ב-3 באוקטובר 2009 הסתערו מאות לוחמי טליבאן על מוצב קיטינג, בסיס אמריקאי מבודד בלב הרי אפגניסטן. ■ הקרב שנמשך כ-12 שעות גבה את חייהם של שמונה חיילים אמריקאים, חשף כשלים חמורים בפיקוד והפך את קלינטון רומשה וטיי קרטר לשניים ממקבלי מדליית הכבוד האמריקאית.
בשעה 06:00 בבוקר, ב-3 באוקטובר 2009, נפתחה אש כבדה מן ההרים המקיפים את מוצב קיטינג שבמחוז נוריסטן, במזרח אפגניסטן. פצצות מרגמה, רקטות RPG וירי מקלעים פגעו בבסיס הקטן כמעט מכל כיוון. בתוך פחות משעה הצליחו לוחמי הטליבאן לפרוץ את מערך ההגנה, לחדור אל שטח המוצב ולהצית את מבניו. החיילים האמריקאים והמדריכים הצבאיים הלטבים, שנדחקו אל מספר מבנים שטרם עלו באש, מצאו את עצמם נלחמים על עצם הישרדותם.
הקרב על קמדש היה אחד העימותים הקשים ביותר שחוו הכוחות האמריקאיים במלחמת אפגניסטן. כ-300 לוחמי טליבאן תקפו את מוצב קיטינג, שהוקם בשנת 2006 בעמק הררי סמוך לגבול פקיסטן. שמונה חיילים אמריקאים נהרגו, 27 נפצעו, והמוצב נהרס כמעט לחלוטין. הקרב הסתיים בהדיפת התוקפים, אך הציף שאלה מטרידה: מדוע המשיך הצבא האמריקאי להחזיק בבסיס שמפקדיו כבר ידעו כי כמעט בלתי אפשרי להגן עליו?
הדרך אל קיטינג: מדוע הוקם מוצב בלב עמק מסוכן?
נוריסטן והחשיבות האסטרטגית של קמדש
הרי הינדו כוש, המשתרעים בחלקה המזרחי של אפגניסטן, מציבים בפני כל כוח צבאי קשיים יוצאי דופן. מדרונות תלולים של סלעי גרניט, נהרות מהירים הזורמים בעמקים צרים ומזג אוויר המשתנה בחריפות בין העונות הופכים את התנועה באזור למבצע מורכב. הקיץ עשוי להיות חם ולכלול גשמי מונסון, ואילו בחורף יורדים השלג והקרח עד לקרקעית העמקים.
מחוז נוריסטן, אחד המחוזות המבודדים והמרוחקים במזרח אפגניסטן, התאפיין גם במבנה חברתי ולשוני מורכב. האוכלוסייה המקומית כללה קבוצות כגון קום, קאטה, קושטוז וקלאשה, שנחלקו לשבטים, לחמולות ולקהילות דתיות. באזור דוברו חמש שפות וניבים נוספים, ולכן מתורגמנים שהגיעו מאזורים אחרים באפגניסטן לא תמיד יכלו לתקשר עם התושבים.
החברה בנוריסטן שמרה במשך דורות על מסורות מקומיות ועל התנגדות להתערבות חיצונית. עד שלהי המאה ה-19 התקיימו באזור מסורות דתיות שאינן אסלאמיות, ותהליכי ההתאסלמות המאוחרים יחסית היו חלק מההיסטוריה הייחודית שלו. בתקופת הנוכחות הסובייטית פעלו באזור קבוצות התנגדות חמושות, ובהן גורמים שקיימו קשרים עם חיזב א-אסלאמי של גולבודין חכמתיאר, ארגון שנודע בכינוי HIG.
בשנת 2006 ראו מפקדי הקואליציה הבין-לאומית באזור קמדש נקודת מפתח לשליטה בדרכי החדירה של חמושים ונשק מפקיסטן. הקולונל ג'ון ויליאם ניקולסון הבן, מפקד צוות הקרב החטיבתי השלישי של הדיוויזיה ההררית העשירית, זיהה כי באזור מתכנסות שלוש מערכות עמקים המובילות מגבול פקיסטן.
גם מיקומו של המרכז המנהלי המקומי השפיע על ההחלטה. גול מוחמד חאן, המנהל הממשלתי של נפת קמדש, ישב באזור מפגש הנהרות לנדאי סין ודארה י קושטוז. שליטה בנקודת המפגש הזאת נראתה למפקדים האמריקאים כאמצעי להגבלת מעבר כוחות עוינים ולחיזוק נוכחות השלטון האפגני.
מושל נוריסטן, תמים נוריסטני, תמך בהקמת בסיס של צוות שיקום מחוזי (Provincial Reconstruction Team, או PRT). בסיסים מסוג זה נועדו לקדם את נוכחות השלטון, לסייע בפיתוח תשתיות ולחזק את אמון האוכלוסייה במוסדות המדינה. בקמדש קיוו האמריקאים להקים בסיס שיצליח לשלב פעילות צבאית עם פרויקטים אזרחיים.
אלא שכבר משלבי ההקמה התברר כי מה שנראה על המפה כצומת אסטרטגי עלול להפוך בשטח למלכודת.
מאי 2006: האסון שקדם להקמת המוצב
ב-5 במאי 2006 החל מבצע Deep Strike, שבמסגרתו הועברו כוחות מאזורי קאוקאי וקורנגל לעבר קמדש. נקודת האיסוף של המחלקה השנייה בפלוגת Able נקראה PZ Reds, ונמצאה על מדרונו של הר בגובה כ-2,438 מטרים. החיילים כינו את המקום "רכס התקף הלב" (Heart Attack Ridge), בשל התלילות והסכנות שהציבו תנאי השטח למסוקים שטסו בגובה נמוך.
בשעה 22:09, במהלך ניסיון איסוף בחשכה, פגע הרוטור האחורי של מסוק תובלה מסוג CH-47 צ'ינוק בעץ. המסוק החליק במדרון, נפל מעבר למצוק והתפוצץ בלהבות. כל עשרת אנשי הצוות והנוסעים נהרגו. חיילים מן המחלקה השנייה של פלוגת Able, רגימנט הפרשים ה-71, שנותרו בנקודת האיסוף, פעלו להשבת גופות חבריהם ולהשמדת ציוד רגיש שנותר בהריסות.
האסון המחיש עוד לפני הקמת המוצב את אחת הבעיות הקשות ביותר של הלחימה בנוריסטן: גם פעולה לוגיסטית בסיסית עלולה להפוך לקטלנית.
יולי 2006: הקמת בסיס קמדש
ב-20 ביולי 2006, בשעה שתיים לפנות בוקר, הגיעו לאזור חיילי פלוגת צ'רוקי ומחלקה מפלוגת Able של גדוד הפרשים 3-71 בשני מסוקי צ'ינוק. הכוח נחת באזור המכונה LZ Warheit, שדה תירס על רכס סמוך לקמדש, תחת פיקודו של סגן אלוף הווארד.
המוצב הוקם במהלך קיץ 2006 בידי אנשי גדוד הפרשים 3-71 מן הדיוויזיה ההררית העשירית, כוח שעסק במשימות סיור, תצפית ורכישת מטרות. פלוגת Able המשיכה לאייש את המקום עד יוני 2007.
קודם להגעת הכוח הזה פעלו באזור יחידות מיוחדות אמריקאיות בהיקף מוגבל, אך כוחות אמריקאיים סדירים לא ביססו בו נוכחות דומה. התוכנית המקורית הייתה להקים את PRT Kamdesh, מרכז לשיקום מחוזי. אלא שהיקף הלחימה באזור שינה את אופיו של המקום. במקום מרכז שיקום שנועד להדגיש את נוכחותה האזרחית של הממשלה, הפך האתר לבסיס אש צבאי שנדרש להגן על עצמו פעם אחר פעם.
המוצב בתחתית המשפך
כאשר הגיעו קפטן מייקל וחיילי המחלקה השנייה של פלוגת צ'רוקי לאתר המיועד, הם גילו סלע עצום במרכזו. הסלע מנע ממסוקים לנחות במקום, אך פיצוצו היה עלול להמטיר שברי אבן על הכפר אורמול, מעבר לנהר לנדאי סין.
לכן נקבע מנחת המסוקים על חצי אי סלעי בצדו האחר של הנהר. ההפרדה בין המנחת לבסיס הקשתה על אספקה ועל פינוי, בעוד ההרים שהקיפו את המוצב משלושה צדדים העניקו לתוקפים עמדות ירי שולטות.
מיקומו של קיטינג הזכיר קרקעית משפך. במקום לצפות מלמעלה על התנועה בעמקים, נדרשו החיילים להתבונן כלפי מעלה אל הרכסים שסביבם. הבדלי הגובה והטופוגרפיה המורכבת הפכו גם מפות דו-ממדיות וסימוני שטח מוכרים לכלים מוגבלים.
הבעיה חרגה משיקולי נוחות. כוח אויב שהתמקם על המדרונות יכול היה לירות לעבר המבנים, דרכי הגישה ומנחת המסוקים. המגינים, לעומת זאת, התקשו לזהות את מקורות האש ולהחזיר אש יעילה.
מות בנג'מין קיטינג והדרך שהפכה למסוכנת מדי
בין 8 באוגוסט ל-25 בנובמבר 2006 ניסו הכוחות האמריקאיים לספק ציוד ולהרחיב את המוצב באמצעות שיירות שעברו בדרך עמק לנדאי סין, מבסיס נאראי. קבלנים אפגנים התקשו לשמור על תקינות הדרך הצרה, והשיירות נחשפו למארבים מן ההרים.
סגן ראשון בֶּנְגָ'מִין קִיטִינְג (Benjamin Keating), ששימש קצין המבצעים של פלוגת Able בגדוד הפרשים 3-71, החליט לנהוג בעצמו ברכב אספקה ממוגן וכבד בדרכו חזרה לנאראי. קיטינג ביקש להימנע מסיכון פקודיו בנסיעה בדרך בלתי יציבה, אף שקיבל המלצות שלא להשתמש ברכב הגדול.
ב-26 בנובמבר 2006 קרסה הדרך תחת משקל הרכב. קיטינג הושלך החוצה, והרכב התהפך עליו ושקע בנהר. מותו השפיע קשות על מורל היחידה. לאחר התאונה הפסיקו כוחות הקואליציה להשתמש בדרך קמדש-נאראי לצורכי אספקה.
בדצמבר 2006 נקרא המוצב על שמו: Camp Keating, ובהמשך Combat Outpost Keating. למרות המגבלות, אנשי גדוד הפרשים 3-71 המשיכו לבצע משימות לחימה בסביבה ולהדוף התקפות על המוצב. אולם הקשיים באספקה אווירית, סכנות הדרך והסיוע המקומי המוגבל גרמו למחסור מתמשך בציוד ובמשאבים.
כבר בדצמבר 2008 החלו תוכניות לסגירת המוצב, שהפך מבודד, קשה לאספקה ופגיע להתקפה ממושכת.
המאבק על נאמנות האוכלוסייה המקומית
בין לחימה לפיתוח אזרחי
הנוכחות האמריקאית בנוריסטן לא נשענה רק על פעולות צבאיות. מפקדים שונים ניסו להשתמש באסטרטגיית לוחמה נגד התקוממות, שכונתה COIN, כדי לחזק את קשרי התושבים עם ממשלת אפגניסטן.
הגישה הזאת, שעוצבה גם בהשפעת תפיסותיו של הגנרל דייוויד פטראוס, ביקשה לחבר בין הביטחון המקומי, התשתיות האזרחיות והממשל המרכזי. הקולונל פט דונהיו, שפיקד קודם לכן על צוות הקרב החטיבתי השלישי, סבר כי האוכלוסייה בנוריסטן עוינת בדרך כלל התערבות מבחוץ, וכי השקעת משאבים נרחבת באזור המבודד לא תניב תוצאות המצדיקות אותה. עמדתו הושפעה גם ממיעוט הכוחות: כ-5,000 חיילים אמריקאים בלבד היו זמינים לפעילות בשטח הררי נרחב בגודל הקרוב לזה של מדינת וירג'יניה בארצות הברית.
ניקולסון, לעומתו, תמך בהרחבת נוכחות השלטון באמצעות פרויקטים אזרחיים וראה בקמדש נקודת מפתח. התוכנית כללה חיזוק הקשר בין האוכלוסייה לממשלה, פיתוח כלכלי ויצירת תשתיות שיאפשרו לשלטון המרכזי להגיע לאזורים המרוחקים. קיטינג, שהיה ממפקדיו הראשונים של האתר, ביקש לקדם את התפיסה הזאת.
סגן אלוף מייק הווארד הגדיר שלושה שירותים חיוניים: הנחת צינורות מים נקיים הפועלים בכוח הכבידה, תיקון תחנות הידרואלקטריות באורמול ובקמדש והקמת תחנות חדשות במירדש ובגווארדש. סלילת כבישים ותחזוקתם בידי קבלנים מקומיים נועדו להיות השלב האחרון.
לפרויקטים הוקצבו כ-1.33 מיליון דולר. המפקדים קיוו כי פיתוח התשתיות יחזק את הכלכלה המקומית ואת קשרי התושבים עם ממשלת אפגניסטן.
אלא שתוצאותיהם של מאמצי הפיתוח לא היו פשוטות. חלק מן הכפרים והחמולות שלא נהנו מן הפרויקטים חשו מקופחים. חאג'י יונוס, זקן כפר מגווארדש וקבלן של תחנת כוח, נחטף ונרצח. על גופתו נמצאה אזהרה שלא לשתף פעולה עם כוחות הקואליציה, שנחתמה בשם מולא עומר, מנהיג הטליבאן.
המודיעין האמריקאי העריך כי הרצח בוצע בידי גורמים מחיזב א-אסלאמי, וכי השימוש בשמו של עומר נועד להגביר את הפחד בקרב האוכלוסייה. המארבים התכופים בדרך לנאראי וקרבות הירי המתמשכים גרמו לקיטינג לפקפק ביעילות המאמצים האזרחיים.
מכתבי האיום והתרחבות ההתקוממות
ב-29 באפריל 2007 הופיע על דלת המסגד בקמדש העליונה מכתב איום בפשטו, חתום בשם "מוג'אהדין". המכתב הזהיר קבלנים, עובדי ממשל, שוטרים, מנהלי מחוז ואנשי דת המשתפים פעולה עם האמריקאים כי ייחשבו למטרות במסגרת הג'יהאד.
למחרת נחטף ונרצח, על פי הדיווחים, פאזל אחד, זקן כפר מבדמוק שניסה להביא לסיום מחלוקות שבטיות בין קום לקאטה באמצעות מפגש בקמדש. כוחות אפגניים נוספים שנשלחו לאזור נקלעו למארב בדרך מנאראי ולא הצליחו להשלים את משימתם.
בתקופה הזאת החלו האמריקאים להשתמש בכינוי AAF, ראשי תיבות של Anti-Afghan Fighters, לתיאור קבוצות חמושות שפעלו נגד ממשלת אפגניסטן.
הפעילות כללה מארבים מתואמים, שימוש במדים של הצבא והמשטרה האפגניים, הקמת מחסומים מזויפים וגביית כספים מקבלנים. קבוצות חמושות שיתפו פעולה עם מבריחי עצים ואבנים יקרות לפקיסטן. לוחמים דוברי אורדו ופשטו, ובהם אנשי HIG, העבירו נשק ותחמושת דרך הגבול.
ההכנסות ממחסומים ומגביית תשלומים שימשו למימון פעילותם. עד שנת 2007 כבר התמודדו הכוחות האמריקאים עם יריב מאורגן ומצויד יותר מזה שפגשו בתחילת הקמת הבסיס.
קרב סארט קוהה, יולי 2007
בסוף מאי 2007 הגיע למוצב כוח Bulldog של גדוד הפרשים 1-91 מחטיבת הצנחנים ה-173, תחת פיקודו של קפטן טום בוסטיק.
הכוח ניסה להרחיב את השליטה האמריקאית מערבה באמצעות הקמת עמדות תצפית נוספות, במסגרת מבצע Mountain II. מטרתו הייתה לפקח על הכפרים שבין קיטינג לבין סארט קוהה, לצמצם את פעילות הכוחות החמושים לאורך הנהר ולמנוע את התפשטותם.
ב-26 ביולי 2007 נתקלו הכוחות במארב מאורגן באזור סארט קוהה. התוקפים לבשו מדים הדומים לאלה של כוחות הביטחון האפגניים, השתמשו בנשק ובמכשירי קשר מן הסוג שסופק לכוחות הממשלה ועטו מסכות סקי.
הלחימה נמשכה במשך יומיים וחייבה הפעלת סיוע אווירי וארטילרי משמעותי. למרות זאת ספגו האמריקאים אבדות: קפטן בוסטיק נהרג מפגיעת רקטת RPG, וסמל ראשון ויליאם "ראיין" פריטשה (William Ryan Fritsche) נהרג מירי רובה. שבעה חיילים אמריקאים וחייל אפגני נוסף נפצעו.
מותם של השניים הותיר חותם על הכוחות בגזרה. לימים נקראה עמדת התצפית הסמוכה לקיטינג על שמו של פריטשה.
ניסיון לבנות שלום מקומי: מועצת מאה הזקנים
שינוי גישה באזור קמדש
הקרב בסארט קוהה חיזק אצל סגן אלוף כריס קולנדה, מפקד הכוחות האמריקאיים בנאראי, את ההבנה שהמערך הצבאי לאורך הנהר דליל מכדי להתמודד עם מתקפה ממושכת. עמדות קטנות, המופרדות זו מזו בדרכים מסוכנות, התקשו להעניק סיוע הדדי. הקולאיציה נדרשה למצוא דרך לצמצם את פעילות המורדים, ולא רק להדוף אותם.
אחד הניסיונות לשינוי הגיע מסגן ראשון דייב רולר. הוא סבר כי הופעתם של חיילים אמריקאים כשהם מצוידים בקסדות, באפודים ובנשק מלא יוצרת אצל התושבים רושם של כוח זר ומאיים. לפגישה עם זקני הכפרים הגיע רולר בחולצת טריקו ובמכנסיים קצרים, ובמקום לפתוח בדיון על אמצעי ביטחון, שוחח עם הנוכחים על משפחותיהם ועל שאיפתם לעתיד טוב יותר.
מולווי עבדול רחמן, אחד המנהיגים המקומיים, התרשם מן הגישה והחל לגבש תמיכה בהסדר שיתוף פעולה עם ממשלת אפגניסטן. בהמשך, לאורך קיץ וסתיו 2008, הרחיב קפטן ג'ואי האטו, מפקד מוצב קיטינג, את היוזמה. האטו הביא עמו ניסיון קודם במבצעי לוחמה נגד התקוממות במרכז אמריקה.
הניסיון המקומי התפתח ליוזמה רחבה יותר שנועדה ליצור מנגנון משותף של ביטחון ופיתוח אזרחי.
מועצת מאה האנשים
באוקטובר 2007 התכנסו באזור קמדש למעלה מ-800 נציגים של קהילות נוריסטן, ובהם זקני כפרים ואנשי דת. המפגשים נמשכו יומיים ונועדו לבחון את עתיד האזור, את היחסים עם הממשלה ואת האפשרות לצמצם את הלחימה.
הנציגים בחרו מועצה בת מאה חברים, שנודעה בשם "שורת מאה האנשים" (Hundred Man Shura). המועצה נועדה לגבש תוכנית ביטחון אזורית ולהגיע להסכמות עם הצבא האמריקאי וממשלתו של הנשיא חאמיד כרזאי.
ההסדר, שכונה "התחייבות לתמיכה הדדית" (The Commitment of Mutual Support), הכיר בסמכותה המקומית של המועצה והבטיח משאבים לפיתוח כלכלי. בתמורה התחייבו מנהיגי הקהילות לסייע בשמירה על הביטחון המקומי. אחד התנאים החשובים היה הפסקת חיפושים צבאיים אמריקאיים בלתי מתואמים ביישובים ובמסגדים.
בין נובמבר 2007 לינואר 2008 עברו חברי המועצה בין כפרי האזור והציגו את ההסכם לתושבים. הם ביקשו להבהיר כי ניתן להחליף את הלחימה בפיתוח וביצירת מוסדות מקומיים. בשלב מסוים נראה היה שהיוזמה מניבה תוצאות.
ההתפוררות ומותו של מפקד נוסף
באוקטובר 2008 החל ההסדר להיחלש. חיילי גדוד הפרשים 1-91 חזרו לארצות הברית והוחלפו באנשי גדוד הפרשים השישי של הרגימנט הרביעי, מצוות הקרב החטיבתי השלישי של דיוויזיית החי"ר הראשונה.
מפקד קיטינג באותה עת, קפטן רוברט ג'יי יֶלֶסְקַס (Robert J. Yllescas), מילא תפקיד חשוב בשמירה על היחסים עם מועצת הזקנים ובמעבר בין היחידות. ב-28 באוקטובר 2008 נפצע יֶלסקַס באורח קשה כאשר מטען חבלה שהופעל מרחוק התפוצץ במרחק של פחות מ-400 מטרים מהמוצב.
הוא מת מפצעיו ב-1 בדצמבר 2008. מאוחר יותר התברר כי המתנקש היה קשור לאזור אורמול, וכי ייתכן שקיבל סיוע מאחד העובדים האפגנים בבסיס, לצד הסכמה שבשתיקה מצד כמה מזקני הכפר.
מותו פגע בהמשכיות היחסים עם הקהילות. השפעת מועצת הזקנים הלכה ופחתה, וכך גם יכולתה לשמר את שיתוף הפעולה בין האוכלוסייה המקומית לבין כוחות הקואליציה.
מוצב קיטינג שב ונעשה בסיס מבודד בלב אזור עוין.
שנת 2009: הבסיס שהצבא התכוון לנטוש
בידוד גובר ותוכנית פינוי מתעכבת
בקיץ 2009 כבר התקשה הצבא האמריקאי לספק למוצב קיטינג ציוד בדרך היבשה. הדרכים הצרות, מצב התשתיות והאיום המתמיד של מארבים הגבילו מאוד את אפשרויות התנועה.
גם האספקה האווירית הייתה מסוכנת. ההרים המקיפים את הבסיס אפשרו לחמושים לירות לעבר מסוקים המתקרבים לעמק. לקראת סוף התקופה הוגבלו טיסות האספקה בעיקר ללילות חסרי ירח, שבהם החשכה הכמעט מוחלטת העניקה הגנה מסוימת למסוקים ולצוותיהם.
מסוקי התקיפה הקרובים ביותר הוצבו בג'לאלאבאד, במרחק טיסה של כ-30 דקות. בפרק הזמן הזה עלול היה מוצב הנתון להתקפה לספוג אבדות קשות.
עמדת התצפית פריטשה (Observation Post Fritsche) הוקמה כדי לספק חיפוי ותצפית על אזור קיטינג. היא אוישה בידי כוחות אמריקאיים ואפגניים, והצבא הלטבי סיפק מדריכים שליוו את הכוחות האפגניים.
על הגנת מוצב קיטינג הופקדה פלוגת Bravo, שכונתה "המשמידים" (Destroyers), מן הגדוד השלישי של רגימנט הפרשים ה-61, בצוות הקרב החטיבתי הרביעי של דיוויזיית החי"ר הרביעית.
כוחות אפגניים איישו מחסומים ועמדות נוספות בסביבה, אך יכולתם להגן על המערך כולו הייתה מוגבלת.
הפיקוד האמריקאי כבר החליט לצמצם את הנוכחות במוצבים מרוחקים ולהעביר כוחות לאזורים מיושבים יותר. המהלך היה חלק מאסטרטגיה רחבה שקידם מפקד הכוחות האמריקאיים באפגניסטן, הגנרל סטנלי מקריסטל, במטרה להגביר את ההגנה על האוכלוסייה האזרחית.
קיטינג היה אמור להיסגר עד אוגוסט 2009, אך הפינוי התעכב עקב מבצעים צבאיים אחרים באזור סמוך. מכיוון שהסגירה נחשבה קרובה, החליטו גורמים בפיקוד שלא להשקיע משאבים ניכרים בשיפור מערך הביצורים.
כך נותרו חיילי המוצב להגן על בסיס שמפקדיהם הכירו בפגיעותו, בעוד ההכנות לפינויו התקדמו באיטיות.
ההתרעות שהתקבלו לפני הקרב
בתקופה שקדמה למתקפה הגיעו לכוחות הקואליציה שלושה דיווחים ממקורות מודיעין אנושיים, שהצביעו על אפשרות להתקפה מתוכננת נגד המוצבים באזור. הדיווחים לא אומתו באמצעות מקורות מודיעין אחרים, כגון מודיעין אותות, ולכן לא זכו למשקל שהולם בדיעבד את חומרת הסכנה.
אולי יעניין אותך
באותם חודשים עסק הצבא האמריקאי גם בפעולות אחרות שדרשו משאבים רבים. בין ההסברים שניתנו לאחר הקרב לעיכוב הפינוי נמנו הצורך להגן על כפר שהנשיא כרזאי ראה בו יעד אסטרטגי, וכן חיפושים אחר החייל האמריקאי בו בֶּרְגְדָאל (Bowe Bergdahl), שנעלם ביוני 2009.
הסברים אלו לא שינו את מצבם של החיילים בקיטינג. הם המשיכו לשרת בבסיס שבו תנאי השטח, הגישה המוגבלת והיעדר ביצורים מספקים העניקו לתוקפים יתרון ברור.
קלינטון רומשה: מהשריון אל ההרים של אפגניסטן
ילדות במשפחה צבאית
אחד החיילים ששירתו בקיטינג היה סמל ראשון קְלִינְטוֹן לָבוֹר רוֹמֶשָׁה, שנולד ב-17 באוגוסט 1981 בלייק סיטי שבמחוז מודוק, קליפורניה. רומשה גדל במשפחה בעלת מסורת צבאית. סבו מצד אמו, אורי סמית, השתתף במלחמת העולם השנייה ובקרב נורמנדי. אביו, גארי רומשה, שירת במלחמת וייטנאם ובהמשך היה למנהיג קהילתי בכנסיית ישוע המשיח של קדושי אחרית הימים.
קלינטון היה הרביעי מבין חמישה ילדים. שניים מאחיו הצטרפו אף הם לצבא. בילדותו ובנעוריו אהב הוקי קרח, והתחנך במסגרת דתית שכללה ארבע שנות לימודים בסמינר תיכוני. בני משפחתו קיוו כי ייצא לשליחות מיסיונרית, אך הוא בחר בדרך אחרת.
בשנת 1999 סיים את לימודיו בתיכון Surprise Valley בעיירה סידרוויל שבקליפורניה, ובספטמבר אותה שנה התגייס לצבא ארצות הברית.
השירות הצבאי לפני אפגניסטן
רומשה עבר אימון בסיסי והכשרה מקצועית בפורט נוקס שבקנטקי, והתמחה כאיש צוות בטנק M1 אברמס. תפקידו הראשון היה תותחן טנק בפלוגה B של גדוד השריון הראשון, רגימנט השריון ה-63, בחטיבה השנייה של דיוויזיית החי"ר הראשונה. היחידה הוצבה ב-Rose Barracks שבגרמניה, ובמהלך שירותו שם השתתף בכוח הבין-לאומי שפעל בקוסובו.
בהמשך שירת כתותחן וכעוזר מפקד טנק בפלוגה A, גדוד השריון השני של הרגימנט ה-72, בדיוויזיית החי"ר השנייה, במחנה קייסי שבקוריאה הדרומית. לאחר שמפקד ששימש לו דמות חונכת נהרג בעיראק, התנדב רומשה להצטרף לסבב שירות במסגרת מבצע חירות לעיראק. במהלך הקריירה הצבאית שלו השתתף בשתי הצבות בעיראק.
לאחר מכן שובץ כמפקד חוליה בפלוגה B של הגדוד השלישי, רגימנט הפרשים ה-61, בצוות הקרב החטיבתי הרביעי של דיוויזיית החי"ר הרביעית בפורט קרסון, קולורדו.
בתקופה זו השלים קורס סיור לטווח ארוך, קורס מנהיגות מתקדם והכשרת הסתערות אווירית. הוא עבר מהתמחות בטנקים לתפקיד סייר פרשים. בסך הכול שירת רומשה בארבע הצבות מבצעיות מחוץ לארצות הברית, שכללו את קוסובו, שתי הצבות בעיראק והצבה אחת באפגניסטן.
במאי 2009 הגיעה יחידתו לאפגניסטן במסגרת מבצע חירות מתמשכת והחליפה במוצב קיטינג את פלוגת Blackfoot, מן הגדוד השישי של רגימנט הפרשים הרביעי, בצוות הקרב החטיבתי השלישי של דיוויזיית החי"ר הראשונה, שנודע גם בשם Task Force Duke.
רומשה, שחבריו כינו אותו בקיצור "רו" (Ro), נחשב לחייל בעל חוש הומור ומזג רגוע גם בתנאי שירות קשים. בקיטינג נדרש להתמודד עם מתקפות חוזרות, בידוד גאוגרפי וחוסר ודאות באשר למועד הפינוי.
המשפחה שנותרה מאחור
רומשה נישא לתָּמָרָה "תמי" רוֹמֶשָׁה ב-13 בפברואר 2000. השניים הכירו בחטיבת הביניים והחלו לצאת יחד כמה שנים לאחר מכן. בשל שירותו הצבאי וההצבות המרובות נאלצו בני הזוג לבלות במצטבר כעשר שנים בנפרד. במהלך השנים נולדו להם שלושה ילדים: דסי, גוון וקולין.
כאשר הגיע רומשה למוצב קיטינג, הוא כבר היה חייל מנוסה בעל משפחה, שעבר בין כמה זירות לחימה. שום דבר בשירותו הקודם לא ביטל את הסכנה שהציבה בפניו העמדה המבודדת בנוריסטן.
3 באוקטובר 2009: תחילת הקרב על קמדש
כ-300 לוחמי טליבאן פשטו במשך כ-12 שעות לחימה על המוצב, שבמהלכו נהרגו 8 חיילים אמריקאים. זה התחיל בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר כאשר למעלה מ-150 חמושים שנתמכו בידי הטליבאן הורו לתושבי הכפרים באזור קמדש לעזוב את בתיהם.
המהלך הקדים מתקפה רחבה בהשתתפות כוח שהוערך בכ-300 לוחמים. התוקפים נערכו על המדרונות המקיפים את קיטינג ואת עמדת התצפית פריטשה, כשברשותם מרגמות, רקטות RPG, מקלעים, רובים ונשק נטול רתע.
המתקפה נועדה לפגוע בכוחות הקואליציה בכמה נקודות במקביל. תקיפת עמדת פריטשה הייתה משמעותית במיוחד משום שהעמדה נועדה לספק תצפית וסיוע למוצב קיטינג.
06:00: אש מכל הכיוונים
בשעה שש בבוקר פתחו התוקפים באש כבדה לעבר קיטינג. בתוך זמן קצר נפגעה עמדת המרגמות האמריקאית והוצאה מכלל פעולה. שתי דקות בלבד לאחר תחילת המתקפה כבר ספג הכוח האמריקאי את האבדות הראשונות.
היתרון הגאוגרפי של הטליבאן התברר מיד. העמדות שעל ההרים העניקו לתוקפים שדות ירי רחבים, ואפשרו להם לפגוע בכוחות שנעו בין המבנים ובקרבת גדרות המוצב. קיטינג ופריטשה הותקפו במקביל, כך שהכוחות בעמדת התצפית לא יכלו להעניק מיד את מלוא הסיוע שנדרש לבסיס שמתחתיהם.
לרשות המגינים עמד כוח משולב של אמריקאים, אנשי צבא אפגנים ומדריכים צבאיים מלטביה. התיאורים הצבאיים מציינים כ-85 אנשי כוחות הקואליציה והצבא האפגני במערך הרלוונטי, ובהם כ-35 חיילים אפגנים.
במהלך הקרב התפרקו חלקים ממערך ההגנה האפגני. חיילים אפגנים נטשו עמדות, וכמה מהם נמלטו אף ששני מדריכים לטבים, רב סמל ראשון יאניס לאקיס ורב טוראי מרטינש דאבולינש, ניסו לשכנעם להישאר ולהילחם.
במהלך הלחימה ולאחריה דיווחו חיילים אמריקאים גם על גנבת ציוד אישי בידי כמה מאנשי הכוח האפגני, לרבות מצלמות דיגיטליות ומשקאות חלבון.
06:48: הטליבאן חודר למוצב
כ-48 דקות לאחר תחילת המתקפה נפרצו הגנות ההיקף של קיטינג. החדירות התרחשו בכמה נקודות, ובהן אזור השירותים סמוך לגדר, הכניסה הראשית שבה הוכרעו מאבטחים אפגנים אזרחיים, והצד המזרחי שהוחזק בידי חיילים אפגנים.
חמושי הטליבאן חדרו אל שטח הבסיס והחלו להצית מבנים. רוב מבני המגורים עלו באש, ועשן כבד כיסה חלקים מן המוצב. בתוך השעה הראשונה התכנסו המגינים האמריקאים והלטבים באזור הגנתי פנימי מצומצם, שהתבסס על שני מבנים שטרם נשרפו. משם ניסו להתארגן מחדש ולבלום את המשך התקדמות התוקפים.
קיטינג היה קרוב להכרעה. חיילים אמריקאים נלחמו בתוך בסיסם, ולא רק לאורך קווי ההגנה החיצוניים.
מתקפת הנגד של קלינטון רומשה
התארגנות תחת אש
בשלוש השעות הראשונות של הקרב נמשכה אש כבדה של מרגמות ונשק קל. רומשה נע בין עמדות בניסיון להעריך את המצב, לאתר לוחמים נוספים ולארגן מחדש את ההגנה.
הוא פעל תחת אש צלפים, ריכז חיילים שנותרו בעמדותיהם וסייע לבסס מערך לחימה מתואם. כשחמושים השתלטו על מחסן התחמושת, ארגן רומשה כוח בן חמישה לוחמים במטרה לכבוש אותו מחדש.
הוא הצליח לנטרל צוות מקלע של הטליבאן, ובהמשך הסתער לעבר עמדה נוספת. במהלך חילופי האש תפס מחסה מאחורי גנרטור, שנפגע מרקטת RPG. רסיסים פצעו אותו בצוואר, בכתף ובזרועות.
למרות הפציעות המשיך רומשה להילחם. הוא סייע בהכוונת סיוע אווירי נגד עמדות התוקפים. במסגרת התקיפות שהכווין נהרגו, על פי ההערכות הצבאיות, כ-30 לוחמי טליבאן. בהמשך השתתף בעצמו בפגיעה בעמדות נוספות, העניק אש חיפוי לשלושה חיילים אמריקאים פצועים בדרכם לתחנת הסיוע הרפואי וסייע בחילוץ נפגעים תחת אש.
הפעולות הללו תרמו להתארגנות המחודשת של המגינים וליכולת שלהם לנהל מתקפת נגד למרות הנחיתות המספרית.
טיי קרטר והמאמץ להצלת הפצועים
לצד רומשה פעל במוצב טַיי קַרְטֶר, ששירת באותה עת כמומחה. קרטר השתתף בלחימה ובהצלת חיילים פצועים תחת אש, ולימים הוכר גם הוא על מעשיו בקרב.
המאבק על השליטה במוצב התנהל במקביל למאמץ להגיע לנפגעים. שרפות, ירי כבד ועמדות אויב בתוך הבסיס הגבילו את התנועה והקשו על פינוי הפצועים. במהלך שעות הקרב נאלצו המגינים להמשיך להפעיל נשק, להחזיק בעמדות ולהעניק טיפול רפואי בתנאים שבהם כל מעבר בין מבנים כרוך היה בסכנה.
פעולותיהם של רומשה, קרטר וחבריהם הפכו בהמשך למוקד של עיטורים צבאיים, ספרים, תוכניות תיעוד וסרטי קולנוע.
המלחמה בשמים: הסיוע האווירי ששינה את הקרב
מסוקים, מטוסי תקיפה ומפציצים
כוחות הקואליציה הגיבו תחילה באמצעות ירי מנשק קל ומרגמות. בהמשך היום הגיע סיוע אווירי שכלל מסוקי תקיפה, מטוסי A-10, מטוסי קרב F-15 ומפציץ B-1. הופעלה גם אש ארטילרית כבדה.
סמל ארמנדו אוואלוס, סמל ג'ייסון סאוטר וסגן ראשון קייסון שרוד מילאו תפקידים בהכוונת הסיוע האווירי.
תקיפות האוויר פגעו בעמדות הטליבאן בהרים ובמוקדי ירי סמוכים. אחת התקיפות החריבה את המסגד המקומי, שממנו נורתה חלק ניכר מן האש הכבדה לעבר המוצב. לאחר שחיילי עמדת פריטשה הצליחו להשיב לידיהם את עמדת המרגמות שלהם, החל אוואלוס להכווין גם אש עקיפה לסיוע במאבק על קיטינג.
שני מטוסי F-15E של חיל האוויר האמריקאי חגו מעל האזור במשך קרוב לשמונה שעות. את הצוותים הובילו הקפטנים מייק פולידור וארון דאב ולצדם סגן ראשון ג'סטין פאבוני והקפטן ראיין בון.
הם סייעו בתיאום תקיפות של 19 כלי טיס נוספים. הנוכחות האווירית אפשרה לפגוע בתוקפים על המדרונות ולסייע לכוחות הקרקע להשיב בהדרגה את השליטה בחלקים מן הבסיס.
השבת השליטה במבנים
לאחר שהמגינים התארגנו בשני המבנים שלא נשרפו, החלו צוותי לחימה קטנים לצאת מהם ולכבוש מחדש שטחים שנפלו לידי הטליבאן. בהדרגה הורחב מערך ההגנה הפנימי. החיילים הצליחו להגיע עד לנקודת בקרת הכניסה ולמבנים שבחלקו המערבי של המוצב, שם התבסס קו הלחימה האחרון.
רומשה וחיילים נוספים המשיכו להפעיל אש חיפוי, לאסוף נפגעים ולכוון תקיפות מן האוויר. התקדמות המגינים הייתה איטית, אך היא עצרה את התוקפים מלהשלים את כיבוש קיטינג.
14:00 עד 19:00: כוח החילוץ מגיע
כוח תגובה מהירה מן הגדוד הראשון של רגימנט החי"ר ה-32, בדיוויזיה ההררית העשירית, נשלח לסייע למגינים. הגעתו התעכבה בשל מחסור בכלי טיס זמינים ובשל תנאי השטח. חיילים מן הכוח הונחתו באזור הנחיתה הקרוב לעמדת פריטשה, ועל פי עדות אחד המשתתפים הגיעו אליה בסביבות השעה 14:00.
לאחר שסייעו לאבטח את עמדת התצפית מפני מתקפות נוספות, החלו לרדת ברגל במדרון לעבר מוצב קיטינג.
בסביבות השעה 17:10 עדיין נותרו חמושים בחלקים מן המוצב. בשעה 18:00 לערך נתקל כוח התגובה במארב מתוכנן על צלע ההר, ובחילופי האש נהרגו שלושה מחמושי האויב.
הכוח המשיך בירידה והגיע לקיטינג בסביבות השעה 19:00. עם כניסתו סייע לטהר את האזורים שעודם לא נכבשו מחדש בידי חיילי גדוד הפרשים 3-61. זמן קצר לאחר הגעתו התגלתה גופתו של סמל ג'ושוע הארדט, שנחשב עד אז נעדר.
התקפות נוספות שניסו כוחות הטליבאן לבצע סוכלו בסיוע כלי טיס אמריקאיים. לאחר כ-12 שעות של לחימה הסתיים הקרב המרכזי בהדיפת התוקפים.
מוצב קיטינג נותר בידי כוחות הקואליציה, אך מרבית מבניו נשרפו או נפגעו, ומחיר ההגנה עליו היה כבד.
שמונת החיילים האמריקאים שנהרגו בקרב
שמונה חיילים אמריקאים נהרגו במהלך הקרב על קיטינג, ו-27 נפצעו. בצד האפגני נפצעו שמונה חיילים ושני מאבטחים פרטיים. ארבעה מגינים אפגנים נמנים אף הם עם ההרוגים המוזכרים בתיאורי המוצב. האבדות בקרב התוקפים הוערכו ב-150 עד 200 הרוגים ופצועים יחד. הקרב היה העימות הקטלני ביותר לכוחות האמריקאיים באפגניסטן מאז קרב ואנאט ביולי 2008, שהתחולל במרחק של כ-32 קילומטרים מקמדש.
- סמל ראשון ג'סטין טימותי גאלגוס נולד ב-24 בינואר 1982 בטוסון, אריזונה. הוא שירת בצבא ארצות הברית משנת 2003 והשתתף במלחמת עיראק. גאלגוס, בן 27 במותו, נהרג מפגיעת כדור בודד בראשו.
- סמל כריסטופר טוד גריפין נולד ב-10 באפריל 1985 בקינצ'לו, מישיגן. הוא התגייס בשנת 2004 והשתתף גם הוא במלחמת עיראק. גריפין נהרג בגיל 24 מפגיעות ירי רבות בראשו ובגופו.
- סמל ג'ושוע מיטשל הארדט נולד ב-6 בספטמבר 1985 במנטקה, קליפורניה, והיה קשור גם לאזור אפלגייט במדינה. הוא התגייס בשנת 2006 ונהרג בגיל 24 מפגיעות ירי ורקטת RPG בראשו ובחלקו העליון של גופו. במהלך הקרב נחשב נעדר, עד שכוח התגובה המהירה גילה את גופתו לאחר שהגיע למוצב.
- סמל ג'ושוע ג'ון קירק נולד ב-19 ביולי 1979 בתומסטון שבמיין והיה קשור גם לעיר סאות' פורטלנד. הוא שירת בצבא משנת 2005. קירק נפצע תחילה מאש רקטות RPG ובהמשך נורה בראשו בידי צלף של הטליבאן. הוא נהרג בגיל 30.
- המומחה סטפן לי מייס נולד ב-11 באפריל 1988 בלובטסוויל, וירג'יניה. הוא הצטרף לצבא בשנת 2008. במהלך הקרב נפגעו רגליו מרסיסי רקטת RPG, והוא מת מפצעיו בגיל 21.
- סמל ראשון ורנון ויליאם מרטין נולד ב-20 במרץ 1984 בברוקלין, ניו יורק, והיה קשור גם לסוואנה שבג'ורג'יה. הוא שירת בצבא משנת 2004 והשתתף במלחמת עיראק. מרטין נהרג בגיל 25 לאחר שנפגע מקליע ברגלו.
- סמל מייקל פטריק סקוסה נולד ב-5 באוקטובר 1986 בווילאס, ניו ג'רזי. הוא התגייס בשנת 2005 והשתתף במלחמת עיראק. סקוסה נהרג בגיל 22 מירי צלף של הטליבאן שפגע בצווארו, יומיים לפני יום הולדתו ה-23.
- טוראי ראשון קווין כריסטופר תומסון נולד ב-11 בפברואר 1987 במחוז סן מטאו, קליפורניה, והיה קשור גם לרינו שבנבדה. הוא התגייס בשנת 2008 ונהרג בגיל 22 מפגיעת כדור בפניו כאשר שהה בעמדת המרגמות של המוצב.
לשמונה החיילים היו שנות שירות שונות, ניסיון מבצעי שונה ונסיבות מוות שונות, אך כולם נהרגו במהלך אותו יום לחימה במוצב שהיה אמור להתפנות.
אובדן נוסף לאחר הקרב
השלכות הקרב לא הסתיימו עם הפסקת הירי. מומחה אד פוקנר הבן, שנולד ב-6 ביולי 1983 בברלינגטון, צפון קרוליינה, ושירת בצבא משנת 2005, מת בספטמבר 2010 ממנת יתר של סמים בעת שהתמודד עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית שיוחסה לחוויותיו מן הקרב.
מותו מתואר בנפרד משמונת ההרוגים שנהרגו בקרב עצמו, והוא ממחיש את ההשלכות הנפשיות שעמן התמודדו חלק מן המשתתפים לאחר שובם מן המלחמה.
לאחר הקרב: נסיגה, הפצצה והריסת המוצב
5 עד 7 באוקטובר 2009
בימים שלאחר הקרב ביצעו כוחות הקואליציה פעולות נוספות בניסיון לאתר ולהשמיד את לוחמי הטליבאן שהשתתפו במתקפה. בפעולות שנערכו ב-5 וב-6 באוקטובר נהרגו עשרה אנשי כוחות אפגניים וקואליציוניים נוספים, לצד כמה מלוחמי הטליבאן.
הפיקוד האמריקאי החליט להשלים את סגירת קיטינג. הנסיגה תוכננה עוד קודם למתקפה, אך תוצאות הקרב האיצו אותה. החיילים עזבו את המוצב במהירות, ובמהלך הפינוי נותרו בו כמויות של תחמושת וציוד. חמושי טליבאן הצליחו להגיע למחסנים ולבזוז חלק מן התחמושת.
ב-6 באוקטובר הפציץ מפציץ אמריקאי מסוג B-1 את המוצב הנטוש במטרה להשמיד את התחמושת שנותרה בו ולמנוע את השימוש בה בידי המורדים.למחרת, ב-7 באוקטובר, נראו לוחמי טליבאן מסתובבים בין הריסות הבסיס.
על פי רישומי הצבא האמריקאי, עבדול רחמן מוסטע'ני, אחד המפקדים שעמדו מאחורי ההתקפה על קיטינג, נהרג בהמשך בתקיפת כלי טיס בלתי מאויש, יחד עם 13 מורדים נוספים.
העמדה שנבנתה בשנת 2006 כדי להרחיב את השפעת הממשלה האפגנית בנוריסטן חדלה להתקיים.
החקירה הצבאית: מדוע לא פונה מוצב קיטינג בזמן?
הביקורת על שרשרת הפיקוד
לאחר הקרב נפתחה חקירה של פיקוד המרכז האמריקאי בראשות הגנרל גאי סוואן (Guy Swan). מטרתה הייתה לבחון את נסיבות המתקפה, את ההיערכות שקדמה לה ואת אחריות המפקדים לתנאים שבהם פעלו החיילים.
ממצאי החקירה, שפורסמו בחלקם בפברואר 2010 ובהמשך לציבור ביוני 2011, הצביעו על כשלים משמעותיים במערך הפיקוד והסיוע למוצב. החקירה קבעה כי צעדים בלתי מספקים מצד שרשרת הפיקוד תרמו לתנאים שאפשרו את המתקפה. במקביל שיבח הצבא את פעולותיהם של החיילים בקיטינג ואת אומץ לבם במהלך הלחימה.
ארבעה קצינים שהיו מעורבים בפיקוח על המוצב ספגו נזיפות או הערות פיקודיות בשל הכשלים: קפטן מלווין פורטר, קפטן סטוני פורטיס, סגן אלוף רוברט בראון והקולונל רנדי ג'ורג'. שמותיהם של הקצינים לא נחשפו בדוח הרשמי שפורסם לציבור.
אחת הסוגיות המרכזיות שנבחנו הייתה ההחלטה להשאיר את קיטינג פעיל לאחר שהצבא כבר הכיר בפגיעותו. ההסברים כללו מחסור במשאבים, מבצעים מתחרים, סדרי עדיפויות משתנים ועיכובים בפינוי.
העיתונאית איימי דוידסון סורקין (Amy Davidson Sorkin), שכתבה ב-The New Yorker, בחנה את השאלה מדוע לא הועבר המוצב למקום מתאים יותר לאחר שהתבררו חולשותיו.
בניתוח שלה הופיעו שניים מן ההסברים שניתנו בידי הצבא: המשאבים שהוקצו להגנת כפר בעל חשיבות אסטרטגית בעיני הנשיא חאמיד כרזאי, והמשאבים שהוקדשו לחיפושים אחר בו ברגדאל ביוני 2009.
הבעיה העיקרית שנותרה בעינה הייתה הפער בין ההכרה בסיכון לבין הפעולות שננקטו לצמצומו. הפיקוד ידע שהמוצב נמצא בעמדת נחיתות טופוגרפית, שהאספקה אליו קשה ושהפינוי כבר תוכנן. למרות זאת, ההכנות לעזיבה לא הושלמו לפני המתקפה.
גבורה אישית מול כשל מערכתי
החקירה הבחינה בין התנהלותם של החיילים בשטח לבין ההחלטות שהתקבלו בדרגים שמעליהם. בעוד שהמפקדים הבכירים ספגו ביקורת על היעדר סיוע והיערכות, פעולותיהם של מגיני הבסיס הוכרו כמעשי אומץ יוצאי דופן.
החיילים הצליחו לבלום מתקפה של כוח עדיף בהרבה במספרו, לחדש את ההגנה לאחר חדירת האויב, להפעיל סיוע אווירי ולחלץ נפגעים תחת אש. הישרדותו של המוצב במהלך הקרב לא ביטלה את המסקנה כי מיקומו וההחלטה להוסיף ולהחזיק בו חשפו את הכוח לסיכון חריג.
קלינטון רומשה ומדליית הכבוד
ב-11 בפברואר 2013 העניק נשיא ארצות הברית ברק אובמה את מדליית הכבוד (Medal of Honor) לסמל ראשון קלינטון רומשה בטקס בבית הלבן. רומשה היה למקבל החי הרביעי של העיטור בעקבות שירות במלחמות עיראק ואפגניסטן, אחרי סלבטורה ג'ונטה, לירוי פטרי ודקוטה מאייר. הוא היה המקבל ה-11 בסך הכול של העיטור על פעולות בשתי המערכות הללו.
הנימוקים להענקת המדליה התמקדו בפעולותיו של רומשה תחת אש: ארגון מתקפת הנגד, השבת השליטה בעמדות, הכוונת סיוע אווירי, המשך הלחימה למרות פציעתו וחילוץ נפגעים.
רומשה עצמו התקשה לראות בעיטור הישג אישי פשוט. במסיבת עיתונאים שנערכה ב-16 בינואר 2013, לאחר שנודע לו על ההחלטה להעניק לו את המדליה, הוא המעיט בחשיבות מעשיו והדגיש את הפציעות החמורות שספגו חיילים אחרים.
לאחר הטקס, כאשר שוחח עם עיתונאים וחבש כובע סטטסון, סיפר כי הוא חש רגשות מעורבים בנוגע לקבלת המדליה, משום ששמונה מחבריו נהרגו בקרב.
ב-12 בפברואר 2013 הוכנס רומשה להיכל הגיבורים של הפנטגון. ב-17 בפברואר ביקר בניו יורק, שם התארח אצל צוות ההפקה של המחזמר Spider-Man: Turn Off the Dark בברודוויי במסגרת פעילות של ארגון USO.
ב-21 בפברואר זכה להוקרה מצד מושל דקוטה הצפונית ג'ק דלרימפל, בטקס שנערך בקפיטול המדינה. ב-2 במרץ השתתף בנשף הצבאי של תוכנית הכשרת קציני המילואים באוניברסיטת דקוטה הצפונית.
בהמשך סיפר רומשה כי הוא נושא עמו את מדליית הכבוד. עם השנים ניכרו בה סימני שחיקה וקמטים בעקבות המגע התכוף של אנשים שביקשו לראות אותה ולהחזיק בה.
ב-26 באוגוסט 2013 העניק הנשיא אובמה גם לטיי קרטר את מדליית הכבוד על פעולותיו במהלך הקרב. בכך היו רומשה וקרטר לשניים ממקבלי העיטור הבכיר ביותר בצבא האמריקאי על אותו עימות.
החזרה למשפחה
לאחר קרב קמדש חלפו ארבעה ימים עד שרומשה הצליח ליצור קשר עם אשתו תמי. כששמעה את פרטי הקרב ואת הסכנה שבה היה נתון, היא התקשתה להתמודד עם הדברים.
רומשה סיפר בהמשך כי החל לבחון מחדש את החלטותיו לגבי השירות הצבאי, ובייחוד את מספר הפעמים שהתנדב להצבות ממושכות הרחק ממשפחתו.
לאחר שובו מאפגניסטן השתתף בתוכנית של הצבא להכנה למעבר לחיים אזרחיים, וב-4 באפריל 2011 השתחרר מן השירות. אחד השיקולים המרכזיים בהחלטתו היה רצונו לבלות זמן רב יותר עם אשתו ושלושת ילדיהם.
הוא עבר לדקוטה הצפונית, שם התגוררה אחותו, וחיפש עבודה בתעשיית הנפט. רומשה ומשפחתו התיישבו במיינוט ורכשו בית בן כמאה שנה שניזוק בהצפה, שאותו החל לשקם בעצמו.
רומשה הצטרף לחברת KS Industries, העוסקת בעבודות בנייה ותשתית בשדות נפט. תחילה עבד בצוות של משאית חפירה הידראולית, ולאחר הכשרת נהיגה התקדם לתפקיד ניהולי שכלל אחריות על צוותיהן של שש משאיות נוספות. בהמשך עבד כמומחה לבטיחות בשטח.
המעבר משירות צבאי ממושך לחיים אזרחיים אפשר לו לחזור לשגרה משפחתית, אף שזיכרונות הקרב נותרו חלק מחייו.בראיונות סיפר רומשה כי לא סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומטית או מפגיעות נפשיות מתמשכות בעקבות שירותו, אך הכיר חיילים אחרים שהתמודדו עם השלכות כאלה.
במאי 2016 התגוררו בני משפחת רומשה במיינוט, דקוטה הצפונית.
מן הזיכרון האישי אל הכתיבה
בשנת 2016 פרסם רומשה את ספרו Red Platoon: A True Story of American Valor, שבו תיאר את חוויותיו ממוצב קיטינג ואת הקרב על קמדש.
הספר העניק לו הזדמנות לספר את התרחשות הקרב מנקודת מבט של אחד המשתתפים המרכזיים, ולתאר את החיילים ששירתו עמו. באותה שנה פורסם כי חברת Sony Pictures רכשה אופציה לזכויות העיבוד הקולנועי של הספר. עד דצמבר 2017 כבר נכתב תסריט ונבחר במאי לפרויקט.
רומשה השתתף גם בסרט הזומבים Range 15 משנת 2016, שבו הופיעו ותיקי צבא בתפקידים בדיוניים המבוססים על עצמם.
בדצמבר 2017 תרמו רומשה וקפטן בדימוס פלורנט גרוברג, אף הוא מקבל מדליית הכבוד, את המדליות המקוריות שלהם לדיוויזיית החי"ר הרביעית. רומשה לא נכח בטקס ההעברה.
בהמשך השתתף רומשה גם בפעילות ציבורית ופוליטית. בשנת 2018 הביע תמיכה בקווין קריימר, מועמד המפלגה הרפובליקנית לסנאט מטעם דקוטה הצפונית. באוקטובר 2024 הצטרף ל-15 מקבלי מדליית הכבוד נוספים שהביעו תמיכה פומבית בדונלד טראמפ לנשיאות ארצות הברית.
למרות החשיפה הציבורית, חלק ניכר מן העיסוק בו נותר קשור לאותו בוקר באוקטובר 2009 ולחיילים שלחמו לצדו.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
הקרב על מוצב קיטינג זכה לחשיפה ציבורית רחבה גם שנים לאחר שהסתיים. תיאוריו של קרב ההישרדות, העדויות של הלוחמים והחקירה שהצביעה על כשלים בפיקוד העניקו לו מקום בולט בספרות הצבאית וביצירות תיעודיות ועלילתיות.
ב-2012 פרסם העיתונאי גֵ'ייק טַאפֶּר את הספר The Outpost: An Untold Story of American Valor.ההספר עוסק בסיפורו של מוצב קיטינג, בחיילים ששירתו בו ובהתרחשויות שהובילו לקרב באוקטובר 2009. הוא שימש בהמשך בסיס לסרט הקולנוע ״לכודים תחת אש״. סיפורו של רומשה מופיע גם בספרו של טאפר, והוא אחד המקורות הספרותיים המרכזיים שהביאו את תולדות הבסיס אל קהל קוראים רחב. רומשה מתאר בו את הקרב מתוך חוויותיו האישיות ואת פעולותיה של היחידה שהגנה על קיטינג. הספר מעניק מקום מרכזי לחיילים, לתנאי הלחימה ולהחלטות שהתקבלו במהלך המתקפה.
במאי 2016 הציגה רשת CBS News כתבת פרופיל על רומשה בעקבות פרסום הספר. במסגרת הכתבה מתח רומשה ביקורת על מיקומו של המוצב, שאותו השווה ללחימה מתוך תחתיתו של כלי עמוק המוקף מכל עבר. הדימוי ביטא את תחושת החיילים ששירתו בעמק: הם נדרשו להגן על עצמם כאשר היריב יכול היה לצפות עליהם ולירות לעברם מעמדות גבוהות.
חומר מעשיר לצפייה
סרט קולנוע המבוסס על ספרו של ג'ייק טאפר בשם ״לכודים תחת אש״ יצא לאקרנים ב-2019 בכיכובם של אורלנדו בלום וסקוט איסטווד. הסרט משחזר את הלחימה במוצב קיטינג ומתמקד במגינים שנאלצו להתמודד עם מתקפה רחבת היקף בתנאי שטח קשים.
מורשת מוצב קיטינג
מוצב קיטינג התקיים במשך מעט יותר משלוש שנים. הוא הוקם כדי לחזק את השלטון האפגני באזור קמדש, לקדם פיתוח אזרחי ולחסום נתיבי מעבר של חמושים מפקיסטן. במהלך שנות פעילותו עבר בין יחידות צבאיות, ספג התקפות חוזרות ונדרש להתמודד עם קשיי אספקה הולכים וגוברים.
שמותיהם של בנג'מין קיטינג, טום בוסטיק, ויליאם פריטשה ורוברט ילסקאס נקשרו למאבקים שקדמו לקרב האחרון. כל אחד מהם נהרג במהלך שנות הפעילות של הכוחות האמריקאיים באזור, עוד לפני מתקפת הטליבאן באוקטובר 2009.
ב-3 באוקטובר 2009 נאלצו המגינים להתמודד עם ההשלכות הקשות של מיקומו של הבסיס. מתקפה מתואמת הכריעה חלקים ממערך ההגנה, הציתה מבנים והביאה למאבק על השליטה בתוך המוצב עצמו. קלינטון רומשה, טיי קרטר וחבריהם הצליחו להדוף את התוקפים, אך שמונה חיילים אמריקאים נהרגו ועשרות נפצעו. כעבור שלושה ימים הופצץ הבסיס בידי הצבא שבנה אותו.
החקירה הצבאית והעיטורים שהוענקו לאחר הקרב סיפרו שני צדדים של אותה התרחשות: פעולותיהם של חיילים שהצליחו להחזיק מעמד מול כוח עדיף, והחלטות פיקודיות שהותירו אותם בעמדה מסוכנת. ההריסות שנותרו בקמדש היו סופו של מוצב קטן ומבודד. שמות הנופלים, עדויות הניצולים והדיון על האחריות להמשך החזקתו נותרו חלק מסיפורו של הצבא האמריקאי באפגניסטן.
סיפורו של קיטינג מעורר שאלות הנוגעות למנהיגות, לאחריות ולמחירם של שיקולים צבאיים. אפשר להמשיך את המסע ההיסטורי באמצעות הכתבות הנוספות באתר, ולשתף את סיפורם של החיילים ששירתו במוצב.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מה היה קרב קמדש ומתי התרחש?
כמה חיילים נהרגו בקרב על מוצב קיטינג?
מדוע מוצב קיטינג היה קשה להגנה?
מדוע קיבל קלינטון רומשה את מדליית הכבוד?
מה עלה בגורלו של מוצב קיטינג לאחר קרב קמדש?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.