ג'יימס סטיוארט היה מן השחקנים המזוהים ביותר עם הקולנוע האמריקאי, אך מאחורי הדמות הביישנית והמהוססת שעל המסך הסתתר גם טייס קרבי שהתקדם מטוראי לבריגדיר גנרל. ■ במשך יותר מחצי מאה הוא נע בין קומדיות, מערבונים, היצ'קוק, מלחמת העולם השנייה ותפקידים שהפכו לחלק מן הזיכרון הקולנועי האמריקאי.
ב-1943 כבר לא היה גֵ'יימס מֵייטְלַנְד סְטְיוּאַרְט עוד שחקן צעיר שמנסה לשכנע את הוליווד כי גופו הצנום, הדיבור המהוסס והגינונים המעט מגושמים יכולים לשאת סרט. הוא כבר היה כוכב, זוכה פרס אוסקר, ופניו היו מוכרות למיליוני אמריקאים. ובכל זאת, במקום אולפן קולנוע הוא ביקש להגיע לאנגליה, אל מפציצי B-24 ליברייטור ואל המלחמה שממנה דווקא היה קל יחסית לכוכב במעמדו להישאר רחוק.
המעבר הזה, מן המסך אל תא הטייס ובחזרה, הוא אחד המפתחות להבנת הקריירה החריגה של סטיוארט. בין 1935 ל-1991 הוא הופיע ב-80 סרטים. הוא גילם אידיאליסטים, עורכי דין, צלמים, בוקרים, אנשי חוק, מדענים ואנשים רגילים שנקלעו למצבים בלתי רגילים. במקביל הוא בנה קריירה צבאית שנמשכה 27 שנים והסתיימה ב-1968 בדרגת בריגדיר גנרל. ב-1999 דירג אותו מכון הסרטים האמריקאי במקום השלישי ברשימת השחקנים האמריקאים הגדולים ביותר, לאחר שכבר זכה בפרס מפעל החיים של המכון, באות הוקרה של מרכז קנדי, באוסקר של כבוד ובמדליית החירות הנשיאותית.
הילד שרצה לעוף
ג'יימס מייטלנד סטיוארט נולד ב-20 במאי 1908 בעיירה אינדיאנה שבפנסילבניה, הבכור והבן היחיד של אֵלִיזָבֶּת רוּת סטיוארט, לבית ג'קסון, שחיה בשנים 1875-1953, ושל אָלֶכְּסַנְדֶר מֵייטְלַנְד סטיוארט, שחי בשנים 1872-1961. אחריו נולדו שתי אחיותיו, מֵרִי, בשנים 1912-1977, ווירג'יניה, בשנים 1914-1972. משפחת סטיוארט הייתה ממוצא סקוטי וסקוטי-אולסטרי וחיה בפנסילבניה במשך דורות.
אביו ניהל את העסק המשפחתי, חנות לחומרי בניין בשם ג'יי. אם. סטיוארט ושות', וציפה שבנו ימשיך את המסורת המשפחתית: ילמד באוניברסיטת פרינסטון ולאחר מכן יחזור הביתה כדי להיכנס לעסק. האב היה פרסביטריאני אדוק, וג'יימס גדל בתוך אותה מסגרת דתית ונשאר אדם שהקפיד ללכת לכנסייה במשך חלק ניכר מחייו.
המוזיקה הגיעה דווקא מצד אמו, שהייתה פסנתרנית. יום אחד לא הצליח לקוח בחנות לשלם את חשבונו ואביו קיבל ממנו אקורדיון ישן במקום כסף. ספר מקומי לימד את ג'יימס לנגן בו, והכלי המשונה שנכנס הביתה כחוב שלא שולם עתיד היה ללוות אותו גם מאחורי הקלעים בשנותיו כשחקן.
אלא שהעניין הגדול של הילד הביישן לא היה תחילה משחק. אחרי שעות הלימודים הוא ירד למרתף, בנה דגמי מטוסים, עסק בשרטוטים מכניים ובכימיה וחלם על תעופה. בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים וילסון מודל הוא לא נחשב לתלמיד מצטיין וקיבל ציונים בינוניים ואף נמוכים. מוריו סברו שאין מדובר בחוסר יכולת, אלא בילד יצירתי שנוטה לשקוע בחלומות.
בסתיו 1923 שלח אותו אביו לאקדמיית מרסרסבורג. האב, בעצמו בוגר מחזור 1898 בפרינסטון, חשש שבית ספר תיכון ציבורי לא יספיק כדי להביא את בנו אל האוניברסיטה המשפחתית. במרסרסבורג התפזר סטיוארט בין שלל תחומים: הוא היה קופץ לגובה בנבחרת האתלטיקה תחת המאמן גִ'ימִי קֶרֶן, שימש עורך האמנות של שנתון בית הספר, שר במועדון הזמר והיה חבר באגודה הספרותית על שם ג'ון מרשל. מבנה גופו הדק דחק אותו לקבוצת הפוטבול מן הדרג השלישי, למורת רוחו.
שם גם עלה לראשונה על במה, כאשר גילם את בוקה במחזה "הזאבים" ב-1928. בחופשות הקיץ חזר לאינדיאנה ועבד תחילה בהעמסת לבנים ולאחר מכן כעוזרו של קוסם. מחלת השנית שבה לקה ב-1927 התפתחה לזיהום בכליות, השביתה אותו לזמן מה ודחתה את סיום לימודיו עד 1928.
הטיסה נשארה ברקע. מסעו הטרנס-אטלנטי היחיד של צ'רלס לינדברג חיזק את משיכתו של סטיוארט למטוסים, אך אביו הוביל אותו אל פרינסטון.
פרינסטון והפנייה הלא צפויה אל הבמה
סטיוארט החל ללמוד בפרינסטון ב-1928, כחבר במחזור 1932, והתמחה באדריכלות. הוא הצטרף למועדון פרינסטון צ'רטר והצליח מבחינה אקדמית, אך במקביל נמשך למועדוני הדרמה והמוזיקה של האוניברסיטה, ובהם מועדון המשולש של פרינסטון. בשלב הזה המשחק כבר לא היה פעילות צדדית בלבד.
עבודת הגמר שלו על תכנון מסוף תעופה זיכתה אותו במלגה ללימודי מוסמך באדריכלות. על הנייר, המסלול שסימן האב נראה כמעט מושלם. אלא שבקיץ 1932 החליט סטיוארט להצטרף ל"יוניברסיטי פליירס", להקת תיאטרון קיץ בין-אוניברסיטאית שפעלה בווסט פלמות' שבמסצ'וסטס, בקייפ קוד.
בין מנהלי הלהקה היו ג'וֹשׁוּעַ לוֹגַן, בְּרֶטֵיין וִינְדַסְט וצ'ארלס לת'רבי. בין השחקנים היו הֶנְרִי פוֹנְדָה ומַרְגָּרֶט סָאלָבֶן, שהפכו לחבריו הקרובים. סטיוארט קיבל בתחילה תפקידים קטנים, אך בתום העונה עבר לניו יורק עם לוגן, מיירון מק'קורמיק ופונדה.
שלוש דקות על במה ומחיאות כפיים
ב-1932 ערך את הופעת הבכורה שלו בברודוויי ב"קארי ניישן". זמן קצר לאחר מכן הופיע ב"שוב שלום" בתפקיד נהג, עם שורת טקסט אחת בלבד. הוא היה על הבמה במשך כשלוש דקות, אבל המבקר של "ניו יורקר" שם לב.
"שוב שלום" רץ שבעה חודשים. לאחר מכן קיבל סטיוארט עבודה כמנהל במה בבוסטון, אך פוטר מפני שהחמיץ שוב ושוב את הסימנים שעליהם היה אחראי. הוא חזר לניו יורק וקיבל תפקיד קטן ב"אביב בסתיו", ולאחר מכן הופיע ב"כל האמריקאים הטובים", שם נדרש להשליך בנג'ו בשווי 250 דולר מן החלון. המבקר בְּרוּקְס אַטְקִינְסוֹן כתב ב"ניו יורק טיימס" כי "השלכת בנג'ו בשווי 250 דולר מהחלון לעבר השוער היא התעללות בונה שראוי למחוא לה כפיים במוסריות".
שני המחזות נסגרו במהירות. סטיוארט כבר שקל לחזור ללימודים, אך תפקיד ראשי ב"ג'ק הצהוב" שינה את הכיוון. הוא גילם חייל המשמש נבדק בניסוי בקדחת צהובה. ההצגה עלתה בתיאטרון מרטין בק במרץ 1934 וזיכתה אותו בשבחים כמעט אחידים מן המבקרים, אף שהקהל לא השתכנע והיא ירדה ביוני.
באותו קיץ הופיע לראשונה בסרט, ללא קרדיט, בקומדיה הקצרה "צרות אמנות" של שֶׁמְפּ הָאוּאַרְד, שצולמה בברוקלין. במקביל שיחק בהפקות הקיץ "אנחנו מתים להפליא" ו"כל פריז יודעת" בתיאטרון רד בארן בלונג איילנד. בסתיו זכה שוב לביקורות מצוינות ב"מחולקים בשלושה" בתיאטרון אתל ברימור. אחריו באו "פייג' מיס גלורי", שזכה להצלחה מתונה, ו"מסע בלילה", שנכשל אצל המבקרים באביב 1935.
הוליווד עדיין לא יודעת מה לעשות איתו
זמן קצר לאחר סיום "מסע בלילה" חתם סטיוארט על חוזה לשבע שנים עם מטרו גולדווין מאייר. מי שדחף לכך היה מגלה הכישרונות בִּיל גְרֵיידִי, שעקב אחר סטיוארט מאז ראה אותו מופיע בפרינסטון.
הופעתו ההוליוודית הראשונה הייתה תפקיד קטן לצד סְפֶּנְסֶר טְרֵייסִי ב"איש הרצח" מ-1935. רוב המבקרים כמעט שלא הבחינו בו, אף ש"ניו יורק הראלד טריביון", שזכר אותו מ"ג'ק הצהוב", כתב כי הוא "מבוזבז בתפקיד קטן שהוא מטפל בו במיומנות המושכת האופיינית לו".
באולפן עצמו לא היו משוכנעים שמדובר בחומר שממנו עשוי כוכב ראשי. הביוגרף מייקל ד' רינלה תיאר את הרושם שעורר אז כ"צעיר כפרי ארוך ורזה בעל צורת דיבור מהוססת". סוכנו, לִילַנְד הֵיְיוֹרְד, הגיע למסקנה שהדרך הנכונה היא דווקא להשאיל אותו לאולפנים אחרים.
ב-1936 היה לסטיוארט תפקיד קטן במחזמר המצליח "רוז מארי", אך ממנו צמח רצף של שבעה סרטים נוספים בתוך שנה. מרגרט סאלבן התעקשה שיוצב מולה בתפקיד הראשי בקומדיה הרומנטית של יוניברסל "בפעם הבאה שנאהב". היא התאמנה איתו שוב ושוב, חיזקה את ביטחונו וסייעה לו להפוך את המוזרויות, ההיסוס והמראה הנערי שלו לחלק מן האישיות הקולנועית.
הסרט הצליח והביקורות היו ברובן חיוביות. "טיים" העריך כי החשיבות המרכזית של הסרט להתפתחות תעשיית הקולנוע עשויה להתברר בעצם נוכחותו של ג'יימס סטיוארט בצוות השחקנים. "ניו יורק טיימס" כבר כינה אותו "תוספת מבורכת לרשימת הגברים הראשיים של הוליווד".
הוא המשיך לתפקידי משנה בשתי קומדיות רומנטיות מצליחות, "אישה נגד מזכירה", לצד קְלַארְק גֵּייבְּל ומִירְנָה לוֹי, ו"נערה מעיירה קטנה". בשני הסרטים הוא גילם את בן הזוג הנבגד של הגיבורה. לאחר הסרט הקצר "חדשות חשובות" הגיע לראשונה שמו לראש הכרזה ב"מהירות" מ-1936, סרט דל תקציב שבו גילם מכונאי ונהג מרוצים המתחרה באינדיאנפוליס 500. הסרט נכשל ביקורתית ומסחרית, אף שפרנק ניוג'נט כתב כי סטיוארט ושאר השחקנים "מופיעים בנעימות האפשרית ביותר".
שלושת סרטיו האחרונים של 1936 הצליחו בקופות. ב"הפלרטטנית המרהיבה" היה לו רק תפקיד קטן, ואילו ב"נולד לרקוד", לצד אֶלֶנוֹר פּוֹוֶל, כבר כיכב. המבקרים היו פחות משוכנעים מכישורי השירה והריקוד שלו. "ניו יורק טיימס" העיר שהם "למרבה המזל לעולם לא יעניקו לו סיווג של איש שירה וריקוד", ו"וראייטי" תיאר אותם כ"כואבים למדי בפני עצמם", אף שמצא אותו מתאים לתפקיד של צעיר ביישן.
ב"אחרי האיש הרזה" קיבל רגע דרמטי חזק במיוחד. קייט קמרון מ"ניו יורק דיילי ניוז" כתבה כי יש לו "סצנה נהדרת אחת שבה הוא מוכיח ביעילות רבה שהוא משהו מעבר לצעיר של קומדיות מוזיקליות".
כישלונות, השאלות והפריצה הגדולה
ב"הרקיע השביעי" מ-1937, גרסה מחודשת לקלאסיקה האילמת של פְרַנְק בּוֹרְזֵייג', הושאל סטיוארט לפוקס המאה ה-20 וגילם עובד ביוב פריזאי לצד סִימוֹן סִימוֹן. שניהם נחשבו לליהוק שגוי והסרט נכשל. המבקר ויליאם בוהנל תיאר את משחקו כחסר רגש, ואיילין קרילמן כתבה שכמעט לא ניסה להיראות או להישמע צרפתי.
"הגנגסטר האחרון", בכיכובו של אֶדְוַרְד גִ'י רוֹבִּינְסוֹן, נכשל גם הוא. אחריו בא "כחול וזהב של הצי", שבו גילם שחקן פוטבול באקדמיה הימית של ארצות הברית. הפעם הסרט הצליח, והביקורות היו הטובות בקריירה שלו עד אותו רגע. "ניו יורק טיימס" כתב שהסיום מותיר את הצופה משוכנע כי סטיוארט הוא "איש משולש-איום כן וחביב בקו האחורי של MGM". "וראייטי" הסתפק במילה "מצוין".
ב-1938 שיחק בתפקיד משנה ב"על לבבות אנושיים", ולאחר מכן הושאל ל-RKO עבור "גברת תוססת" מול גִ'ינְגֶ'ר רוֹגֶ'רְס. ההפקה הופסקה במשך חודשים לאחר שאושפז בשל מחלה שלא פורטה, ואף בוטלה בשלב מסוים. היא הוחזרה לחיים, בין היתר בהתעקשותה של רוג'רס שסטיוארט ישוב לתפקיד. הסרט הצליח הן אצל הקהל והן אצל המבקרים.
שיתוף פעולה נוסף עם מרגרט סאלבן הגיע ב"המלאך השחוק", דרמה על מלחמת העולם הראשונה. סטיוארט שאב לתפקיד גם מרגשותיו כלפי סאלבן, שהייתה נשואה באותה עת לסוכנו לילנד הייוורד. הסרט התקבל היטב, אך הביקורות על סטיוארט היו מעורבות: מבקר אחד השווה אותו לסטן לורל, ו"וראייטי" מצא את משחקו לא ממוקד. ואז הגיע פְרַנְק קַפְּרָה.
מר סמית', פרנק קפרה והאוסקר היחיד על משחק
קפרה חיפש סוג אחר של גבר מוביל כאשר ליהק את סטיוארט מול ג'ין ארתור ב"אי אפשר לקחת את זה איתך" מ-1938. סטיוארט גילם בן של בנקאי המתאהב באישה ממשפחה ענייה ואקסצנטרית. קפרה התרשם ממנו ב"כחול וזהב של הצי" וסבר שהוא אחד השחקנים הטובים שהגיעו אי פעם למסך, שחקן המבין באופן אינטואיטיבי טיפוסים ודורש מעט מאוד הכוונה.
"אי אפשר לקחת את זה איתך" היה הסרט החמישי בהכנסות בארצות הברית באותה שנה וזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר. סטיוארט הפך לכוכב גדול.
שלושת סרטיו הראשונים של 1939 דווקא אכזבו בקופות. "נועדו זה לזו", לצד קָרוֹל לוֹמְבַּרְד, זכה לביקורות טובות, אך סטיוארט האשים את הבימוי והתסריט בכישלון המסחרי. "ניוזוויק" קבע כי הוא ולומברד "לוהקו באופן מושלם לתפקידים הראשיים". "פוליס הקרח של 1939" ו"זה עולם נפלא" נכשלו אצל המבקרים.
הסרט הרביעי של אותה שנה החזיר אותו אל קפרה ואל ג'ין ארתור. ב"מר סמית' הולך לוושינגטון" גילם אידיאליסט המושלך לתוך הזירה הפוליטית. הסרט זכה לשבחי הביקורת והיה השלישי בהכנסותיו באותה שנה. "האומה" כתב שסטיוארט "תופס את המקום הראשון בין שחקני הוליווד", וכי כעת הוא שחקן בוגר המסוגל לשאת תפקיד מורכב ובעל גוונים טרגי-קומיים. המבקר אנדרו סאריס תיאר אותו כ"רזה, גרום, אידיאליסט עד כדי נוירוטיות ומהורהר עד כדי אילמות", ומצא בו כישרון מיוחד לבטא את הדו-ערכיות הרגשית של גיבור פעולה. התפקיד העניק לו את פרס מעגל מבקרי הקולנוע של ניו יורק ואת מועמדותו הראשונה לאוסקר.
בסוף אותה שנה הגיע המערבון "דסטרי רוכב שוב", לצד מַרְלֶנֶה דִיטְרִיך. הוא גילם איש חוק פציפיסט והיא בעלת סלון המתאהבת בו. הסרט הצליח, ו"טיים" טען כי לאחר הופעתו כג'פרסון סמית', סטיוארט מעניק כתומאס ג'פרסון דסטרי הופעה טובה לא פחות, ואולי טובה יותר.
במקביל הפך קולו לנוכחות מוכרת ברדיו. הוא הופיע ב"תיאטרון הרדיו לוקס", "תיאטרון גילדת המסך" ותוכניות נוספות, וההגייה האיטית והמהוססת שלו נעשתה כה מזוהה עמו עד שקומיקאים החלו לחקות אותה.
1940: שנה של סאלבן, לוביטש, קיוקור ואוסקר
ב-1940 חזר סטיוארט לעבוד עם מרגרט סאלבן פעמיים. ב"החנות מעבר לפינה" של אֶרְנְסְט לוּבִּיטְש גילמו השניים עמיתים לעבודה שאינם מסוגלים לסבול זה את זה, מבלי לדעת שהם מתכתבים זה עם זה כאוהבים אנונימיים. הסרט הצליח באירופה אך התקשה למצוא קהל בארצות הברית, שבה קומדיות פרועות יותר היו פופולריות. לוביטש עצמו ראה בו את הסרט הטוב בקריירה שלו, וגם מבקרים מאוחרים יותר כמו פולין קייל וריצ'רד שיקל העריכו אותו מאוד.
ב"הסערה הקטלנית" של פרנק בורזייג' גילמו השניים אוהבים הנלכדים במערבולת עלייתו של היטלר. הסרט נמנה עם הסרטים ההוליוודיים הראשונים שהיו אנטי-נאציים בגלוי. חוקר הקולנוע בֶּן אוּרְוַנְד טען כי בסופו של דבר הייתה לו "השפעה מועטה מאוד", משום שלא הציג את הרדיפה שעברו היהודים ואף לא נקב בשמם כקבוצה. למרות ביקורות טובות, הסרט נכשל בקופות.
עשרה ימים לאחר סיום צילומיו החל סטיוארט לצלם את "אין זמן לקומדיה" לצד רוֹזָלִינְד רָאסֶל. בוזלי קראותר מ"ניו יורק טיימס" כינה אותו "הדבר הטוב ביותר בהצגה", אולם גם הסרט הזה לא הצליח מסחרית.
ואז הגיע "סיפור פילדלפיה" של ג'וֹרְג' קְיוּקוֹר. סטיוארט גילם עיתונאי מהיר דיבור וחטטן שנשלח לסקר את חתונתה של אשת חברה בגילומה של קָתְרִין הֶפְּבֶּרְן, כשלצדה בעלה לשעבר בגילומו של קָרִי גְרַנְט. הסרט היה מן ההצלחות הגדולות של 1940 וזכה לשבחים נרחבים.
"ניו יורק הראלד טריביון" כתב שסטיוארט מספק את מרבית הקומדיה בסרט, ולצדה כמה מן הרגעים הרומנטיים שאי אפשר לעמוד בפניהם. על התפקיד הזה זכה באוסקר היחיד שלו בקטגוריה תחרותית. בין המתחרים היה הנרי פונדה, חברו הוותיק ושותפו לדירה מימי ניו יורק הדלים. סטיוארט עצמו הצביע לפונדה.
הזכייה לא שכנעה אותו בהכרח שהסרט הציג את משחקו הטוב ביותר. הוא חשב שעבודתו ב"מר סמית' הולך לוושינגטון" הייתה טובה יותר ושייתכן שהאקדמיה מפצה אותו על כך שלא זכה שנה קודם לכן. הוא גם היה מודע לכך שדמותו ב"סיפור פילדלפיה" הייתה למעשה דמות משנה ולא הגבר הראשי. את הפסלון העניק לאביו, שהציג אותו בחנות לחומרי בניין לצד פרסים משפחתיים ועיטורים צבאיים.
ב-1941 הופיע בקומדיות "בואי לחיות איתי", לצד הֶדִי לָמָאר, ו"סיר של זהב", לצד פּוֹלֶט גוֹדָארְד. את האחרון הגדיר לימים כסרט הגרוע בקריירה שלו. הסרט האחרון שלו לפני השירות הצבאי היה המחזמר "נערת זיגפלד", שבו שיחקו גם ג'וּדִי גַרְלַנְד, הדי למאר ולָאנָה טֶרְנֶר. המבקרים לא אהבו אותו, אך הקהל דווקא כן והוא היה בין שוברי הקופות של השנה. ואז נעלם ג'יימס סטיוארט מהסרטים.
הכוכב שהתגייס כטוראי
למשפחת סטיוארט הייתה היסטוריה צבאית עמוקה. שני סביו של ג'יימס לחמו במלחמת האזרחים האמריקאית, ואביו שירת הן במלחמת ארצות הברית-ספרד והן במלחמת העולם הראשונה.
סטיוארט, שכבר החזיק ברישיון טיס פרטי ומסחרי וצבר יותר מ-400 שעות טיסה, ביקש להתגייס. בנובמבר 1940 נדחה מפני שמשקלו היה נמוך מדי. בפברואר 1941 ניסה שוב והצליח. ב-22 במרץ התייצב לשירות כטוראי בחיל האוויר של צבא ארצות הברית. הוא עמד לחגוג את יום הולדתו ה-33 ולכן כבר היה מבוגר מכדי להיכנס למסלול הרגיל של צוערי התעופה. במקום זאת ביקש לקבל דרגת קצונה על בסיס היותו בוגר אוניברסיטה וטייס מסחרי מורשה. ב-1 בינואר 1942 מונה לסגן משנה.
מרגע גיוסו לא השתתף בסרטים מסחריים חדשים, אף שנותר תחת חוזה עם MGM. הצבא השתמש כמובן במפורסמותו. הוא הופיע ברדיו לצד אֶדְגָר בֶּרְגֶן וצ'רלי מקארתי ובתוכנית "אנחנו מחזיקים באמיתות האלה", אירוע לציון מגילת הזכויות האמריקאית ששודר שבוע לאחר ההתקפה על פרל הארבור.
הוא הופיע גם בסרט הקצר "זכה בכנפיך" של יחידת הסרטים הראשונה, שנועד לעודד גיוס אנשי צוות אוויר. הסרט היה מועמד לאוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר ב-1942, הוקרן בבתי קולנוע ברחבי ארצות הברית מסוף מאי וסייע, על פי הנתון המופיע בחומר, להביא 150,000 מתגייסים חדשים. אלא שסטיוארט לא רצה שהתהילה תשאיר אותו בעורף.
מאמן טייסים בדרך לקרב
במשך יותר משנה אימן טייסים בשדה התעופה הצבאי קירטלנד באלבקרקי, ניו מקסיקו. הוא פנה למפקדו בבקשה להגיע לזירה מבצעית, ובנובמבר 1943 נשלח לאנגליה כחלק מטייסת ההפצצה 703 כדי להטיס מפציצי B-24 ליברייטור. בתחילה פעל מבסיס חיל האוויר המלכותי טיבנהם ולאחר מכן מבסיס אולד בקנהם.
לאחר משימה ללודוויגסהאפן שבגרמניה ב-7 בינואר 1944 קודם לדרגת מייג'ור. במהלך שירותו מילא גם תפקיד כסגן מפקד כנף ההפצצה השנייה. הוא קיבל את צלב התעופה המצוין, את צלב המלחמה הצרפתי עם דקל ואת מדליית האוויר עם שלושה אשכולות עלי אלון. תיאוריו הצבאיים מונים גם הענקה נוספת של צלב התעופה המצוין.
ב-29 במרץ 1945 הועלה לדרגת קולונל והיה לאחד האמריקאים המעטים שעלו מטוראי לקולונל בתוך ארבע שנים בלבד. בתחילת יוני אותה שנה ישב בראש בית דין צבאי שדן בטייס ובנווט שהפציצו בטעות את ציריך שבשווייץ.
סטיוארט חזר לארצות הברית בראשית סתיו 1945, אך המלחמה לא סיימה את הקשר שלו לצבא. באוקטובר היה אחד מ-12 מייסדי אגודת חיל האוויר. לאחר שחיל האוויר של ארצות הברית נפרד מצבא היבשה ב-1947 עבר למילואי חיל האוויר ושירת בתקופות פעילות במסגרת פיקוד האוויר האסטרטגי. הוא אף עבר הכשרה להטסת מפציצי B-47 ו-B-52.
בפברואר 1957 הוצע לראשונה לקידום לדרגת בריגדיר גנרל. הסנאטורית מַרְגָרֶט צֵ'ייס סְמִית התנגד בתחילה לקידום. "וושינגטון דיילי ניוז" ציין באותה תקופה: "הוא מתאמן באופן פעיל עם המילואים בכל שנה. היו לו 18 שעות כטייס ראשון של B-52."
ב-23 ביולי 1959 קודם סטיוארט לבריגדיר גנרל. בפברואר 1966, במהלך מלחמת וייטנאם, טס כמשקיף שאינו בתפקיד בצוות B-52 במשימת הפצצה של מבצע "ארק לייט". הוא פרש רשמית מחיל האוויר ב-31 במאי 1968, כאשר הגיע לגיל הפרישה המחייב, 60. בסיום שירות של 27 שנים הוענקה לו מדליית השירות המצוין של חיל האוויר.
הוא כמעט שלא דיבר בפומבי על שירותו במלחמת העולם השנייה. חריג בולט היה הופעתו ב-1974 בפרק של הסדרה התיעודית הבריטית "העולם במלחמה", שבו דיבר על המשימה הקשה נגד שוויינפורט ב-1943.
מלחמה מאחוריו, הוליווד לפניו
כשחזר מן המלחמה, סטיוארט לא היה בטוח שהוא רוצה לחזור לקולנוע. הוא שקל לשוב לפנסילבניה ולנהל את החנות המשפחתית. סוכנו לשעבר לילנד הייוורד כבר פרש מעסקי הכישרונות ב-1944 ומכר את רשימת לקוחותיו, ובהם סטיוארט, לתאגיד MCA. סטיוארט החליט לא לחדש את חוזהו עם MGM וחתם עם MCA. מי ששכנע אותו לעשות סרט נוסף היה פרנק קפרה.
"אלו חיים נפלאים" והכישלון שהפך לקלאסיקה
"אלו חיים נפלאים" מ-1946 היה הסרט הראשון של קפרה ושל סטיוארט לאחר המלחמה. סטיוארט גילם את ג'וֹרְג' בֵּיילִי, איש הגון מעיירה קטנה, המתוסכל מחייו הרגילים ומצרות כלכליות. בערב חג המולד הוא מגיע למחשבות אובדניות, עד שהמלאך קְלָרֶנְס אוֹדְבּוֹדִי, המוגדר "מלאך מדרגה שנייה" ומגולם בידי הֶנְרִי טְרָאוֶורס, מוביל אותו לבחון מחדש את חייו.
במהלך הצילומים המשיך סטיוארט לפקפק ביכולתו כשחקן ואף שקל לפרוש. הסרט היה מועמד לחמישה פרסי אוסקר, ובהם מועמדותו השלישית של סטיוארט לשחקן הטוב ביותר, אך בזמן יציאתו קיבל ביקורות מעורבות והכניס סכום שלא כיסה את עלויות ההפקה. מבקרים אחדים ראו בו סרט סנטימנטלי מדי.
בוזלי קראותר כתב בכל זאת שסטיוארט עשה "עבודה חמה ומושכת, המעידה כי גדל מבחינה רוחנית כמו גם בכישרונו במהלך שנותיו במלחמה". הנשיא הָארִי ס' טְרוּמֶן אמר שאילו לו ולאשתו היה בן, הם היו רוצים שיהיה "בדיוק כמו ג'ימי סטיוארט בסרט הזה".
עשרות שנים לאחר מכן השתנה גורלו של הסרט לחלוטין. הוא הפך לסרט המזוהה עם דמותו הקולנועית של סטיוארט ולקלאסיקה של חג המולד. לאחר שזכויות היוצרים שלו פקעו בראשית שנות ה-70 התרחבה מאוד חשיפתו. מכון הסרטים האמריקאי כלל אותו בין 100 הסרטים האמריקאיים הגדולים. אנדרו סאריס טען שהמבקרים בני התקופה לא הבינו את "הכוח והזעם" שבהופעתו, ותיאר את סצנת הצעת הנישואים עם דונה ריד כאחד מביטויי התשוקה התיאטרליים הנשגבים ביותר. סטיוארט עצמו אמר מאוחר יותר שזה הסרט האהוב עליו ביותר מכל סרטיו.
האירוניה הייתה שבאותו זמן חברת ההפקה של קפרה הגיעה לפשיטת רגל, בעוד סטיוארט עדיין חשש שכישורי המשחק שלו נחלשו. דור חדש של שחקנים, ובהם מָרְלוֹן בְּרַנְדוֹ, מוֹנְטְגוֹמֶרִי קְלִיפְט וג'ֵיימְס דִין, עמד לשנות את הוליווד.
ארנב בלתי נראה ואלפרד היצ'קוק
סטיוארט חזר גם לרדיו ב-1946 והמשיך לשחק בדרמות רדיו בין סרטיו עד אמצע שנות ה-50. ביולי 1947 חזר לברודוויי כדי להחליף את פְרַנְק פֵיי בתפקיד הראשי במחזה "הארווי" של מֵרִי קוֹיל צֵ'ייס. המחזה סיפר על אֶלְווּד פ' דָאוּד, אקסצנטרי אמיד שחברו הטוב ביותר הוא ארנב בלתי נראה בגודל אדם, בעוד קרובי משפחתו מנסים לאשפז אותו במוסד פסיכיאטרי. סטיוארט זכה לקהל מעריצים בתפקיד וחזר אליו שוב בקיץ הבא, בסרט מ-1950, על הבמה ב-1970 ובסרט טלוויזיה ב-1972.
סרטו היחיד שיצא ב-1947, "עיר הקסם" של ויליאם א' ולמן, היה אחד הסרטים המוקדמים שעסקו במדע החדש של סקרי דעת קהל. הוא נכשל הן אצל המבקרים והן בקופות.
ב-1948 יצאו ארבעה סרטים חדשים בכיכובו. "התקשרו נורת'סייד 777" היה סרט אפל שזכה לשבחים. הקומדיה המוזיקלית "בדרכנו העליזה", שבה הוא והנרי פונדה גילמו נגני ג'אז בתוך צוות שחקנים גדול, נכשלה. "את חייבת להישאר מאושרת", לצד ג'וֹן פוֹנְטֵיין, היה לסרטו המצליח ביותר מאז המלחמה.
והרביעי היה "החבל". זה היה שיתוף הפעולה הראשון שלו עם אַלְפְרֶד הִיצְ'קוֹק. סטיוארט גילם מורה ששני צעירים הרואים בו דמות נערצת מבצעים רצח בניסיון להוכיח את עליונותם. הסרט צולם ברצפים ארוכים שנועדו ליצור תחושה של זמן אמת, וסטיוארט חש לחץ כבד שלא לטעות. הלחץ גרם לו לישון מעט ולשתות יותר.
הביקורות היו מעורבות. אנדרו סאריס וסקוט איימן טענו מאוחר יותר שלא התאים לתפקיד הפרופסור הציני וחובב ניטשה. התסריטאי אָרְתּוּר לוֹרֶנְטְס היה חריף בהרבה: "הליהוק שלו היה הרסני לחלוטין. הוא אינו שחקן מיני."
ב-1949 חזר להצלחה עם "סיפורו של סטרטון", שבו גילם את אלוף הבייסבול מוֹנְטִי סְטְרָטוֹן מול ג'וּן אַלִיסוֹן. הסרט היה השישי בהכנסות בארצות הברית באותה שנה. "ניו יורק טיימס" כתב כי זה "הדבר הטוב ביותר שקרה למר סטיוארט עד כה בקריירה הקולנועית שלו לאחר המלחמה", וכי הופעתו כה מוצלחת שקשה לדמיין מישהו אחר בתפקיד. לעומת זאת "מלאיה", שבו התאחד עם ספנסר טרייסי בסיפור על מלחמת העולם השנייה, נכשל בקופות וקיבל ביקורות מעורבות.
שנות ה-50: סטיוארט אחר לגמרי
בשנות ה-50 הצליח סטיוארט לבצע דבר שכוכבים רבים מתקשים לעשות: לשנות את הדמות המזוהה עמם מבלי לאבד את הקהל. אחד האחראים העיקריים לכך היה הבמאי אַנְתוֹנִי מָאן.
שיתוף הפעולה הראשון ביניהם היה "וינצ'סטר 73" מ-1950. סטיוארט הסכים לעשות את הסרט עבור יוניברסל בתמורה לכך שיוכל להופיע בגרסה הקולנועית של "הארווי". סוכנו החדש, לְיוּ וָאסֶרְמַן, השיג עבורו הסכם חריג: במקום שכר קבוע יקבל סטיוארט אחוז מן הרווחים, ובנוסף יורשה להשתתף בהחלטות ליהוק והעסקת עובדים. העסקה הניבה לו כ-600,000 דולר, הרבה יותר מן השכר הרגיל שלו. כוכבים אחרים מיהרו לאמץ מודלים דומים והדבר תרם להמשך שחיקתה של שיטת האולפנים הישנה.
סטיוארט עצמו בחר במאן כבמאי. הסרט אפשר לו להציג דמות קשוחה בהרבה: צלף נקמן הזוכה ברובה יקר, הרובה נגנב ממנו ועובר בין ידיים שונות עד לעימות בינו לבין אחיו. הסרט זכה להצלחה והביקורות על סטיוארט היו נלהבות.
באותו קיץ הופיע גם ב"חץ שבור", מערבון מצליח שבו גילם חייל לשעבר וסוכן לענייני ילידים אמריקאים הפועל להשגת שלום עם האפאצ'ים. הסרט השלישי שלו באותה שנה היה "הג'קפוט", שזכה להצלחה מסחרית ולשבחי ביקורת אך נותר יצירה שולית יחסית בקריירה שלו. בדצמבר הגיעה הגרסה הקולנועית ל"הארווי", בבימויו של הנרי קוסטר. הביקורות היו מעורבות וההשוואה לפרנק פיי לא תמיד החמיאה לסטיוארט. בוזלי קראותר כתב שמשחקו של סטיוארט ושל שאר השחקנים חביב כל כך עד שגם מי שראה את המחזה צפוי לחוויה חדשה כמעט לחלוטין. "וראייטי" כינה אותו "מושלם".
אולי יעניין אותך
ג'ון מקארטן מ"ניו יורקר" סבר שאמנם אין לו הסמכות השחוקה של פיי, אך הוא מצליח לגרום לרעיון שהארווי הארנב יקבל אותו כחבר להיראות מתקבל על הדעת. סטיוארט עצמו היה ביקורתי יותר: "שיחקתי אותו קצת יותר מדי חולמני, קצת יותר מדי חמוד-חמוד."
הסרט לא הצליח בקופות, אך העניק לו את מועמדותו הרביעית לאוסקר וגם מועמדות לגלובוס הזהב. כמו "אלו חיים נפלאים", גם "הארווי" יזכה לחיים חדשים בזכות שידורי טלוויזיה תכופים.
בוקרים אפלים יותר
ב-1951 הופיע רק בסרט אחד, "אין כביש בשמיים", הפקה בריטית של הנרי קוסטר שבה גילם מדען. זה היה אחד מסרטי אסונות התעופה המוקדמים. הוא הצליח בבריטניה ולא בארצות הברית.
ב"ההצגה הגדולה בתבל" של סֵסִיל ב' דֶּה-מִיל מ-1952 לקח על עצמו תפקיד משנה קטן ולא אופייני, של ליצן מיוסר. כשנשאל מדוע בחר בתפקיד כזה הסביר שהושפע מיכולתו של לון צ'ייני להתחפש ולהיעלם מאחורי דמותו. הסרט זכה באוסקר לסרט הטוב ביותר.
באותה שנה נכשל הסרט הביוגרפי "קרבין ויליאמס", אך שיתוף הפעולה עם מאן ב"עיקול הנהר" הצליח. אחריו באו "הדורבן העירום" ב-1953 ו"הארץ הרחוקה" ב-1954. בסרטים הללו התגבשה דמות חדשה של סטיוארט: בוקרים פצועים, מורכבים ומסוכנים יותר, גברים המחפשים גאולה בזמן שהם מתמודדים עם בעלי בקר מושחתים, חוואים ופושעים. אלו היו אנשים המכירים אלימות מקרוב ונאבקים לשלוט בה.
הסרטים של סטיוארט ומאן תרמו לסגנון מחוספס וריאליסטי יותר של המערבון בשנות ה-50. במקביל כיכב סטיוארט בתסכית המערבון "ששת היורים", שרץ עונה אחת בין 1953 ל-1954.
השניים עבדו גם מחוץ למערבון. "מפרץ הרעם" יצא ב-1953, וב-1954 הגיע "סיפורו של גלן מילר", סרט ביוגרפי מצליח בכיכובו לצד ג'ון אליסון. התפקיד העניק לו מועמדות לפרס באפט"א והמשיך את רצף הדמויות שנתפסו כגיבורים אמריקאים.
"חלון אחורי": אדם בכיסא גלגלים שמביט אל העולם
ב-1954 חזר סטיוארט להיצ'קוק ב"חלון אחורי". הסרט היה השמיני בהכנסותיו באותה שנה. היצ'קוק וסטיוארט אף הקימו תאגיד בשם פטרון כדי להפיק אותו.
סטיוארט גילם צלם, שהתבסס באופן חופשי על רוֹבֶּרְט קָאפָּה, המרותק לדירתו בשל רגל שבורה. מן החלון הוא מתבונן בשכניו, משליך עליהם את פחדיו ופנטזיותיו ומשתכנע שהיה עד לרצח. מאחר שהדמות מרותקת לכיסא גלגלים, חלק ניכר ממשחקו של סטיוארט נשען על תגובות פנים למה שהוא רואה.
היצ'קוק, כמו מאן, גילה צדדים חדשים בכוכב המזוהה כל כך עם טוב לב ופשטות. ב"חלון אחורי" הגיבור ניצב מול פחדים ותשוקות מודחקות. בתחילה רוב השבחים הופנו אל היצ'קוק, אך המבקר וִינְסֶנְט קֶנְבִּי תיאר מאוחר יותר את הופעתו של סטיוארט כ"גדולה" וטען שמעמדו רב השנים ככוכב דווקא הסתיר את מידת הכישרון שלו. 1954 הייתה שנת שיא בפופולריות. סטיוארט עמד בראש רשימת כוכבי הקולנוע האהובים ביותר של המגזין "לוק", לפני ג'וֹן וֵיין.
חיל האוויר חוזר למסך
ב-1955 עשה עם מאן את "פיקוד האוויר האסטרטגי", לצד ג'ון אליסון. הסרט התמקד בחיל האוויר בתקופת המלחמה הקרה, וסטיוארט השתמש בניסיונו הצבאי כדי לסייע בפיתוחו. העלילה ספגה ביקורת על היותה יבשה ומכנית, אך הסרט היה השישי בהכנסותיו באותה שנה.
"האיש מלארמי", שיתוף הפעולה האחרון שלהם במערבון ואחד המערבונים הראשונים שצולמו בסינמסקופ, זכה לקבלת פנים חיובית. ב-1956 הופיע מול דוֹרִיס דֵיי בגרסה המחודשת של היצ'קוק ל"האיש שידע יותר מדי". גם היא הצליחה. מבקרים העדיפו את הגרסה המוקדמת של היצ'קוק, אך הבמאי עצמו דווקא העדיף את הגרסה המחודשת.
ב-1957 גילם סטיוארט את גיבור נעוריו צ'רלס לינדברג ב"רוחו של סנט לואיס" של בִּילִי וַיְילְדֶר. זו הייתה הפקה יקרה, עם אפקטים מורכבים לסצנות הטיסה, אך הביקורות היו מעורבות והיא לא החזירה את עלותה.
"מעבר לילה", שיצא בהמשך אותה שנה, נועד להיות שיתוף הפעולה התשיעי שלו עם מאן. מחלוקת בין מאן לתסריטאי בּוֹרְדֶן צֵ'ייס בנוגע לתסריט, שמאן ראה כחלש, גרמה לבמאי לעזוב. ג'יימס נילסון החליף אותו, הסרט נכשל בקופות וסטיוארט התרחק מן המערבון במשך ארבע שנים.
"ורטיגו" והצד האפל של ג'יימס סטיוארט
שיתוף הפעולה האחרון עם היצ'קוק היה "ורטיגו" מ-1958. סטיוארט גילם שוטר לשעבר הסובל מפחד גבהים ונעשה אובססיבי לאישה בגילומה של קִים נוֹבָק, שאחריה הוא עוקב.
היום הסרט מזוהה כאחת מיצירותיו המרכזיות של היצ'קוק, ובסקר המבקרים של "סייט אנד סאונד" מ-2012 אף דורג כסרט הגדול בכל הזמנים. בזמן יציאתו, לעומת זאת, הקהל והמבקרים לא התלהבו והוא נכשל בקופות. בוזלי קראותר כתב כי "מר סטיוארט, כרגיל, מצליח להיראות מתוח להחריד באופן אגבי".
היצ'קוק האשים חלק מהכישלון בגילו של הכוכב. סטיוארט היה בן 50 והחל להשתמש בתוספת שיער כסופה בסרטיו, והבמאי טען שאינו משכנע עוד כבן זוג רומנטי לנובאק. בסרטו הבא, "מזימות בינלאומיות", נתן את התפקיד שרצה סטיוארט לקרי גרנט, שהיה מבוגר ממנו בארבע שנים אך הצטלם כצעיר יותר.
גם "פעמון, ספר ונר", סרטו השני של סטיוארט עם קים נובאק ב-1958, נכשל. סטיוארט עצמו הסכים לימים שהליהוק שלו כבן זוגה של נובאק בת ה-25 לא היה מוצלח. חוקר הקולנוע דייוויד בינגהאם טען שעד תחילת שנות ה-50 דמותו הציבורית של סטיוארט כבר הייתה מוצקה כל כך, שבחירת תפקיד מסוים כמעט שלא הצליחה לערער את הפופולריות שלו.
"אנטומיה של רצח" וסוף העשור הגדול
את שנות ה-50 סיים בשני סרטים שונים מאוד. "אנטומיה של רצח" של אוֹטוֹ פְּרֶמִינְגֶר היה דרמת בית משפט ריאליסטית שעסקה בגלוי גם באונס. סטיוארט גילם עורך דין מעיירה קטנה המייצג נאשם בפרשת רצח מורכבת. הסרט הצליח בקופות וזכה לביקורות טובות. בוזלי קראותר הגדיר את משחקו "אחת ההופעות הטובות ביותר בקריירה שלו".
התפקיד הביא לו את גביע וולפי, פרס מעגל מבקרי הקולנוע של ניו יורק, הכרה מטעם גילדת המפיקים ומועמדותו החמישית והאחרונה לאוסקר. שמו נקשר בתקופה זו גם בהכרה של באפט"א. לעומת זאת "סיפורו של ה-FBI", שבו גילם סוכן FBI מתקופת השפל הגדול, זכה לקבלת פנים חלשה יותר ונכשל מסחרית.
ובכל זאת, שנות ה-50 היו העשור המצליח ביותר שלו בקופות. בסקר השנתי של קוויגלי היה סטיוארט בין עשרת הכוכבים הרווחיים ביותר ב-1950 ובכל שנה מ-1952 עד 1959, ושוב ב-1965. ב-1955 עמד בראש הרשימה.
מערבונים, ג'ון פורד והמעבר לשלב המאוחר
"דרך ההרים" מ-1960 היה סרט מלחמה שנכשל בקופות, אף שסטיוארט ראה בתסריט שלו אחד הטובים שקיבל. ב-1961 הופיע ב"שניים רכבו יחד" של ג'וֹן פוֹרְד, סרט שהדהד את "המחפשים", ובמקביל שימש מספר בסרט העוסק במטוס הניסוי X-15 של חיל האוויר האמריקאי.
לקראת העיבוד הקולנועי של "אל תיגע בזמיר" ב-1962 נבחנה האפשרות שיגלם את אטיקוס פינץ', אך הוא סירב משום שחשב שהפרויקט שנוי במחלוקת מדי. באותה שנה עשה עם פורד את "האיש שירה בליברטי ואלנס", מערבון פסיכולוגי מצולם בשחור-לבן ובעל סגנון אפל. סטיוארט גילם עורך דין מן המזרח הנאלץ להשתמש באלימות מול פורע חוק בגילומו של לִי מַרְוִין. הסרט קיבל ביקורות מעורבות בזמן יציאתו, אך נעשה בהמשך לקלאסיקה. אף ששמו של סטיוארט הופיע מעל ג'ון ויין בחומרי הפרסום, ויין היה למעשה הכוכב המרכזי.
השניים הופיעו באותה תקופה גם בהפקת טלוויזיה במסגרת "אלקואה פרמייר". ויין השתמש שם בשם הבדוי מייקל מוריס, שם שבו השתמש גם בהופעה ב"רכבת הקרונות". בתחילת 1963 הופיע סטיוארט באפוס עתיר הכוכבים "כיצד נכבש המערב", שבו הופיעו גם פונדה וויין. הסרט זכה בשלושה פרסי אוסקר והיה להצלחה מסחרית גדולה.
החוזה הרב-סרטי שחתם עם פוקס המאה ה-20 ב-1962 כלל את "מר הובס יוצא לחופשה", קומדיה בבימוי הנרי קוסטר ולצד מוֹרִין אוֹ'הָארָה. הסרט הצליח וסטיוארט זכה בדוב הכסף לשחקן הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים של ברלין. "קחו אותה, היא שלי" מ-1963 הצליח בקופות אך נקטל בביקורות.
בסרטו האחרון עם ג'ון פורד, "סתיו שבטי השאיין" מ-1964, הופיע סטיוארט כוויאט ארפ לבוש חליפה לבנה, בקטע אמצעי ארוך וחצי-קומי. הסרט נכשל בארצות הברית ונשכח במידה רבה.
ב-1965 קיבל את פרס ססיל ב' דה-מיל. באותה שנה יצאו שלושה סרטים בכיכובו. "בריז'יט היקרה", שבו בנו של הגיבור מוקסם מן השחקנית הצרפתייה בריז'יט בארדו, נכשל. "שננדואה", שהתרחש בזמן מלחמת האזרחים והציג מסר אנטי-מלחמתי והומניטרי, הצליח. "טיסתו של הפניקס", סרט תעופה, התקבל היטב אצל המבקרים אך נכשל בקופות.
בשנים שלאחר מכן המשיך במערבונים: "הזן הנדיר" עם מורין או'הארה ב-1966, "פיירקריק" עם הנרי פונדה ב-1968, "בנדולרו!" עם דִין מַרְטִין ב-1968 ו"המועדון החברתי של שאיין" עם פונדה ב-1970.
ב-1968 קיבל את פרס מפעל החיים של גילדת שחקני המסך. מפברואר עד מאי 1970 חזר לברודוויי פעם נוספת בתפקיד אלווד פ' דאוד ב"הארווי" בתיאטרון ANTA.
הטלוויזיה, שירה והזדקנות מול המצלמה
ב-1971 נכנס לראשונה באופן קבוע לסדרת טלוויזיה. "המופע של ג'ימי סטיוארט" של NBC הציג אותו כפרופסור בעיירה קטנה שבנו הבוגר ומשפחתו חוזרים להתגורר עמו. סטיוארט לא אהב את עומס העבודה השבועי ואף הוקל לו כשהסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בעקבות ביקורות ורייטינג חלשים. באותה שנה הופיע גם בסרט "מצעד השוטים". רוברט גרינספון מ"ניו יורק טיימס" כתב כי "הסרט שייך לסטיוארט, שמעולם לא היה נפלא יותר".
ב-1972 הוכנס להיכל המבצעים הגדולים של המערב במוזיאון הבוקרים והמורשת המערבית הלאומי באוקלהומה סיטי. באותה שנה שב ל"הארווי" בגרסת טלוויזיה של NBC.
ב-1973 הגיע "הוקינס" של CBS, שבו גילם עורך דין מעיירה קטנה הפותר תעלומות, דמות שהזכירה במידה מסוימת את עורך הדין שלו מ"אנטומיה של רצח". הסדרה העניקה לו גלובוס הזהב לשחקן בסדרת דרמה, אך לא מצאה קהל רחב. היא שודרה ברוטציה עם "שאפט", שיועדה לקהל שונה מאוד, ובוטלה לאחר עונה אחת.
בהופעותיו אצל ג'וני קרסון ב"טונייט שואו" נהג סטיוארט לקרוא שירים שכתב. ב-1989 רוכזו חלקם בספר "ג'ימי סטיוארט ושיריו".
ב-1975 חזר שוב ל"הארווי", הפעם בתיאטרון פרינס אוף ויילס בלונדון. ב"האקדוחן" מ-1976 הופיע לצד ג'ון ויין, בסרטו האחרון של ויין, כרופא המבשר לגיבור כי הוא חולה במחלה סופנית. באותה תקופה כבר סבל סטיוארט מלקות שמיעה, שהקשתה עליו לשמוע סימנים ולזכור שורות. גאוותו מנעה ממנו להשתמש במכשיר שמיעה.
הוצע לו גם תפקיד הווארד ביל ב"רשת שידור" מ-1976, אך הוא סירב בשל השפה המפורשת בתסריט. "שדה תעופה 77", לצד ג'ק למון, הצליח מסחרית. לעומתו "השינה הגדולה" מ-1978, עם רוברט מיצ'ם בתפקיד פיליפ מרלו, ו"הקסם של לאסי" מאותה שנה, נכשלו. המבקר הארי האון כתב שהיה "עצוב לראות את סטיוארט נאבק עם חומר שפשוט אינו קיים".
במרץ 1978 הופיע בהפתעה בפרק האחרון של "המופע של קרול ברנט", מחווה לברנט שהייתה מעריצה שלו במשך שנים. תפקידו האחרון בסרט מצולם היה בהפקה יפנית מ-1980, "האופק הירוק", בבימויו של סוּסוּמוּ הָאנִי. הוא הסכים להשתתף בשל עניינו בשימור חיות בר, והפקת הסרט הביאה את משפחתו גם לקניה. ברשימת הקרדיטים שלו מופיע באותה שנה גם "סיפור על אפריקה".
במהלך שנות ה-80 פרש כמעט לחלוטין ממשחק. הוצע לו תפקיד נורמן ת'אייר ב"האגם המוזהב", אך הוא סירב משום שלא אהב את מערכת היחסים בין האב לבתו. הנרי פונדה קיבל את התפקיד.
סטיוארט הופיע בסרט הטלוויזיה "חג המולד של מר קרוגר" מ-1980, שבו דמותו חולמת שהיא מנצחת על מקהלת המשכן המורמונית, וב-1983 ב"זכות מעבר" של HBO לצד בֶּטִי דֵיוִיס. ב-1986 השתתף במיני-סדרה "צפון ודרום". במהלך שנות ה-80 וה-90 הופיע גם בפרסומות למרקי קמפבל.
הופעתו הקולנועית האחרונה הייתה קולו של השריף ויילי ברפ בסרט האנימציה "פייבל במערב הפרוע" מ-1991.
האדם שמאחורי "הבחור מהבית הסמוך"
תדמיתו הציבורית של סטיוארט הייתה של אמריקאי פשוט, הגון וביישן. חייו הפרטיים היו מעט פחות פשוטים.
מרגרט סאלבן הייתה אחת הדמויות החשובות בשנותיו המוקדמות. הם נפגשו ביוניברסיטי פליירס, וסטיוארט התאהב בה. השניים יצאו יחד, אך סאלבן ראתה בו חבר קרוב ולא ניהלה עמו קשר רומנטי. היא הייתה מודעת לרגשותיו והגנה עליו באופן שתואר כמעט כאימהי. הבמאי ה' סי פוטר חשב שהיא אולי הייתה נישאת לו אילו היה ישיר יותר.
מבחינה מקצועית הייתה השפעתה מכרעת. הבמאי אדוארד ה' גריפית אף אמר שהיא "הפכה אותו לכוכב". הם עבדו יחד בארבעה סרטים: "בפעם הבאה שנאהב", "המלאך השחוק", "החנות מעבר לפינה" ו"הסערה הקטלנית".
סטיוארט נשאר רווק עד שנות ה-40 לחייו והעיתונאית הֶדָה הוֹפֶּר כינתה אותו "הרווק האמריקאי הגדול". קשריו הרומנטיים הפכו חומר קבוע למדורי הרכילות. ב-1935 הכיר את ג'ינג'ר רוג'רס באמצעות הנרי פונדה. ב-1938 ניהל קשר של כשישה שבועות עם נוֹרְמָה שִׁירֶר בזמן "המלאך השחוק". לוֹרֶטָה יָאנְג רצתה, על פי התיאור, להתמסד עמו, אך הוא לא היה מוכן לכך.
במהלך "דסטרי רוכב שוב" ב-1939 ניהל קשר עם מרלן דיטריך, שהייתה נשואה. נטען כי נכנסה להיריון ועברה הפסקת היריון זמן קצר לאחר מכן. סטיוארט סיים את הקשר עם סיום הצילומים ודיטריך נפגעה מן הפרידה.
בסוף שנות ה-30 ובראשית שנות ה-40 היה בקשר עם אוֹלִיבְיָה דֶה הָאבִילַנְד ואף הציע לה נישואים. היא סירבה משום שלא הרגישה מוכנה. הקשר הסתיים לפני יציאתו לשירות הצבאי. ב-1942 הכיר את הזמרת דִינָה שׁוֹר בקנטינה של הוליווד. השניים כמעט נישאו בלאס וגאס ב-1943, אך סטיוארט חזר בו. לאחר המלחמה נקשר שמו גם למַיירְנָה דֶל, ששיחקה לצדו בתקופת "סיפורו של סטרטון"; שמועות אף טענו שהם עומדים להינשא, דבר שהיא הכחישה.
גלוריה
את גְלוֹרִיָה הָאטְרִיק מַקְלֵיין פגש לראשונה במסיבת חג מולד של קִינָן וִין ב-1947. הוא הגיע ללא הזמנה, היה שיכור ולא הותיר רושם מוצלח במיוחד. שנה לאחר מכן נפגשו שוב בארוחת ערב אצל גארי קופר ואשתו ורוניקה, והפעם החל הקשר. גלוריה הייתה דוגמנית לשעבר, גרושה ואם לשני בנים, רונלד ומייקל. ב-9 באוגוסט 1949 נישאו בכנסייה הפרסביטריאנית בברנטווד. סטיוארט היה בן 41.
הוא אימץ את רונלד, שנולד ב-1944, ואת מייקל, שנולד ב-1946. ב-7 במאי 1951 נולדו לשניים תאומות, ג'ודי וקלי. המשפחה עברה ב-1951 לבית בבוורלי הילס, שבו נשארו ג'יימס וגלוריה עד סוף חייהם. בין 1953 ל-1957 החזיקו גם בחוות ויינקאפ גמבל בנבדה.
רונלד נעשה לימים קצין בחיל הנחתים. ב-8 ביוני 1969 נהרג במלחמת וייטנאם בגיל 24. ג'יימס וגלוריה נשארו נשואים עד מותה מסרטן ריאות ב-16 בפברואר 1994, בגיל 75.
הנרי פונדה: החבר שלא היה צריך להסכים איתו
סטיוארט היה אדם שמור. הביוגרף סקוט איימן תיאר אדם המתחמק מחיבור רגשי בראיונות גם כאשר הוא ידידותי ומשוחח בנעימות, מעין מתבודד בתוך חיים ציבוריים מאוד. ג'ון פורד ניסח זאת אחרת: "אתה לא זוכה להכיר את ג'ימי סטיוארט. ג'ימי סטיוארט זוכה להכיר אותך."
אחת החברויות הארוכות ביותר בחייו הייתה עם הנרי פונדה. בניו יורק חלקו דירה עם ג'ושוע לוגן ומיירון מק'קורמיק כדי לעמוד בשכר הדירה. ב-1935 חיו יחד גם בהוליווד, ובאותן שנים יוחסה לשניהם תדמית של רווקים מבוקשים. במהלך השנים הופיעו יחד ב"בדרכנו העליזה", "כיצד נכבש המערב", "פיירקריק" ו"המועדון החברתי של שאיין". מחוץ לעבודה הם בנו וצבעו דגמי מטוסים בשקט, העיפו עפיפונים, שיחקו גולף ודיברו על ימים קודמים. כשפונדה מת ב-1982 אמר סטיוארט: "זה עתה איבדתי את החבר הטוב ביותר שלי."
החברות ביניהם עומדת במרכז הביוגרפיה "האנק וג'ים" של סקוט איימן מ-2017. בין חבריו הקרובים האחרים נמנו לילנד הייוורד, ג'ון פורד, הצלם ג'ון סוופ, מגלה הכישרונות ביל גריידי וגארי קופר. כאשר קופר היה חולה מכדי להגיע לטקס האוסקר ה-33 ב-17 באפריל 1961, סטיוארט קיבל בשמו את האוסקר של הכבוד.
טייס, משקיע, פילנתרופ וצופה מהצד
סטיוארט לא הסתמך רק על הכנסות ממשחק. הוא השקיע בנדל"ן, בארות נפט, חברת מטוסי שכר בשם סאות'ווסט איירווייז ושימש בדירקטוריונים של חברות. השקעותיו הפכו אותו למולטי-מיליונר.
הקשר לתעופה קדם לצבא. עוד לפני הגיוס היו לו רישיונות טיס פרטי ומסחרי ויותר מ-400 שעות טיסה. ב-1937 השתתף עם לילנד הייוורד במרוץ אווירי חוצה ארצות הברית, והיה משקיע מוקדם בבית הספר לטיסה ת'אנדרבירד פילד בגלנדייל שבאריזונה, שהופעל בידי סאות'ווסט איירווייז.
בפעילותו הציבורית שימש סגן יו"ר ארצי של קרן הבידור של הצלב האדום האמריקאי, שסייעה לחיילים שנפצעו בווייטנאם. הוא תרם גם לשיפורים ולשיקום בעיירת ילדותו אינדיאנה. מאז 1982 נערך מרוץ המרתון השליחים של ג'ימי סטיוארט, שגייס מיליוני דולרים למרכז להתפתחות הילד והמשפחה של מרכז הבריאות סנט ג'ון בסנטה מוניקה.
הקשר שלו לתנועת הצופים נמשך מילדותו. הוא הגיע לדרגת צופה מדרגה שנייה, קיבל את פרס באפלו הכסף ב-1958 והיה מנהיג בוגר. פרסומות שעשה למען הצופים בשנות ה-70 וה-80 גרמו עם השנים לטענה שגויה שלפיה היה "צופה נשר". מאז 2003 מוענק פרס האזרחות הטובה על שם ג'יימס מ' סטיוארט. הוא היה גם חבר לכל החיים בבני המהפכה של קליפורניה.
עמדות ציבוריות ופוליטיות
סטיוארט היה רפובליקני שמרן לאורך חייו. סיפור נפוץ טען כי ב-1947 הגיע ויכוח פוליטי בינו לבין הנרי פונדה, שהיה דמוקרט ליברלי, לעימות פיזי, אך גם התיאור עצמו מטיל ספק במהימנות הסיפור. סטיוארט אמר לביוגרף ג'אן רובינס כי השקפותיהם "מעולם לא הפריעו למערכת היחסים שלנו. פשוט לא דיברנו על דברים מסוימים. אינני זוכר שאי פעם היה בינינו ויכוח".
ב-1964 השתתף בקמפיין של בָּארִי גוֹלְדְוֹוטֶר. הביוגרף מארק אליוט תיאר את מעורבותו בתקופה שלפני הבחירות ככמעט אובססיבית. סטיוארט תמך במלחמת וייטנאם ואמר שבנו המאומץ רונלד לא מת לשווא.
לאחר רצח רוברט קנדי ב-1968 הצטרף לצ'רלטון הסטון, קירק דאגלס וגרגורי פק בהצהרה שתמכה בחוק בקרת הנשק של ממשל לינדון ג'ונסון. ב-1976 תמך ברונלד רייגן בהתמודדות על המועמדות הרפובליקנית לנשיאות והשתתף בעצרות. באותה תקופה אמר שהוא שמרן יותר משהיה אי פעם, גם לאחר מות בנו בווייטנאם. ב-1990 תמך בבחירתו מחדש של הסנאטור ג'סי הלמס, וב-1996 תרם למסע הבחירות לנשיאות של בוב דול.
ב-1988 הופיע בדיונים בקונגרס לצד ברט לנקסטר, קתרין הפבורן, ג'ינג'ר רוג'רס, מרטין סקורסזה ואחרים כדי להתנגד לצביעה מלאכותית של סרטים בשחור-לבן, שנקשרה באותה תקופה לטד טרנר.
ב-1989 היה בין מייסדי "קרן הרוח האמריקאית", שנועדה לרתום משאבים מעולם הבידור לחינוך ציבורי ולדמוקרטיות המתפתחות במדינות הגוש הקומוניסטי לשעבר.
איך ג'יימס סטיוארט שיחק?
אחת הפרדוקסים של הקריירה שלו הייתה שעבודה מורכבת מאוד נראתה פשוטה. קרי גרנט אמר על משחקו של סטיוארט שהדיבור הטבעי, העצירות והקטיעות שלו נראו מקריים כל כך עד שאנשי הסאונד נאלצו ללמוד להסתגל להם. בעיניו הייתה לכך השפעה עצומה, ושנים לאחר מכן מרלון ברנדו השתמש בעקרונות דומים, אבל "ג'ימי היה הראשון".
סקוט איימן תיאר את סטיוארט כשחקן אינסטינקטיבי. הוא היה ביישן מחוץ למסך, אך מול המצלמה הקרין טבעיות ונינוחות ושחקנים אחרים מצאו שקל לאלתר מולו. סטיוארט עצמו לא אהב במיוחד את המילה "טבעי". לדבריו, אין דבר טבעי בעמידה על במה או בסט מוקף אורות ומצלמות.
שיטת המשחק שלו הייתה במידה רבה מבפנים החוצה. הוא לא נשען בדרך כלל על מבטאים, איפור כבד או אביזרים, אלא על הגוף. ב"הארווי", למשל, כפיפה קלה בגופו רמזה גם על גילו וגם על בדידותו של אלווד דאוד. ההפסקות בדיבור נעשו כלי דרמטי בפני עצמו. ג'פרי אובריאן תיאר את "ההפסקות המגומגמות" הללו כחללים חרדתיים שמחזיקים את הצופה.
סטיוארט עצמו לא אהב חלק גדול ממשחקו המוקדם. הוא תיאר את עצמו כ"כולו ידיים ורגליים" ואמר שלא ידע מה לעשות באף אחד מהם. כאשר קיבל תסריט חלש, לדבריו, ניסה לעבוד קשה עוד יותר בתקווה שהמאמץ לא יהיה גלוי. קים נובאק סיפרה שבסצנות רגשיות הוא היה צריך להגיע לעומק פנימי אמיתי, ולאחר מכן נדרש לו זמן לצאת מהמצב הרגשי שאליו נכנס.
ג'ק למון הבחין בדבר אחר: ביחסיו של סטיוארט עם נשים על המסך הייתה ניכרת בעיניו מידה של כבוד ועדינות, והוא נזקק לשחקנית מולו שתשיב לו באותו מטבע. המבקר פיטר בראדשו אף טען ש"סיפור פילדלפיה" הוא סרט שכל תלמיד צריך לראות בשל האופן שבו סטיוארט מסביר בו את משמעות ההסכמה.
"האדם הרגיל" שלא היה כל כך רגיל
הדמות המזוהה ביותר עם סטיוארט הייתה "האדם הרגיל": מישהו שנראה כאילו הגיע מן הבית הסמוך ונאלץ להתמודד עם מצב חריג. מול האלגנטיות השאפתנית של קרי גרנט או הכוח השקט של גארי קופר, סטיוארט היה מסוגל להיראות כאח, שכן או בן זוג מוכר.
סקוט איימן תיאר אותו כ"אח, אהוב, הבחור מהבית הסמוך", אדם הגון שאינו בהכרח חלש. לוֹאֶלָה פָּארְסוֹנְס זיהתה כבר בשלב מוקדם את השילוב של מראה נערי ויכולת לעורר הזדהות. דניס בינגהאם תיאר את הפנים העדינות, הקול, הגוף הדק ואת השילוב החריג בין חן לגמלוניות.
אבל ככל שהתבגר, התברר שהדמות הזאת מסוגלת לשאת גם אובססיה, אלימות, קנאה, חרדה ומיניות מודחקת. בינגהאם ראה בו בעת ובעונה אחת כוכב המבוסס על אישיות ברורה ושחקן המסוגל לשינוי, אדם שהחזיק בתכונות שנתפסו כגבריות ונשיות גם יחד. מבחינתו, הקריירה נעה בין פטריוטיות צבאית תקיפה לבין העולמות הפסיכולוגיים המעוותים של היצ'קוק.
רוג'ר אברט הבחין אף הוא בשבר שלפני ואחרי המלחמה: סטיוארט שלפני המלחמה היה חביב וישיר יותר, ואילו אחריה הופיעו בו צדדים קודרים. הוא שאל אם אפשר לדמיין אצל טום הנקס תפקידים מוזרים, אפלים ומעוותים מן הסוג שסטיוארט קיבל.
ג'ון בלטון טען שכאשר סטיוארט גילם את גלן מילר או צ'רלס לינדברג, הקהל ראה קודם כול את ג'יימס סטיוארט. מבחינתו, האישיות הקולנועית של הכוכב עיצבה את הדמות ולא להפך. לעומתו, חוקרים אחרים ראו בו שחקן אופי שעבר שלבים מובחנים בקריירה.
איימי לורנס זיהתה כבר בסרטי קפרה יסודות של סבל וחוסר ביטחון, שהיצ'קוק ומאן רק העמיקו. אצל מאן נעשה הגבר הטוב לנוקם כועס; אצל היצ'קוק למציצן, אובססיבי או אדם המתמודד עם תשוקות שאינו מסוגל לשלוט בהן. ובכל זאת, מתחת לדמויות הקשות נשאר זיכרון אותו צעיר תמים של שנות ה-30. אנדרו סאריס הגיע למסקנה שסטיוארט היה "השחקן-אישיות השלם ביותר בקולנוע האמריקאי".
השנים האחרונות
מותה של גלוריה ב-16 בפברואר 1994 שינה את חייו. דונלד דיואי תיאר אותו לאחר מותה כאדם "אבוד בים" ומדוכא. סטיוארט נעשה מסתגר יותר ויותר, בילה זמן רב בחדר השינה, יצא בעיקר כדי לאכול ולראות את ילדיו והתרחק מתקשורת, מעריצים, שחקנים וחברים.
חבריו לא פירשו את ההתבודדות באותה דרך. לאונרד גרש וגרגורי פק טענו שלא היה אומלל או מדוכא, אלא שסוף סוף הרשה לעצמו לנוח ולהיות לבדו. בסתיו 1995 אושפז, ושוב בדצמבר. בדצמבר 1996 הגיעה הסוללה בקוצב הלב שלו למועד החלפה, אך הוא בחר שלא לעבור את ההליך.
בפברואר 1997 אושפז בשל הפרעת קצב. ב-25 ביוני נוצר קריש דם ברגלו הימנית. כשבוע לאחר מכן גרם הקריש לתסחיף ריאתי. ג'יימס סטיוארט מת ב-2 ביולי 1997 מהתקף לב שנגרם בעקבות התסחיף, בביתו בבוורלי הילס, כשילדיו לצדו. הוא היה בן 89.
הנשיא ביל קלינטון כינה אותו "אוצר לאומי, שחקן גדול, ג'נטלמן ופטריוט". הוא נקבר בפורסט לון שבגלנדייל, קליפורניה, בטקס צבאי מלא שכלל מטח כבוד של שלוש יריות. יותר מ-3,000 בני אדם השתתפו בטקס הזיכרון, ובהם ג'ון אליסון, קרול ברנט, בוב הופ, לו וסרמן, ננסי רייגן, אסתר ויליאמס ורוברט סטאק.
מהאיש מהבית הסמוך אל זיכרון קולנועי
כבר בחייו נעשה סטיוארט לסמל. תפקידיו כאידיאליסט וכ"אדם רגיל" והדימוי של מסירות למשפחה הפכו אותו לדמות שנקשרה באידיאל האמריקאי.
דניס בינגהאם כתב שיכולתו "לגלם, ואף לסמל, יושר ואידיאלים אמריקאיים" הפכה אותו לתבנית שכוכבים גברים מאוחרים ניסו להיכנס אליה. ג'יימס נארמור תיאר אותו כאחד המצליחים ביותר בגילום האדם הפשוט וגם כאחד השחקנים הראשיים הרגשיים ביותר שצמחו משיטת האולפנים.
דֵיוִיד תּוֹמְסוֹן הסביר את כוח המשיכה במשפט פשוט: "רצינו להיות הוא, ורצינו שהוא יחבב אותנו." רוג'ר אברט כתב כי בין אם גילם את האדם הרגיל ובין אם את הנפש הסודית של האדם הרגיל, היו בו פנים, הליכה ארוכה ואותה הגייה מהוססת שהפכו למוכרות ברחבי העולם.
מבקרים אחרים העדיפו לדבר דווקא על הצד האפל. מַרִי פּוֹמֶרַנְס תיאר "ג'ימי סטיוארט אחר", אדם מודחק ונוירוטי הקבור מתחת לחזות רגועה ומסוגל להתפרץ בחרדה נקמנית, כעס או תשוקות מעוותות ומרוסנות. בינגהאם ראה בו שתי דמויות שוות בעוצמתן: האידיאליסט הרציני והנער הנוסטלגי מן הבית הסמוך מצד אחד, והשחקן הנוטל סיכונים מצד אחר.
היכולת לשאת את שתי הדמויות האלה סייעה לו לשרוד את המעבר מהוליווד של חוזי האולפנים להוליווד של שחקנים עצמאיים, הפקות עצמאיות וסוכנים רבי כוח. הוא לא היה הכוכב הגדול הראשון שעבד כעצמאי, אך הצלחתו הוכיחה שאפשר לעשות זאת.
עד 2019 נבחרו 12 מסרטיו לשימור במרשם הסרטים הלאומי של ארצות הברית. חמישה מסרטיו הופיעו ברשימת 100 הסרטים האמריקאיים הגדולים של מכון הסרטים האמריקאי: "מר סמית' הולך לוושינגטון", "סיפור פילדלפיה", "אלו חיים נפלאים", "חלון אחורי" ו"ורטיגו". הוא ורוברט דה נירו חלקו את שיא מספר הסרטים המיוצגים ברשימה, וסטיוארט היה גם השחקן הראשי המיוצג ביותר ברשימת 100 הסרטים הגדולים של "אנטרטיינמנט ויקלי". ג'פרסון סמית וג'ורג' ביילי נכללו בין גיבורי הקולנוע של מכון הסרטים האמריקאי, ו"הארווי" ו"סיפור פילדלפיה" הופיעו בין הקומדיות הנבחרות שלו.
ב-1999, שנתיים לאחר מותו, דירג אותו מכון הסרטים האמריקאי במקום השלישי בין כוכבי הקולנוע הגברים האמריקאים הגדולים.
פרסים, אותות וזיכרון ציבורי
ב-1960 קיבל סטיוארט כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד, ב-1700 רחוב ויין. ב-1974 קיבל את פרס צלחת הזהב של האקדמיה האמריקאית להישגים, שהוענק לו בידי הלן הייז.
פרינסטון כיבדה אותו ב-1997 בהקדשת תיאטרון ג'יימס מ' סטיוארט ובאירוע רטרוספקטיבי לסרטיו. דמותו הונצחה גם בבול מסדרת "אגדות הוליווד", ופסל שלו נמצא במוזיאון המורשת של חיל האוויר השמיני בג'ורג'יה.
אוסף ג'יימס סטיוארט באוניברסיטת בריגהם יאנג כולל מסמכים, מזכרות קולנוע, מכתבים, אלבומי גזירים, הקלטות רדיו מוקדמות ושני אקורדיונים. החומרים נתרמו לאחר קשר שנוצר בינו לבין האוצר ג'יימס ד'ארק.
חמש פעמים היה סטיוארט מועמד לאוסקר תחרותי לשחקן הטוב ביותר: על "מר סמית' הולך לוושינגטון" ב-1939, "סיפור פילדלפיה" ב-1940, "אלו חיים נפלאים" ב-1946, "הארווי" ועל "אנטומיה של רצח". הוא זכה על "סיפור פילדלפיה". ב-1984 נרשם לזכותו אוסקר של כבוד, שהוענק במסגרת טקס 1985, לציון כחמישים שנות עבודה קולנועית.
הוא היה מועמד לבאפט"א על "סיפורו של גלן מילר" ב-1955 ובטבלת ההוקרות מופיעה גם מועמדות על "אנטומיה של רצח" ב-1960. בגלובוס הזהב היה מועמד על "הארווי" ועל "מר הובס יוצא לחופשה", קיבל את פרס ססיל ב' דה-מיל וזכה על "הוקינס". תיאור הישגיו מונה בסך הכול שני פרסי גלובוס הזהב, אחד מהם על מפעל חיים.
במעגל מבקרי הקולנוע של ניו יורק זכה על "מר סמית' הולך לוושינגטון" ועל "אנטומיה של רצח". על האחרון זכה גם בגביע וולפי בפסטיבל ונציה.
ב-1980 קיבל את פרס מפעל החיים של מכון הסרטים האמריקאי. ב-1982 קיבל הוקרה בפסטיבל ברלין, ב-1983 היה בין מקבלי אות מרכז קנדי, וב-1985 קיבל הן אוסקר של כבוד והן את מדליית החירות הנשיאותית. קרי גרנט העניק לו את האוסקר של הכבוד, שניתן על "חמישים שנותיו" בקולנוע ועל האידיאלים הגבוהים שהביא למסך. ב-1990 נוספו הכרה של המועצה הלאומית לביקורת ופרס צ'פלין של מרכז לינקולן.
אינדיאנה זוכרת את ג'ימי
בעיירת ילדותו בפנסילבניה נשמר הזיכרון באופן מוחשי במיוחד. ב-20 במאי 1995, יום הולדתו ה-87, נפתח מוזיאון ג'ימי סטיוארט סמוך למקום הולדתו, לבית ילדותו ולמקום שבו עמדה חנות חומרי הבניין של אביו.
במוזיאון שישה אולמות ובהם תצלומים, מזכרות אישיות, כרזות, אביזרים, תסריטים ותלבושות. סטיוארט עצמו תרם סכומים משמעותיים לעיירה, אך השתדל לעשות זאת בשקט משום שלא רצה בפרסום.
פסל גדול שלו ניצב על מדשאת בית המשפט של מחוז אינדיאנה ולוח מציין את מקום הולדתו. ב-1983 חזר לעיירה לכבוד יום הולדתו ה-75, אז נחשף הפסל והוא קיבל שיחת טלפון מהנשיא רונלד רייגן.
ב-2011 נקרא סניף הדואר ברחוב דרום השביעי 47 על שמו: בניין הדואר ג'יימס מ' "ג'ימי" סטיוארט. גם שדה התעופה של מחוז אינדיאנה נושא את שמו, ומטוס הססנה 310 האישי שלו שוחזר ומוצג במקום. בית ילדותו עדיין עומד וצופה על העיירה.
ג'יימס סטיוארט ממשיך על המסך
ב-2017 יצא הסרט התיעודי "ג'יימס סטיוארט/רוברט מיצ'ם: שני פניה של אמריקה" בבימויו של גרגורי מונרו.
במאי 2026 פרסמה חברת ברנס ושות' אנטרטיינמנט קדימון רשמי ל"ג'ימי", דרמה ביוגרפית אמריקאית על סטיוארט בבימויו של אָרוֹן בֶּרְנְס ובכתיבתו של ג'סטין סטרוהנד. קיי ג'יי אפה מגלם את סטיוארט, והסרט מתמקד בעלייתו בהוליווד, בשירותו הצבאי במלחמת העולם השנייה ובחזרתו למשחק עם "אלו חיים נפלאים". לצדו מופיעים ג'ייסון אלכסנדר, מקס קאסלה, שרה דרו, ניל מקדונו ורוב ריגל. מועד ההפצה הקולנועית שנקבע לסרט הוא 6 בנובמבר 2026 באמצעות פאת'ום אנטרטיינמנט.
האיש שנשאר בין שני עולמות
קשה להעמיד את ג'יימס סטיוארט בתוך מסגרת אחת. הילד שבנה מטוסים במרתף הפך לאדריכל שלא עסק באדריכלות, לשחקן שכמעט חזר ללימודים, לכוכב שאולפן גדול לא היה בטוח שאפשר להפוך לגבר מוביל, לזוכה אוסקר שהיה משוכנע שזכה דווקא על התפקיד הפחות טוב שלו, ולטייס שכבר לא היה צריך להוכיח דבר לאיש ובכל זאת התעקש להגיע לקרב.
גם על המסך הוא נשאר בתוך המתח הזה. הוא היה ג'ורג' ביילי וג'פרסון סמית, אבל גם הגבר האובססיבי של "ורטיגו", הצופה המציצן של "חלון אחורי" והבוקרים הפצועים של אנתוני מאן. אפילו הקול המהוסס, שנראה בתחילת דרכו כמו מגבלה, הפך לחתימה שאי אפשר היה לטעות בה.
כשהוליווד ניסתה תחילה להפוך אותו לכוכב, היא לא הייתה בטוחה מה לעשות עם הידיים, הרגליים, ההיסוס והגוף הארוך. בסופו של דבר דווקא אותם דברים היו חלק מן הסיבה שהיה קשה להחליף אותו במישהו אחר.
אם הגעתם עד לכאן, אפשר להמשיך למסע בין הדמויות, המלחמות והסרטים ששינו את המאה ה-20 בכתבות נוספות באתר, ולשתף את הכתבה עם מי שעדיין חושב שג'יימס סטיוארט היה רק ג'ורג' ביילי מ"אלו חיים נפלאים".
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
שאלות ותשובות
מי היה ג'יימס סטיוארט ולמה הוא נחשב לשחקן חשוב?
מה עשה ג'יימס סטיוארט במלחמת העולם השנייה?
באילו סרטים של אלפרד היצ'קוק שיחק ג'יימס סטיוארט?
האם "אלו חיים נפלאים" הצליח כאשר יצא לקולנוע?
לאילו פרסים והוקרות זכה ג'יימס סטיוארט?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
