מעטות האנדרטאות בעולם שנושאות על אבניהן סיפור כה טעון כמו שער טיטוס. ■ עבור רומא העתיקה היה זה מונומנט של ניצחון, שנועד להנציח את דיכוי המרד ביהודה ואת ביזת בית המקדש; עבור העם היהודי הוא נעשה סמל לחורבן, להשפלה ולגלות. אלא שכמעט אלפיים שנה לאחר מכן, המנורה החקוקה בתבליטים נבחרה לסמלה של מדינת ישראל. ■ כיצד הפכה אנדרטה של תעמולה רומית לעדות היסטורית ומסמל לתבוסה לסמל של זיכרון ותקומה? זהו סיפורו של שער טיטוס.
השנה היא 71 לספירה. ברחובות רומא, החל מפורטה טריומפליס (שער הניצחון) ועד לפורום בואריום, צועדת אחת מתהלוכות הניצחון האדירות שידעה העיר. המוני אדם צופים בחיילי הלגיונות הנושאים על גבם את שלל הקודש שנבזז מבית המקדש בירושלים. בסופה של התהלוכה הזו, יובל שמעון בר גיורא, ממנהיגי המרד, אל הוצאתו להורג. עשור לאחר מכן, הונצח הרגע הזה באבן, באמצעות הקמת שער טיטוס.
השער, אנדרטת ניצחון וכבוד מהמאה הראשונה לספירה, ממוקם על הוויה סקרה (הדרך הקדושה) ברומא, מעט מדרום-מזרח לפורום הרומי. הוא הוקם בסביבות שנת 81 לספירה (ויש המציינים 82 לספירה) על ידי הקיסר דּוֹמִיטְיָאנוֹס, זמן קצר לאחר מות אחיו הגדול טִיטוֹס. מטרתו המקורית הייתה כפולה: להנציח את האלהתו הרשמית של טיטוס המנוח ולפאר את ניצחונם המשותף של טיטוס ואביו, הקיסר אַסְפַּסְיָאנוֹס, על המרד היהודי בפרובינקיית יהודה, ניצחון שהגיע לשיאו עם נפילת ירושלים בשנת 70 לספירה. עבור הרומאים, השער סימל את העוצמה הבלתי מעורערת של האימפריה; עבור היהודים, הוא נותר תזכורת עגומה וכואבת לחורבן, שברבות הימים לבשה משמעות חדשה של תקומה.
אימפריה בסערה
שושלת פלאביוס, שעלתה לשלטון, ביקשה לבסס את מעמדה באמצעות מפעלי בנייה מונומנטליים. הסופר הרומאי אליוס אריסטידס (שחי בין השנים 117–180) היטיב לתאר את תחושת העליונות הרומית במילים מלאות הערצה: "כשם שאדם חזק מרים אחרים ונושא אותם על כתפיו, כך רומא מרחפת מעל הערים האחרות ונושאת את התרבות לגובה אלוהי". ואכן, במאה השנייה, רומא עלתה בגדולתה אפילו על ערים כאתונא ואלכסנדריה.
אולם, האימפריה לא הייתה שלווה. מאז מותו של אוגוסטוס, ובמיוחד עם קץ השושלת היוליו-קלאודית, המדינה חוותה טלטלות, רציחות פוליטיות ומלחמות אזרחים שהפכו לדבר שבשגרה. פרובינציות רבות קיוו לנצל את חולשת השלטון המרכזי כדי לזכות בעצמאות. אל תוך הקלחת הזו נכנסו היהודים. האימפריה הרומית התרחבה אל המזרח התיכון, ויהודה נבלעה בתוכה.
הרומאים מצאו ביהודה אוכלוסייה ייחודית שהקשתה עליהם: יהודים ושומרונים (שההר הקדוש שלהם ממוקם היכן שהיום נמצאת שכם) שסלדו מהנוכחות הפגאנית. בעיני הרומאים, מנהגיהם של היהודים היו משונים: הייתה להם דת של ספרים, חוקי תזונה קפדניים, מנהג ברית מילה (אף שגם המצרים נהגו כך), ומושג מוזר בשם "שבת". בניגוד לעמים אחרים שהחזיקו מקדשים מקומיים רבים, ליהודים היה רק מקדש אחד, בירושלים. המקדש אמנם נראה מבחוץ כמקדש רומי מתקופת אוגוסטוס, אך היה חסר בו היסוד המרכזי שרומאים אהבו – לא היו בו פסלים או צלמיות של אלים. חריגותם של היהודים התבטאה גם בזכויות המיוחדות שקיבלו, כמו הרשות להעביר כספי תרומות מעבר לגבולות בינלאומיים ישירות לירושלים.
כאשר פרץ המרד הגדול (66–135 לספירה), הוא לא היה סתם מרד פוליטי, אלא מלחמת דת. המוטו הרומאי היה "להרוג את הגאים ולסלוח למנוצחים", אך היהודים, שנתפסו כקנאים דתיים, סירבו להיכנע ונשבעו להילחם עד לניצחון או למוות. חז"ל, מנגד, הציעו פרשנות פנימית עמוקה למשבר: "מקדש שני … מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם" (תלמוד בבלי, מסכת יומא, ט' ע"ב). מלחמת האחים הפנימית החלישה את העם, והקלה על הרומאים להבקיע את חומות העיר.
המצור, החורבן ותהלוכת שלל המקדש
טיטוס ניסה בתחילה למצוא פשרה, ואף שלח את יוסף בן מתתיהו (פלאביוס יוספוס), גנרל יהודי שנתפס ביודפת, חצה את הקווים וזכה לחסות משפחת הקיסר, לדבר אל המורדים אל מול חומות ירושלים. המורדים סירבו פעם אחר פעם. המצור הוביל לרעב איום: בנים מתו לפני הוריהם, מורדים רצחו אנשים בעבור פת לחם, ואלו שהצליחו לברוח אל המחנה הרומי מתו מיד לאחר שאכלו, שכן קיבתם לא יכלה עוד לעכל מזון. בסופו של דבר, החומות נפלו. ירושלים נבזזה ועלתה באש, וכל תושביה נהרגו או נשבו. העיר נהרסה עד היסוד, לבד מחלק קיר שנותר עומד – "קיר הדמעות" (הכותל המערבי).
השלל העצום והשבויים הובאו לרומא לתהלוכת הניצחון המפוארת של שנת 71. בקהל הצופים עמד יוסף בן מתתיהו, מתבונן במבוכה ובכאב בבני עמו המובסים ובאוצרות הקודש המוסווים כשלל מלחמה. המצעד כלל את חפצי הקודש העליונים ביותר: המנורה, חצוצרות הכסף, מחתות לסילוק אפר מהמזבח, ושולחן לחם הפנים (שעליו הונחו 12 כיכרות לחם לפני האלוהים, במקום פסלי אלים). העבדים היהודים והזהב השדוד שימשו לימים ככוח האדם והמימון לבניית הקולוסיאום ומבני פאר נוספים ברומא.
אבן ושיש: אדריכלות השער ומידותיו
בשנת 79 לספירה הפך טיטוס לקיסר. בניגוד לדימויו האכזרי ביהודה, ברומא הוא נחשב לקיסר רחמן שמעולם לא גזר עונש מוות, ואשר התמודד עם התפרצות הר הגעש וזוב שהחריבה את פומפיי. שלטונו נמשך שנתיים בלבד, וכשמת, רומא כולה בכתה. היחיד שלא הזיל דמעה היה אחיו, דומיטיאנוס, אשר לפי ההיסטוריון קסיוס דיו, שנא אותו. עם זאת, כדי לפאר את השושלת הפלאבית, דאג דומיטיאנוס להקים את שער הניצחון המרהיב.
ההערכה היא כי האדריכל המועדף על דומיטיאנוס, רָאבִּירְיוּס (שלעיתים מיוחסת לו גם בניית הקולוסיאום), הוא שביצע את העבודה, על סמך סגנון הפרטים הפיסוליים. השער בנוי שיש פנטלי לבן (שיש משובח שהובא מיוון) וחלקו העליון בנוי משיש לונה. על אף שמבנהו נראה פשוט ממבט ראשון, הפרופורציות האידיאליות שלו הופכות אותו ליצירת מופת.
מידותיו מרשימות: גובהו 15.4 מטרים (כ-50 רגל), רוחבו 13.5 מטרים (כ-44 רגל), ועומקו 4.75 מטרים (כ-15.5 רגל). הקשת הפנימית מתנשאת לגובה של 8.3 מטרים (כ-27 רגל) ורוחבה 5.36 מטרים (כ-17.5 רגל). השער מוקף עמודים, חלקם מחורצים וחלקם חלקים (תוצאה של שחזור מהמאה ה-19), והם משלבים את הסגנון היוני עם הסגנון הקורינתי.
הכתובות המנציחות את הניצחון
בצידו המזרחי של השער חקוקה הכתובת המקורית באותיות לטיניות מרובעות, שבעבר היו ככל הנראה משובצות בכסף, זהב או מתכת אחרת: "SENATVS POPVLVSQVE⸱ROMANVS DIVO⸱TITO⸱DIVI⸱VESPASIANI⸱F
היסטוריה חקוקה באבן: תבליטי השער הפנימיים
הייחוד האמיתי של שער טיטוס מצוי בתבליטי השיש הגדולים המעטרים את מעבר הקשת הפנימי, שגודלם 2.4 מטרים גובה על 3.8 מטרים אורך. התבליטים נחשבים לבעלי ערך היסטורי עצום, שכן הם מציגים סצנות מחיי היומיום, כלי נשק, לבוש ואת שלל המלחמה. שני הלוחות משמעותיים להתפתחות האמנות הרומית, שכן הם מציגים ניסיון ראשון להמחיש מרחב וליצור אשליה של חלל: דמויות הרקע נסוגות למרחק, בעוד הדמויות המרכזיות מגולפות כתבליט עמוק וגבוה יותר.
הלוח הדרומי מתעד את השלל שהובא מבית המקדש. במרכז מתנוססת מנורת שבעת הקנים בגילוף עמוק, סמל לכוחה של רומא ואות קלון ליהודים. סביבה נישאים חצוצרות הכסף, מחתות האש לאפר ושולחן לחם הפנים, וכן חפץ נוסף הנראה כארון הברית. חלק מהדמויות נושאות שלטים שנועדו כנראה לציין את שמות הערים שנכבשו. במקור, השלל נצבע בצבע זהב על רקע כחול.
הלוח הצפוני, המחולק לשלושה חלקים, מציג את טיטוס כמנצח, רוכב על כרכרה הרתומה לארבעה סוסים (קוודריגה). האלה רומא עומדת מלפנים ואוחזת ברסן של אחד הסוסים. לוחמת אמזונסה חבושת קסדה, המייצגת את ה"גבורה" (Valour), מובילה את השיירה, וניקה, אלת הניצחון המכונפת, מכתירה את טיטוס בזר דפנה. לצד הכרכרה מוצגות שתי דמויות המהוות האנשה של העם הרומאי והסנאט. השילוב של אלים ובני אדם יחד באותה סצנה היווה חידוש אמנותי, בניגוד ל"ארה פאקיס" (מזבח השלום) שם הופרדו בני האדם מהאלים.
עיטורים נוספים כוללים נשים מכונפות המייצגות ניצחון במשולשי הקשת העליונים (ספנדרלים), ודמות גברית ונשית על אבן הראשה. תקרת הקשת הפנימית (הסופיט) מעוטרת בקסטות עמוקות שבמרכזן תבליט המתאר את האלהתו (אפותיאוזה) של טיטוס.
ממוזיאון השלל ועד למבצר פרנג'יפאני
האירוניה במערך האדריכלי של רומא הייתה טמונה במרחקים. כ-90 מטרים משער טיטוס, עמד המקדש שבנה הקיסר אספסיאנוס (מקדש השלום). במבנה זה הוצגו כלי המקדש המקוריים, והוא שימש כמעין "מוזיאון שלל" שפיאר את טיטוס שעמד להפוך לאל בעצמו.
בימי הביניים, שולב השער במערך ההגנה של רומא ואף שימש כנראה כשער עיר. משפחת פְרַנְגִ'יפָּאנִי המלכותית הוסיפה קומה שנייה לקמרון והפכה אותו למגדל מבוצר (חורי קורות מתקופת הבנייה נותרו עד היום בתבליטים). חדר נבנה בחצי העליון, והכביש הונמך כך שיסודות הטרוורטין נחשפו. מדריך הטיולים הלטיני מימי הביניים, "Mirabilia Urbis Romae", תיאר את המונומנט כ"קשת שבעת הנרות של טיטוס ואספסיאנוס; במקום בו נמצאת מנורת משה בעלת שבעת הקנים, עם הארון, למרגלות מגדל הקרטולרי".
שער ההשפלה: היהודים בצל הקשת
במשך מאות שנים שימש השער מכשיר לאכיפת הדומיננטיות על היהודים. בשנת 1555, ייסד האפיפיור פָּאוּלוֹס הרביעי את גטו רומא (באמצעות הבולה "Cum nimis absurdum"). כחלק ממדיניות ההשפלה, הוא הפך את שער טיטוס למקום שבו התקיים טקס שבועת כניעה שנתי: זקני הקהילה היהודית נאלצו להגיע לשער ולנשק את רגליו של כל אפיפיור חדש שהוכתר. עקב משמעותו הכואבת כסמל החורבן והגלות, פסק הרב הראשי של רומא כי נאסר על יהודים לעבור תחת השער.
עבודות השחזור וקשת נוספת שנשכחה
במרוצת השנים הלך השער והתפורר. בשנת 1817 החל האדריכל רפאל שטרן בפרויקט שחזור מודרני, שהושלם בשנים 1821-1822 על ידי ג'וּזֶפֶּה וָאלַדְיֵיה, בפקודתו של האפיפיור פִּיוּס השביעי. השחזור בוצע בכוונה באבן טרוורטין ולא בשיש, כדי שניתן יהיה להבחין בין החלקים המקוריים לחדשים. בצד המערבי והנגדי של השער נחקקה כתובת חדשה בלטינית: "מונומנט זה, בולט מבחינת דת ואמנות, נחלש מרוב התיישנות: פיוס השביעי, פונטיפקס מקסימוס, ציווה על עבודות חדשות במודל של הדוגמה העתיקה כדי לחזקו ולשמרו, בשנת 24 לשלטונו הקדוש". השחזור שימש מודל גם לצד הכפרי של פורטה פיה. במחצית הראשונה של המאה ה-20, הדיקטטור האיטלקי בניטו מוסוליני הורה להמשיך לשפץ את השער, שכן הוא ראה בו עדות לגדולת העם האיטלקי ותהילת האימפריה הרומית, מתוך רצון שרומא הפשיסטית תקרין עליו מתהילת העבר.
מחרפת הגלות לסמל התקומה
נקודת המפנה הדרמטית ביחס של העם היהודי אל השער התרחשה עם אישור תוכנית החלוקה של האו"ם והקמת מדינת ישראל בשנת 1947–1948. האיסור הרבני לעבור תחת השער בוטל (דבר שפורסם פומבית באירוע חנוכה בשנת 1997). בערב הכרזת העצמאות ב-1948, התכנסו יהודי רומא וצעדו יחדיו מתחת לשער, אך בכיוון ההפוך לתהלוכת הניצחון הרומית, כאות ניצחון ותקומה לאחר שנות גלות ארוכות.
בשנת 1949, בחר הרב הראשי לישראל את המנורה משער טיטוס לשמש כסמל הרשמי של מדינת ישראל. החלטה זו עוררה ביקורת ופולמוס ציבורי ער. חוקרים רבים הצביעו על כך שהבסיס המתומן של המנורה המגולפת מעוטר בבעלי חיים ימיים, אריות ודרקונים – סממנים פגאניים מובהקים של עבודה זרה, האסורים על פי ההלכה היהודית. נראה כי בסיס זה היה מעשה ידיו ודמיונו של אמן רומי או יווני, ולא ייצג נאמנה את צורתה של המנורה המקורית שעמדה במקדש. אף על פי כן, המנורה מהשער, שפעם סימלה את כניעתה של יהודה, הוסיפה לעמוד בלבה של זהות המדינה החדשה.
שער טיטוס הותיר חותם בל יימחה על ההיסטוריה של האמנות והאדריכלות. האמן והחוקר פרנץ ויקהוף העמיד את השער במרכז הערכתו המחודשת לאמנות הרומית. המבנה המרשים שימש מודל לקשתות ניצחון רבות שנבנו מאז המאה ה-16 ברחבי העולם, ובהן: חזית בזיליקת סנט אנדראה במנטובה (1462) מאת ליאון בטיסטה אלברטי, שער הניצחון המפורסם בפריז (1806), קשת וושינגטון סקוור במנהטן (1892) בתכנונו של סטנפורד וייט, קשת החיילים והמלחים בברוקלין, קשת דיואי הזמנית (1899), קשת הרובאים בדבלין (1907), שער הזיכרון הלאומי בפארק ואלי פורג' בפנסילבניה (1910) בתכנון פול פיליפ קרֶט, ושער הודו בניו דלהי (1921) בתכנון אדווין לוטינס. שער הפלטין נשדד אמנם מעיטוריו החיצוניים, אך עמידתו האדריכלית ניצחה את הזמן.
בסופו של המסע ההיסטורי, שער טיטוס נותר אנדרטה דוממת הדובבת אלפי שנות היסטוריה. הוא אוצר בקרבו את רגעי השפלות הקשים ביותר שידע העם היהודי, לצד הראווה הכוחנית של האימפריה הרומית בשיא תפארתה. אולם, ההיסטוריה מצאה את דרכה המלנכולית להפוך את סמל השעבוד הזה עצמו לעדות החיה האחרונה לחפצי הקודש של ירושלים, עדות שלימים הכתירה את שיבתו של העם הגולה אל במת ההיסטוריה.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
״שלל מקדש ירושלים כפי שהוא נראה על קשת טיטאן ברומא״, De spoliis templi Hierosolymitani in arcu Titiano Romae conspicuis, הוא חיבור שפורסם בשנת 1716 על ידי אדריאן רלנד והיווה את אחד המחקרים המוקדמים שהעניקו תשומת לב מיוחדת לאיורים המופיעים על שער טיטוס ולמשמעותם.
״תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים״ הוא חיבורו המכונן של יוסף בן מתתיהו (פלאביוס יוספוס), המשמש עדות היסטורית ראשונה במעלה, אותה תיעד בן מתתיהו מטעם משפחת הקיסר על מנת לתעד את המרד ואת מסע הניצחון הרומאי ברומא.
״Some Remarks on the Arch of Titus״ הוא מאמר מתוך כתב העת L'antiquité classique משנת 1987 (עמודים 183–191) מאת החוקר ר. רוס הולווי, שבוחן היבטים שונים הקשורים לאנדרטה הניצבת ברומא.
״Der Titusbogen״ הוא ספר מחקר בגרמנית שפורסם בשנת 1983 על ידי מ. פפאנר שעוסק באפיון ובחקר ארכיטקטוני של השער.
Martial and the City of Rome, הוא מאמר מתוך The Journal of Roman Studies משנת 2010 (עמודים 1–30) מאת ל. רומן, ששופך אור על התפתחות האמנות והבנייה ברומא העתיקה סביב תקופה זו.
חומר מעשיר לצפייה
״קשת טיטוס ומנורת המקדש״ הוא סרטון בהפקת מכון מגלי״ם של עיר דוד, המספק הצצה חזותית וקולית אל המשמעויות הנסתרות של התבליטים על שער טיטוס. הסרטון מלווה בהסברים הבוחנים את יחסי הכוחות בין יוסף בן מתתיהו לבין הרומאים, סוקר את פריטי השלל שהוצגו לראווה, וממחיש את הדרמה הטעונה שחווה העם היהודי מול הניצחון האימפריאלי.
העבר איננו תמונה דוממת, הוא שיחה מתמשכת, שלפעמים חקוקה באבן ולעתים משנה את פניה עם חילופי הדורות. הצטרפו אלינו למסעות נוספים אל הרגעים שעיצבו את הזיכרון האנושי. הירשמו עכשיו לניוזלטר של HistoryIsTold.com ולא תפספסו אף פרק בהיסטוריה.
