תאמל״ק לי
באקו, בירת אזרבייג'ן, היא אחת הערים המרתקות והדינמיות ביותר באזור הקווקז. היא שוכנת על חצי האי אבשרון, לחופו של הים הכספי ומהווה פסיפס מרהיב של היסטוריה עתיקה, אדריכלות אירופאית קלאסית וגורדי שחקים עתידניים.
תולדותיה של העיר השחורה
באקו היא עיר של ניגודים: מצד אחד סמטאות צרות ורובע עתיק המוכר כאתר מורשת עולמית, ומצד שני שדרות רחבות המזכירות את פריז וקנבוס מודרני שנוצר בזכות עושר הנפט האדיר. ראשיתה של באקו לוטה בערפל, אך היא מוזכרת כבר במקורות מהמאה ה-5 לספירה. העיר העתיקה, האיצ'רי שהר (Icherisheher), הייתה הלב הפועם של העיר במשך מאות שנים, מוקפת חומות מגן שהגנו עליה מפני פולשים. לפני שהנפט הפך למטבע עובר לסוחר, באקו הייתה תחנה חשובה על דרך המשי.
האיצ'רי שהר, העיר העתיקה בבאקו, היא מבוך של סמטאות אבן גיר ששמרו על צביונן מאז ימי הביניים. בלב הרובע ניצב מגדל העלמה, מבנה מסתורי שחוקרים עדיין מתווכחים אם שימש כמגדל שמירה, מצפה כוכבים או מקדש זורואסטרי לאש. באקו תמיד הייתה קשורה לאש. גז טבעי הדולף מהאדמה גרם ללהבות "נצחיות" לפרוץ מהסלעים (כמו באתר יאנאר דאג הסמוך), מה שהפך את האזור למרכז רוחני עבור מאמינים זורואסטרים מפרס ומהודו. האש הזו היא שהעניקה לאזרבייג'ן את הכינוי "ארץ האש".
במאה ה-19 חל המהפך הגדול. גילוי עתודות הנפט העצומות הפך את באקו מעיירת נמל מנומנמת למרכז תעשייתי עולמי. "בהלת הנפט" משכה אליה יזמים מכל העולם, ביניהם האחים נובל ומשפחת רוטשילד, שהקימו בה אימפריות כלכליות. עושר זה תורגם לבנייה מונומנטלית בסגנון הבארוק והגותיקה, מה שהעניק לבאקו את הכינוי "פריז של הקווקז".
פרק מרכזי ומרתק בתולדות העיר הוא סיפורו של אזור המכונה "העיר השחורה" (באיזרית: Qara Şəhər). במחצית השנייה של המאה ה-19, הפיתוח המואץ של תעשיית הנפט גרם לכך שבתי הזיקוק השתלטו על שטחים נרחבים בתוך העיר. העשן הסמיך, הפיח והריח החריף של הנפט הפכו את החיים בבאקו לבלתי נסבלים. בשנת 1870 החליטו הרשויות להעתיק את מפעלי הנפט לאזור מרוחק יותר, ממזרח למרכז המגורים, כדי להגן על בריאות הציבור.
כך נולד בשנת 1876 פרויקט התכנון העירוני הראשון של "העיר השחורה". בניגוד לבלגן האורבני של המרכז, "העיר השחורה" תוכננה ברשת רחובות ישרה ומסודרת, במה שהיתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של האימפריה הרוסית שבה תוכנן רובע תעשייתי שלם מאפס.
תוך שנים ספורות, האזור הפך לגיהינום של יצור ועושר, בשל קירות שחורים מפיח, אדמה ספוגה בשמן, ארובות שפולטות עשן שחור מסביב לשעון וריח חריף של נפט שחנק את הריאות. בעוד אילי נפט כמו האחים נובל בנו לעצמם את וילה פטרולאה (Villa Petrolia) המפוארת בשולי האזור, אלפי פועלים חיו בתנאים מחפירים בתוך הזיהום. האחים רוברט ולודוויג נובל הקימו שם את המערכות המתקדמות ביותר, כולל צינור הנפט הראשון ברוסיה (מבלאחאני לעיר השחורה) ב-1878.
המבקרים ברובע בראשית המאה ה-20 תיארו מקום שבו השמים נעלמים מאחורי מסך של עשן. עם הזמן, כשהשטח אזל, הוקמה ממזרח לה "העיר הלבנה", שהייתה נקייה ומודרנית יותר, אך "העיר השחורה" נותרה הלב הפועם והמלוכלך של תעשיית האנרגיה העולמית. האזור נבנה במבנה רשת מודרני של רחובות ישרים ורחבים בניגוד מוחלט לסמטאות המפותלות של באקו העתיקה. עד שנת 1880 כבר פעלו שם 118 מפעלים, וב-1905 רוב תעשיית הזיקוק של באקו התרכזה שם.
השם "העיר השחורה" לא היה מטפורי. מבקר שביקר שם ב-1890 תיאר זאת כך:
”הכל שחור: הקירות, האדמה, האוויר, השמיים. אתה מרגיש את הנפט, נושם את האדים, הריח החריף חונק אותך. אתה הולך בתוך ענני עשן שמכסים את השמיים.”
בעוד העשירים התגוררו במרכז העיר המפואר שבו הזיקוק היה אסור, "העיר השחורה" הייתה מקום מגוריהם של פועלי הנפט. התנאים היו קשים, מזוהמים ודלים. בהמשך, כשהשטח ב"עיר השחורה" אזל, הוקמה ממזרח לה "העיר הלבנה", שם הוקמו מפעלים מודרניים יותר ופחות מזהמים.
יהודי באקו
הסיפור היהודי של באקו הוא אחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בתולדות יהדות הקווקז והעולם המוסלמי. בניגוד לקהילות רבות אחרות במזרח התיכון, יהודי באקו נהנו (ועדיין נהנים) מרמה גבוהה של סובלנות, שילוב חברתי והשפעה אדירה על התרבות והמדע.
באקו היא בית לשלוש קהילות יהודיות מרכזיות שחיות זו לצד זו בהרמוניה כמו יהודי ההרים, הקהילה העתיקה ביותר, שהגיעה לאזור לפני יותר מ-1,500 שנה מפרס; יהודי אשכנז: שהגיעו לבאקו עם "בהלת הנפט" במאה ה-19 והביאו איתם תרבות אירופאית ומדע ויהודי גאורגיה, קהילה קטנה אך משמעותית שהשתקעה בעיר במהלך המאה ה-20.
בסוף המאה ה-19, באקו הייתה "מגנט" ליזמים. יהודים רבים מרוסיה ומאירופה הגיעו לעיר ולקחו חלק פעיל בתעשיית הנפט ובמקצועות החופשיים.
רוטשילד, משפחת הבנקאים המפורסמת הקימה בבאקו את "החברה לתעשיית נפט ומסחר", שהייתה המתחרה הגדולה של האחים נובל ושל "Standard Oil" של רוקפלר. ההשקעות שלהם פיתחו את נמל באקו ואת מסילת הברזל לבאטומי ובסוף המאה ה-19, כמעט מחצית מהרופאים והעורכי דין בבאקו היו יהודים. העיר הייתה מרכז ציוני חשוב, ופעלו בה עיתונים בעברית וביידיש.
לב לנדאו: הגאון של באקו
אי אפשר לדבר על יהדות באקו בלי להזכיר את לב לנדאו (Lev Landau), אחד הפיזיקאים הגדולים של המאה ה-20 וחתן פרס נובל לפיזיקה. לנדאו נולד בבאקו בשנת 1908 לאב מהנדס נפט ולאם רופאה. הוא נחשב ל"ילד פלא" שסיים את לימודי התיכון בגיל 13 והפך למיתוס בעולם המדע בזכות תרומתו לפיזיקה קוונטית. באקו מתגאה בו עד היום, ולוח זיכרון מעטר את הבית בו גדל.
בעוד שבאקו הייתה המרכז המודרני, במרחק נסיעה ממנה נמצאת קירמיזי קסבה (Qırmızı Qəsəבə – הכפר האדום), היישוב היהודי היחיד בעולם מחוץ לישראל וארה"ב שמאוכלס כולו ביהודים. יהודי ההרים הדוברים את שפת הג'והורי (שילוב של פרסית עתיקה ועברית) נחשבים ללוחמים עזים ושומרי מסורת קנאים, והקשר בינם לבין הקהילה בבאקו הוא עמוד השדרה של יהדות אזרבייג'ן.
בימים בהם יהודים באירופה חוששים להסתובב עם סממנים דתיים, באקו היא מחזה יוצא דופן. בלב באקו פועל בית כנסת אשכנזי מפואר שנבנה במימון ממשלתי (אחד הגדולים באירופה), לצד בתי כנסת של יהודי ההרים. בנוסף, באזרבייג'ן קיים מושג שנקרא "רב-תרבותיות אזרי". היהודים נתפסים כחלק בלתי נפרד מהמרקם הלאומי. במהלך מלחמותיה של אזרבייג'ן, יהודים לחמו כתף אל כתף עם מוסלמים, ואחד הגיבורים הלאומיים המפורסמים ביותר הוא אלברט אגרונוב, לוחם שריון יהודי שנפל בקרב על שושה. לזכרו ניצבת אנדרטה מרשימה בלב באקו.
היהודים בבאקו הם לא "מיעוט זר", אלא חלק מהדנ"א של העיר. מהפיזיקה של לנדאו ועד להשקעות של רוטשילד ב"עיר השחורה", הנוכחות היהודית היא זו שעזרה להפוך את באקו מהעיירה המנומנמת למטרופולין הגלובלי שהיא היום.
העיר הלבנה
לאחר קריסת ברית המועצות, באקו חוותה "בום" כלכלי שני. הפעם, הכסף לא הושקע בפיח, אלא בזכוכית, פלדה ויוקרה.
כיום, באקו נמצאת בעיצומו של תהליך התחדשות חסר תקדים. האזור שהיה פעם "העיר השחורה" והמזוהמת הופך במסגרת פרויקט ענק בשם "באקו העיר הלבנה" לרובע מגורים ועסקים יוקרתי וירוק. המפעלים הישנים פונו, הקרקע טוהרה, ובמקומם נבנים בניינים בעיצוב אירופאי קלאסי לצד גורדי שחקים מודרניים. פרויקט העיר הלבנה הוא אחד המיזמים השאפתניים בעולם. כל מה שהיה פעם "העיר השחורה", המפעלים, הצינורות והקרקע המזוהמת, פונה וטוהר. במקומם צומח רובע מגורים אירופאי יוקרתי, המשלב אדריכלות ניאו-קלאסית עם פיתוח בר-קיימא. זהו ניצחון של התכנון העירוני על העבר המזהם.
באקו המודרנית היא עיר תוססת המארחת אירועים בינלאומיים כמו מרוצי פורמולה 1 ותחרויות אירוויזיון. קו הרקיע שלה הפך לאייקוני בזכות "מגדלי הלהבה" (Flame Towers), שלושה גורדי שחקים בצורת להבות אש המוארים בלילה בתצוגות LED מרהיבות, המזכירים לעולם את שורשיה של אזרבייג'ן כ"ארץ האש". באקו היא עיר שהצליחה להשיל מעליה את הפיח של "העיר השחורה" ולהפוך לפנינה נוצצת, תוך שהיא שומרת בכבוד על עברה התעשייתי והתרבותי העשיר.
באקו היא עיר שזיקקה את עצמה בדיוק כפי שהיא מזקקת את הנפט שלה. היא לקחה את הבוץ השחור והפכה אותו לאורות נוצצים. היא עיר שבה אפשר לאכול ארוחת בוקר בסמטה בת 1,000 שנה, לשתות תה מול מגדל שחור מפיח שהפך למוזיאון, ולסיים את הערב במועדון מעוצב בקומה ה-30 של גורד שחקים מזכוכית.
ההיסטוריה של "העיר השחורה" היא תזכורת למחיר הכבד של הקידמה, אך באקו המודרנית היא הוכחה ליכולת של עיר להמציא את עצמה מחדש: ממרכז תעשייתי מאיים לפנינה תיירותית עולמית.
חומר מעשיר לקריאה
אחד הספרים המומלצים שמתרחש בעיר באקו הוא הספר ״העיר השחורה״, המהווה חלק מזיכיון ״תיבת פנדורין״ ומתרחש בעיר באקו ומצליח להעביר היטב את הווי עיר בתחילת המאה ה-20.
