ב-5 במרץ 1818, חתם ראש עיריית ניו אורלינס על פקודת תשלום יוצאת דופן. ההוראה פירטה החזר כספי עבור גברת רוֹזֶט מוֹנְטְרֵיי (Rosette Montreuil), אשר הוגדרה במסמכים כ"אדם חופשי של צבע". התשלום הועבר אליה לא עבור שירותיה שלה, אלא בעבור עבודתו של העבד המולאטי שהיה בבעלותה – אדם בשם מִישֶׁל (Michel). רגע ביורוקרטי ושגרתי זה מאיר פינה חשוכה, סבוכה ושנויה במחלוקת בתולדות ארצות הברית, ומציג תמונה שאינה מתיישרת עם קווי המתאר המוכרים של תקופת העבדות.
התופעה של אפריקאים-אמריקאים שהחזיקו בעבדים התקיימה בארצות הברית החל מתקופת שלוש-עשרה המושבות ועד למלחמת האזרחים. היא הקיפה אלפי בעלי עבדים ברחבי הדרום, מניו אורלינס ועד וירג'יניה. המניעים להחזקת עבדים על ידי אנשים חופשיים ממוצא אפריקאי היו מגוונים: החל מרצון להגן על בני משפחה מפני חוקים שמנעו שחרור עבדים, ועד למעורבות כלכלית מלאה כבעלי מטעים אכזריים ששאפו לבסס את מעמדם החברתי והכלכלי בתוך מציאות של ניצול.
היקף התופעה באמריקה שלפני מלחמת האזרחים
בשנת 1850, חיו בארצות הברית כשני מיליון וחצי אפריקאים-אמריקאים. הרוב המכריע מתוכם היה נתון לעבדות, ותופעת בעלי העבדים השחורים הייתה נדירה יחסית בהקשר הרחב. עם זאת, התופעה הייתה נוכחת בכל אחת משלוש-עשרה המושבות המקוריות, ולאחר מכן במדינות ובטריטוריות שהתירו עבדות. במקרים מוקדמים מסוימים, אמריקאים שחורים אף החזיקו במשרתים חוזיים לבנים.
ברחבי הדרום, החלוקה הדמוגרפית הייתה מובחנת למדי. בעוד שבדרום העליון חיו אפריקאים-אמריקאים חופשיים במצב כלכלי צנוע יותר, בדרום העמוק מספרם היה קטן אך הם היו עשירים יותר, ועל פי רוב בעלי מוצא מעורב. מחצית מבעלי העבדים השחורים התגוררו בערים ולא באזורים הכפריים, כאשר הריכוזים הגדולים ביותר נמצאו בניו אורלינס ובצ'ארלסטון.
חמלה משפחתית מול חקיקה נוקשה
היסטוריונים חלוקים באשר לטיב מערכת היחסים בין בעלי העבדים השחורים לעבדיהם. ההיסטוריון גֵ'ימְס אוֹקְס (James Oakes), במחקרו משנת 1982, מצא כי התופעה נבעה בחלקה הגדול ממניעים אנושיים ומשפחתיים שניסו לעקוף את החוק הדרומי הנוקשה.
המציאות המשפטית כפתה פתרונות אלו. לאחר שנת 1810, מדינות הדרום הקשו יותר ויותר על כל בעל עבדים לשחרר אותם. כתוצאה מכך, רוכשי בני המשפחה מצאו עצמם ללא כל ברירה אלא לשמר, לפחות על הנייר, את מערכת היחסים המשפטית של בעלים-עבד מול יקיריהם. המצב החריף במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, אז גברו המאמצים להגביל את הזכות להחזיק במשועבדים, מתוך תפיסה גזעית שלפיה עבדים צריכים להישאר "ככל האפשר תחת שליטתם של גברים לבנים בלבד".
שורשים משפטיים בווירג'יניה: מאנתוני ג'ונסון ועד ג'ון פאנץ'
סביב תחילת התופעה נקשרו אי דיוקים היסטוריים שמקורם בהתדיינויות משפטיות במאה ה-17 בווירג'יניה. טענה נפוצה מייחסת לאפריקאי לשעבר ומשרת חוזי שהתיישב בווירג'יניה ב-1621, אַנְתּוֹנִי ג'וֹנְסוֹן, את התואר של אחד מבעלי העבדים המתועדים הראשונים במושבות היבשת. הדבר אירע כאשר ג'ונסון ניצח בתביעה אזרחית על הבעלות על אדם בשם ג'וֹן קֵייסוֹר.
עם זאת, העובדות ההיסטוריות מספרות סיפור מעט שונה. "העבד לכל החיים" המתועד הראשון היה אדם בשם ג'וֹן פַּאנְץ' (John Punch), שאמנם התגורר בווירג'יניה, אך הוחזק בידי אדם לבן בשם יוּ גְוִוין ולא בידי אנתוני ג'ונסון.
המעמד החברתי בניו אורלינס ובעלי המטעים הגדולים
ניו אורלינס בלטה בנוף הדרומי בזכות אוכלוסייה גדולה ועשירה יחסית של שחורים חופשיים שנודעו כ"אנשי צבע" (gens de couleur). תחת השלטון הקולוניאלי הצרפתי והספרדי, נוצרה מעין שכבה חברתית שלישית של אנשים ממוצא מעורב, שניצבה בתווך שבין הלבנים לבין השחורים המשועבדים.
אולי יעניין אותך
מעטים מבעלי העבדים שאינם לבנים היו בעלי מטעים משמעותיים. באותם מקרים נדירים שבהם הגיעו למעמד זה, היו אלו לרוב אנשים ממוצא מעורב שקיבלו רכוש והון חברתי מאבותיהם הלבנים. דוגמה מובהקת לכך היא אַנְדְּרוּ דוּרְנְפוֹרְד מניו אורלינס, שהיה רשום כבעלים של 77 עבדים. החוקרת רֵייצֶ'ל קְרַאנְץ מתארת את התנהלותו באחוזת הסוכר שלו בלואיזיאנה באור קשוח ומחושב: דורנפורד נודע כאדון נוקשה שהעביד את עבדיו בפרך והעניש אותם לעיתים קרובות, מתוך ניסיון להפוך את המטע שלו לעסק מצליח. בנוסף לדורנפורד, בלטה בשנים שקדמו למלחמת האזרחים דמותו של אַנְטוּאַן דּוּבוּקְלֶה. דובוקלה החזיק ברשותו מעל למאה עבדים ונחשב לבעל העבדים השחור העשיר ביותר בלואיזיאנה כולה.
ההיסטוריונים ג'וֹן הוֹפּ פְרַנְקְלִין ולוֹרֶן שְׁווֶנִינְגֶר חקרו את אותה שכבת בעלי מטעים. הם סיכמו כי רוב בעלי העבדים השחורים החופשיים שפעלו למטרות רווח התגוררו בדרום התחתון. לרוב הם היו אנשים ממוצא גזעי מעורב, ולעיתים קרובות היו אלו נשים שחיו יחד עם גברים לבנים או שימשו כפילגשיהם, או גברים מולאטים. באמצעות קרקעות ועבדים שסופקו להם על ידי לבנים, הם החזיקו חוות ומטעים, העבידו את פועליהם בשדות האורז, הכותנה והסוכר, וממש בדומה לבני תקופתם הלבנים – נאבקו בבעיית העבדים הבורחים.
איום סמלי ורצון להשתלבות חברתית
ההחזקה בעבדים מצד שחורים חופשיים נשאה משמעות עמוקה מעבר לפן הכלכלי בלבד. ההיסטוריון אַיְירָה בֶּרְלִין תיאר את המניע הפסיכולוגי של התופעה:
לפי חוקר ההיסטוריה והתרבות האפריקאית-אמריקאית הֶנְרִי לוּאִיס גֵּייטְס הבן, אחוז בעלי העבדים השחורים החופשיים מתוך סך ראשי המשפחות השחורים החופשיים היה גבוה למדי במספר מדינות: 43% בדרום קרוליינה, 40% בלואיזיאנה, 26% במיסיסיפי, 25% באלבמה ו-20% בג'ורג'יה.
נוכחותם של שחורים חופשיים נתפסה כאיום סמלי מתמיד בעיני בעלי העבדים הלבנים. עצם קיומם קרא תיגר על הרעיון לפיו המילים "שחור" ו"עבד" הן מילים נרדפות. לעיתים נתפסו שחורים חופשיים כבעלי ברית פוטנציאליים של עבדים נמלטים, ובעלי עבדים לבנים הביעו את פחדם ותיעובם כלפי שחורים חופשיים במונחים חד-משמעיים. על רקע זה, עבור השחורים החופשיים שאחזו בחירותם באופן שברירי, הבעלות על עבדים לא הייתה פשוט נוחות כלכלית. היא היוותה ראיה הכרחית לנחישותם להתנתק מעברם כמשועבדים ולמעין הסכמה שקטה, אם לא אישור של ממש, למנגנון העבדות עצמו.
מניעים מסחריים: מחקרו של לארי קוגר
בשנת 1985, ערך החוקר לָארִי קוֹגֶר מחקר מקיף על בעלי עבדים שחורים בדרום קרוליינה בין השנים 1790 ל-1860, אשר איתגר את התפיסה כי החזקת עבדים על ידי שחורים נבעה בעיקר ממניעים של חמלה ונדיבות. קוגר מצא כי רוב בעלי העבדים המעורבים או השחורים החזיקו לפחות בחלק מעבדיהם מסיבות מסחריות טהורות.
הנתונים הראו פער גזעי-מעמדי ברור בתוך הקהילה עצמה: בשנת 1850, יותר מ-80% מבעלי העבדים השחורים בדרום קרוליינה היו ממוצא מעורב, אך כמעט 90 אחוזים מהעבדים שלהם הוגדרו כשחורים לחלוטין. יתרה מכך, קוגר הבחין כי שחורים חופשיים רבים בדרום קרוליינה הפעילו עסקים קטנים כאומנים מיומנים, ורבים מהם החזיקו בעבדים שעבדו באותם עסקים. לפי הממצאים, תרחיש שבו עבדים משוחררים הפכו לבעלי עבדים בעצמם היה נפוץ מדי מכדי לפטור אותו כפעולה משפחתית בלבד.
למרות האיסור להתגייס כחיילי קונפדרציה, למעלה מ-1,000 אנשים חופשיים ממוצא מעורב, שכונו "קריאולים של צבע", התנדבו ויצרו את משמר הילידים הראשון של לואיזיאנה. יחידה זו פורקה בסופו של דבר מבלי שראתה קרב, ובכך תם ניסיונה של קבוצה זו להוכיח נאמנות לדרום תוך כדי שימור הסדר הכלכלי המעוות שהתקיים בתוכו.
עד היום, תופעת בעלי העבדים השחורים נותרת כנושא שנוי במחלוקת עזה, במיוחד בקרב תומכי האפרו-צנטריות. הממצאים ההיסטוריים מאלצים את הקורא להביט נכוחה אל מערכת חברתית שהשחיתה את היחסים בין בני האדם עד היסוד, וגרמה אפילו לאלה שחמקו מעולה לאמץ את כלי הדיכוי שלה.
ההיסטוריה מסרבת בעקשנות להתיישר עם חלוקות ברורות של טובים מול רעים, ומאלצת אותנו להתבונן גם ברגעים שבהם קרבנות הפכו למנצלים רק כדי לשרוד. אם סיימתם את הקריאה ואתם מוכנים להעמיק בעוד פיסות היסטוריה שדורשות מחשבה מעמיקה ולא מנחמת, אתם מוזמנים להמשיך לחקור במאגר הכתבות באתר.
שאלות ותשובות
מי נחשב לבעל העבדים השחור העשיר ביותר בלואיזיאנה?
מדוע אפריקאים-אמריקאים חופשיים רבים קנו עבדים לאחר שנת 1810?
מה חשף מוקד המחקר של לארי קוגר משנת 1985 על בעלי עבדים בדרום קרוליינה?
כמה בעלי עבדים שחורים ומעורבים היו בדרום ארצות הברית בשנת 1830 ואיפה הם התרכזו?
מה קרה למשמר הילידים הראשון של לואיזיאנה במלחמת האזרחים?
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
