הם הבטיחו שלא יישבו עם יריביהם, שלא יפנו יישובים, שיגייסו תלמידי ישיבות ושיורידו מסים. אבל לאחר הבחירות התמונה השתנתה. מאריאל שרון ואהוד ברק ועד בנימין נתניהו, בני גנץ, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן: מסע בעקבות הבטחות פוליטיות מתועדות, ההחלטות שסתרו אותן והשאלה מה נותר מן האמון בין נבחר הציבור לבוחריו.
הבטחה שניתנה בקלפי, מציאות שנולדה אחריה
ב-29 באוקטובר 2026, יומיים לאחר הבחירות לכנסת ה-26, נשא אביגדור ליברמן מסר שלא הותיר הרבה מקום לפרשנות: הוא לא ייכנס לממשלה עם בנימין נתניהו, לא ישתף פעולה עם המפלגות החרדיות ולא יאפשר להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות.
ליברמן, העומד בראש מפלגת ישראל ביתנו, אף הדגיש כי עמדותיו מלפני הבחירות נותרו בתוקף. אלא ששמונה ימים בלבד לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, נשמעה ממנו הצהרה אחרת. תוצאות הבחירות, כך הסביר, מחייבות את המערכת הפוליטית לשקול פשרות כואבות. הוא הודיע כי יהיה מוכן להתגמש גם בנושא גיוס תלמידי הישיבות החרדים, אחד הנושאים המרכזיים שעליהם התבססה פעילותו הפוליטית במשך שנים.
ליברמן לא הודיע על הצטרפות לממשלה עם נתניהו, וגם לא שינה את התנגדותו להסתמכות על המפלגות הערביות. אולם לראשונה זה זמן רב הוא אותת על אפשרות לשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות, איתן התנגד לשבת במשך שנים.
נכון למועד כתיבת שורות אלה, עדיין לא נחתם הסכם קואליציוני כזה. ובכל זאת, השינוי מספיק כדי להעלות שאלה המלווה את הפוליטיקה הישראלית זה עשרות שנים: מה קורה כאשר פוליטיקאי משכנע את הציבור להצביע עבורו על סמך התחייבות ברורה, ולאחר הבחירות מתברר שהוא מוכן לפעול אחרת?
בשל הרכב הכנסת, כדי להקים ממשלה נדרש בדרך כלל רוב של לפחות 61 חברי כנסת, ולכן מפלגות נאלצות לשתף פעולה ולהקים קואליציות. פעמים רבות אין לאף מפלגה אפשרות לשלוט לבדה, וגם יריבים מרים נדרשים לנהל משא ומתן. המציאות הזאת מסבירה מדוע פשרות פוליטיות נפוצות בישראל. אבל היא גם מעוררת שאלה: אם פוליטיקאי יודע מראש שיידרש לפשרות, מדוע הוא מתחייב במהלך הבחירות שלא יעשה דבר מסוים בשום מצב?
לא כל שינוי עמדה הוא הפרת הבטחה. מלחמה עשויה לשנות סדרי עדיפויות, משבר כלכלי עשוי להפוך תוכנית לבלתי אפשרית, ומשא ומתן מדיני עשוי להוביל להסכמות שלא נראו אפשריות קודם לכן. אבל יש הבדל בין תוכנית שלא התממשה לבין התחייבות מפורשת שלא להיכנס לממשלה מסוימת, ובהמשך החלטה לעשות בדיוק זאת.
לשם כך כדאי לחזור לכמה מן המקרים המתועדים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ולבחון מה בדיוק נאמר לפני הבחירות, מה קרה אחריהן ואילו הסברים ניתנו לציבור.
1999: אהוד ברק, גיוס החרדים והממשלה שהקים עם ש"ס
בשנת 1999 התמודד אהוד ברק, יו"ר מפלגת העבודה והרמטכ"ל לשעבר, מול ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו. מערכת הבחירות עסקה בנושאים מדיניים וביטחוניים, אך גם בסוגיות חברתיות, ובהן היחסים בין הציבור החילוני לציבור החרדי בישראל.
אחת המחלוקות המרכזיות באותה תקופה הייתה גיוס תלמידי הישיבות לצבא. מאז שנותיה הראשונות של ישראל התקיימו הסדרים שאפשרו לתלמידי ישיבות חרדיות לדחות את שירותם הצבאי כל עוד הם ממשיכים בלימודיהם. עם השנים גדל מספר מקבלי הדחייה, והסוגיה הפכה לנושא ציבורי ופוליטי מרכזי.
בישראל, שבה השירות הצבאי הוא חובה עבור חלקים גדולים מהאוכלוסייה, מתנגדי ההסדר טענו שהוא יוצר אי-שוויון בין צעירים הנדרשים להתגייס לבין צעירים שיכולים להימנע משירות במסגרת לימודיהם. המפלגות החרדיות, מנגד, ראו בלימוד התורה ערך יסודי וביקשו להגן על אורח החיים של הציבור שהן מייצגות.
לקראת הבחירות הציג ברק עמדה נחרצת בעד שינוי ההסדר הקיים. בעודו באופוזיציה הוא אף הגיש הצעת חוק שנועדה לצמצם את הפטור מגיוס, ולאפשר רק למספר מצומצם של תלמידי ישיבה להמשיך בלימודיהם במקום להתגייס.
בתוכניתו לבחירות הדגיש ברק את הצורך בשילוב צעירים חרדים בשירות צבאי או אזרחי ובחלוקה שוויונית יותר של החובות האזרחיות.
ואז הגיעו הבחירות. ברק זכה בהתמודדות הישירה מול נתניהו, אולם הרשימה שבראשותו, ישראל אחת, קיבלה 26 מושבים בלבד בכנסת. כדי להקים ממשלה יציבה הוא נזקק לשותפים קואליציוניים. בין השותפות שהצטרפו לממשלתו היו ש"ס, מפלגה חרדית-ספרדית שזכתה באותה שנה ב-17 מנדטים, ויהדות התורה, מפלגה המייצגת בעיקר את הציבור החרדי האשכנזי.
בנושא הגיוס היה פער ברור בין המדיניות שקידם לפני הבחירות לבין זו שהתגבשה לאחריהן. באוגוסט 1999, כחודש וחצי לאחר הקמת הממשלה, מינה ברק ועדה בראשות השופט בדימוס צבי טל כדי לבחון הסדר חדש לגיוס תלמידי הישיבות. הוועדה המליצה על הסדר שאפשר את המשך דחיית השירות, תוך יצירת מסלולים מוגבלים לשירות צבאי או אזרחי ואפשרות לשילוב בשוק העבודה.
במקום ביטול נרחב של הפטור, כפי שקידם ברק בהיותו באופוזיציה, התגבשה מדיניות שהתבססה במידה רבה על שימור ההסדר הקיים ושינויו באופן הדרגתי. המלצות הוועדה שימשו בהמשך בסיס לחוק טל, שנחקק בשנת 2002, לאחר שברק כבר סיים את כהונתו. החוק אפשר את המשך דחיית השירות לתלמידי הישיבות, לצד מסלולים שנועדו להרחיב את השתלבותם בחברה.
ברק עצמו הסביר בדיעבד כי צירוף ש"ס לממשלתו היה טעות. לדבריו, הוא ביקש להקים ממשלה רחבה שתאפשר לקדם את התהליך המדיני, אך המחיר היה פגיעה ביכולתו לקדם רפורמות אזרחיות. הפער בין ההבטחה לבין התוצאה נגע כאן למדיניות מוגדרת: מועמד שקידם צמצום משמעותי של הפטור מגיוס הקים ממשלה שבמסגרתה גובש הסדר מתון בהרבה.
כמעט שלושה עשורים לאחר מכן, שאלת גיוס החרדים עדיין נמצאת במרכז העימותים הפוליטיים בישראל…
2003-2005: אריאל שרון, נצרים וההבטחה שהפכה להתנתקות
כדי להבין את אחד המקרים המוכרים של שינוי עמדה לאחר בחירות, צריך לחזור לינואר 2003. ראש הממשלה אריאל שרון עמד אז בראש הליכוד, מפלגת הימין המרכזית בישראל. יריבו העיקרי היה עמרם מצנע, יו"ר מפלגת העבודה, שהציג במערכת הבחירות תוכנית מדינית שכללה נסיגה ישראלית מרצועת עזה.
באותה תקופה החזיקה ישראל ביישובים אזרחיים ברצועת עזה, לצד נוכחות צבאית. אחד מהם היה נצרים, יישוב ישראלי קטן ומבודד יחסית, שהוקם מדרום לעיר עזה. מצנע הציע לפנות יישובים מבודדים במסגרת מהלך מדיני, ושרון ביקש להבהיר עד כמה הוא מתנגד לכך. הוא השתמש באמירה שהפכה לאחד המשפטים הזכורים ביותר מאותה מערכת בחירות: "דין נצרים כדין תל אביב".
המשמעות הייתה ברורה: בעיני שרון, המחויבות להגנת תושבי נצרים אינה נופלת מן המחויבות להגנת תושבי תל אביב, העיר המרכזית בישראל. בהקשר שבו נאמרה, מול הצעת יריבו לפינוי יישובים, האמירה יצרה ציפייה פוליטית ברורה ששרון לא יפעל לפינוי נצרים.
שרון ניצח בבחירות. הליכוד הגדיל משמעותית את כוחו, והוא המשיך לכהן כראש הממשלה. אלא שבתוך פחות משנה התרחש שינוי מפתיע.
בדצמבר 2003, בנאום בכנס הרצליה, הציג שרון את תוכנית ההתנתקות, שנועדה להביא לנסיגה חד-צדדית של ישראל מרצועת עזה ולפינוי היישובים הישראליים שבה. המהלך עמד בניגוד לכיוון שעליו הצהיר לפני הבחירות, ואף היה נרחב יותר מן ההצעה שהציג מצנע. שרון הסביר כי בהיעדר התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים, יש צורך במהלך ישראלי עצמאי שנועד לצמצם את החיכוך בין האוכלוסיות ולשפר את ביטחון ישראל.
מבחינת תומכי ההתנתקות, הייתה זו החלטה מדינית שנבעה מהערכת מצב חדשה. מבחינת מתנגדיה, מדובר היה בסטייה מהותית מן הדרך שבה נבחר שרון.
אבל הסיפור לא הסתיים בשינוי עמדתו בנוגע לנצרים.
ההבטחה השנייה של שרון: לכבד את הכרעת חברי הליכוד
במארס 2004, כאשר ההתנגדות לתוכנית בתוך הליכוד הלכה וגברה, הסכים שרון לערוך משאל בקרב מתפקדי מפלגתו. המטרה הייתה לאפשר לחברי הליכוד להכריע אם הם תומכים בתוכנית ההתנתקות. שרון לא הסתפק בהודעה על קיום המשאל. בוועידת הליכוד ב-30 במארס 2004 הוא הכריז שתוצאתו תחייב את נציגי המפלגה, ובראשם אותו עצמו.
הייתה זו התחייבות פומבית ומפורשת לקבל את הכרעת המתפקדים וב-2 במאי נערך המשאל. התוצאה לא הייתה זו ששרון ביקש: 59.5% מן המצביעים התנגדו לתוכנית, ורק 39.7% תמכו בה.
לכאורה, לפי התחייבותו המוקדמת, היה עליו להפסיק לקדם את התוכנית. אולם שרון בחר להמשיך. הוא הביא גרסה מתוקנת של התוכנית לאישור הממשלה, ובהמשך קידם אותה גם בכנסת. בקיץ 2005 בוצעה ההתנתקות, ובמסגרתה פונו כל היישובים הישראליים ברצועת עזה וארבעה יישובים בצפון השומרון. גם נצרים פונה.
כך נוצרו שתי סתירות נפרדות בין הצהרותיו של שרון לבין החלטותיו: האחת נגעה למסר שהציג לפני בחירות 2003 בנוגע לעתיד נצרים, והשנייה להתחייבות המפורשת לכבד את תוצאות משאל המתפקדים.
מבחינה חוקית, לשרון הייתה סמכות להמשיך ולקדם את התוכנית. אולם מבחינה ציבורית, נותרה השאלה מה משמעותה של התחייבות לכבד הכרעה אם המנהיג אינו פועל על פיה כשהיא מנוגדת לעמדתו.
ההתנתקות ממשיכה לעורר מחלוקת ציבורית, במיוחד בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה ב-2007 וההתפתחויות הביטחוניות שהתרחשו בשנים שלאחר מכן, ובכללן מתקפת 7 באוקטובר 2023. אולם אין אפשרות לקבוע בוודאות כיצד הייתה מתפתחת ההיסטוריה אילו ישראל הייתה נשארת ברצועה.
הדיון בהבטחותיו של שרון עומד בפני עצמו: הוא הציג לפני הבחירות עמדה אחת, התחייב בהמשך לכבד הכרעה מפלגתית, ובשני המקרים בחר בסופו של דבר לפעול אחרת.
2009: נתניהו הבטיח להוריד מסים בתוך ארבע שנים. המספרים סיפרו סיפור אחר
לא כל הבטחת בחירות עוסקת בזהות השותפים בממשלה או בשאלות של מלחמה ושלום. יש גם התחייבויות כלכליות, שבהן אפשר להשוות מספרים שהוצגו לפני הבחירות לנתונים בפועל.
בינואר 2009, במהלך מערכת הבחירות לכנסת, הציג בנימין נתניהו תוכנית כלכלית המבוססת על הפחתת מסים. נתניהו, שכיהן בעבר כשר האוצר ונודע כתומך בהפחתת מסים ובמדיניות כלכלית המעודדת פעילות עסקית, הבטיח לבצע הורדות מס משמעותיות בתוך ארבע שנים.
בכנס התאחדות התעשיינים ב-22 בינואר 2009 הוא הציג שני יעדים מדויקים: הפחתת שיעור מס ההכנסה השולי המרבי מ-46% ל-35%, והפחתת מס החברות מ-27% ל-18%.
למי שאינו בקיא במונחים, מס ההכנסה השולי המרבי הוא שיעור המס המוטל על מדרגת ההכנסה הגבוהה ביותר, ולא על כל שכרו של האדם. מס חברות הוא המס המוטל על הרווחים החייבים במס של חברות עסקיות.
ההתחייבות הייתה ברורה משום שהיו לה מספרים ולוח זמנים: בתוך קדנציה אחת יופחתו שיעורי המס לרמות שהציג נתניהו.
לאחר הבחירות הוא חזר לכהן כראש הממשלה, אך היעדים הללו לא הושגו בתוך ארבע השנים שהבטיח. בתחילת כהונתו אכן קודמו הפחתות מס מסוימות. אולם המתווה השתנה, וב-2011 בוטלה תוכנית ההפחתה העתידית. בהמשך אף הועלו שיעורי מס מסוימים בשל הצורך להתמודד עם הגירעון התקציבי. בשנת 2013 עמד מס החברות הכללי על 25%, רחוק מהיעד של 18%. שיעור מס ההכנסה השולי המרבי עמד על 48%, ואף הגיע ל-50% עבור הכנסות גבוהות שעליהן חל מס יסף.
כלומר, למרות צעדי הפחתת המס שבוצעו בתחילת הדרך, היעדים המספריים שהוצגו לבוחרים בשנת 2009 לא התממשו במועד שנקבע. נתניהו וממשלתו פעלו בתקופה שהתאפיינה בהשלכות המשבר הכלכלי העולמי ובאתגרים תקציביים משמעותיים. אלה היו נסיבות רלוונטיות לשינוי המדיניות.
2012: שאול מופז, האיש שהבטיח שלא ייכנס לממשלת נתניהו ועשה זאת כעבור חודשיים
במארס 2012 התמודד שאול מופז על הנהגת מפלגת קדימה. קדימה הייתה מפלגת מרכז גדולה שהוקמה בשנת 2005 בידי אריאל שרון, לאחר שפרש מהליכוד. בשנת 2009 הייתה קדימה הסיעה הגדולה בכנסת, אך נותרה באופוזיציה, בעוד נתניהו הקים ממשלה בראשות הליכוד.
מופז, רמטכ"ל לשעבר ושר ביטחון לשעבר, ביקש להחליף את ציפי לבני בהנהגת קדימה ולהציג את מפלגתו כחלופה לממשלת נתניהו. ב-3 במארס 2012 הוא פרסם בפייסבוק הודעה שבה שלל באופן חד-משמעי אפשרות להצטרף לממשלה.
הניסוח היה יוצא דופן בבהירותו. הוא התחייב שלא ייכנס לממשלת נתניהו, לא באותו יום, לא למחרת וגם לא לאחר שייבחר לראשות קדימה. הוא הסביר כי לדעתו מדובר בממשלה שאינה ראויה להמשך כהונה, וכי בכוונתו להחליפה בבחירות הבאות.
ב-27 במארס נבחר מופז לראשות קדימה. אלא שלא חלף זמן רב עד שהמציאות השתנתה. בתחילת מאי 2012 התקדמה המערכת הפוליטית לעבר בחירות מוקדמות. ואז, במהלך ליל 7-8 במאי, הושג הסכם מפתיע בין מופז לנתניהו. במקום בחירות נוספות, הוחלט להרחיב את הקואליציה ולצרף את קדימה לממשלה.
מופז, שהצהיר כחודשיים קודם לכן שלא יצטרף לממשלת נתניהו, קיבל את תפקיד המשנה לראש הממשלה. הצטרפותו אושרה בכנסת ב-9 במאי. לפי הסברי השותפים, ממשלת האחדות נועדה לאפשר קידום של נושאים חשובים, ובהם שינוי ההסדר לגיוס חרדים ושינוי שיטת הממשל. אבל השותפות לא האריכה ימים. כבר ביולי 2012 פרשה קדימה מהממשלה, בין היתר בשל המחלוקת על גיוס החרדים.
בניגוד למקרים שבהם ההבטחה הייתה כללית, במקרה הזה קל לזהות את הסתירה. מופז התחייב שלא להצטרף לממשלה מסוימת, ולאחר כחודשיים הצטרף אליה.
העובדה שההבטחה ניתנה במערכת בחירות פנימית לראשות מפלגה, ולא בבחירות כלליות לכנסת, אינה משנה את היותה התחייבות פוליטית מפורשת לבוחרי המפלגה ולציבור.
2019-2020: עמיר פרץ גילח את שפמו כדי להוכיח שלא יישב עם נתניהו
אחת מהתחייבויות הבחירות הזכורות ביותר בפוליטיקה הישראלית אינה קשורה למסמך חתום, אלא דווקא לשפם.
באוגוסט 2019 עמד עמיר פרץ בראש מפלגת העבודה-גשר, רשימה שחיברה את מפלגת העבודה עם תנועתה של אורלי לוי-אבקסיס. פרץ היה פוליטיקאי ותיק, לשעבר שר הביטחון ויו"ר ההסתדרות, ארגון העובדים המרכזי בישראל. במשך עשרות שנים הוא היה מזוהה גם עם שפמו העבה, שהפך לחלק בלתי נפרד מהופעתו הציבורית.
באותה תקופה הייתה ישראל בעיצומו של משבר פוליטי. הבחירות שנערכו באפריל 2019 לא הובילו להקמת ממשלה, ומערכת הבחירות הבאה נקבעה לספטמבר. אחת השאלות שליוו את הקמפיין הייתה האם מפלגת העבודה, שנחשבה ליריבה היסטורית של הליכוד, עשויה להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. פרץ התנגד לאפשרות הזאת, אך במערכת הפוליטית נפוצו הערכות ושמועות שלפיהן הוא עשוי להגיע להסכם עם נתניהו לאחר הבחירות.
פרץ החליט להגיב בדרך לא שגרתית. ב-25 באוגוסט 2019 הוא הופיע בריאיון טלוויזיוני בחדשות 12 כשפניו מגולחות, ללא השפם שטיפח במשך 47 שנים. הוא הסביר כי הסיר את השפם כדי שכל הציבור יוכל לקרוא את שפתיו כאשר הוא מצהיר שלא יישב עם נתניהו.
הרעיון היה גם סמלי וגם מעשי. שנים קודם לכן פנו אליו ארגונים של חירשים וכבדי שמיעה, משום ששפמו הקשה על חלקם לקרוא את תנועות שפתיו. פרץ סיפר שכבר בשנת 2002 קיצר את שפמו בעקבות הפנייה.
כעת הוא השתמש באותו רעיון כדי להעביר מסר פוליטי: מי שאינו מאמין לדבריו יוכל לראות בעצמו בדיוק מה הוא אומר.
ההצהרה הייתה חד-משמעית. פרץ רצה להבהיר שאין בכוונתו להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. המהלך הפך מיד לאחד האירועים המדוברים במערכת הבחירות. דווקא משום שהיה חריג כל כך, הוא העניק להתחייבות משקל ציבורי מיוחד.
אולי יעניין אותך
אולם בשנת 2020, לאחר מערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה ופרוץ מגפת הקורונה, השתנתה המציאות.
בני גנץ, יו"ר כחול לבן, החליט להקים ממשלת אחדות עם נתניהו. עמיר פרץ וחבר הכנסת איציק שמולי, אף הוא ממפלגת העבודה, החליטו להצטרף למהלך.
באפריל 2020 אישרה ועידת מפלגת העבודה את ההצטרפות לממשלה, חרף התנגדותם של חברים במפלגה, ובהם מרב מיכאלי. במאי 2020 הושבעה הממשלה. פרץ התמנה לשר הכלכלה ושמולי לשר העבודה והרווחה.
פרץ הסביר את ההחלטה בצורך לפעול באחריות לנוכח מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי שהתפתח בעקבותיה. הנסיבות אכן השתנו. ישראל התמודדה עם מצב חירום בריאותי, ופרץ הציג את החלטתו כצעד שנועד לסייע בהתמודדות עמו.
אולם הבטחת הבחירות שלו לא נוסחה כהתחייבות המותנית בכך שלא יפרוץ משבר. היא הוצגה כאמירה ברורה שלפיה לא יישב עם נתניהו.
כך הסיפור של פרץ נותר זכור: לא מפני שגילוח השפם היה חשוב כשלעצמו, אלא משום שהוא הפך פעולה אישית וחריגה לסמל של התחייבות פוליטית, שבסופו של דבר לא קוימה.
2020: בני גנץ וההבטחה שלא לשבת בממשלה תחת נתניהו
בשנים 2019-2020 התמודדה מדינת ישראל עם משבר פוליטי ממושך, שבמהלכו נערכו שלוש מערכות בחירות בתוך פחות משנה.
אחת הדמויות המרכזיות הייתה בני גנץ, רמטכ"ל לשעבר שנכנס לפוליטיקה והוביל את מפלגת כחול לבן. כחול לבן הייתה מפלגת מרכז גדולה שהציגה עצמה כחלופה לשלטון נתניהו. היא משכה מצביעים שרצו בהחלפת ראש הממשלה, ובמרכז הקמפיין שלה עמדה גם התנגדות לכך שאדם הנאשם בפלילים ימשיך לכהן בראש הממשלה.
בנובמבר 2019 הוגש נגד נתניהו כתב אישום בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. נתניהו הכחיש את האישומים, וההליך המשפטי נמשך במהלך השנים שלאחר מכן.
בבחירות שהתקיימו ב-2 במארס 2020 חזר גנץ על עמדתו. למחרת הבחירות, ב-3 במארס, הבהיר שלא ישב בממשלה תחת אדם שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום, כפי שניסח זאת בהתייחסו לפרשות שבהן הואשם נתניהו. עבור בוחריו של גנץ, ההתחייבות הייתה מרכזית. היא לא עסקה רק בשאלה איזו מפלגה תקבל תיק ממשלתי, אלא בזהותו של האדם שימשיך לעמוד בראש הממשלה.
אולם גם הבחירות האלה לא הובילו להכרעה ברורה.
ואז פרצה מגפת הקורונה. המשבר הבריאותי הביא להגבלות על פעילות המשק, לסגירת מוסדות ולפגיעה כלכלית קשה במשפחות ובעסקים. במקביל נמשכו הקשיים בהקמת ממשלה.
גנץ החליט לפתוח במשא ומתן עם נתניהו על הקמת ממשלת אחדות. ההחלטה חוללה משבר בתוך כחול לבן. יאיר לפיד ומשה יעלון, שהיו שותפים מרכזיים להקמת המפלגה, התנגדו למהלך ונפרדו מגנץ מבחינה פוליטית. ב-17 במאי 2020 הושבעה ממשלת נתניהו-גנץ. נתניהו נותר ראש הממשלה, וגנץ מונה לשר הביטחון ולראש הממשלה החלופי, תפקיד שנוצר במסגרת הסדר הרוטציה בין השניים. הרעיון היה שנתניהו יכהן תחילה כראש הממשלה, ובנובמבר 2021 גנץ יחליף אותו באופן אוטומטי. גנץ הסביר כי החליט לפעול למען הקמת ממשלת חירום לאומית וכי ראה בכך אחריות בתקופה חריגה.
אבל ההתחייבות המרכזית שנתן לפני הבחירות לא מומשה: הוא הצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
גם הסכם הרוטציה לא יצא לפועל
הסיפור הסתבך עוד יותר בהמשך.
אחד הנושאים שעוררו מחלוקת בין נתניהו לגנץ היה תקציב המדינה. המחלוקת הייתה משמעותית משום שבישראל, אם הכנסת אינה מאשרת תקציב במועד הקבוע בחוק, היא עשויה להתפזר באופן אוטומטי. בדצמבר 2020, לאחר שהתקציב לא אושר, התפזרה הכנסת והמדינה יצאה למערכת בחירות נוספת. הסכם הרוטציה לא הגיע לשלב שבו אמור היה גנץ להחליף את נתניהו.
התוצאה הייתה כפולה: גנץ נכנס לממשלה שבראשה התחייב שלא לכהן, אך ההסדר שבמסגרתו היה אמור להפוך לראש הממשלה לא הושלם. לשני הצדדים היו טענות שונות באשר לאחריות להתפרקות הממשלה. אולם מבחינת הציבור, הסכם פוליטי מרכזי שהוצג כפתרון למשבר הסתיים בבחירות נוספות.
מקרה גנץ ממחיש את ההבדל בין שתי התחייבויות: הבטחה אישית שלא לשבת עם נתניהו, שהופרה עם הקמת הממשלה, והסכם רוטציה שנחתם אך לא מומש בשל התפרקותה.
2021: נפתלי בנט חותם מול המצלמות, ואז מקים ממשלה עם לפיד ורע"ם
לקראת בחירות מארס 2021 ניצב נפתלי בנט, יו"ר מפלגת ימינה, בפני מציאות פוליטית מורכבת. בנט הציג עצמו כמנהיג ימין המבקש להחליף את נתניהו, אך בלי להקים ממשלה שתהיה תלויה במפלגות השמאל.
באותה תקופה הייתה שאלת השותפות האפשרית עם יאיר לפיד, יו"ר מפלגת המרכז יש עתיד, אחד הנושאים שהעסיקו את המערכת הפוליטית. נתניהו ומקורביו הזהירו שמי שיצביע לבנט עשוי לקבל ממשלה בראשות לפיד. בנט ביקש לשלול את הטענה הזאת.
ב-21 במארס 2021, יומיים לפני הבחירות, התייצב בנט בריאיון בערוץ 20 וחתם בשידור חי על מסמך התחייבות. במסמך נכללו שתי התחייבויות מרכזיות. הראשונה הייתה שלא יאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם במסגרת רוטציה. השנייה הייתה שלא יקים ממשלה המתבססת על קולותיו של מנסור עבאס, יו"ר מפלגת רע"ם.
כדי להבין את משמעות ההתחייבות השנייה, חשוב להסביר שרע"ם היא מפלגה ערבית-אסלאמית המתמודדת בבחירות לכנסת. היא מזוהה עם התנועה האסלאמית הדרומית ופועלת לייצוג האינטרסים של חלקים מן הציבור הערבי בישראל. בנט ביקש להבהיר שלא יקים ממשלה התלויה בתמיכתו של עבאס. הוא אף פנה לנתניהו והציע שגם הוא יחתום על התחייבות דומה. המסר לבוחרים היה ברור: בנט מבקש להחליף את נתניהו, אך לא על ידי הקמת ממשלה שתביא את לפיד לראשות הממשלה או תתבסס על רע"ם.
אלא שתוצאות הבחירות לא העניקו לאף אחד מן המחנות רוב ברור. לאחר שבועות של משא ומתן, ובצל האפשרות שישראל תיגרר למערכת בחירות חמישית בתוך כשנתיים, התגבשה קואליציה חדשה.
ב-13 ביוני 2021 הושבעה ממשלת בנט-לפיד. זו הייתה ממשלה יוצאת דופן בהרכבה: שמונה מפלגות ממחנות פוליטיים שונים, ובהן מפלגות ימין, מרכז ושמאל, וכן רע"ם. בנט התמנה לראש הממשלה, ולפיד לראש הממשלה החלופי. על פי ההסכם, השניים היו אמורים להתחלף בתפקיד לאחר תקופה שנקבעה מראש.
לאחר שהממשלה איבדה את הרוב שלה בכנסת והוחלט על פיזור הכנסת ביוני 2022, נכנס לפיד לתפקיד ראש הממשלה ב-1 ביולי 2022, בהתאם למנגנון שנקבע בהסכם. כך התגשמו בפועל שני הדברים שבנט התחייב למנוע: הוקמה ממשלה בהשתתפות רע"ם, ולפיד כיהן כראש הממשלה במסגרת הרוטציה שעליה סוכם.
בנט הציג את ההחלטה כהכרח פוליטי שנועד להוציא את ישראל ממעגל הבחירות החוזרות. בשנת 2022, במהלך מפגש עם תלמידות מדרשה, הוא נשאל על ההבטחות שמסר לפני הבחירות. בנט הודה שטעה בכך שהבטיח שלא לאפשר ללפיד להיות ראש ממשלה. לצד זאת, הוא התעקש שהממשלה שהקים אינה ממשלת שמאל, והציג אותה כקואליציה שנועדה לאפשר למדינה להתנהל.
אז האם הקמת הממשלה הייתה מוצדקת בשל הנסיבות הפוליטיות? אפשר להסכים או לחלוק על האופן שבו בנט תיאר את הממשלה שהקים. אבל עצם הסתירה בין שתי ההתחייבויות שעליהן חתם לפני הבחירות לבין הממשלה שהקים אינה תלויה בפרשנות. בנט לא רק הביע עמדה כללית. הוא חתם על התחייבות כתובה מול מצלמות הטלוויזיה, בזמן שהבוחרים עדיין היו יכולים להחליט לאיזו מפלגה להצביע.
2021: יאיר לפיד וממשלת 18 השרים שלא קמה
ממשלת בנט-לפיד המחישה שינוי נוסף בין הצהרות פוליטיות לבין המציאות, הפעם בנושא שקל יחסית למדוד. במשך שנים ביקר יאיר לפיד את מספר השרים הגדול בממשלות ישראל והציג את צמצום הממשלה כאחד מעקרונות המדיניות שלו.
בישראל, מלבד ראש הממשלה, מכהנים שרים האחראים על תחומים שונים, ובהם ביטחון, חינוך, בריאות, תחבורה וכלכלה. ככל שמספר השרים גדול יותר, כך עשויים להיווצר משרדים נוספים, תפקידים מינהליים והוצאות נלוות. לפיד טען כי ישראל אינה זקוקה לממשלה רחבה כל כך, והציג יעד של ממשלה המונה 18 שרים בלבד.
המסר היה פשוט: במקום להקים משרדים נוספים כדי לחלק תפקידים בין פוליטיקאים, יש להקים ממשלה מצומצמת שתפעל בצורה יעילה יותר.
אלא שכאשר לפיד היה שותף מרכזי להרכבת הממשלה בשנת 2021, היעד הזה לא התממש. ממשלת בנט-לפיד כללה בסופו של דבר 28 שרים, לפי נתוני מבקר המדינה על הרכב הממשלה.
למה נוצר הפער? כדי להקים קואליציה בישראל צריך להשיג את תמיכתן של מפלגות שונות. בממשלה שהורכבה משמונה סיעות, כל מפלגה ביקשה ייצוג הולם סביב שולחן הממשלה.
חלוקת התפקידים הפכה לחלק מרכזי מן המשא ומתן הקואליציוני, ומספר השרים שנקבע היה גבוה משמעותית מן היעד שעליו דיבר לפיד. ההסבר הזה אינו ייחודי ללפיד. ממשלות ישראל, בראשות מנהיגים ממפלגות שונות, הרחיבו לאורך השנים את מספר השרים כחלק מניסיונות לבסס תמיכה פוליטית. אבל ההשוואה פשוטה: לפיד הציג יעד של 18 שרים, והממשלה שבה היה השותף הבכיר כללה 28.
בניגוד למקרים שבהם נדרשת פרשנות של הצהרות אידאולוגיות, כאן זו היתה התחייבות מספרית שלא מומשה.
2021-2024: גדעון סער, מ״לא נתניהו״ למשרד החוץ
בדצמבר 2020 הודיע גדעון סער, מבכירי מפלגת הליכוד לשעבר, על פרישה מן המפלגה ועל הקמת מפלגה חדשה בשם תקווה חדשה. סער כיהן במשך שנים בתפקידים בכירים בליכוד ובממשלות נתניהו, ובהם שר החינוך ושר הפנים. אולם לאחר עימותים פנימיים ומחלוקות עם נתניהו החליט להקים מסגרת פוליטית חדשה.
אחד המסרים המרכזיים של תקווה חדשה היה הצורך בהחלפת נתניהו, אך מתוך מחנה הימין. סער ביקש לשכנע מצביעי ימין שאינם רוצים בהמשך כהונת נתניהו שהם אינם חייבים לעבור למפלגת שמאל או מרכז כדי להביא לשינוי. התחייבותו שלא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו הייתה לכן מרכיב מרכזי בזהותה של מפלגתו.
בינואר 2021 התארח סער בתוכנית הטלוויזיה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. במהלך הריאיון נשאל אם יישב בממשלה עם נתניהו. הוא השיב בשלילה, ואז התבקש לחתום על מסמך שבו התחייב שלא לכהן בממשלה תחת הנהגתו. סער חתם. הוא הסביר כי אינו רוצה להטעות מצביעים לגבי כוונותיו לאחר הבחירות. המסר היה משמעותי במיוחד משום שסער לא התמודד רק נגד מפלגה יריבה, אלא נגד המנהיג שעמו עבד במשך שנים. לאחר בחירות 2021 עמד סער בהתחייבותו. הוא לא הצטרף לנתניהו, אלא לממשלת בנט-לפיד, שבה כיהן כשר המשפטים.
בהמשך השתנתה המפה הפוליטית. בבחירות 2022 שב נתניהו לשלטון בראש קואליציה שכללה את הליכוד, המפלגות החרדיות ומפלגות הימין. סער נותר תחילה מחוץ לממשלה. לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 ומלחמת חרבות ברזל הצטרף סער לממשלת החירום במסגרת המחנה הממלכתי של בני גנץ. במארס 2024 עזב את הממשלה בעקבות המחלוקות שהתפתחו בינו לבין גנץ. אבל בספטמבר 2024 הוא שב והצטרף לממשלת נתניהו, הפעם כשר בלי תיק מטעם מפלגתו ובנובמבר 2024 מונה לשר החוץ.
כך נמצא סער מכהן כשר בכיר בממשלה בראשות אדם שבעבר הצהיר שלא יישב תחת הנהגתו. סער הסביר כי התחייבותו המקורית ניתנה בנוגע לבחירות 2021, וכי הוא אכן עמד בה במסגרת אותה מערכת בחירות.
אולם ההתחייבויות שנאמרו בקמפיין של 2021 נוסחו בנחרצות רבה, לרבות הצהרות כלליות שלפיהן לא יישב עם נתניהו. לכן, מבחינת מי שהצביע לסער בשל התנגדותו לנתניהו, ההצטרפות בשנת 2024 הייתה שינוי משמעותי של העמדה שעל בסיסה ביקש את אמונו.
המקרה של סער מדגיש את חשיבות השאלה האם התחייבות שלא לשבת עם מנהיג מסוים מתייחסת רק לבחירות הקרובות, או שהיא מוצגת כעיקרון פוליטי רחב יותר.
2022: נתניהו והבטחת החינוך החינם מגיל לידה
לקראת בחירות נובמבר 2022 הציג בנימין נתניהו תוכנית כלכלית שנועדה להתמודד עם יוקר המחיה בישראל.
אחד מסעיפיה הבולטים היה התחייבות לחינוך חינם לילדים מגיל לידה ועד גיל שלוש. בישראל פועלת מערכת חינוך ציבורית חינמית מגיל שלוש, אך מסגרות הטיפול בילדים צעירים יותר כרוכות לעיתים בעלויות גבוהות מאוד להורים. משפחה ששולחת פעוט למעון יום או למסגרת פרטית עשויה לשלם אלפי שקלים בחודש, לעיתים בסכומים המכבידים מאוד על התקציב המשפחתי.
לכן ההתחייבות של נתניהו הייתה משמעותית במיוחד עבור הורים צעירים.
באוגוסט 2022 הוא הציג תוכנית שנועדה להרחיב את החינוך החינמי גם לגילי לידה עד שלוש. נתניהו הסביר כי מדובר במהלך שיחסוך למשפחות עשרות אלפי שקלים בשנה ויאפשר ליותר הורים להשתתף בשוק העבודה. הוא סייג כי המהלך יתבצע בהדרגה, משום שעלות החינוך החינמי גבוהה.
לאחר הבחירות חזר נתניהו לראשות הממשלה והקים קואליציה עם המפלגות החרדיות ומפלגות הימין. אולם כאשר גובש תקציב המדינה לשנים 2023-2024, ההתחייבות לחינוך חינם אוניברסלי מגיל לידה לא תורגמה לתוכנית מלאה כפי שהוצגה בקמפיין. במקום זאת קידמה הממשלה תוכנית סיוע חלקית, שכללה הגדלת נקודות זיכוי במס להורים והרחבת תמיכה במסגרות מסוימות.
כדי להבין את ההבדל צריך להכיר את המושג נקודות זיכוי במס. מדובר בהטבה שמפחיתה את מס ההכנסה שאדם חייב לשלם. כלומר, הורה שזכאי להטבה עשוי לשלם פחות מס, אך אין משמעות הדבר שהמדינה מממנת את מלוא עלות המעון של ילדו. גם משפחות שאינן משלמות מס הכנסה בהיקף שמאפשר לנצל את מלוא ההטבה אינן נהנות ממנה באותו אופן.
באוגוסט 2023 אף הציג נתניהו את הצעדים שקודמו כהישג בתחום החינוך מגיל לידה, אם כי בפועל לא קודם חוק שכזה.
2026: ליברמן והפשרה האפשרית על גיוס החרדים
האירוע שהחזיר את שאלת ההבטחות הפוליטיות לכותרות בנובמבר 2026 קשור לאחת הסוגיות הנפיצות ביותר בחברה הישראלית: גיוס תלמידי הישיבות החרדים לצה"ל. אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, אינו דמות חדשה בפוליטיקה הישראלית. הוא כיהן בתפקידים רבים, ובהם שר החוץ, שר הביטחון ושר האוצר.
מפלגתו הוקמה בסוף שנות התשעים וזוהתה בתחילת דרכה בעיקר עם מצביעים יוצאי ברית המועצות לשעבר. עם השנים הפכה ישראל ביתנו גם למפלגה שהציבה במרכז פעילותה מאבק בכפייה דתית ודרישה לשינוי מערכת היחסים בין המדינה למפלגות החרדיות.
במשך שנים הציג ליברמן קו תקיף בנושאים אלה. הוא דרש לקדם גיוס רחב יותר של תלמידי ישיבות, הרחבת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית ושילוב גברים חרדים בשוק העבודה.
בשנת 2019 היה ליברמן מהגורמים המרכזיים שמנעו הקמת ממשלה נוספת בראשות נתניהו, לאחר שסירב להסכים להסדר הגיוס שדרשו המפלגות החרדיות. בהמשך חזר והצהיר שלא יצטרף לממשלה עם המפלגות החרדיות כל עוד אין הסכמות משמעותיות בנושאי הגיוס, החינוך והתעסוקה.
היו אלה עמדות שליוו את פעילותו במשך שנים והפכו לחלק מרכזי מהמסר של ישראל ביתנו.
מה קרה לאחר בחירות 2026?
הבחירות לכנסת ה-26 נערכו ב-27 באוקטובר 2026, ולא הובילו להכרעה קואליציונית ברורה. הליכוד נותר המפלגה הגדולה ביותר, אך המחנה הפוליטי התומך בנתניהו לא הצליח להשיג רוב של 61 חברי כנסת.
במקביל, גם המפלגות שביקשו להחליף את נתניהו התקשו למצוא נוסחה להקמת ממשלה בלי להסתמך על מפלגות שאותן חלק מהשותפות האפשריות פסלו.
ב-29 באוקטובר, יומיים לאחר הבחירות, הבהיר ליברמן כי לא יישב עם נתניהו, עם המפלגות החרדיות או עם המפלגות הערביות. הוא אף הציב שתי דרישות מרכזיות לממשלה הבאה: הקמת ועדת חקירה ממלכתית וחקיקת חוק שיחייב גיוס רחב של תלמידי הישיבות.
שמונה ימים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר, פרסם ליברמן הודעה שיצרה שינוי משמעותי בתמונת המצב. הוא קרא למפלגות המבקשות להחליף את נתניהו לגלות גמישות, והבהיר כי אפשר להתפשר גם בסוגיית חוק הגיוס. המשמעות הייתה שההתנגדות הנחרצת לשיתוף פעולה עם המפלגות החרדיות אינה עוד תנאי מוחלט מבחינתו.
ליברמן הסביר כי תוצאות הבחירות מחייבות בחינה מחודשת של האפשרויות, וכי האחריות הלאומית מחייבת נכונות לפשרות כדי להימנע מבחירות נוספות.
ההתפתחות האחרונה מעלה שאלה מעניינת: האם היה על ליברמן להבהיר לבוחריו עוד לפני הבחירות שהוא עשוי להסכים לפשרה בנושא הגיוס, אם התוצאות לא יאפשרו להקים ממשלה אחרת?
למה דווקא ההבטחות הנחרצות ביותר הופכות לבעיה?
כאשר בוחנים את המקרים הללו לאורך השנים, חוזר בהם דפוס מעניין. בזמן מערכת הבחירות, מועמדים מבקשים להבדיל את עצמם מן המתחרים. הם מנסים לשכנע את הציבור שיש הבדל ברור בין הצבעה עבורם לבין הצבעה למפלגה אחרת.
אחת הדרכים לעשות זאת היא הצגת התחייבות שאין בה מקום לספק. מועמד יכול להבטיח שלא ייכנס לממשלה עם יריב מסוים. אחר יכול להתחייב שלא יפנה יישוב. שלישי עשוי להבטיח רפורמה כלכלית מדויקת, ורביעי יציג קו אדום בנושא גיוס לצבא. הבטחות כאלה מעניקות לבוחר תחושה שהוא יודע מה צפוי להתרחש אם המועמד ייבחר.
אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה.
השיטה הפוליטית בישראל מחייבת פשרות. כאשר הכנסת מורכבת ממפלגות רבות, כמעט כל ממשלה דורשת שיתוף פעולה בין מפלגות שיש ביניהן מחלוקות. לכן פוליטיקאים הנדרשים להקים ממשלה עומדים לא אחת מול בחירה קשה: לעמוד בהתחייבות ולוותר על אפשרות להשתתף בשלטון, או לשנות עמדה כדי לאפשר הקמת קואליציה.
המציאות הזאת אינה הופכת כל פשרה למעשה פסול. פשרות הן חלק בלתי נפרד מדמוקרטיה פרלמנטרית. הבעיה נוצרת כאשר פוליטיקאי מציג במהלך הבחירות עמדה כבלתי ניתנת לשינוי, אף שהאפשרות שיידרש להתפשר עליה ידועה מראש.
כאשר ההבטחה היא כללית, למשל לפעול להורדת יוקר המחיה, קשה לקבוע מה בדיוק נחשב לקיומה. אבל כאשר ההבטחה מפורשת, כמו שלא להצטרף לממשלה בראשות מנהיג מסוים, לא לאפשר לאדם מסוים לכהן כראש ממשלה או להקים ממשלה של 18 שרים בלבד, אפשר להשוות אותה למעשה ללא קושי מיוחד.
גם הסברים בדיעבד צריכים להיבחן בהקשרם.
מגפת הקורונה הייתה שינוי נסיבות אמיתי שהשפיע על החלטותיהם של בני גנץ ועמיר פרץ. המשבר הפוליטי של 2021 היה חלק מן הרקע להחלטתו של נפתלי בנט. ההתנגדות הפנימית בליכוד הייתה חלק מהמציאות שעמה התמודד אריאל שרון.
אבל בכל אחד מן המקרים קיימת שאלה נוספת, שאינה תלויה בהכרח בצדקת ההחלטה: האם הבוחר קיבל מראש תמונה נכונה של האפשרויות שהמועמד היה מוכן לשקול?
ומה המחיר שהציבור משלם?
כאשר אזרח מצביע למפלגה, הוא אינו בוחר רק אדם או סמל. הוא בוחר גם מדיניות, השקפת עולם ולעיתים התחייבויות קונקרטיות. אדם עשוי להצביע למפלגה דווקא משום שהיא מתנגדת לשותפות עם מפלגה אחרת. הורה עשוי לבחור במועמד משום שהבטיח להקל על הוצאות החינוך. אזרח אחר עשוי לתמוך במועמד משום שהוא דורש גיוס שוויוני יותר לצבא.
כאשר ההתחייבות משתנה לאחר הבחירות, הבוחר עלול לגלות שהמידע שעליו הסתמך בעת קבלת החלטתו כבר אינו תואם את המדיניות שמקדם נבחר הציבור. כמובן, אין פירוש הדבר שנבחר ציבור חייב להיצמד לכל אמירה שהשמיע, בלי קשר לנסיבות.
מנהיגות מחייבת גם יכולת להכיר בטעויות, ללמוד עובדות חדשות ולשנות החלטות. אבל דווקא משום ששינוי כזה עשוי להיות מוצדק, יש חשיבות להסבר גלוי ומפורט לציבור.
במקום להסתפק בטענה שהמציאות השתנתה, אפשר לצפות מן המנהיג להסביר מה השתנה, מדוע השינוי לא היה צפוי קודם לכן, אילו חלופות נבחנו ומה המחיר הציבורי של ההחלטה החדשה.
חשוב גם להבחין בין שינוי עמדה לבין הפרת התחייבות שכבר בוצעה. אצל ליברמן, נכון למועד כתיבת הכתבה, מדובר בנכונות מוצהרת לפשרה. אצל מופז, פרץ, גנץ ובנט, אפשר להצביע גם על החלטות ממשיות שסתרו התחייבויות קודמות.
ההבחנות האלה אינן מפחיתות מחשיבות הביקורת הציבורית. הן הופכות אותה למדויקת יותר.
בין המילה שנאמרה למעשה שנעשה
ההיסטוריה הפוליטית של ישראל אינה סיפור פשוט של פוליטיקאים המבטיחים הבטחות ואז מפרים אותן.
יש בה התחייבויות שקוימו, הסכמים שלא יצאו לפועל בשל משברים, החלטות שהתקבלו מתוך שינוי נסיבות וגם הבטחות מפורשות שנשברו לאחר שהבוחרים כבר נתנו את קולם.
אולי ראוי שהדיון הציבורי יעסוק פחות בהבטחות מוחלטות ויותר בתנאים שבהם נבחרי הציבור מתחייבים לפעול. מועמד שאומר שלא יצטרף לממשלה עם יריבו יכול להסביר אם מדובר בהתחייבות מוחלטת או בעמדה שעשויה להשתנות בנסיבות מסוימות. מועמד שמבטיח רפורמה כלכלית יכול להציג לוח זמנים, עלות ומקורות מימון. מועמד שמתחייב לשנות מדיניות ביטחונית יכול להבהיר באילו תנאים יבחן אותה מחדש.
כך הבוחר יוכל להבין טוב יותר לא רק מה הפוליטיקאי רוצה לעשות, אלא גם מה הוא מוכן לעשות כאשר המציאות אינה מתפתחת כפי שקיווה. ההבטחות אינן חסרות ערך רק משום שחלקן לא קוימו. להפך, הן חשובות דווקא משום שהן מאפשרות לציבור לבחון את נבחריו. אבל כדי שיהיה להן ערך ממשי, עליהן להיות ברורות, ניתנות לבדיקה ומלוות בנכונות לתת דין וחשבון כאשר הן אינן ממומשות.
כי בסופו של דבר, השאלה אינה רק מה הפוליטיקאי הבטיח לפני הבחירות, אלא האם הבוחר יכול היה לדעת מראש מה יעשה אותו פוליטיקאי ביום שבו קיום ההבטחה כבר לא יהיה נוח לו?
שאלות ותשובות
אילו פוליטיקאים בישראל לא קיימו הבטחות בחירות?
מה הבטיח נפתלי בנט לפני בחירות 2021, וכיצד פעל לאחריהן?
מדוע עמיר פרץ גילח את שפמו לפני בחירות 2019?
איזו הבטחה של אריאל שרון קדמה לתוכנית ההתנתקות?
האם אביגדור ליברמן הפר את הבטחתו שלא לשבת עם המפלגות החרדיות?
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.