התייחסה לכך בדאגה, מצד אחד נעלמו צבאות ההרס, מצד שני נשללו זכויות מיסוי של השוגונות. השוגון מינה את איסה סָאדָרוֹקוּ לשוגון חדש, אך האיקי דחו את מינויו. חלק מההיסטוריונים סבורים שהאיקי נהנו מהגנת המדינאי רב ההשפעה הוֹסוֹקָאוָוה מַסָאמּוֹטוֹ. אך האחדות לא החזיקה. הסמוראים המקומיים הסתכסכו שוב, פנו לעזרת דאימיו חיצוניים, ולעיתים אף לחמו למענם. האיכרים, שראו שהמועצה הסמוראית מחזירה אגרות מימון, מרדו ב-1492. שנה לאחר מכן, ב-1493, פלשו צבאות סמוראים מבחוץ בהנהגת השוגונות. הסמוראים המקומיים, בין הפלישה לבין זעם האיכרים, נכנעו ברובם לשוגון. המרד קרס, ושרידי המורדים דוכאו באכזריות.
על אף הדיכוי, מחוז ימאשירו לא חזר לשליטת דאימיו גדולים. הוא לא שילם מסים צבאיים כמו מחוזות אחרים ונשאר "כר גידול להתקוממויות נגד מתווכים ומחסומי אגרה". המערכת שייסדו האיקי נותרה בעינה, והמחאות המשיכו כמעט כל שנה עד 1511. הימאשירו איקי היה חלק מתופעה רחבה של התקוממויות איכרים וג’יזאמוראי נגד השוגון וסמוראים בכירים. משום שאיימו על הסדר החברתי כולו, דוכאו האיקי באלימות חריגה.
מבנה וארגון
הימאשירו איקי נחשב ל"קוני איקי" או "סוקוקו איקי" – ברית מאוחדת של סמוראי קוקוג’ין עם איקי כפריים. חבריו היו גברים בני 15 עד 60 מדרום המחוז. החוקה שלהם ("חוקי ותקנות המחוז") נוסחה בביודואין בשנת 1486. למרות שהייתה ממשלה בת 36 סמוראים, זו לא הייתה ממשלה אחידה אלא ברית של סמוראים וכפרים. שלושה מתוכה שימשו כנציבים מתחלפים מדי חודש, והחלטותיהם יושמו בידי מועצות הכפרים. ההיסטוריון מיורה הירויוקי כינה זאת "הפרלמנט העממי של תקופת המדינות הלוחמות".
האיקי החזירו אדמות לניהול ישיר של בעליהן, אסרו אגרות חדשות, וטיפלו אף בסכסוכי קרקעות ומשפטי רצח. החוקרים חלוקים לגבי כישלונם ב-1493: לפי קרול צאנג הכישלון נבע ממבנה מסורבל; אישידה יושיהיטו טוען שהוסוקאווה מסאמוטו, מגינם, הוסח מענייני הניהול בשל ניסיון הפיכה; ולפי סויורי המרד היה בעצם יוזמה של סמוראים זוטרים להשגת כוח, ולא תמיד תאמה את רצון האיכרים – ברגע שהאחרונים חדלו לתמוך, הברית קרסה.
ימאשירו איקי מוכיח שגם במערכת פיאודלית קשיחה אפשר למצוא רגעי מרד, שיתוף פעולה והעזה בלתי צפויה. רוצים לדעת איך איכרים וסמוראים השתמשו בשבועות, טקסים ואלימות כדי לשנות את כללי המשחק? צללו עמוק להיסטוריה של יפן והתכוננו להפתעות…
חומר מעשיר לקריאה
- Berry, Mary Elizabeth (1997). The Culture of Civil War in Kyoto. Berkeley: University of California Press.
- Davis, David L. (1988). "Ikki in Late Medieval Japan". In Hall, John W.; Mass, Jeffrey P. (eds.). Medieval Japan: Essays in Institutional History. Stanford: Stanford University Press.
- Gay, Suzanne (2001). The Moneylenders of Late Medieval Kyoto. Honolulu: University of Hawai'i Press.
- Ikegami, Eiko (1997). The Taming of the Samurai: Honorific Individualism and the Making of Modern Japan. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
- Imatani, Akira (1990). "Muromachi local government: shugo and kokujin". In Kozo Yamamura (ed.). The Cambridge History of Japan: Volume 3. Medieval Japan. Cambridge University Press.
- Mason, R.H.P.; Caiger, J.G. (1997) [1st pub. 1973]. A History of Japan. Rutland, Vermont: Tuttle Publishing.
- Turnbull, Stephen (2012). Japanese Fortified Temples and Monasteries AD 710–1062. Oxford: Osprey Publishing.
- Tsang, Carol Richmond (2007). War and Faith: Ikkō Ikki in Late Muromachi Japan. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
חומר מעשיר לצפייה
הארועים היוו השראה לסרט הקולנוע "זעם הסמוראים" (室町無頼). ביפן של המאה ה-15 מוכות רעב ומגפה, השוגון האדיש יושב מנגד ואינו מושיט יד לעמו. נווד מרדן בשם הסודה הִיואֶה מחליט שהגיעו מים עד נפש וקושר מזימה להדיח את השוגון ולהציל את יפן מהחורבן העצמי שלה. את הדמות הראשית מגלם אוֹיזאומי יוֹ, מול חברו לשעבר שהפך ליריב, הונקאווה דוקן, בגילומו של שינאיצ’י צוצומי. השניים נאבקים בקרב לחיים ולמוות על עתידה של יפן.
