בדצמבר 1944, כשגרמניה הנאצית כבר הייתה על סף תבוסה, פתח אדולף היטלר במתקפת פתע אדירה ביערות הארדנים. מאות אלפי חיילים, אלפי כלי רכב משוריינים ותוכנית שאפתנית לכיבוש נמל אנטוורפן נועדו להשיג מטרה אחת: לפצל את בעלות הברית המערביות, לכפות עליהן הסכם שלום ולאפשר לגרמניה להמשיך במלחמה נגד ברית המועצות. במשך שבועות הפכו היערות המושלגים של בלגיה ולוקסמבורג לשדה קרב אכזרי. המתקפה אמנם הפתיעה את האמריקאים והביאה להישגים ראשוניים מרשימים, אך הסתיימה באחד האסונות הצבאיים הגדולים של גרמניה בחודשי המלחמה האחרונים.
המערכה בארדנים התנהלה בתנאי חורף קיצוניים, ביערות צפופים ובדרכים צרות שהקשו על שני הצבאות. תצלומים היסטוריים מן הקרב.
בגל הראשון
בקירוב
אירופה בסוף 1944: גרמניה מתקרבת לתבוסה
שנת 1944 הייתה שנת מפנה במלחמת העולם השנייה. ב-6 ביוני נחתו צבאות בעלות הברית בנורמנדי במסגרת מבצע אוברלורד, ובתוך חודשים אחדים שוחררה מרבית צרפת מהכיבוש הגרמני. הכוחות האמריקאיים והבריטיים המשיכו להתקדם לעבר גבולה המערבי של גרמניה, בעוד שבמזרח רשם הצבא האדום שורה של ניצחונות שהביאו אותו קרוב יותר ויותר לשטחי הרייך.
המצב הגרמני היה חמור. שנים של מלחמה התישו את הצבא, מאות אלפי חיילים נהרגו או נפלו בשבי, מפעלי התעשייה הותקפו מהאוויר ומחסור בדלק ובחומרי גלם פגע בכושר התמרון של יחידות השריון.
למרות זאת, גם בעלות הברית המערביות התמודדו עם קשיים. ההתקדמות המהירה ברחבי צרפת האריכה את קווי האספקה שלהן, הכוחות היו מותשים, והקרבות בגבול גרמניה הפכו לאיטיים ויקרים יותר מכפי שציפו המפקדים.
באזור הארדנים, רכס הררי מיוער המשתרע בעיקר בתחומי בלגיה ולוקסמבורג, הוצבו יחידות אמריקאיות דלילות יחסית. חלקן היו חסרות ניסיון, ואחרות נשלחו לאזור כדי להתאושש לאחר קרבות קשים.
הפיקוד של בעלות הברית הניח כי השטח המיוער, מזג האוויר החורפי והמצב הצבאי הגרמני הופכים מתקפה רחבת היקף לבלתי סבירה.
ההנחה הזאת התבררה כשגיאה חמורה.
מדוע החליט היטלר לתקוף דווקא במערב?
זהו המפתח להבנת הקרב כולו. לכאורה, גרמניה כבר לא הייתה מסוגלת לנצח במלחמת התשה ממושכת מול ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה. לכן בחר היטלר לנסות לשנות את התנאים הפוליטיים של המלחמה באמצעות ניצחון צבאי נקודתי, אך גדול במיוחד.
התוכנית נשענה על שלוש הנחות.
- ראשית, היטלר סבר כי הקואליציה שלחמה נגדו אינה יציבה באמת. בריטניה וארצות הברית ייצגו משטרים דמוקרטיים וקפיטליסטיים, ואילו ברית המועצות הייתה מדינה קומוניסטית. מבחינתו, האויב המשותף הוא שחיבר בין הצדדים, ואפשר יהיה לערער את הברית אם יתברר שהמשך המלחמה נגד גרמניה כרוך במחיר גבוה במיוחד.
- שנית, הוא האמין שכישלון צבאי מערבי גדול יערער את אמון הציבור והממשלות בניצחון הקרוב. גם אם לא יוכל להביס את כל צבאות בעלות הברית, ייתכן שיצליח לכפות מצב שבו הבריטים והאמריקאים יעדיפו משא ומתן על פני מלחמה יקרה וממושכת.
- שלישית, לאחר השגת הסדר במערב, ביקש היטלר להעביר כוחות למזרח ולהתמקד בעצירת הצבא האדום.
במילים אחרות, היטלר לא ניסה לכבוש מחדש את כל מערב אירופה. הוא ניסה להשיג ניצחון שיהיה גדול מספיק כדי לשבור את האחדות המדינית והצבאית של אויביו.
למה דווקא אנטוורפן?
נמל אנטוורפן שבבלגיה היה בעל חשיבות לוגיסטית עצומה. בעלות הברית כבשו את העיר בספטמבר 1944, ולאחר מאבק על הגישה הימית אליה החלו להשתמש בנמל בסוף נובמבר.
השתלטות גרמנית על העיר ועל דרכי הגישה אליה הייתה עשויה לשבש באופן קשה את אספקת הדלק, התחמושת, המזון והציוד של צבאות בעלות הברית בצפון אירופה.
מבחינה צבאית, התקדמות גרמנית לאנטוורפן הייתה יכולה ליצור טריז עמוק בין הכוחות הבריטיים והקנדיים בצפון לבין הכוחות האמריקאיים בדרום. הגרמנים קיוו לכתר כוחות גדולים, להביסם ולשחזר חלק מההצלחות שהשיגו בפלישה לצרפת ב-1940.
האם היטלר באמת האמין שיוכל לנצח במלחמה?
ככל שניתן להסיק מתוכניותיו ומההוראות שהוציא, התשובה היא כן, אך חשוב להבחין בין אמונה בניצחון צבאי מוחלט לבין תקווה להשיג מוצא מדיני מן המלחמה.
היטלר הבין שגרמניה נמצאת בנחיתות חומרית קשה. הוא לא יכול היה לצפות ברצינות לייצר יותר טנקים, מטוסים וחיילים מאשר שלוש המעצמות הגדולות גם יחד. לכן ניסה להמיר הצלחה בשדה הקרב בשינוי מדיני דרמטי.
הוא שאב השראה מסיפורים היסטוריים על מדינות שהיו על סף תבוסה, אך ניצלו לאחר שהקואליציה נגדן התפוררה. דוגמה מרכזית בעולמו הייתה פרוסיה של פרידריך הגדול במלחמת שבע השנים.
אלא שהמצב ב-1944 היה שונה בתכלית. בעלות הברית כבר התחייבו למדיניות של כניעה ללא תנאי מצד מדינות הציר, והנכונות של ארצות הברית ובריטניה להגיע להסכם נפרד עם המשטר הנאצי הייתה נמוכה ביותר.
גם בצמרת הצבא הגרמני התעוררו התנגדויות. פילדמרשל גרד פון רונדשטט והפילדמרשל ולטר מודל סברו שהמטרה של הגעה לאנטוורפן שאפתנית מדי. הם העדיפו יעדים מצומצמים יותר, שעשויים היו לפגוע בכוחות האמריקאיים ולשפר את עמדות ההגנה של גרמניה.
היטלר דחה את החלופות. ההיגיון שלו היה אכזרי אך ברור: מלחמת הגנה ממושכת תסתיים כמעט בוודאות בתבוסה. מתקפה גדולה כרוכה בסיכון עצום, אבל אולי תיצור סיכוי כלשהו לשינוי המצב.
אולם העובדה שהיטלר ראה במתקפה סיכוי אחרון אינה מוכיחה שהיה לה סיכוי ממשי להצליח. אפילו אילו נכבשה אנטוורפן, לא הייתה ערובה לכך שבעלות הברית יסכימו לשלום נפרד, וגרמניה הייתה נותרת מול כוחן העדיף של המעצמות היריבות.
מבצע "משמר הריין": תוכנית שמבוססת על הפתעה ומהירות
התוכנית הגרמנית נשאה את שם הקוד Wacht am Rhein, כלומר "משמר הריין". השם נועד להעניק למבצע אופי הגנתי כלפי חוץ, אף שבפועל תוכננה מתקפה משוריינת גדולה. הכוחות שהוקצו למתקפה חולקו לשלושה מאמצים עיקריים:
- בצפון פעלה ארמיית הפאנצר השישית בפיקודו של יוזף "זפ" דיטריך, ובה יחידות של הוואפן אס אס. עליה הוטל להוביל את ההתקדמות לעבר אנטוורפן.
- במרכז פעלה ארמיית הפאנצר החמישית בפיקודו של האסו פון מנטויפל, בכיוון צומתי הדרכים סן וית ובסטון והמעברים על נהר המז.
- בדרום פעלה הארמייה השביעית בפיקודו של אריך ברנדנברגר, שתפקידה היה להגן על האגף הדרומי של המתקפה.
כדי שהתוכנית תצליח, הגרמנים נדרשו לפרוץ את מערכי ההגנה במהירות, להגיע אל נהר המז, לחצות אותו ולהתקדם לעבר אנטוורפן לפני שבעלות הברית יספיקו לרכז כוחות נגדיים.
כל עיכוב היה מסוכן. גרמניה לא החזיקה בדלק מספיק כדי להפעיל לאורך זמן את כל כוחות השריון שלה, ולכן התכנון הסתמך בחלקו על תפיסת מצבורי דלק אמריקאיים במהלך ההתקדמות.
מזג אוויר גרוע, שבדרך כלל נתפס כחיסרון בשדה הקרב, הפך כאן ליתרון מתוכנן: עננים נמוכים, ערפל ושלג היו אמורים למנוע מחיל האוויר של בעלות הברית לפעול ביעילות נגד הטנקים הגרמניים.
16 בדצמבר 1944: מתקפת הפתע מתחילה
בשעה 05:30 בבוקר נפתח מטח ארטילרי כבד על העמדות האמריקאיות בארדנים. זמן קצר לאחר מכן החלו כוחות חי"ר ושריון גרמניים לנוע מערבה דרך היערות. בתוך זמן קצר נפרצו חלקים מקווי ההגנה האמריקאיים. יחידות שלא ציפו למתקפה כה גדולה מצאו עצמן מנותקות, וחלקן נאלצו לסגת או להיכנע. במקומות מסוימים נפלו בשבי אלפי חיילים אמריקאים.
המתקפה הפתיעה את בעלות הברית גם מבחינה מודיעינית. למרות שהמודיעין הבריטי והאמריקאי הצליח לפענח במהלך המלחמה חלק גדול מהתקשורת הגרמנית, הפעם הצליחו הגרמנים לשמור על סודיות גבוהה באמצעות שתיקת אלחוט, שימוש בתקשורת קווית, הסוואת תנועות ופעילות בשעות הלילה.
לכך הצטרפו הערכות מוקדמות שגויות באשר ליכולת הגרמנית לצאת למתקפה. היו סימנים מחשידים ואף קציני מודיעין שהזהירו מאפשרות של התקפה, אך המידע לא תורגם להיערכות מספקת.
בימים הראשונים נוצרה פריצה עמוקה בקווי בעלות הברית, שהגיעה בשיאה לעומק של כ-80 קילומטרים במערב בלגיה. במפות הצבאיות נראתה החדירה הגרמנית כבליטה גדולה החודרת אל תוך החזית האמריקאית. מכאן נולד הכינוי האנגלי Battle of the Bulge, "הקרב על הבליטה".
מדוע ההצלחה הגרמנית התחילה להתפרק?
למרות ההפתעה וההתקדמות המהירה, כבר בימים הראשונים החלו להיחשף חולשותיה של התוכנית הגרמנית. הצבא האמריקאי לא התמוטט כמצופה. אפילו יחידות שנאלצו לסגת המשיכו להילחם, הרסו גשרים, חסמו דרכים ועיכבו את תנועת השריון.
שלושה מוקדי התנגדות הפכו למכשולים מרכזיים בפני הגרמנים.
רכס אלזנבורן: הכבישים שלא נפתחו
בצפון הארדנים הצליחו חיילי דיוויזיות החי"ר האמריקאיות השנייה וה-99 לבלום התקפות גרמניות חוזרות ונשנות באזור רכס אלזנבורן. ההתנגדות באזור זה הייתה משמעותית במיוחד משום שהיא מנעה מכוחות הארמייה השישית לנצל את נתיבי ההתקדמות המתוכננים שלהם. היחידות הגרמניות נאלצו לפנות לדרכים חלופיות, צפופות וצרות יותר.
ככל שהתארכו שיירות השריון, כך גברו פקקי התנועה והמחסור בדלק.
סן וית: העיכוב ששיבש את לוח הזמנים
סן וית הייתה צומת דרכים חיוני. הגרמנים תכננו להשתלט עליה במהירות, אך הכוחות האמריקאיים לחמו בעקשנות והחזיקו בה במשך ימים. לבסוף נסוגו המגינים, והגרמנים כבשו את העיר ב-21 בדצמבר. אולם ההצלחה המקומית הושגה באיחור משמעותי ביחס לתוכנית המקורית.
במתקפה שתלויה בתנועה רצופה ומהירה, עיכוב של כמה ימים עשוי להיות מכריע.
בסטון: העיר שלא נכנעה
בסטון, עיירה בלגית קטנה, הפכה לאחד מסמליה הידועים של המערכה. חשיבותה לא נבעה מגודלה אלא מרשת הכבישים שהתכנסה אליה. הגרמנים ביקשו להשתלט על הצומת כדי להבטיח את תנועת כוחות השריון והאספקה מערבה. במקום זאת, הם נתקלו בהתנגדות אמריקאית נחושה.
הדיוויזיה המוטסת ה-101, יחד עם יחידות מדיוויזיית השריון העשירית, כוחות ארטילריה ויחידות נוספות, הצליחו להחזיק בעיר גם לאחר שכותרו בידי הגרמנים.
התנאים היו קשים. התחמושת הייתה מוגבלת, אספקה רפואית חסרה, מזג האוויר הקשה על תנועה ופינוי, והחיילים נאלצו להילחם בקור מקפיא.
ב-22 בדצמבר דרשו הגרמנים מן הכוחות האמריקאיים להיכנע. מפקד הכוחות בעיר בפועל, בריגדיר גנרל אנתוני מקאוליף, השיב במילה אחת שהפכה לאחד המשפטים המפורסמים בתולדות הצבא האמריקאי:
התגובה הבוטה הפכה לסמל של סירוב להיכנע, אולם עמידת המגינים הייתה חשובה הרבה יותר מהמילה עצמה. היא אילצה את הגרמנים להקדיש כוחות וזמן לניסיון לכבוש עיר שהייתה חיונית לתוכניתם.
ב-26 בדצמבר פרצו יחידות מדיוויזיית השריון הרביעית של הארמייה השלישית האמריקאית, בפיקודו של הגנרל ג'ורג' פטון, מסדרון אל בסטון והסירו את הכיתור המלא. הפריצה לא סיימה את הקרב באזור, אך שברה את המצור והעבירה בהדרגה את היוזמה לידי בעלות הברית.
ג'ורג' פטון ומתקפת הנגד: המהלך שהציל את בסטון
הגנרל ג'ורג' פטון היה אחד המפקדים הבולטים של צבא ארצות הברית. הוא נודע בגישתו ההתקפית ובנכונותו לבצע תמרונים מהירים באמצעות כוחות שריון. ב-19 בדצמבר 1944, כאשר התכנס הפיקוד העליון של בעלות הברית כדי לדון במצב, הציג פטון אפשרות להפנות חלק ניכר מארמייתו צפונה ולתקוף את האגף הדרומי של המתקפה הגרמנית.
אולי יעניין אותך
המהלך היה מורכב במיוחד. ארמייה שנערכה ללחימה בכיוון אחד נדרשה לשנות את כיוון התקדמותה בתוך ימים ספורים, להעביר כלי רכב ותחמושת בדרכי חורף קשות ולהשתלב במערכה שכבר התנהלה במלוא עוצמתה.
פטון לא פעל ללא הכנה. עוד לפני הישיבה הורה למטהו לבחון כמה אפשרויות של שינוי כיוון. ההיערכות המוקדמת אפשרה לו להציע מתקפת נגד מהירה במיוחד.
במקביל קיבל אייזנהאואר החלטה להעביר זמנית את הפיקוד על הארמיות האמריקאיות הראשונה והתשיעית לידי הפילדמרשל הבריטי ברנרד מונטגומרי. ההחלטה נבעה מן הצורך לנהל את הכוחות שמצפון לבליטה באופן מתואם, לאחר שהמתקפה הגרמנית הפרידה בינם לבין מפקדת קבוצת הארמיות של עומר בראדלי.
אייזנהאואר הצליח להפוך בהדרגה את ההתקפה הגרמנית להזדמנות: במקום להמשיך להילחם נגד מערכי הגנה גרמניים מבוצרים לאורך הגבול, יוכלו בעלות הברית לפגוע בכוחות הגרמניים שנכנסו לעומק שטחן, נמתחו על פני דרכים ארוכות והותירו אגפים חשופים.
עם זאת, הניצחון לא היה פרי החלטותיהם של הגנרלים בלבד. ההתנגדות של יחידות החי"ר, ההנדסה, הארטילריה והשריון האמריקאיות בימים הראשונים היא שאפשרה למפקדים הבכירים לגבש מתקפת נגד מסודרת.
סוף דצמבר: מזג האוויר משתנה והיתרון עובר לבעלות הברית
ב-23 בדצמבר החלו תנאי מזג האוויר להשתפר. השמים התבהרו, וחיל האוויר של בעלות הברית חזר לפעול נגד השיירות הגרמניות, דרכי האספקה וריכוזי הכוחות. כעת התברר עד כמה המתקפה הגרמנית הייתה תלויה במזג האוויר הגרוע של ימי הקרב הראשונים.
טנקים שנעו בכבישים צרים הפכו למטרות תקיפה. שיירות אספקה התקשו להגיע לחזית, ומחסור בדלק אילץ יחידות גרמניות לנטוש כלי רכב משוריינים שעדיין היו כשירים ללחימה.
ב-24 בדצמבר נעצרה למעשה ההתקדמות הגרמנית מערבה, מבלי שהכוחות הצליחו לחצות את נהר המז. היחידות הגרמניות שהגיעו לנקודות הרחוקות ביותר כבר לא היו מסוגלות לפרוץ אל יעדיהן.
בתחילת ינואר החלו בעלות הברית להפעיל מתקפות מתואמות מצפון ומדרום. הארמייה השלישית של פטון תקפה מדרום, בעוד הארמייה הראשונה האמריקאית, תחת פיקודו של קורטני הודג'ס, התקדמה מצפון.
ב-16 בינואר נפגשו הכוחות באזור אופאליז שבבלגיה. בכך הצטמצמה באופן משמעותי הבליטה הגרמנית. הקרבות לא הסתיימו באותו יום. גם בשבועות הבאים נמשכה לחימה קשה, עד שב-25 בינואר 1945 נחשב הקרב על הבליטה למערכה שהגיעה לסיומה.
הצד האפל של הקרב: טבח שבויים ופשעי מלחמה
לצד פעולות ההגנה העיקשות, תמרוני השריון ומעשי הגבורה, נודעה המערכה בארדנים גם באכזריות קיצונית. במהלך הקרבות רצחו אנשי הוואפן אס אס שבויי מלחמה אמריקאים ואזרחים בלגים. מנגד, תועדו גם מקרים שבהם חיילים אמריקאים הרגו שבויים גרמנים.
טבח מלמדי: רצח חיילים שכבר נכנעו
ב-17 בדצמבר 1944 נתקלה קבוצת קרב גרמנית בפיקודו של יואכים פייפר בשיירה אמריקאית סמוך לצומת בונייה, ליד העיירה מלמדי בבלגיה. החיילים האמריקאים, שרבים מהם השתייכו ליחידת תצפית ארטילרית, היו מצוידים בנשק קל יחסית ולא היו ערוכים להתמודד עם כוח שריון גרמני.
לאחר חילופי אש קצרים נכנעו רבים מהם. הגרמנים פירקו אותם מנשקם וריכזו אותם בשדה סמוך לצומת. אז נפתחה על השבויים אש.
אנשי אס אס ירו בחיילים חסרי ההגנה, ולפי עדויות הניצולים חלק מהפצועים נורו פעם נוספת כאשר שכבו על הקרקע. לפחות 84 שבויים אמריקאים נרצחו באירוע. כמה מהחיילים הצליחו להימלט, ועדויותיהם הגיעו לכוחות האמריקאיים. הידיעות על הטבח התפשטו במהירות והובילו לזעזוע ולזעם.
טבח מלמדי היה לאחד מפשעי המלחמה הידועים ביותר שבוצעו במהלך המערכה. עם זאת, הוא לא היה אירוע בודד. יחידות אס אס ביצעו רציחות נוספות של שבויים ושל אזרחים במקומות אחרים בבלגיה.
לאחר המלחמה הועמדו פייפר ואנשי יחידתו למשפט. בית הדין הרשיע עשרות נאשמים, אך ההליכים המשפטיים לוו במחלוקת על שיטות החקירה. גזרי הדין הומתקו בהמשך, וכל המורשעים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף ממאסר.
ורֶת: רצח חיילים אפרו-אמריקאים
באותו יום, 17 בדצמבר, התרחש פשע נוסף בכפר הבלגי ורת (Wereth). אחד עשר חיילים אמריקאים שחורים, שהשתייכו ליחידת ארטילריה, נפלו בידי כוחות גרמניים. הם נרצחו לאחר שנכנעו, וחלקם עברו התעללות קשה.
האירוע זכה במשך שנים לחשיפה ציבורית מועטה יחסית לטבח מלמדי, אך הוא ממחיש כי האלימות כלפי שבויים הייתה רחבה יותר מן המקרה המפורסם ביותר.
טבח שנון: פשע המלחמה של חיילים אמריקאים
ב-1 בינואר 1945, במהלך מתקפת נגד אמריקאית, התרחש אירוע חמור בכפר שנון (Chenogne), סמוך לבסטון. חיילים אמריקאים הרגו שבויים גרמנים שנכנעו והיו נתונים לשליטתם. מחקרי האירוע מתארים עשרות שבויים שנורו, ובחלק מן התיאורים מספרם מגיע לכ-60.
האירוע התרחש על רקע הידיעות על רצח השבויים האמריקאים במלמדי, שעוררו רצון לנקמה בקרב חיילים בחזית. אולם גם בהקשר זה אין הצדקה להרג שבויים. חייל שהניח את נשקו ואינו משתתף עוד בלחימה זכאי להגנה לפי דיני המלחמה, ללא קשר למעשיו של הצבא שאליו השתייך.
המקרה מלמד כיצד פחד, אובדן חברים, שמועות ורגשות נקם עלולים להביא להתפרקות המשמעת המוסרית בשדה הקרב.
חשוב גם להבחין בין היקף התופעות: פשעי המלחמה שביצעו יחידות גרמניות, ובייחוד אנשי האס אס, היו חלק ממערכת רחבה יותר של אלימות נאצית. תיעוד פשעי מלחמה מצד חיילים אמריקאים אינו יוצר שקילות בין המשטר הנאצי לבין בעלות הברית.
ההיסטוריה של הארדנים אינה רק היסטוריה של אומץ לב וניצחון. היא גם תזכורת לכך שניצחון צודק במלחמה אינו מעניק חסינות מוסרית לכל פעולה המבוצעת בדרך אליו.
כמה חיילים נהרגו בקרב על הבליטה?
הקרב על הבליטה היה המערכה הגדולה והעקובה מדם ביותר של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, מבחינת מעורבותו בקרב יחיד. ההערכות על מספרי הנפגעים משתנות בהתאם למקור, לתקופת הספירה ולהגדרה של נפגעים.
הנתונים כוללים הרוגים, פצועים, נעדרים ושבויים, ולא רק הרוגים. במספרים שלעיל קיימים הבדלים בין שיטות הספירה ההיסטוריות. מעבר לאבדות האנושיות, גרמניה איבדה כמויות משמעותיות של טנקים, תותחים, כלי רכב וציוד לחימה. חלק ניכר מהאבדות הללו לא ניתן היה להשלים.
הנזק היה אסטרטגי. גרמניה השקיעה במתקפה חלק ניכר מעתודותיה האחרונות, ובסופה נמצאה במצב חלש יותר מכפי שהייתה קודם לכן.
מה הפך את המתקפה הגרמנית לכישלון?
- מחסור בדלק. הגרמנים הסתמכו על תפיסת דלק של האויב כדי להמשיך להתקדם. כאשר יחידות השריון לא הצליחו לתפוס די מצבורי דלק, הן איבדו את כושר התנועה שלהן.
- תנאי שטח ומזג אוויר. היערות, השלג, הכבישים הצרים והגשרים ההרוסים הגבילו את קצב ההתקדמות. מזג האוויר שסייע להפתעה בתחילה הפך בהמשך למכשול גם עבור התוקפים.
- התנגדות אמריקאית עיקשת. ההגנה על בסטון, סן וית ורכס אלזנבורן עיכבה את הכוחות הגרמניים ושיבשה את לוח הזמנים שעליו התבססה המתקפה.
- העליונות האווירית של בעלות הברית. עם התבהרות מזג האוויר יכלו מטוסי בעלות הברית לפגוע בעורף הגרמני, בשיירות האספקה ובריכוזי הכוחות.
- פער בלתי ניתן לגישור במשאבים. בעלות הברית נהנו מעתודות כוח אדם, משאבים תעשייתיים ואספקה גדולים בהרבה. גם לאחר אבדות משמעותיות הן יכלו להמשיך בלחימה בהיקף שגרמניה התקשתה לשמר.
מה היה קורה אילו הגרמנים היו מנצחים?
השאלה הזאת היא אחת השאלות המרתקות בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. היא מחייבת להבחין בין ניצחון טקטי, הישג אסטרטגי ושינוי התוצאה הסופית של המלחמה. נניח שהגרמנים היו מצליחים לחצות את נהר המז ולהתקדם עד אנטוורפן. מבחינת בעלות הברית זה היה עלול להיות אסון מבצעי. קווי האספקה היו נפגעים, כוחות בריטיים ואמריקאיים היו עלולים להיקלע לכיתור, וההתקדמות לתוך גרמניה הייתה עלולה להידחות בחודשים.
ניצחון כזה יכול היה להעניק למשטר הנאצי זמן נוסף ולחזק זמנית את מורל הצבא והאוכלוסייה הגרמנית. אבל האפשרות שהישג כזה היה מביא לניצחון גרמני במלחמה כולה נמוכה מאוד.
ברית המועצות עמדה לפתוח במתקפה חדשה במזרח. התעשייה האמריקאית המשיכה לייצר כמויות עצומות של כלי נשק, מטוסים וכלי רכב, ובריטניה וארצות הברית עדיין היו מסוגלות להמשיך בלחימה.
יתרה מכך, גם הצלחה גרמנית נרחבת בארדנים הייתה מחייבת את הגרמנים להחזיק בשטחים גדולים, להגן על נתיבי האספקה ולהתמודד עם התקפות נגד. לא ברור כיצד יכול היה צבא שסבל ממחסור חמור בדלק ובכוח אדם לעמוד במשימה הזאת לאורך זמן.
מכאן שהסיכוי הטוב ביותר שהיטלר יכול היה לקוות לו היה עיכוב משמעותי בהתקדמות בעלות הברית ואולי פתיחת אפשרות למשא ומתן, ולא ניצחון צבאי מוחלט.
גם האפשרות המדינית הייתה קלושה. היא נשענה על ההנחה שבעלות הברית יהיו מוכנות לנטוש את מחויבותן להביס את גרמניה הנאצית, הנחה שלא הייתה לה אחיזה מוצקה במציאות הפוליטית של סוף 1944.
לכן מתקפת הארדנים נחשבת כיום לא רק לכישלון צבאי, אלא גם לדוגמה בולטת לפער שבין שאיפותיו הפוליטיות של מנהיג לבין המשאבים והאפשרויות שעמדו לרשות צבאו.
ינואר 1945: סוף המתקפה ותחילת הסוף
בינואר 1945 נאלצו הכוחות הגרמניים לסגת בהדרגה אל קווי המוצא של מתקפתם. כמעט במקביל, ב-12 בינואר, פתח הצבא האדום במתקפת ויסלה-אודר, שהביאה להתקדמות סובייטית מהירה לעבר גרמניה.
התוצאה הייתה קשה במיוחד עבור הרייך השלישי: הכוחות והמשאבים שהושקעו במתקפה במערב לא עמדו לרשות הצבא הגרמני כאשר נדרשו להתמודד עם התקדמות הסובייטים במזרח.
באביב 1945 חצו בעלות הברית את הריין והמשיכו לעומק גרמניה. ב-30 באפריל התאבד היטלר בבונקר שלו בברלין, וב-8 במאי נכנסה לתוקף כניעתה של גרמניה הנאצית.
הקרב על הבליטה לא היה הקרב האחרון של המלחמה, ואף לא המתקפה הגרמנית האחרונה בחזית המערבית, אך הוא היה ניסיון המתקפה הגדול האחרון של היטלר לשנות מן היסוד את המצב האסטרטגי במערב. במקום להציל את המשטר הנאצי, הוא האיץ את התפוררות כוחו הצבאי.
הקרב שבו היטלר הימר על עתידה של גרמניה והפסיד
מתקפת הארדנים נולדה מתוך ייאוש אסטרטגי, אך אין פירוש הדבר שהיא הייתה מהלך חסר כל היגיון צבאי. היטלר זיהה חולשה אמיתית בקווי בעלות הברית, העריך נכון את יתרון ההפתעה והצליח לרכז כוח גדול בזמן ובמקום שהפיקוד האמריקאי לא ציפה לכך.
בימים הראשונים נראה היה שהצבא הגרמני הצליח להחיות לרגע את שיטות הלחימה המהירות שהביאו לו ניצחונות בתחילת מלחמת העולם השנייה.
אולם ההצלחה הטקטית לא פתרה את הבעיות היסודיות של גרמניה. החיילים האמריקאים התגלו כעמידים יותר מהצפוי, קווי האספקה הגרמניים לא עמדו בעומס, והעליונות האווירית והחומרית של בעלות הברית הכריעה בהדרגה את המערכה.
המתקפה נועדה לשנות את מאזן הכוחות במלחמה, אך בסופה נחלש הצבא הגרמני עוד יותר. במקום לכפות שלום על יריביו, מצא עצמו היטלר מול אויבים שהמשיכו להתקדם לעבר גרמניה ממזרח וממערב.
הקרב על הבליטה נותר אחד הפרקים החשובים בהיסטוריה הצבאית של המאה ה-20. הוא ממחיש עד כמה הפתעה יכולה לשנות את פני שדה הקרב, אך גם מדוע ניצחון ראשוני אינו מספיק כאשר היעדים האסטרטגיים גדולים בהרבה מן המשאבים העומדים לרשות הצבא.
ובעיקר, הוא מזכיר שמאחורי שמות המבצעים, המפות והתמרונים עמדו מאות אלפי בני אדם שנלחמו בתנאים קשים, רבים מהם במחיר חייהם.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
המערכה בארדנים זכתה לעשרות מחקרים היסטוריים, ספרי זיכרונות וביוגרפיות. שני ספרים מציעים נקודות מבט שונות במיוחד: הראשון משחזר את הקרב כמערכה צבאית כוללת; השני מתאר את חיי הלוחמים בגובה הקרקע.
״הקרב: סיפור הבליטה״ (Battle: The Story of the Bulge) מאת ג'ון טולנד, המקור האנגלי יצא לאור ב-1959. המהדורה העברית ב-1987. ספרו של ההיסטוריון האמריקאי ג'ון טולנד הוא אחד התיאורים הנרטיביים המוכרים של המערכה. טולנד התבסס על מסמכים צבאיים, עדויות חיילים ומפקדים משני הצדדים, עדויות אזרחים ומחקר בשטח. הוא התמקד לא רק בהחלטותיהם של הגנרלים, אלא גם בחוויה האישית של החיילים בשוחות, בכפרים וביערות. הספר אינו מסתפק בתיאור תנועת הארמיות או בתוצאות הקרבות. הוא מנסה להמחיש כיצד מתקבלת החלטה תחת לחץ, כיצד מתנהגים בני אדם מול פחד מוות, וכיצד משפיעים בלבול, מזל והתנגדות מקומית על תוכנית צבאית גדולה.
המהדורה העברית יצאה בשנת 1987 בהוצאת מערכות של משרד הביטחון, בתרגומו של עמנואל לוטם, והיא כוללת 347 עמודים. הספר המקורי פורסם בארצות הברית בשנת 1959 בהוצאת Random House. מחקרו של טולנד הוא מקור משמעותי להבנת המערכה, אך כמו בכל ספר היסטורי ותיק, ראוי לקרוא אותו לצד מחקרים מאוחרים יותר, שהסתייעו בתיעוד נוסף ובפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר.
״השדים האדומים: עלילות צנחנים״ (Those Devils in Baggy Pants) מאת רוס ס. קרטר, פורסם באנגלית בשנת 1951. זהו ספר זיכרונות מלחמה אישי המבוסס על שירותו של כצנחן בדיוויזיה המוטסת ה-82 של הצבא האמריקאי. קרטר שירת בפלוגה C של רגימנט הצנחנים ה-504 והשתתף במערכות שונות באירופה, ובהן הלחימה בסיציליה, באיטליה ובחזית המערבית.
רוס ס. קרטר נולד בשנת 1919 במדינת וירג'יניה שבארצות הברית. הוא התגייס לצבא האמריקאי, הוכשר כצנחן והשתתף בשורת מבצעים קשים במהלך מלחמת העולם השנייה. במהלך שירותו חווה קרבות עקובים מדם ואובדן של רבים מחבריו. לפי התיעוד על חייו, מתוך כ-40 חיילים במחלקתו המקורית נותרו רק שלושה בשורותיה בתום המלחמה, ובהם קרטר עצמו.
לאחר שובו מהמלחמה החל לתעד את חוויותיו. הוא לא ביקש לכתוב היסטוריה של המלחמה מנקודת מבטם של הגנרלים, אלא להביא את עולמו של החייל הפשוט: הפחד שלפני ההסתערות, חיי היום-יום ביחידה, העייפות, החברות בין הלוחמים והאובדן המתמשך.
קרטר מת מסרטן באפריל 1947, בגיל 28 בלבד, לפני שספרו ראה אור. לאחר מותו נעזר אחיו ברשימות שהשאיר ובחומרי הכתיבה שלו כדי להשלים את הפרקים האחרונים. הספר יצא לאור בשנת 1951 וזכה להצלחה מסחרית ניכרת, עם תפוצה של כמיליון עותקים לפי תיאור מוזיאון הדיוויזיה המוטסת ה-82.
שם הכותר המקורי, השדים האדומים, מתייחס לכינוי שנקשר לצנחנים האמריקאים ולמכנסיהם הרחבים. על פי הסיפור המקובל, הכינוי "שדים במכנסיים רחבים" מקורו בתיאור של חיילים גרמנים שהתרשמו מעקשנותם של הצנחנים האמריקאים בקרבות באנציו שבאיטליה. הכינוי התקבע בתרבות הצבאית והפך לשמו של הספר.
בישראל הופיע הספר תחת הכותר "השדים האדומים: עלילות צנחנים", בתרגומו של אריה חשביה. אף שהספר אינו מוקדש בלעדית לקרב על הבליטה, הוא מסייע להבין את הניסיון הקרבי של אנשי הדיוויזיה המוטסת ה-82, שחייליה השתתפו גם במערכה בארדנים.
הכתבה נכתבה בניסוח מקורי, תוך הצלבת החומר שסופק עם מקורות היסטוריים נוספים. אלה כמה מהמקורות המרכזיים:
- המוזיאון הלאומי למלחמת העולם השנייה: הקרב על הבליטה – הרקע, מטרות הגרמנים ומהלך המערכה.
- מוזיאון השואה האמריקאי: הקרב על הבליטה – השתלשלות הקרבות והמאפיינים המרכזיים.
- הארכיון הלאומי האמריקאי: הקרב העקוב מדם – מסמכים ועדויות היסטוריות.
- מוזיאון השואה האמריקאי: טבח מלמדי – פשעי מלחמה, חקירה ומשפט.
- הארכיון הבלגי: טבח שנון – תיעוד רצח שבויים גרמנים בידי חיילים אמריקאים.
חומר מעשיר לצפייה
הסרט האמריקאי ״לאקי סטרייק״ (Lucky Strike), שיצא לאקרנים בארצות הברית ב-26 ביוני 2026, בבימויו של רוד לורי, מחזיר את הצופים ליערות הארדנים בדצמבר 1944.
עלילת הסרט עוקבת אחר קצין אמריקאי בשם ג'ון קאסל, בגילומו של סקוט איסטווד, שמוצא את עצמו לכוד מאחורי קווי האויב לאחר שיחידתו נפגעת במהלך ניסיון לעצור את התקדמות הכוחות הגרמניים. מצויד במכשיר קשר מדגם Motorola SCR-300, נאלץ קאסל לשרוד בשטח עוין, להתחמק מחיילי האס אס ולהשתמש בתושייה ובידע צבאי כדי להגיע בחזרה לכוחות האמריקאיים. לצד איסטווד משתתפים בסרט קולין הנקס, אונג'נו אליס-טיילור וטיילור ג'ון סמית. התסריט נכתב בידי רוד לורי ומארק פרידמן. הרעיון לסרט התפתח מתוך מפגש שערך פרידמן בצעירותו עם ותיק מלחמה שהשתתף במערכה בארדנים, והוא עובד ושוכתב לאורך שנים לפני שהגיע למסך.
שאלות ותשובות
מה היה הקרב על הבליטה ומתי התרחש?
מדוע החליט היטלר לפתוח במתקפה למרות מצבה הקשה של גרמניה?
מדוע נקרא הקרב "הקרב על הבליטה"?
מה הייתה חשיבותה של העיר בסטון בקרב?
מי ניצח בקרב על הבליטה ומה היו השלכותיו?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.