יום הכיפורים: מהמקדש אל היום הקדוש בשנה

בשעות האחרונות של יום הכיפורים הולכת התחושה ומתהדקת. בתי הכנסת מלאים, תפילת נעילה מתקרבת לסיומה, הצום כבר נמשך כמעט יממה, ואז נשמעת התקיעה המסיימת בשופר. במשך כמה רגעים מתחברים באותה תרועה מנהג בן אלפי שנים, זכר לשופר של שנת היובל וההודעה הפשוטה מאוד שהצום הגיע אל קצו.

אבל מאחורי היום המוכר כל כך מסתתרת היסטוריה מורכבת בהרבה. יום הכיפורים של ימינו משלב מסורות מקראיות של טיהור המקדש, עבודת כהן גדול וקורבנות, תפיסות חז"ל על תשובה וסליחה, מנהגים שהתפתחו בקהילות ישראל, תפילות שנוצרו במהלך הדורות וגם צביון ישראלי מודרני שאין כמעט דומה לו בעולם: כבישים ריקים, מסחר מושבת, שידורים שנעצרים וילדים על אופניים במקום מכוניות. אפילו השאלה הפשוטה לכאורה, מתי בדיוק החל העם לציין את יום הכיפורים במתכונת המוכרת לנו, אינה זוכה לתשובה מחקרית אחת.

יום הכיפורים, או בקיצור כיפור, חל בי' בתשרי ומכונה גם "שבת שבתון". הוא מוקדש לכפרה, תשובה, תפילה ועינוי הנפש, ומסיים את עשרת ימי התשובה המתחילים בראש השנה. במסורת היהודית זהו היום שבו מגיע תהליך הדין של הימים הנוראים לשיאו, והאדם נדרש לא רק לעמוד מול האל ולבקש מחילה, אלא גם לפנות אל בני האדם שפגע בהם. במובן הזה, יום הכיפורים אינו רק יום שבו מבקשים שיסלחו לנו. הוא דורש מן האדם לעשות משהו קשה יותר: להודות שהיה על מה לסלוח.

הסיבה לכך שהוא מופיע בכל שנה בתאריך אחר בלוח הכללי היא ההבדל בין הלוח העברי הירחי-שמשי לבין הלוח הגרגוריאני. החודשים בלוח העברי נמשכים בדרך כלל 29 או 30 ימים, ולכן שני הלוחות אינם חופפים. תשרי, החודש השביעי במניין החודשים המקראי, חל בספטמבר או באוקטובר. התאריך המוקדם ביותר האפשרי ליום הכיפורים בלוח הגרגוריאני הוא 14 בספטמבר, והמאוחר ביותר הוא 14 באוקטובר.

גם העובדה שיום הכיפורים מופיע בלוח האזרחי על פני שני תאריכים אינה הופכת אותו לחג בן יומיים. היום בלוח העברי מתחיל בערב ולא בחצות. לכן יום הכיפורים מתחיל לפני השקיעה ומסתיים בצאת הלילה למחרת.

הצום נמשך כ-25 שעות ולא 24 בדיוק. ההסבר המובא למסורת זו קשור גם לעולם שבו קביעת שקיעת החמה וצאת הלילה התבססה על תצפית ולא על חישוב דיגיטלי מדויק. תוספת הזמן יצרה מרווח ביטחון שאפשר לקיים את הצום מתחילתו ועד סופו גם כאשר הגבולות המדויקים של היום לא היו חד-משמעיים.

מהעגל ועד הלוחות השניים: המסורת על יום הכיפורים הראשון

המסורת היהודית מקשרת את יום הכיפורים לסיפור יציאת מצרים, מעמד הר סיני וחטא העגל. לאחר שמשה עלה להר סיני וקיבל את לוחות הברית, הוא ירד מן ההר וגילה שבני ישראל עובדים לעגל הזהב. בזעמו שבר את הלוחות.

לאחר חרטת העם נסלח חטא העגל, ומשה ירד עם לוחות שניים. על פי מסורת חז"ל, הדבר אירע ביום הכיפורים. משום כך הפך היום לדגם של אפשרות התשובה: אפילו לאחר חטא חמור כל כך, המחילה נותרה אפשרית.

אחת הכרונולוגיות המסורתיות המובאות לגבי הסיפור ממקמת את יום הכיפורים הראשון בתקופה שלאחר יציאת מצרים, אולי בסביבות 1440 לפנה"ס. אלא שמבחינה מחקרית, שאלת ראשיתו של יום הכיפורים מורכבת הרבה יותר.

מה אומרת התורה?

היום העשירי בחודש השביעי מופיע בספרי ויקרא ובמדבר כמועד מקודש הכולל עינוי נפש, שביתה ממלאכה וקורבנות.

בספר במדבר מתואר גם מערך הקורבנות: פר בן בקר אחד, איל אחד ושבעה כבשים בני שנה. בספר ויקרא מתווסף הטקס המזוהה אולי יותר מכל עם יום הכיפורים הקדום: שני השעירים שעליהם מטיל אהרן גורלות, "גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל". האחד מוקרב והאחר נשלח לעזאזל, והטקס כולו מתואר כפעולה הנעשית אחת בשנה לשם כפרה על חטאי בני ישראל.

יום הכיפורים מופיע גם בהקשר של שנת היובל. לאחר ספירת שבע שבתות שנים, 49 שנים, נועדה תקיעת שופר ביום הכיפורים של השנה החמישים להכריז על דרור בארץ ועל שיבת אנשים אל אחוזותיהם ומשפחותיהם.

מטרתו של היום מנוסחת בספר ויקרא באופן תמציתי במיוחד: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם, מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ."

האם יום הכיפורים אכן עתיק כל כך?

כאן מתחילה אחת השאלות ההיסטוריות המעניינות ביותר סביב החג. המסורת מציבה את יסודותיו בימי משה, אך במחקר אין תמימות דעים בשאלה מתי התגבשה בפועל המסורת המוכרת של יום הכיפורים.

קבוצה אחת של חוקרים מאחרת את התפתחותו לתקופה שלאחר עזרא ונחמיה. אחד הנימוקים לכך הוא שתיאור האירועים בספר נחמיה עובר מראש השנה אל ההכנות לסוכות ואל חג הסוכות עצמו, מבלי להזכיר את יום הכיפורים שאמור לחול ביניהם. לאחר מכן מתואר יום של צום ותשובה דווקא בכ"ד בתשרי. גם בספר יחזקאל מופיעים טקסי טיהור מקדש בחודש ניסן ולא בתשרי.

ההיסטוריון אֵילוֹן גִּילָד הציע אף הוא לראות בהתפתחות יום הכיפורים תהליך מאוחר יחסית. אחת מנקודות המוצא שלו היא היעדר אזכור החג בפרק ח' בספר נחמיה. לפי הטענה שהובאה, אפשר שהחג במתכונתו המוכרת התגבש רק עד המאה השלישית לפנה"ס, תקופה שבה הוא כבר מופיע בתרגום יווני של התורה ובתיעוד עתיק נוסף.

מנגד, חוקרים המקבלים את קדמותו של היום טוענים שאין להסיק יותר מדי מהשתיקה של ספר נחמיה. חג הסוכות חייב השתתפות ציבורית, עלייה לרגל וישיבה בסוכה ולכן קיבל מקום בולט בתיאור, בעוד טקסי יום הכיפורים הקדומים התרכזו במקדש ובכהן הגדול. גם העובדה שרשימות של צומות אחרות אינן כוללות את יום הכיפורים אינה מוכרחה להעיד שלא היה קיים, מפני שצומות אלה נועדו לציין אסונות לאומיים.

הם מצביעים גם על אופיים הארכאי של טקסים כמו שילוח השעיר לעזאזל וטיהור ארון הברית.

אפשרות שלישית, שבה מחזיקים חוקרים רבים, מציעה שלא היה רגע יחיד שבו "הומצא" יום הכיפורים. ייתכן שהיום עצמו וטקסי הטיהור שלו קדומים, אך הצום, איסור המלאכה וחלק מן המשמעויות שאנו מייחסים לו כיום נוספו או עוצבו מחדש בתקופות מאוחרות יותר.

חוקר המקרא שַׁחַר עִנְבָּר הציע שהקטע בספר ויקרא המתאר את יום הכיפורים כולל מאפיינים המעידים שהשתלב בסיפור משה בשלב מאוחר. לפי עמדה זו, העדות הטקסטואלית הקדומה ביותר למנהגי הצום ואיסור המלאכה במתכונתם המוכרת מגיעה מן המשנה.

הוויכוח המחקרי, אם כן, אינו בהכרח שאלה פשוטה של "היה או לא היה". ייתכן שטקס טיהור מקדש קדום, מועד דתי, צום ציבורי, תשובה אישית ויום הדין הם שכבות שונות שהצטברו במהלך תקופות שונות.

בבל, אכד ושאלת ההשפעה

הדיון מסתבך עוד יותר משום שטקסי טיהור וכפרה אינם ייחודיים למסורת הישראלית העתיקה. בספרות האכדית מופיע הפועל "כופורו", המקביל לשורש העברי כפ"ר, בהקשר של טקסים שנועדו לפיוס אלים, לטיהור ולהרחקת רע.

בתיאור טקסי ראש השנה הבבלי מופיע ביום החמישי טיהור המקדשים של מרדוך ונבו. נעשה שימוש בפגר של כבש ובסוף היום נכללת תפילה של הכהן הגדול. למרות קווי הדמיון, קיימים גם הבדלים מהותיים. ביום הכיפורים המקראי נדרש הכהן הגדול לבצע בעצמו את העבודה, בעוד בטקס הבבלי דווקא משרתי המקדש ביצעו אותה, והכהן הגדול נאסר בצפייה בה מחשש שייטמא.

גישות מחקריות מסוימות הציעו שהמגע עם מסורות בבליות תרם לעיצוב חלק מטקסי יום הכיפורים. בין נקודות הדמיון שהודגשו נמצאים רעיון הטיהור, דמות דמוית שעיר משתלח ותפקידו של הכהן הגדול. עם זאת, הדמיון תואר ככללי בלבד ולא כזה המאפשר לזהות את שני המועדים זה עם זה.

פרופ' נָחוּם מֶגֶד הצביע על ממד רחב אף יותר: צום כאמצעי רוחני ליציאה מן הגשמיות מופיע גם במסורות הודיות ואינדיאניות, ובמסורות אינדיאניות קיימים ימים בלוח השנה המוקדשים לאלים.

שחר ענבר הציע גם אפשרות שלפיה מנהג השעיר לעזאזל שומר שרידים של מסורות פוליתאיסטיות קדומות. השערה אחרת קושרת את הצורך בטיהור יסודי של המקדש לרצח שהתרחש בו, כאשר יוֹחָנָן בֶּן יְהוֹיָדָע הרג את אחיו יֵשׁוּעַ, שאותו ביקש הפחה בַּגּוֹהִי למנות לכהן גדול.

הוצעה אפילו פרשנות שלפיה בחירת היום העשירי בחודש קשורה להפרש של כעשרה ימים בין שנת שמש לשנת ירח.

ספר היובלים: יום כיפור, יוסף ובני האלוהים

מסורות נוספות על משמעות היום מופיעות בספרים החיצוניים. ספר היובלים מקשר את יום הכיפורים למכירת יוסף בידי אחיו. לפי המסורת הזו, החטא התרחש בעשור בחודש השביעי, ולכן הכפרה עליו מוטלת על בני ישראל לדורות.

בפרק אחר בספר היובלים נקשר היום לחטא בני האלוהים שלפני המבול, ובין החטאים נכללת גם החלפת לוח השנה השמשי, המזוהה עם האיסיים והכהנים בני צדוק, בלוח הירחי-שמשי המזוהה עם הפרושים.

ילקוט שמעוני קושר את עזאזל המקראי למלאך החוטא המופיע בספר העירים שבספר חנוך. יום הכיפורים קיבל אפוא במהלך הדורות כמה וכמה סיפורי יסוד: חטא העגל והלוחות השניים, טיהור המקדש, מכירת יוסף וגם מסורות קדומות אחרות. המשותף לכולן הוא הצורך להתמודד עם זיכרון של חטא באמצעות פעולה של תיקון.

היום שבו הכהן הגדול נכנס למקום שאסור היה להיכנס אליו

בימי המקדש היה מרכז הכובד של יום הכיפורים שונה מאוד מזה של ימינו. עיקרו לא היה שעות ארוכות בבית הכנסת, אלא סדר עבודה יוצא דופן בבית המקדש.

במקרא מוצגת הכפרה גם כטיהור המקדש מטומאות בני ישראל. החטא איננו רק עניינו הפנימי של האדם. הוא כביכול מותיר טומאה במרחב הקדוש, ולכן יש לטהר את המקדש כדי לאפשר את המשך נוכחות האל בתוך העם.

פעם אחת בלבד בשנה הורשה הכהן הגדול להיכנס לקודש הקודשים, המקום המקודש ביותר במקדש והמרחב שהכניסה אליו הייתה אסורה בשאר ימות השנה.

עבודת היום כללה הקרבת פר לחטאת ואיל לעולה, וכן שני שעירים שעליהם הוטל גורל. אחד נשלח לעזאזל והאחר הוקרב. מדם הפר ומדם השעיר הוזה לפני ארון הברית בקודש הקודשים ועל הפרוכת בהיכל. הכהן הגדול התוודה תחילה על עוונותיו, אחר כך על עוונות אחיו הכהנים ולבסוף על עוונות עם ישראל.

בתוך קודש הקודשים הקטיר הכהן הגדול קטורת. ביציאתו נשא תפילה קצרה למען עם ישראל. אפילו פרט טכני לכאורה, מתי בדיוק יש להקטיר את הקטורת, הפך בימי הבית השני למחלוקת בין הפרושים לצדוקים. הצדוקים טענו כי יש להקטיר לפני הכניסה וכך להיכנס לקודש הקודשים כאשר ענן הקטורת כבר מלווה את הכהן. הפרושים סברו שיש להקטיר אותה רק לאחר שנכנס פנימה. הוצע לראות בוויכוח הזה גם הבדל עמוק יותר: האם ההתקרבות לאל נעשית בדעה צלולה או בתוך ערפל מיסטי.

לבן במקום זהב

בעת ביצוע העבודה המיוחדת ליום הכיפורים לבש הכהן הגדול ארבעה בגדי לבן פשוטים יחסית. בעבודות הרגילות חזר אל בגדי הזהב המפוארים שלו, שכללו ארבעה פריטים נוספים.

בגדי הלבן פורשו כביטוי להתבטלות, טהרה ופשטות דווקא ביום שבו עומד הכהן לפני האל. בין העבודה הרגילה לעבודה המיוחדת היה טובל ומחליף בגדים.

ההכנות החלו זמן רב קודם לכן. הכהן הגדול היה פורש מאשתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים כדי להתכונן לעבודתו. הקטרת הקטורת נחשבה ל"עבודה קשה שבמקדש", ולא היה מקום לאלתורים כאשר האדם היחיד המורשה להיכנס לקודש הקודשים נדרש לבצע אותה.

יום הכיפורים שלא הופיע בסיפורים שבהם היינו מצפים למצוא אותו

דווקא משום חשיבותו, מעניינים המקומות שבהם יום הכיפורים אינו מוזכר. תיאור חנוכת מקדש שלמה מספר על חגיגה שנמשכה שבעה ימים מח' בתשרי ועד ערב סוכות, תקופה הכוללת בתוכה את יום הכיפורים. רבי יוחנן הסביר שבאותה שנה לא קיימו את יום הכיפורים, ושמן השמים התקבלה לכך הסכמה באמצעות בת קול.

גם בתיאור הקמת המזבח בידי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק וזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל, וכן בסיפור קריאת התורה בידי עזרא הסופר בתשרי, מוזכר חג הסוכות אך יום הכיפורים אינו נזכר. היעדרויות אלה הן מן הטיעונים המרכזיים בדיון המחקרי על תהליך התגבשותו של היום.

מחולות בכרמים ביום הכיפורים

התמונה המודרנית של יום הכיפורים רצינית כל כך, עד שאחד התיאורים במשנה כמעט נשמע כאילו נלקח מחג אחר לחלוטין: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות… וחולות בכרמים… מי שאין לו אשה נפנה לשם."

בימי המשנה תוארו בנות ירושלים היוצאות לרקוד בכרמים ביום הכיפורים ובט"ו באב, בעוד בחורים מגיעים לחפש ביניהן בנות זוג. אחת הפרשנויות למנהג היא שדווקא ביום שבו האדם נחשב טהור ונקי יותר, יש היגיון בחיפוש בן או בת זוג.

יש שקשרו לכך את העובדה שבתפילת מנחה של יום הכיפורים קוראים את פרשת איסורי העריות, העוסקת בין השאר בשאלה עם מי אסור להתחתן. החיד"א הציע שהמחולות התקיימו למעשה במוצאי יום הכיפורים ולא במהלך הצום עצמו. אחרים סברו שהתיאור כולו מתייחס לט"ו באב בלבד, ושמחולות כאלה כלל לא נערכו ביום הכיפורים.

מתשובת העם לתשובת היחיד

עם חורבן הבית השני בידי הרומאים בשנת 70 לספירה נעלמה האפשרות לקיים את עבודת הכהן הגדול במקדש. יום הכיפורים לא נעלם איתה. הוא השתנה. הטקס הריכוזי של המקדש פינה את מקומו לתפילה בקהילות ובבתי הכנסת, והרכיב האישי של תשובה, וידוי וסליחה קיבל משקל עצום.

הרמב"ם הסביר במורה הנבוכים שהצום נועד להפנות את האדם אל "דעת התשובה". הוא קשר את היום ללוחות השניים ולמחילת חטא העגל, ומתוך כך הסביר את ההתרחקות מעונג גופני וממלאכה ואת ההתרכזות בווידוי ובתשובה.

לפי תפיסת חז"ל זהו היום המרכזי לסליחה, למחילה ולטהרה. יש אף דעה שלפיה "עיצומו של יום מכפר", כלומר עצם קדושת היום נושאת כוח של כפרה. אבל כאשר מדובר בפגיעה באדם אחר, העיקרון חד הרבה יותר: "עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו".

מכאן צמח המנהג לבקש סליחה מאנשים לפני כניסת היום וליישב סכסוכים בדרכי שלום. מכאן גם משמעותו של חשבון הנפש.

רבנו יונה, בעל "שערי תשובה", ראה ביום הכיפורים מצוות תשובה מיוחדת מעבר לחובה הכללית לשוב בתשובה במהלך השנה. את הפסוק "לפני ה', תטהרו" הוא קרא כקריאה מעשית: דווקא כאשר עומדים לפני האל ביום הזה, יש להיטהר באמצעות תשובה.

תהליך התשובה כולל וידוי והכרה בחטא, חרטה עליו, עזיבת החטא וקבלה שלא לחזור עליו. הווידוי הקבוע מסודר על פי האלף-בית: "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי…" ורבים מוסיפים לו גם חטאים אישיים.

את הווידוי מתחילים כבר בתפילת המנחה שלפני יום הכיפורים. ההסבר המסורתי החריף למדי: יש להתוודות עוד לפני הסעודה המפסקת שמא אדם ייחנק במהלך הסעודה וימות בלי שהספיק להתוודות.

אולי יעניין אותך

על המיעוטים בארצות האסלאם

גיצים בכיכר הפרחים: מי היה ג'ורדנו ברונו ומדוע הועלה על המוקד?

התליון האסור: זה מה שהביא יהודי שהסתנן לירושלים במאה השמינית

הצדוקים והשפעתם על היהדות

היום הקדוש ביותר, אבל לא בהכרח הקדוש ביותר בהלכה

בתרבות היהודית מקובל לתאר את יום הכיפורים כיום הקדוש ביותר בשנה. הביטוי "שבת שבתון" וניתוק האדם מעבודה, מזון ושאר צורכי הגוף מעצימים את התחושה הזאת.

עם זאת, מבחינה הלכתית הוצגה גם הבחנה מעניינת: השבת קדושה מיום הכיפורים. אחד הנימוקים הוא הנוסח "וקידשתו מכל הימים"; נימוקים אחרים הם שעונש חילול שבת, סקילה, חמור מעונש חילול יום הכיפורים, כרת, ושבשבת עולים לתורה שבעה אנשים בעוד ביום הכיפורים שישה.

הרב עָדִין אֶבֶן יִשְׂרָאֵל טען שהפער הזה מתקיים בעיקר במישור ההלכתי. בחוויה ההיסטורית של העם היהודי, יום הכיפורים נתפס שוב ושוב כיום הקדוש ביותר. כבר פִילוֹן הָאֲלֶכְּסַנְדְרוֹנִי כתב שגם אנשים המקילים בקיום מצוות אחרות מקפידים על יום הכיפורים.

חמשת העינויים: הרבה מעבר לאוכל

הצום הוא המנהג המזוהה ביותר עם יום הכיפורים, אך במונחים הלכתיים הוא רק חלק ממערכת רחבה של "עינוי הנפש". בתורה נאמר: "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם… תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ."

המקרא אינו מפרט מה בדיוק פירוש העינוי. חז"ל פירשו אותו כחמישה איסורים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכת הגוף בשמנים, יחסי אישות ונעילת נעלי עור. אחת הדרשות קושרת את חמשת העינויים לכך שהעינוי מוזכר חמש פעמים במקרא.

לפי חלק מן הדעות רק איסורי האכילה והשתייה הם מן התורה, בעוד יתר העינויים מקורם בדברי חכמים ולכן קיימות בהם אפשרויות הקלה במצבים מסוימים.

לצום עצמו קיימים גם שיעורים הלכתיים מדויקים. שיעור האכילה המחייב בכרת הוא "כותבת הגסה" בתוך פרק הזמן המכונה "כדי אכילת פרס". בשתייה מדובר ב"כמלוא לוגמיו". גם פחות מן השיעורים האלה אסור מן התורה, אף שאין עליו עונש כרת.

מטרת הצום איננה אבלות. בכך שונה יום הכיפורים מתשעה באב. הרעיון הוא עינוי הגוף כחלק מתהליך הכפרה ומתן אפשרות לאדם להתרחק לזמן קצר מצורכי הגוף ולהתמקד בעבודה הרוחנית. המסורת אף משווה את ההתנתקות מצורכי הגוף להידמות למלאכים, שאינם זקוקים לאכילה או לשתייה.

דווקא משום כך יום הכיפורים יכול להיתפס גם כיום שמח. הוא איננו צום על חורבן אלא יום שבו הכפרה אפשרית. הבדל זה ניכר גם ביחס לסעודה שלפני הצום. בערב תשעה באב קיימות הגבלות על הסעודה המפסקת. בערב יום הכיפורים אמרו חז"ל: "כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי".

צום יום הכיפורים מתקיים גם כאשר היום חל בשבת ודוחה את מצוות עונג שבת. צומות אחרים שמקורם בדברי חכמים נדחים או מוקדמים כאשר הם מתנגשים בשבת.

פיקוח נפש, לעומת זאת, עומד מעל הצום. אנשים שבריאותם תיפגע מן הצום אינם אמורים לסכן את חייהם, וקיימות הנחיות הלכתיות למצבים שבהם אדם נדרש לאכול או לשתות. מי שנאלץ לאכול יכול להוסיף נוסח מתאים בברכת המזון לציון קדושת היום.

ילדים צעירים אינם מחויבים בצום מלא. בתיאורים שנמסרו לגבי מנהגי היום נזכרים גם חולים, קשישים, יולדות ומי שהצום מסכן את בריאותם כמי שעבורם חלות התאמות או פטורים. גם נטילת מזון או מים לצורך תרופות נדרשות אינה מוצגת כעניין שבו יש לסכן את הבריאות לשם הצום.

למה הצום נמשך 25 שעות?

הצום מתחיל עוד לפני שקיעת השמש ומסתיים רק לאחר צאת הלילה למחרת. מעבר לעיקרון ההלכתי של הוספה מן החול אל הקודש, המסורת של כ-25 שעות פתרה גם בעיה מעשית עתיקה: כיצד יודעים בדיוק מתי נגמר היום?

בעולם ללא שעונים מדויקים, חישובים אסטרונומיים זמינים לכל אדם או יישומונים שמציגים את שעת צאת הכוכבים, קהילות הסתמכו על תצפיות ועל העברת מידע. תוספת הזמן הבטיחה שגם כאשר היו הבדלים בזיהוי השקיעה והלילה, מצוות הצום תתקיים במלואה.

ערב יום הכיפורים: אכילה, כפרות, מקווה ומלקות

ט' בתשרי איננו רק היום שלפני הצום. במהלך הדורות נוצר סביבו מכלול מנהגים משל עצמו. המרכזי שבהם הוא הסעודה המפסקת. אף שהמצווה לאכול בערב יום הכיפורים נמשכת לאורך היום, הסעודה האחרונה לפני כניסת הצום קיבלה משקל מיוחד ונועדה גם להכין את הגוף לצום.

מנהג הכפרות מוכר בגרסאות שונות. יש הנוהגים לסובב תרנגול מעל הראש ולומר: "זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים טובים ארוכים ולשלום", ולאחר מכן לשחוט אותו ולתת את הארוחה לעניים. אחרים מסובבים סכום כסף ונותנים אותו לצדקה.

המנהג היה שנוי במחלוקת כבר בתקופת הראשונים. הרשב"א ורבי יוֹסֵף קָארוֹ שללו אותו וקשרו אותו לחשש מ"דרכי האמורי", בעוד הרמ"א התירו.

מנהג נוסף הוא טבילה במקווה לאחר חצות היום. חריג הרבה יותר לעיניים מודרניות הוא מנהג המלקות. גברים היו מתאספים בבית הכנסת או במקווה, כורעים וסופגים 39 מלקות בגב ובחזה, זכר לעונש המלקות המקראי. לעיתים השתמש המצליף ברצועת עור של עגל, והמהדרים השתמשו בשוט מיוחד. גם כיום ניתן למצוא המשך סמלי של המנהג, אך בדרך כלל אין מדובר בהלקאה ממשית.

קיים גם מנהג לעלות לקברי קרובים ולקברי צדיקים. הרמ"א מזכיר עלייה לקברים בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים, ומנהגים דומים מופיעים כבר אצל המהרי"ל ובספר "כלבו".

ציורו של יַעֲקֹב וַיְנְלֶס, "בערב יום הכיפורים", מסביבות 1900, משמר בדימוי חזותי את האווירה של היום הקודם לצום. גם הצייר אִיזִידוֹר קָאוּפְמָן עסק בנושא בציור השמן "יום הכיפורים", שנוצר לפני 1907.

לבן, קיטל והשאיפה להיראות כמו מלאכים

לבישת לבן היא אחד המנהגים המזוהים עם היום. חולצה לבנה או שמלה לבנה מסמלות טהרה, ניקיון ופשטות, על בסיס הפסוק: "אם יהיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו".

גברים נשואים בקהילות מסוימות לובשים קיטל, חלוק לבן. בחלק מן המנהגים חתן בשנת נישואיו הראשונה אינו לובש קיטל משום שכבר לבש לבן ביום חתונתו.

ייתכן שהמנהג ממשיך במידה כלשהי את בגדי הלבן של הכהן הגדול. במסורת אחרת הוא קשור לרעיון שביום הכיפורים מבקשים בני ישראל להידמות למלאכים. בקהילות מסוימות נהגו אפילו להימנע לחלוטין מבגדים כהים, ובעיקר כאשר מדובר בחזן.

יש קהילות שבהן נשות הקהילה הכינו או קנו לשליח הציבור בגד לבן במיוחד ליום הכיפורים. המנהג נקשר לאמירה התלמודית "בעוון נדרים, אשתו של אדם מתה" ולתפיסה שמי שמתיר את הנדרים מגן בכך על נשות הקהילה.

חמש תפילות ביום אחד

יום הכיפורים הוא היום היחיד בשנה שבו מתקיימות חמש תפילות: ערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.

המתפללים נוהגים לשהות בבית הכנסת במשך חלק גדול מאוד מן היום. רבים מתעטפים בטלית בכל התפילות, כולל בערבית, ולכן מתעטפים בה עוד לפני כניסת החג. בחלק מן הקהילות האשכנזיות לובשים גם קיטל.

בכל אחת מן התפילות, וגם במנחה של ערב יום הכיפורים, מופיע הווידוי. גם קריאת שמע משתנה בנקודה קטנה אך מורגשת: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הנאמר בדרך כלל בלחש, נאמר ביום הכיפורים בקול רם.

כל נדרי והכניסה אל היום

בערב יום הכיפורים אומרים בקהילות תימן וספרד פיוטים ובהם "לך אלי תשוקתי" ו"שמע קולי אשר ישמע בקולות". אצל רוב האשכנזים מקובל לומר "תפילה זכה", הכוללת וידוי ובקשה שייסורי התענית יסייעו לכפרה.

לאחר מכן מגיע "כל נדרי", אחד הקטעים המזוהים ביותר עם יום הכיפורים. התפילה עוסקת בהתרת נדרים, ובחלק מן הנוסחים גם בנדרי השנה הבאה, ובייחוד בהרגלים ומעשים שאדם מקבל על עצמו שוב ושוב.

שחרית

בשחרית קוראים בתורה את תיאור עבודת יום הכיפורים בפרק ט"ז של ספר ויקרא, בפרשת אחרי מות. שישה אנשים עולים לתורה, לעומת שבעה בשבת. למפטיר קוראים את קורבנות היום מבמדבר כ"ט, פסוקים ז' עד י"א, בפרשת פינחס.

ההפטרה מתחילה ב"ואמר סלו סלו" מספר ישעיהו, מפרק נ"ז פסוק י"ד ועד פרק נ"ח פסוק י"ד. בנוסחי איטליה ותימן נוספו גם ישעיהו נ"ט פסוקים כ' עד כ"א, ובנוסח רומניא החלו את הקריאה כבר בפרק נ"ז פסוק ט"ו. לאחר ההפטרה מקיימות קהילות אשכנז את תפילת הזכרת הנשמות, יזכור.

מוסף: המקדש חוזר באמצעות מילים

בקהילות אשכנז פותח שליח הציבור את תפילת מוסף ב"הנני העני ממעש", ונאמר גם הפיוט "ונתנה תוקף".

בלב המוסף נמצא "סדר העבודה", שחזור מילולי של עבודת הכהן הגדול במקדש. לאחר שהמקדש עצמו איננו, התפילה מנסה להחזיר באמצעות מילים את סדר הכניסות, הקורבנות, הווידויים והטיהור. פיוטים אחרים מתארים את מראה הכהן הגדול כאשר יצא בשלום מן הקודש. מסורת קדומה של שבח "מראה כהן" מופיעה כבר בספר בן סירא מימי הבית השני.

מנחה: יונה והתשובה

בתפילת מנחה קוראים בפרשת אחרי מות, הפעם בפרק י"ח העוסק באיסורי עריות. ההפטרה היא ספר יונה, בחירה טבעית ליום המוקדש לתשובה. יש המוסיפים גם את מיכה ז', פסוקים י"ח עד כ'.

נעילה: הרגע שבו היום נסגר

תפילת נעילה היא שיאו האחרון של יום הכיפורים. שמה עצמו משקף את תחושת השערים ההולכים ונסגרים. בעדות המזרח ובחלק מקהילות אשכנז מקובל לומר לפני נעילה את "אל נורא עלילה". בסיום נאמרים פסוקים של קבלת עול מלכות שמים, באופן המזכיר את הפסוקים הנאמרים בשעת יציאת הנשמה. ואז מגיע השופר.

למה תוקעים בשופר בסוף יום הכיפורים?

התקיעה מסמנת לציבור שהצום הסתיים, אך יש לה גם שורש קדום: היא מזכירה את תקיעת השופר של יום הכיפורים בשנת היובל, שהכריזה על שחרור העבדים.

התקיעה נעשית לאחר יציאת החג, ולכן קיימים מנהגים להאריך מעט בתפילה כדי לוודא שהגיעה שעת צאת הכוכבים, או לפחות בין השמשות. יש הנוהגים בתקיעה אחת בלבד. אחרים תוקעים תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה. במנהג הספרדי מופיעים תשר"ת, תש"ת, תר"ת ולבסוף תרועה גדולה.

סנדי קופקס והמשחק שהוא סירב לשחק

העוצמה התרבותית של יום הכיפורים איננה מוגבלת לבית הכנסת. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר הגיעה מארצות הברית ב-1965. סַנְדִי קוּפַקְס, מן הספורטאים היהודים המפורסמים ביותר בתולדות הספורט האמריקאי וחבר היכל התהילה של הבייסבול, סירב להגיש במשחק הראשון של סדרת הגמר משום שהמשחק חל ביום הכיפורים.

במקומו עלה דּוֹן דְרַייסְדֵייל. לאחר שהופעתו הייתה חלשה והוא הוצא מן המשחק, הוא אמר למנהל הקבוצה וולטר אלסטון: "אני מתערב שאתה מצטער שגם אני לא יהודי". הסיפור הפך לאחת הדוגמאות הידועות ביותר למתח שבין מסגרת ציבורית או מקצועית לבין שמירת יום הכיפורים.

יום הכיפורים בישראל: מדינה שלמה משנה קצב

בישראל קיבל יום הכיפורים ממד ציבורי שאין כמעט לאף מועד אחר. אין חוק כללי האוסר על נהיגה ברכב פרטי ביום הכיפורים, ובכל זאת התנועה הממונעת כמעט נעלמת. התחבורה הציבורית מושבתת בהדרגה כבר משעות הצהריים של ערב יום הכיפורים, נמלי הים והאוויר נסגרים ורמת זיהום האוויר יורדת באופן ניכר.

בירושלים נחסם גם המעבר משכונות מזרח העיר לכיוון מערב באמצעות בטונדות. אל החלל שמשאירות המכוניות נכנסים רוכבי אופניים, סקייטבורדים וגלגיליות, ובעיקר ילדים. התופעה קיימת במשפחות חילוניות וגם במשפחות מסורתיות.

תצלום מ-2004 מתעד קבוצת רוכבי אופניים בנתיבי איילון הריקים. תצלומים מ-2025 מתעדים את איילון ליד מחלף לה גוארדיה ואת כביש 412 ליד צומת בית דגן כשהם כמעט נטולי מכוניות.

הרכיבה הפכה למסורת חילונית כה נפוצה עד שהיום זכה לכינוי "חג האופניים", אף שמבחינת ההלכה הרכיבה אינה חלק מן החג ואף עשויה לסתור את רוחו. הכבישים אמנם ריקים יחסית, אך אינם סגורים לחלוטין ולכן הרכיבה בהם עדיין דורשת זהירות.

גם המשק והתקשורת נעצרים

למעט שירותי חירום, הפעילות המסחרית בישראל כמעט מושבתת לחלוטין. אפילו חנויות הפתוחות בדרך כלל בשבת נסגרות, ורבים מן הארגונים והמפעלים הפועלים לאורך כל השנה מפסיקים פעילות.

גם שידורי הרדיו והטלוויזיה נעצרים. השידורים בערוצי הכבלים והלוויין מופסקים, למעט רדיו א-שמס המשדר לציבור הערבי והורשה להמשיך בשידור. חלק מן הגופים המשדרים באינטרנט ממשיכים לפעול במתכונת מצומצמת.

ספורט ביום הכיפורים: המקרה של סיאול

גם הספורט הישראלי הושפע מן היום. באולימפיאדת סיאול ב-1988 אסר הוועד האולימפי הישראלי על שייטים ישראלים להתחרות במקצה שנערך ביום הכיפורים. אֶלְדָּד אָמִיר ויוֹאֵל סֶלַע ככל הנראה איבדו בעקבות זאת אפשרות לזכות במדליה וסיימו במקום הרביעי.

האחים רָן ודָן טוּרְטָן יצאו למים למרות האיסור וטענו שלא התחרו אלא התאמנו בלבד. הם נשלחו חזרה לישראל עוד לפני סיום השיוטים.

ועדה של התאחדות הספורט בישראל קבעה כי השניים אכן התחרו והרחיקה אותם מכל פעילות במסגרת ההתאחדות ואיגוד השיט לחמש שנים. האחים ערערו, ולאחר כשנתיים וחצי ביטל בית המשפט העליון את ההחלטה. גם ספורטאים ישראלים יהודים המשחקים בקבוצות מחוץ לישראל נוהגים שלא להתחרות ביום הכיפורים.

יום הכיפורים ומלחמת יום הכיפורים

בישראל נושא היום גם מטען היסטורי שאין לו קשר לטקסי המקדש או לתפילות.

מלחמת יום הכיפורים החלה ביום הכיפורים, ולכן ערב החג והימים הסמוכים לו הפכו גם לזמן של זיכרון ציבורי למלחמה. אמצעי התקשורת מרבים לעסוק בה בימים שלפני הצום, עד שהדבר נעשה למסורת ישראלית בפני עצמה. כך מתקיימים באותו יום שני סוגים שונים מאוד של חשבון נפש: זה הדתי והאישי, וזה הלאומי וההיסטורי.

הצד האפל של הכבישים הריקים

השקט הציבורי אינו מוחלט. לאורך השנים אירעו גם מקרים שבהם יהודים יידו אבנים לעבר כלי רכב שנסעו ביום הכיפורים, לעיתים אפילו לעבר אמבולנסים. לקראת היום מפרסם מגן דוד אדום פניות לציבור להימנע מפגיעה בצוותים רפואיים וברכבי הצלה.

יום אחד בכל העולם

בניגוד לחגים אחרים שבהם נוהג בחוץ לארץ "יום טוב שני של גלויות", יום הכיפורים מצוין כיום אחד בלבד בכל העולם.

בעבר היו קהילות או יחידים שנהגו לקיים שני ימי יום הכיפורים, בעיקר בחסידות אשכנז. הרמ"א, בשם "אור זרוע", התנגד לכך משום שהכפלת הצום עלולה להביא לידי פיקוח נפש. מקרה יוצא דופן התרחש בשנת 1941 בזמן "פולמוס השבת ביפן". בשל הספק ההלכתי לגבי מיקומו של קו התאריך, היו שנהגו שם למעשה בשני ימים של יום הכיפורים.

השומרונים: יום סלוחיה

יום הכיפורים קיים גם במסורת השומרונית ונקרא בארמית שומרונית "יום סלוחיה", כלומר יום הסליחות, בהגייה "יום סלוואיה".

גם שם זהו יום של צום, תפילה ממושכת והימנעות ממלאכה. אולם פרשנות שומרונית מחמירה לפסוק "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" מחילה את הצום על בני העדה כולם, כולל ילדים, למעט תינוקות בני פחות משנה.

זהו גם היום היחיד בשנה שבו נשים שומרוניות מצטרפות לתפילת הציבור. בבית הכנסת בקריית לוזה קוראים ביום זה בתורה מתוך ספר אבישע, כתב יד שומרוני עתיק שבשאר ימות השנה נשמר בכספת.

יום הכיפורים אצל הקראים ובכת היחד

לקראים לוח המבוסס על קידוש החודש על פי הראייה, ולכן יום הכיפורים שלהם אינו חייב לחול תמיד באותו יום שבו הוא חל בלוח היהודי הרבני. גם אצלם נשמרים ביום הכיפורים איסורי השבת ונוספים עליהם דיני עינוי הנפש.

כת היחד שפעלה לפי לוח השנה המשתקף במגילות קומראן נהגה באופן אחר. בלוח זה יום הכיפורים חל תמיד ביום שישי. הביטוי "שבת שבתון" פורש על ידיה כשבת הבאה מיד לאחר יום של שביתה, כלומר כ"שבת אחר שבת".

מה נשאר כאשר המקדש נעלם?

אולי הדרך הטובה ביותר להבין את תולדות יום הכיפורים היא לראות כמה פעמים השתנה מוקד היום מבלי שהיום עצמו נעלם.

בתקופה אחת עמד במרכזו כהן גדול שנכנס פעם בשנה לקודש הקודשים, הקריב קורבנות, התוודה בשם עצמו ובשם העם וטיהר את המקדש. לאחר חורבן הבית עבר מרכז הכובד לבית הכנסת, אל הווידוי, התפילה והטקסטים ששמרו בזיכרון את העבודה שאי אפשר עוד לבצע.

במקביל הלך והתעצם ממד אחר: האחריות האישית. צום לבדו אינו פותר פגיעה בזולת. אדם נדרש לפייס את מי שפגע בו, להכיר במעשיו ולקבל על עצמו שלא לחזור עליהם.

ובישראל המודרנית נוצרה שכבה נוספת. כבישים מהירים הופכים למסלולי אופניים, שידורי הטלוויזיה נעצרים, נמלי תעופה משתתקים, מאות אלפים נכנסים לבתי הכנסת ואחרים בוחרים לציין את היום בשקט אישי.

הצורה השתנתה שוב ושוב. הרעיון העמוק נותר עיקש למדי: פעם בשנה האדם מתבקש להפסיק את השגרה ולבחון מה עשה בה.

ובמובן הזה, התקיעה האחרונה של נעילה אינה רק סימן שהגיע הזמן לשתות. היא מסמנת את הרגע שבו מסתיים יום של חשבון נפש, והחיים הרגילים מתחילים שוב.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

ש"י עגנון, "ימים נוראים", הוצאת שוקן, 1998. החלק השלישי של הספר מוקדש ליום הכיפורים ומשתרע בעמודים רי"ה עד שכ"ב. היצירה עוסקת במקורות, מסורות וטקסטים של הימים הנוראים.

ז' אריאל, עורך, "ספר החג והמועד", הוצאת עם עובד, 1978. קובץ העוסק בחגי ישראל ומועדיהם ובמסורות הקשורות בהם.

אַבְרָהָם סְתָיו, "מבית לפרוכת: פשט, עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים", אלון שבות, תשע"ד. הספר מתמקד בעבודת יום הכיפורים בבית המקדש ובמשמעויותיה.

הרב יִצְחָק זִילְבֶּרְשְׁטֵיין, "שבת שבתון – בענייני חולה ביום הכיפורים", הוצאת בית דוד, ה'תשנ"ט, מהדורה שנייה. הספר עוסק בשאלות הלכתיות הקשורות לחולים ביום הכיפורים.

בָּרוּךְ אַבְרָהָם לֵוִין, "כיפורים", בתוך "ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה", כרך ט', 1969, עמ' 88-95. המאמר עוסק ביום הכיפורים בהקשר מחקרי והיסטורי.

אם הגעתם עד לתקיעה האחרונה, אפשר להמשיך ולשוטט בין הסיפורים, המנהגים והאירועים שעיצבו את לוח השנה היהודי, ולשתף את הכתבה עם מי שחושב שיום הכיפורים התחיל ונגמר בצום.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.