תאמל״ק לי
בתוך אומה שסועה ופצועה משנות משטר האפרטהייד, השתמש נלסון מנדלה במשחק כדי לטפח גאווה לאומית משותפת.
ב-24 ביוני 1995, באצטדיון אליס פארק ביוהנסבורג, גברה דרום אפריקה על יריבתה המושבעת ניו זילנד בתוצאה 15–12 בגמר גביע העולם ברוגבי. המשחק הזה נצרב בהיסטוריה לא רק כהישג ספורטיבי, אלא כרגע סימבולי מכונן. היה זה אירוע הספורט הגדול הראשון שאירחה המדינה מאז קריסת משטר ההפרדה הגזענית ב-1991. במעשה מחושב של מדינאות דקה, תחת אור הזרקורים הבינלאומי, ניצח הנשיא נלסון מנדלה על תצוגת אחדות באחת המדינות השסועות בעולם, תחת הסיסמה: "קבוצה אחת, מדינה אחת".
אלא שהמציאות באותם רגעים הייתה מורכבת בהרבה מהדימוי ההרמוני שנוצר.
במשך שנים, הפרות זכויות האדם הבוטות של האפרטהייד הפכו את דרום אפריקה למנודה בעולם. בשנת 1973 הגדיר האו"ם את האפרטהייד כ"פשע נגד האנושות". בין השנים 1964 ל-1992 נאסר על המדינה להשתתף במשחקים האולימפיים, ונבחרת הרוגבי שלה הורחקה משני גביעי העולם הראשונים. עבור הדרום-אפריקאים השחורים, הנבחרת – שהייתה לבנה היסטורית, על צבעי הירוק-זהב שלה וסמל ה"ספרינגבוק" (הצבי) – ייצגה את שלטון המיעוט המדכא.
מנדלה זיהה ברוגבי גשר אפשרי לצמצום הפערים בין שחורים ללבנים. הספורט כבר שימש ככוח מאחד בעבר, בין הכוחות הקולוניאליים היריבים במדינה: ב-1906, מסע משחקים של הספרינגבוקס באיים הבריטיים כלל שחקנים משני צדי המתרס של מלחמת הבורים המרה, כולל שחקן שהיה כלוא במחנה ריכוז בריטי. כדי לרפא את הפצעים הפעם, מנדלה – שישב בעצמו 27 שנים בכלא על קריאת תיגר נגד המערכת – נדרש קודם כל להכיר בכאב העמוק שהותיר האפרטהייד.
הקשר ההיסטורי בין רוגבי לאפרטהייד
אף על פי שהפרדה גזעית הייתה נוהג ישן בדרום אפריקה, מערכת האפרטהייד הרשמית התגבשה בשנת 1948 עם עליית המפלגה הלאומית האפריקאנרית. האפריקאנרים, צאצאי מתיישבים הולנדים, גרמנים וצרפתים שראו בעצמם "עם נבחר", עיצבו ממשל המיטיב עם המיעוט הלבן.
תחת שלטונם, הרוב השחור נדחק לעיירות הפרדה (Townships) בתנאי עוני מחפירים, הורחק מהפוליטיקה ונמנעה ממנו גישה למשרות שאינן עבודה בלתי מקצועית. ב-1953 עבר חוק שהפריד רשמית את כל המרחבים הציבוריים, כולל מגרש הרוגבי. למשך 90 שנה, הנבחרת הורכבה על טהרת הלבנים בלבד. עבור האפריקאנר השמרן, ה"ספרינגבוק" (כפי שכונתה הנבחרת) לא היה רק סמל למצוינות ספורטיבית, אלא עדות לעליונות גזעית.
אמת, פיוס ורוגבי
בשנת 1995, חמש שנים לאחר שחרורו ושנה לאחר שנבחר לנשיא השחור הראשון, הקים מנדלה את "ועדת האמת והפיוס". התקווה הייתה שחשיפת הזוועות תוביל לריפוי.
השחורים בדרום אפריקה ביקשו להשמיד כל זכר לאפרטהייד, והספרינגבוק עמד בראש הרשימה. מנדלה, שהבין את ההתנגדות הלבנה לשינוי, בחר באסטרטגיה מפייסת. הוא החל ללמוד אפריקאנס עוד בכלא כדי להבין את עולמם של אויביו. "גורלו קשור בגורלם", הוא ידע. בתחילת כהונתו, הוא הזמין את קפטן הנבחרת, פרנסואה פינאר, לפגישה. פינאר גדל בקהילה שבה שמו של מנדלה היה נרדף ל"טרוריסט". מנדלה פנה לקהל השחור ואמר: "אני מבקש מכם לעמוד לצד הבחורים הללו, כי הם משלנו".
ביקורת מבית
המחווה הזו לא עברה בשקט. מנדלה ספג ביקורת חריפה מקבוצות שחורות מיליטנטיות שחשו שהוא מתרפס בפני המדכאים. אחת המבקרות הקולניות הייתה אשתו לשעבר, ויני מנדלה, שסברה כי הוא מתמקד בריצוי הלבנים יותר מאשר בהבטחת זכויות השחורים. אך מנדלה המשיך בשלו. בביקור במחנה האימונים של הנבחרת אמר: "אימצנו את הצעירים האלו כבנינו שלנו… אני מעולם לא הייתי גאה כל כך בבחורים שלנו".
הגמר הגדול של 1995
לפני שריקת הפתיחה נגד ניו זילנד, קהל של 63,000 צופים – רובו המכריע לבן – שר יחד המנון לאומי חדש, ששילב בין ההמנון הישן של תקופת האפרטהייד לבין שיר החופש האפריקאי. כשמנדלה הופיע באצטדיון כשהוא לובש את מדי הספרינגבוק הירוקים, הקהל האפריקאנרי שאג בשמו: "נלסון! נלסון!".
היה זה רגע של זיקוק לאומי. המשחק הסתיים בתיקו 9-9 בתום הזמן החוקי, ובדקה השביעית של ההארכה, בעיטת דרופ של ג'ואל סטרנסקי העניקה לדרום אפריקה את הניצחון. המדינה כולה התפוצצה בחגיגות: שחורים ולבנים כאחד. "מעולם לא הייתה לשחורים סיבה להפגין גאווה כזו במאמציהם של בני ארצם הלבנים", יכתוב שנים אחר כך הביוגרף מרטין מרדית'.
מורשת מורכבת של אחדות סמלית
"כשהושמעה שריקת הסיום, המדינה הזו השתנתה לנצח", אמר פינאר שנים לאחר מכן.
אלא שעבור רבים זו הייתה הגזמה, השחורים המשיכו לסבול מעוני ומחוסר שוויון כלכלי וגם בנבחרת של 1995 היה רק שחקן שחור אחד. ועדיין, המאמץ של מנדלה להשתמש ברוגבי כדי לאחות את הקרעים נותר אחד מהישגיו המזהירים ביותר. גם אם לא האריך ימים.
"לספורט יש את הכוח לשנות את העולם. הוא יכול ליצור תקווה במקום שבו פעם היה רק ייאוש".
חומר מעשיר לצפייה
הסרט ״בלתי מנוצח״ (Invictus) בכיכובם של מורגן פרימן ומאט דיימון, מתאר את ארועי אותם ימים.
