דלג לתוכן
ציור בסגנון צבעי מים של לוחמים קומוניסטים במדי שנות ה-40 באזור הררי בסין, כשהם ניצבים תחת דגל אדום ובמרחק נראים רכסי הרים וכוחות נוספים.

מלחמת האזרחים הסינית: הדרך לניצחון מאו ולחלוקת סין

על המאבק בין הקואומינטאנג למפלגה הקומוניסטית, החל בפילוג האלים בשנת 1927, דרך המסע הארוך ומלחמת סין-יפן, ועד המערכות הצבאיות שהובילו לניצחון מאו דזה-דונג ולהקמת הרפובליקה העממית בשנת 1949.

מלחמת האזרחים הסינית, 1927-1949: המחשה אמנותית של כוחות קומוניסטיים בשלהי המאבק על השליטה בסין, שהסתיים בניצחונם ביבשת ובנסיגת הממשלה הלאומנית לטייוואן. איור מקורי שנוצר במיוחד עבור האתר © HistoryIsTold.com.

בשנת 1927 קרסה הברית בין הלאומנים לקומוניסטים בסין, ובין הצדדים פרץ מאבק על עתידה של המדינה. ■ לאחר מסע ארוך, פלישה יפנית, ניסיונות תיווך ומערכות צבאיות מכריעות, ניצחו הקומוניסטים ב-1949, בעוד ממשלת הרפובליקה הסינית נסוגה לטייוואן.

בשנת 1948 החלו צבאות גדולים לנוע אל מוקדי ההכרעה בצפון-מזרח סין ובמישורי המרכז. כוחן של יחידות צבא, של מסילות ברזל ושל ערים מבוצרות עמד למבחן, אבל בתוך המערכה התחולל גם עימות שקט יותר: מי יוכל לספק לחייליו מזון, לשלם את שכרם, להבטיח את תמיכת האיכרים ולשכנע את תושבי הערים שהמדינה הבאה תהיה מסוגלת להחזיק מעמד. לאחר שני עשורים של מלחמה לסירוגין, ניצחון לא היה עוד רק עניין של שטח שייכבש על מפה.

מלחמת האזרחים הסינית הייתה עימות ממושך בין המפלגה הלאומנית, הקוּאוֹמִינְטַאנְג (KMT), לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית (CCP). ראשיתה בפילוג האלים של 1927, והיא נקטעה חלקית בתקופת המלחמה המשותפת ביפן בין 1937 ל-1945. אחרי כניעת יפן התחדש המאבק והפך למלחמה כוללת בשנים 1946-1949. ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מָאוֹ דְזֶה־דוֹנְג על הקמת הרפובליקה העממית של סין בבייג'ינג; צְ'יָאנְג קַאי־שֶׁק ואנשי ממשלת הרפובליקה הסינית העבירו את בסיס שלטונם לטייוואן. לא נחתם הסכם שלום שסיים באופן חד-משמעי את המחלוקת המדינית בין שני הצדדים, והשלכותיה הארוכות נשארו חלק מן ההיסטוריה של מזרח אסיה.

מדינה שניסתה להתאחד: ראשית המאה העשרים

נפילת הקיסרות והולדת הרפובליקה

מהפכת 1911 סיימה את שלטונה של שושלת צ'ינג, וב-1912 נוסדה הרפובליקה הסינית. המעבר מצורת שלטון קיסרית למדינה רפובליקנית לא יצר מיד ממשל מרכזי חזק. אזורים נרחבים היו נתונים להשפעת מצביאים מקומיים, ולעיתים השתנו בריתותיהם בהתאם לנסיבות. התערבות זרה, לחצים כלכליים ומאבקי שליטה בנמלים ובמסילות ברזל הקשו על גיבושה של סמכות מרכזית שהייתה מקובלת על כלל המחוזות.

סוּן יַאט־סֶן, אחת הדמויות המזוהות עם המהפכה הרפובליקנית ועם המפלגה הלאומנית, הציע חזון לאומי של איחוד, ריבונות ורפורמה חברתית. הקואומינטאנג ביקשה להיות כלי לאיחוד המדינה. בשנת 1921 נוסדה בשנגחאי המפלגה הקומוניסטית הסינית, שהייתה בתחילה תנועה קטנה יחסית, ושאפה למהפכה חברתית בהשפעת המרקסיזם והלניניזם. שתי המפלגות ראו בעצמן כוחות המסוגלים להושיע את המדינה מפיצול, מניצול ומחולשה, אך לא הסכימו על מבנה החברה ועל הזכות להנהיג את השינוי.

ברית ראשונה על בסיס מטרה משותפת

בשנות ה-20 נוצרה הברית הראשונה בין הלאומנים לקומוניסטים, בתמיכה ובייעוץ של ברית המועצות ושל הקומינטרן, הארגון הבינלאומי של התנועות הקומוניסטיות. הברית נועדה לחזק את המאבק במצביאים המקומיים ובכוחות שנראו כמעכבים את איחוד המדינה. בדרום סין התגבש בסיס צבאי ופוליטי, וב-1926 יצא לדרך המסע הצפוני, מערכה שנועדה להרחיב את השליטה הלאומנית ולדחוק את המצביאים היריבים.

שיתוף הפעולה לא העלים את הסתירות. הקומוניסטים פעלו גם בקרב פועלים ואיכרים, בעוד חלקים בהנהגה הלאומנית חששו מן הרדיקליזציה החברתית ומערעור כוחם של בעלי רכוש וקצינים. התקדמות הצבאות אל שנגחאי ואל הערים הגדולות הגבירה את המתח בין דרישות להפיכה חברתית לבין שאיפה להקים מדינה מרוכזת שתכיל קבוצות בעלות אינטרסים שונים. הפילוג התקרב ככל שהמסע הצפוני הצליח.

1927: הפילוג שהפך למלחמה

שנגחאי: סוף הברית הראשונה

ב-12 באפריל 1927 פעלו בשנגחאי כנופיות חמושות וגורמים הקשורים למחנה הלאומני נגד קומוניסטים, איגודי עובדים ופעילים שנחשדו בתמיכה בהם. מעצרים והוצאות להורג גבו אלפי קורבנות בשנגחאי ובגל האלימות שבא בעקבותיו. צ'יאנג קאי-שק, שהפך לאישיות המובילה במחנה הלאומני, בחר לעקור את הכוח הקומוניסטי מן המסגרת הפוליטית והצבאית שלו. ב-18 באפריל 1927 הוקמה בנאנג'ינג ממשלה לאומנית חדשה.

מנקודה זו נשבר הרעיון שהלאומנים והקומוניסטים הם שתי זרועות של אותה מהפכה. רדיפות נוספות פגעו בארגון הקומוניסטי בערים. פעילים שנותרו בחיים נסוגו לחלקם לאזורים כפריים, ניסו לארגן התקוממויות ובנו כוחות חמושים עצמאיים. מלחמת האזרחים לא התחילה ביום שבו שתי ממשלות הכריזו על מלחמה זו בזו, אלא במסכת של משברים, מעשי אלימות ופרידות ארגוניות שהפכו את עצם ההשתייכות הפוליטית לסכנה.

מרידות עירוניות והפנייה אל הכפר

לאחר הפילוג ניסו הקומוניסטים להמשיך בהתקוממויות שונות, ובהן מרד נאנצ'אנג באוגוסט 1927 והתקוממות בגואנגג'ואו בדצמבר אותה שנה. הניסיונות לא הביאו לשליטה יציבה בערים הגדולות. חלק מן המנהיגות הקומוניסטית החל לראות בכפר בסיס בטוח יותר להקמת כוח צבאי ולאיסוף תמיכה. מאו דזה-דונג פיתח פעילות באזורי ההרים והכפר, וחבר למפקדים קומוניסטיים כדוגמת ג'וּ דֶה במאמץ לבנות צבא שיהיה קשור לארגון פוליטי.

המעבר אל הכפר היה גם שינוי בהבנת המהפכה. בסין של אותה תקופה הרוב המכריע של האוכלוסייה חי מחקלאות, ומאבקים על אדמה, שכר דירה, חובות וחלוקת משאבים היו בעלי משקל גדול. הקומוניסטים ניסו להציג עצמם כמי שמסוגלים לשנות יחסי בעלות ולהגן על איכרים מפני כוחות צבא ומנגנוני גבייה. מדיניותם לא הייתה אחידה, וגם בה התפתחו כפייה, מאבקי כוח ועונשים כלפי יריבים. אולם החיבור בין חיי הכפר ובין בניית כוח חמוש היה ליסוד חשוב בהישרדותם.

ממשלת נאנג'ינג והאיחוד החלקי של המדינה

בשנים 1927-1937 ניסתה ממשלת נאנג'ינג לבנות מוסדות שלטון, מערכת פיננסית, צבא לאומי ומנהל מרכזי. המסע הצפוני המשיך עד בייג'ינג, שנכבשה בידי כוחות לאומניים ב-1928, אך האיחוד היה מוגבל. מנהיגים צבאיים אזוריים שמרו על השפעה, והמשטר נדרש לנהל בו זמנית קשרים עם מעצמות חיצוניות, דיכוי מתנגדים ושיקום של כלכלה שנפגעה מעשרות שנות אי-יציבות.

הלאומנים הציגו את שלטונם כשלב בדרך למדינה מודרנית ומאוחדת, אך זיהויו עם מנגנוני כפייה, שחיתות ושלטון ריכוזי יצר גם התנגדות. אין משמעות הדבר שלא היו הישגים מדינתיים או תמיכה חברתית בממשלה: השלטון הלאומני היה מסגרת ממשית של בניית מדינה. עם זאת, הפער בין הבטחת האיחוד לבין מציאות החיים באזורים רבים בסין ימשיך ללוות אותו עד שנות ה-40.

הבסיסים האדומים והמסע הארוך, 1931-1936

הסובייט של ג'יאנגשי

באזורים כפריים בדרום סין יצרו הקומוניסטים אזורי שליטה, וב-1931 הכריזו על רפובליקה סובייטית סינית באזור ג'יאנגשי. כוחות הלאומנים פתחו במערכות כיתור שנועדו להשמיד את הבסיסים הקומוניסטיים. המאבק נשען על שילוב של צבאות סדירים, מערכות ביצורים, מסילות אספקה ולחימה ניידת. עבור הכפריים באזורים אלה, המשמעות הייתה לעיתים שינויים מהירים בשלטון המקומי, גיוס, החרמות ועונשים מצד יריבים שונים.

הנהגת המפלגה הקומוניסטית לא פעלה כגוף אחיד. עצות מן הקומינטרן, היריבויות בין מפקדים, התלבטויות על אסטרטגיה צבאית והמאבקים על רפורמה חקלאית הביאו לחיכוכים. מאו דזה-דונג, שזוהה עם עבודת השטח בכפרים, לא החזיק תמיד בעמדה העליונה בארגון. ההחלטות שהתקבלו בשנות המאבק הללו ישפיעו על תפקידו ועל סמכותו בעתיד.

המסע הארוך: נסיגה שהפכה לסיפור מכונן

בשנים 1934-1935, בעקבות לחץ צבאי כבד, יצאו כוחות קומוניסטיים מג'יאנגשי למסע נסיגה ארוך דרך אזורים הרריים ומחוזות שונים. המסע הארוך גבה אבדות רבות בשל קרבות, תנאי שטח, מחסור ואפיסת כוחות. לא כל המחנות הקומוניסטיים עברו אותו מסלול, ולא כל היחידות שרדו במידה שווה. את הדימוי המאוחר של מצעד רצוף ויחיד יש להחליף בתיאור מורכב של תנועות, פיצולים והחלטות תחת לחץ.

בכינוס צבאי ופוליטי בזוּנְיִי בינואר 1935 השתנה מאזן ההשפעה בהנהגה הקומוניסטית, ומעמדו של מאו התחזק בהדרגה. ההגעה לאזור שַׁאנְשִׂי שבצפון-מערב סין אפשרה להקים בסיס חדש ביַאנְאָן. המסע הארוך הפך מאוחר יותר למיתוס מרכזי בזהות המפלגה: תבוסה ונסיגה סופרו גם כהוכחה לנחישות וליכולת הישרדות. הניסיון ההיסטורי אכן חישל את הגרעין ששרד, אך אין בכך כדי להפוך את האובדן האנושי לסיפור ניצחון פשוט.

הידעת? המסע הארוך של 1934-1935 היה במקור נסיגה צבאית בעקבות איום על הבסיסים הקומוניסטיים. חשיבותו הפוליטית צמחה גם מן המאבקים הפנימיים בהנהגת המפלגה ומן הסיפור שהתגבש סביב הניצולים.

תקרית שיאן: אויב חדש משנה את סדר היום

בשנת 1931 השתלטה יפן על מנצ'וריה, ובשנים הבאות הלך הלחץ היפני על סין וגבר. בדצמבר 1936 נעצר צ'יאנג קאי-שק בשיאן בידי גורמים צבאיים סיניים, ובהם גֶ'אנְג שׂוּאֶה־לְיָאנְג, שביקשו לדחוף את השלטון הלאומני להפסיק את הלחימה בקומוניסטים ולהתמקד בהתנגדות ליפן. בעקבות המשבר שוחרר צ'יאנג ונוצרו תנאים להסכמה על שיתוף פעולה מוגבל נגד האויב הזר.

ההסדר של שיאן לא הפך את האויבים לידידים. הוא דחה את העימות הפנימי והבהיר עד כמה השתנה המצב האסטרטגי: מדינה מפולגת נאלצה להתמודד עם איום צבאי רחב יותר. שני המחנות רצו להיחשב למגיני האומה, וכל אחד חשש שהאחר ישתמש בזמן המלחמה ביפן כדי להתעצם לקראת הסיבוב הבא ביניהם.

1937-1945: מלחמה משותפת, חשדנות נמשכת

הפלישה היפנית והחזית המאוחדת השנייה

בקיץ 1937 התרחב העימות הסיני-יפני למלחמה כוללת. ממשלת צ'יאנג נשאה בעול ההגנה על ערים מרכזיות וניהלה קרבות קשים מול הצבא היפני, בעוד מרכזי השלטון נדדו מערבה, ולבסוף התבססה ממשלת המלחמה בצ'ונְגְצִ'ינְג. הקומוניסטים, שבסיסם בצפון-מערב, הפעילו יחידות כמו הארמייה השמינית והארמייה הרביעית החדשה, שהתמקדו בין היתר בלוחמת גרילה ובבניית רשתות מקומיות מאחורי קווי האויב.

כל צד הדגיש לאחר מכן את תרומתו למלחמת ההתנגדות, אך המציאות הייתה מורכבת. הצבא הלאומני נשא בעומס כבד של לחימה סדירה, בעוד הקומוניסטים הרחיבו את כושר הארגון באזורים כפריים ופעלו בחזיתות נפרדות. היו תקופות של תיאום, וגם חיכוכים אלימים על שטחים, אספקה וסמכויות. כאשר יפן נשחקה, לא נעלמה שאלת מי ימשול בסין לאחר ניצחון בעלות הברית.

ינאן, גיוס חברתי וארגון פוליטי

בזמן המלחמה התפתחה ינאן לסמל של המהפכה הקומוניסטית. פעילים הוכשרו לעבודה פוליטית, תעמולתית וצבאית, ונעשו מאמצים לקשור בין המפלגה לתושבי הכפרים. מאו ביסס את מעמדו בהנהגה, בין היתר באמצעות תהליכים אידאולוגיים וארגוניים נוקשים. לצד תמיכה ממשית שחלק מן האוכלוסייה העניקה לקומוניסטים, היו גם לחץ, משמעת ומאבקים פנימיים. הפוליטיקה של המפלגה לא הייתה מרחב חופשי ממחלוקות, גם כאשר הציגה חזית אחידה כלפי חוץ.

בתקופות שונות השתנתה המדיניות החקלאית: דרישות לרפורמה בקרקעות התקיימו לצד שיקולים של שמירת חזית רחבה נגד יפן. מפקדים ופעילים מקומיים נדרשו להתאים החלטות למציאות הכפרית. הניסיון הזה העניק לקומוניסטים רשת של ארגונים ופעילים שניתן היה להפעיל בגיוס מזון, כוח אדם ומודיעין. מסגרת המדינה הלאומנית הייתה רחבה ומוכרת יותר בעולם, אך המנגנונים הקומוניסטיים היו לעיתים מחוברים יותר לקהילות מסוימות שבהן פעלו.

תקרית הארמייה הרביעית החדשה

בשנת 1941 התלקחו עימותים בין הכוחות הלאומניים לקומוניסטיים בפרשה שנודעה כתקרית הארמייה הרביעית החדשה. היא פגעה קשות באמון בין המחנות והמחישה שהחזית המאוחדת הייתה מוגבלת. במקביל נשארה יפן האיום הצבאי הגדול על סין, ובעלות הברית ביקשו למנוע מן היריבות הפנימית לפגוע במאמץ המלחמתי. ממדי הנזק החברתי והכלכלי של המלחמה ביפן הכבידו על כל סיכוי לשלום יציב אחריה.

1945: המלחמה העולמית נגמרת, מלחמה אחרת מתקרבת

כניעת יפן והמרוץ למנצ'וריה

כניעת יפן באוגוסט 1945 יצרה חלל שלטוני ומבצעי, במיוחד במנצ'וריה ובאזורים שנכבשו בידי היפנים. הכוחות הסובייטיים שנכנסו למנצ'וריה באוגוסט והציוד היפני שנותר שם הפכו לחלק מן המאבק המחודש. ארצות הברית הכירה בממשלת צ'יאנג וסייעה לה בהעברת כוחות אל אזורים מרכזיים. הקומוניסטים, מצדם, ניסו לבסס נוכחות במרחבים כפריים ובצירים אסטרטגיים.

מנצ'וריה לא הייתה רק מרחב עצום בצפון-מזרח סין. היא כללה תעשייה, מסילות ברזל, ערים חשובות ונתיבי תנועה שחיברו בין סין לבין קוריאה וברית המועצות. מי שישלוט בה יזכה ביתרון כלכלי וצבאי ניכר. אולם השאלה אם הסובייטים פעלו בכל שלב בתיאום מלא עם הקומוניסטים הסינים, ואיזו כמות ציוד עברה לידי מי, מחייבת הבחנה בין מסמכים, עדויות וטענות מאוחרות. עצם התערבות המעצמות אינה הופכת את הסינים לשחקנים חסרי עצמאות.

צ'ונגצ'ינג: מאו וצ'יאנג מסביב לשולחן

באוגוסט 1945 הוזמן מאו לצ'ונגצ'ינג ונפגש עם צ'יאנג במשא ומתן שנועד למנוע מלחמת אזרחים. נציגים אמריקאים, ובהם פַּטְרִיק הֶרְלִי, ניסו לעודד פשרה. הצדדים דנו בממשלה קואליציונית, בזכויות פוליטיות ובאיחוד הכוחות החמושים, אך לא הגיעו להסכמה אמינה על השאלה מי יפקד על הצבא ומי יחזיק בריבונות בשטח.

באוקטובר 1945 נחתם הסכם שהציג עקרונות לשיתוף פעולה, אולם הסעיפים העקרוניים לא פתרו את ההתנגשות בין שתי מערכות שלטון ומלחמה. הלאומנים ראו בעצמם את הממשלה החוקית שעליה מוטלת האחריות לאיחוד סין; הקומוניסטים סירבו למסור את כוחם הצבאי בלי שינוי יסודי במבנה הפוליטי. כל צד חשש שהוויתור שיציל את השלום יאפשר ליריב לחסל אותו לאחר מכן.

שליחותו של ג'ורג' מרשל

בסוף 1945 הגיע הגנרל האמריקאי ג'וֹרְג' ק' מַרְשַׁל לסין בשליחות נשיא ארצות הברית הֶרִי טְרוּמָן, במטרה לקדם הפסקת אש והסדר פוליטי. בינואר 1946 הושגה הפסקת אש ונערכו דיונים על עתיד המדינה. אולם הקרבות לא נפסקו בכל החזיתות, והמשא ומתן נשחק בעקבות חוסר אמון, התגוששות על מנצ'וריה ומחלוקת עקרונית על צבא וממשלה. ב-1947 הסתיימה למעשה שליחות מרשל ללא פתרון מוסכם.

המסמכים של ספריית טרומן ושל שירות החוץ האמריקאי ממחישים את תחושת המבוי הסתום, אך גם את מגבלות נקודת המבט האמריקאית. וושינגטון ביקשה להימנע ממלחמה פנימית שתערער את האזור ואת התוצאה המדינית של מלחמת העולם השנייה, אולם לא יכלה לכפות על הצדדים אמון שלא היה ביניהם. הסיוע האמריקאי למחנה הלאומני והיחסים הסובייטיים עם הקומוניסטים הפכו את המאבק המקומי לחלק ממתיחות בינלאומית מתרחבת.

״אנו האמנו אז, ואנו מאמינים גם כעת, שסין מאוחדת ודמוקרטית חשובה ביותר לשלום העולם.״
– הנשיא הארי טרומן, הודעה על מדיניות ארצות הברית כלפי סין, 18 בדצמבר 1946; תרגום לעברית

1946-1947: ממגעי שלום למלחמה כוללת

קרבות סדירים וכיבוש ערים

באמצע 1946 גבר היקף הקרבות והעימות עבר לשלב רחב יותר. לצבא הלאומני היו בתחילה יתרונות רבים בכוח סדיר, בהחזקת ערים מרכזיות ובגישה לאמצעי תובלה. ממשלת צ'יאנג ניסתה להכות במרכזים הקומוניסטיים ולבנות רצף שליטה בנתיבי רכבת ובצמתים עירוניים. הקומוניסטים נמנעו במקרים רבים מהגנה ממושכת על עיר כאשר חששו מכיתור, ונתנו עדיפות לשימור כוחות, לניתוק צירי אספקה וללחימה ניידת.

במרס 1947 נכבשה ינאן בידי הכוחות הלאומניים. מבחינה סמלית הייתה זו הצלחה, מפני שהעיר הייתה מזוהה עם הנהגת מאו. אולם הפיקוד הקומוניסטי כבר פינה חלק ניכר מכוחותיו. צבא יכול להשתלט על מקום מסוים בלי להשמיד את המערכת המדינית והצבאית שעמדה בו. ככל שהמלחמה התמשכה, הפך הפער בין שליטה נקודתית ובין יכולת להחזיק שטח נרחב למרכיב מרכזי במערכה.

הרפורמה החקלאית: הבטחות, כפייה וכוח פוליטי

בשנת 1947 קיבלה מדיניות חלוקת הקרקעות הקומוניסטית דגש מחודש. היא ביקשה לפגוע בכוחם של בעלי קרקעות מבוססים, לגייס תמיכה של איכרים ולהעביר אדמה לקהילות כפריות. השפעתה לא הייתה אחידה: היו אזורים שבהם יצרה הזדהות ותקווה לחיים טובים יותר, ובאחרים לוו מסעות החלוקה באלימות, בהאשמות ובמאבקים פנימיים. ההנהגה התלבטה ביחס למידת הרדיקליות הרצויה וביחס להשפעת מדיניותה על ייצור המזון ועל תמיכת האוכלוסייה.

לא נכון להציג את הרפורמה כמסיבה יחידה לניצחון הקומוניסטי. אך קשריה עם מערכת הגיוס היו ממשיים: כפרים יכלו לספק נושאי ציוד, מזון, מידע ומגויסים לצבא, בתנאי שהמנגנון המקומי הצליח להתבסס. גם חוסר אמון עמוק כלפי פקידים לאומניים, שחיתות, גבייה ותנאי המחיה תרמו לשינוי נאמנויות. המלחמה הוכרעה גם במוסדות המקומיים שאפשרו לצבא להתקיים יום אחר יום.

הידעת? בשנת 1947 הצליחו הלאומנים לכבוש את ינאן, המזוהה עם בסיס ההנהגה הקומוניסטית, אך לא הצליחו בכך להשמיד את הכוח המרכזי של יריביהם. המקרה ממחיש את ההבדל בין כיבוש עיר לבין הכרעת תנועה צבאית ניידת.

אינפלציה ושחיקת אמון בערים

ממשלת נאנג'ינג נאלצה לממן מלחמה יקרה לאחר שמונה שנות לחימה ביפן. הוצאות צבאיות, חולשה במיסוי ופגיעה בייצור תרמו למשבר כלכלי, לאינפלציה חריפה ובהמשך לאובדן אמון במטבע. בעלי משכורות, פקידים, חיילים ומשפחות עירוניות ראו את כוח הקנייה שלהם נשחק. ניסיון להנהיג רפורמות במטבע ובכלכלה לא בלם את ההתערערות.

המצוקה הכלכלית לא פגעה בכל הקבוצות באותה דרך, וגם לא יצרה אהדה אוטומטית לקומוניזם. אולם כאשר מדינה אינה מצליחה לשלם לחייליה ולספק יציבות בסיסית למעמדות התומכים בה, גם הצבא וגם המנהל נחלשים. מסמכים אמריקאיים משנות המלחמה תיארו שחיתות, ניהול כושל ואובדן תמיכה ציבורית כבעיות כבדות של הממשלה הלאומנית. יש לקרוא תיאורים כאלה בהקשר של האינטרסים והידע של מחבריהם, אך הם מתיישבים עם תמונת שחיקה רחבה יותר שעולה מן המחקר ההיסטורי.

1948-1949: שנת ההכרעה

מנצ'וריה והמערכה בליאושן

בסתיו 1948 נפתחה בצפון-מזרח סין מערכה גדולה שנודעה בשם לִיָאוֹשֶׁן. הכוחות הקומוניסטיים, שגדלו והשתפרו בלחימה סדירה, פעלו להכריע עמדות לאומניות בערים ובצירי תקשורת אסטרטגיים. קרבות סביב ג'ינְגְ'וֹאוּ, צָ'אנְגְצ'וּן ושֶׁנְיָאנְג הובילו להתמוטטות אחיזתם של הלאומנים בחלק גדול ממנצ'וריה עד נובמבר 1948.

המערכה הבהירה שהקומוניסטים לא היו עוד כוח גרילה המתגונן בהרים בלבד. הם יכלו להפעיל צבאות גדולים, לתאם תנועה ולכפות מצור על ערים. באותם מאבקים הייתה גם פגיעה נרחבת באזרחים, במיוחד במצורים שבהם אספקת המזון הוגבלה והאוכלוסייה נלכדה בין כוחות לוחמים. יש להיזהר מנתוני תמותה מדויקים שאינם מוסכמים, אך אין להניח שהעברה של שטח מצד לצד הייתה אירוע צבאי נטול מחיר אזרחי.

חואיחאי: המערכה במישורים

בין נובמבר 1948 לינואר 1949 התנהלה במרכז-מזרח סין מערכת חוּאַיְחָאי, שהתמקדה באזורי ציר התנועה סביב שׂוּ'ג'וֹאוּ. זה היה קרב של צבאות עצומים, מהלכי כיתור, קווי רכבת ועורף אזרחי המסוגל להזין את היחידות. כוחות קומוניסטיים הצליחו לנתק ולהביס כמה ריכוזים לאומניים. אובדן חיילים, ציוד ומפקדים החליש קשות את היכולת הלאומנית להגן על הנתיב לנהר היאנגצה ולמרכזי השלטון בדרום.

היסטוריונים מדגישים במערכה הזאת את התיאום בין הצבאות הקומוניסטיים ואת מעורבותם של תושבי האזור במאמץ אספקה. התמונה המקובלת של ניצחון שנוצר רק ממספר גדול יותר של חיילים אינה מספקת. איכות המודיעין, החלטות הפיקוד, תפקוד היחידות הלאומניות ותנאי המורל מילאו כולם תפקיד. אחרי חואיחאי כבר היה קשה יותר להציג את הממשלה הלאומנית כמי שיכולה להפוך את כיוון המלחמה באמצעות מתקפת נגד אחת.

פינגג'ין ונפילת בייג'ינג

במקביל התחוללה בצפון מערכת פּינְגְגִ'ין, באזור בייג'ינג וטיינג'ין. בינואר 1949 נכבשה טיינג'ין, ובסוף אותו חודש נמסרה בייג'ינג לידי הכוחות הקומוניסטיים לאחר הסדר שהביא לכניסתם לעיר בלי קרב הרסני דומה בהיקפו לקרבות אחרים. המפקד הלאומני פוּ דְזוּאוֹיִי מילא תפקיד במגעים שהובילו להסדר.

שלוש המערכות הגדולות, ליאושן, חואיחאי ופינגג'ין, שינו בתוך חודשים ספורים את מאזן הכוחות. האובדן לא התבטא בשטח בלבד אלא גם בהתפוררות היחידות הלאומניות ובאובדן יוזמה. כוחות קומוניסטיים החזיקו כעת במרכזי תעשייה ובנתיבי תנועה חשובים, והדרך דרומה הלכה ונפתחה. בתצלומים שנותרו מן התקופה רואים חיילים הנכנסים לערים, אך מאחוריהם עמדו שנים של התארגנות והכרעות שקשה לצלם.

הנהר הגדול ומפלת נאנג'ינג

בתחילת 1949 ניסו גורמים במחנה הלאומני לקדם מגעי שלום, בעוד צ'יאנג צמצם את תפקידו הפורמלי בנשיאות לתקופה מסוימת ולִי דְזוֹנְגְרֶן ניסה לקדם מדיניות שונה. הקרבות והדרישות המדיניות מנעו פשרה. באפריל 1949 חצו הכוחות הקומוניסטיים את נהר היאנגצה, וב-23 באפריל נפלה נאנג'ינג, בירתה של הממשלה הלאומנית. בהמשך השנה עברו לידי הקומוניסטים גם ערים ואזורים נוספים במרכז ובדרום סין.

לכיבוש נאנג'ינג הייתה משמעות סמלית ומדינית מיוחדת. מאז 1927 היא שימשה מוקד של השלטון הלאומני, וכעת הוכח שאפילו לבו המוסדי אינו מוגן עוד. הממשלה הלאומנית ניסתה להמשיך לפעול תוך נסיגה דרומה, אולם הנסיגה לוותה באובדן שליטה ובפיצול כוחות. שאלת המלחמה השתנתה: פחות מי ישלוט בנאנג'ינג, ויותר היכן יוכל המחנה המובס לשמר את מסגרתו המדינית.

אוקטובר 1949: שתי ממשלות, מורשת של מלחמה אחת

הכרזת הרפובליקה העממית

ב-1 באוקטובר 1949 הכריז מאו דזה-דונג בבייג'ינג על הקמת הרפובליקה העממית של סין. הניצחון הוצג כהשלמת מהפכה לאומית וחברתית לאחר שנים של מאבק ושל מלחמה ביפן. הקומוניסטים החזיקו עתה במרבית מרכזי השלטון והאוכלוסייה של סין היבשתית, והחלו לבנות את מוסדות המדינה החדשה. הקמת המדינה הייתה הכרעה היסטורית, אך לא סיום מיידי לכל הקרבות באזורים השונים.

את הניצחון אפשר להסביר רק בשילוב גורמים. הצבא הקומוניסטי התפתח מיחידות גרילה למערכת צבאית גדולה; התנועה ביססה רשתות של גיוס ומנהל בכפר; יכולת ההפעלה של מערכות סדירות השתפרה; והלאומנים שילמו מחיר כבד על מלחמת ההתנגדות ליפן, על משבר פיננסי ועל כישלונות פיקודיים ופוליטיים. כל אלה התרחשו בתוך מסגרת בינלאומית של יריבות בין ארצות הברית לברית המועצות, אך לא התמצו בה.

נסיגת הרפובליקה הסינית לטייוואן

צ'יאנג קאי-שק וממשלת הרפובליקה הסינית העבירו את מוקד שלטונם לטייוואן. באי הוסיפה להתקיים ממשלה שראתה בעצמה את המשכה החוקי של הרפובליקה הסינית, בעוד המדינה החדשה בבייג'ינג ראתה בעצמה את השלטון הריבוני של סין. פינוי כוחות, עובדי ממשלה ומשפחות מן היבשת היה כרוך בעקירה ובאי-ודאות. אזרחים שנשארו ביבשת נדרשו להסתגל לשלטון חדש, ואלה שעברו לטייוואן נשאו עמם זיכרונות, מוסדות ותקוות לשיבה.

העימות המזוין לא הסתיים באחת בכל החזיתות לאחר אוקטובר 1949. מאבקים נוספים נמשכו גם בשנים הראשונות של הרפובליקה העממית, בין היתר סביב איים ואזורים שהוחזקו בידי כוחות לאומניים. מלחמת קוריאה, שפרצה ב-1950, העמיקה עוד יותר את המשמעות האסטרטגית של מצר טייוואן ואת מעורבות המעצמות בסוגיה. מסיבה זו יש להבחין בין ניצחון הקומוניסטים במלחמה על היבשת בשנת 1949 לבין פתרון מדיני מלא של המחלוקת שנוצרה.

הידעת? שנת 1949 מציינת את ניצחון הקומוניסטים במאבק על מרבית סין היבשתית ואת הכרזת הרפובליקה העממית, אך לא חתימה על הסכם שלום בין הממשלה החדשה בבייג'ינג לבין ממשלת הרפובליקה הסינית שנסוגה לטייוואן.

למה ניצחו הקומוניסטים? היסטוריה ללא תשובה אחת

צבא, שלטון מקומי ומדיניות חברתית

אין הסבר קצר שיכול לשאת את מלוא משקלו של הסיפור. תחילה היה לקומוניסטים יתרון ביכולת להימנע מהשמדה וביצירת מסגרות כפריות; בהמשך הם למדו להפעיל כוחות גדולים ולהילחם על ערים. פיקוד, משמעת, שימוש במודיעין ויכולת אספקה נעשו חיוניים. רפורמות בקרקע וגיוס איכרים סייעו במקומות מסוימים, אך יצרו גם מחלוקות ועוולות. התמונה ההיסטורית מחייבת להכיר גם ברדיפות ובאלימות שננקטו בשם המהפכה.

הלאומנים, מצדם, נשאו ביתרונות של הכרה בינלאומית, מוסדות מדינה וצבא גדול. אלה לא הבטיחו יציבות כאשר המאמץ הכלכלי נשחק והחלטות פיקודיות הרחיקו יחידות מן העורף. תהליך ההיחלשות של הממשלה הלאומנית לא נבע מאופי אחד של מנהיג או מעובדה פשוטה של מחסור בתמיכה אמריקאית. שנים של לחימה ביפן, שחיתות, פיצול פוליטי, אינפלציה ואובדן אמון הצטברו יחד. ההשוואה בין הצדדים צריכה להכיל גם את ההישגים וגם את כשלי כל מחנה.

עדויות, ארכיונים והמאבק על הזיכרון

היסטוריונים הנעזרים במסמכי ממשלת צ'יאנג, בארכיוני המפלגה הקומוניסטית, במסמכים סובייטיים, בחומר של שירות החוץ האמריקאי ובזיכרונות פעילים מגלים עד כמה זיכרון המלחמה הפך לחלק מן המאבק עצמו. הן בבייג'ינג והן בטאיפיי נכתבו סיפורים רשמיים שנועדו להעניק לגיטימיות לשלטון. הארכיונים מספקים תובנות חשובות, אך יש לבחון מי כתב כל מסמך, למי נועד, מה ביקש להשיג ומה לא ידע בזמן כתיבתו.

במיוחד חשוב להיזהר בציטוט מספרי נפגעים, בגודלם המדויק של צבאות ובתיאורי תמיכה עממית. במקרים רבים מדובר באומדנים שנערכו בזמן קרבות, בפרסומים שנועדו לעצב דעת קהל או בשחזורים מאוחרים. ההיסטוריה אמנם מאפשרת לתאר בביטחון את המגמות ואת נקודות המפנה, אך אינה מעניקה לנו רישום מלא של חוויית כל כפר, עיר או משפחה שנלכדו במלחמה.

הפיצול שעיצב את מזרח אסיה

בתום המלחמה ניצבה במזרח אסיה מציאות חדשה: שלטון קומוניסטי בסין היבשתית, ממשלה לאומנית בטייוואן, ויריבות בינלאומית שהפכה את המצר המפריד ביניהן למוקד אסטרטגי. המאבק של 1927-1949 נקשר גם בהתפתחויות מאוחרות יותר, אך אין להניח שכולן היו בלתי נמנעות. החלטות צבאיות, כלכליות ומדיניות שנעשו בזמן אמת עיצבו אפשרויות שונות, ורק אחת מהן התגשמה.

מאז שנגמרו הקרבות הגדולים, הלוחמים שחזרו לבתיהם, מי שלא חזרו, המשפחות שנדדו ואלה שנשארו תחת שלטון חדש נשאו תוצאות שונות מאוד של אותה מלחמה. כאשר מאו הכריז על הקמת מדינה חדשה בבייג'ינג, עלה דגל מעל עיר שהכירה שליטים רבים. בטייוואן המשיכו מוסדות הרפובליקה הסינית את חייהם במקום אחר. המפות השתנו, אך הזיכרון של הדרך הארוכה מן הפילוג של 1927 אל שנת 1949 הוסיף להעסיק את שני צדי המצר.

מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה

The Chinese Civil War – הארכיון הלאומי הבריטי. אוסף לימודי של מסמכים בריטיים ומפות על המאבק בין הלאומנים לקומוניסטים. יעיל להבנת האופן שבו ראו משקיפים זרים את הכוח היחסי של המחנות, אך חשוב לקרוא אותו גם כעדות לעמדה הבריטית בתקופה.

The Chinese Revolution of 1949 – משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה האמריקאית. סקירה מוסדית של המגעים המדיניים, המשבר אחרי מלחמת העולם השנייה, ניצחון הקומוניסטים וההשפעה על יחסי ארצות הברית עם סין. מסמך מבוא שימושי שיש לקרוא לצד מחקרים עצמאיים; הסדרה שבה פורסם הוצאה משימוש ואינה מתעדכנת.

The Chinese Civil War: George C. Marshall's Mission to China – ספריית טרומן. אוסף מסמכים ראשוניים, מכתבים ותצלומים משנים 1945-1947. מאפשר לעקוב ישירות אחר מאמצי הפסקת האש והסיבות לכך שההסדר הפוליטי לא התייצב.

Statement by the President: United States Policy Toward China – הארי טרומן, 18 בדצמבר 1946. הודעת מדיניות רשמית שביטאה את תקוות הממשל האמריקאי לאיחוד סין ולסיום הלחימה. מסייעת להבין את יעדי וושינגטון ואת הפער ביניהם לבין המציאות שהלכה והתדרדרה.

Foreign Relations of the United States, China 1949 – מחלקת המדינה. אוסף גדול של תכתובות ומסמכי מדיניות מן החודשים המכריעים של 1949, לרבות נפילת הערים, ניסיונות משא ומתן ומעבר הממשלה הלאומנית. ייחודו בכך שהוא מציג את התהליך בזמן התרחשותו ולא רק כהיסטוריה שנכתבה בדיעבד.

Foreign Relations of the United States, China 1948 – מסמך הערכת מצב. תיאור של קשיי הממשלה הלאומנית בעיני גורמי מדיניות אמריקאיים, ובכללם שחיקה כלכלית וחוסר תמיכה ציבורית. מתאים להצלבה עם מחקרים על המשבר הכלכלי ועל תפקוד הצבא הלאומני.

The Nationalist Era in China, 1927-1949 – הוצאת אוניברסיטת קיימברידג'. קובץ מחקרי מרכזי המסכם את שנות שלטון הלאומנים, את תנועת הקומוניסטים ואת מלחמת האזרחים. פרקים ממנו זמינים בתקצירים ויש צורך בהרשאה לקריאה מלאה.

Nationalist China during the Nanking Decade, 1927-1937 – לויד איסטמן. מחקר על ממשלת נאנג'ינג, אלימות הפילוג של 1927 וניסיון האיחוד המדיני. מאפשר להימנע מהצגת הלאומנים ככוח צבאי בלבד, ללא מערכת מוסדות ופוליטיקה.

The Communist Movement, 1927-1937 – ג'רום צ'ן. פרק על הישרדות התנועה הקומוניסטית, הבסיסים הכפריים והמתחים בהנהגה עד החזית המאוחדת השנייה. מספק רקע חשוב למסע הארוך ולעליית מאו.

Nationalist China during the Sino-Japanese War, 1937-1945 – לויד איסטמן. עוסק בעומס הצבאי, החברתי והכלכלי שנשאה ממשלת צ'יאנג בתקופת המלחמה ביפן. פרק חשוב להבנת מצבה החלש ב-1945.

The Chinese Communist Movement during the Sino-Japanese War – ליימן ואן סלייק. מחקר על אסטרטגיית הקומוניסטים במלחמה ביפן, על הפוליטיקה של החזית המאוחדת ועל בנייתם של בסיסים אזוריים. מדגים כיצד לחימה באויב חיצוני ופוליטיקה פנימית התקיימו זו לצד זו.

The KMT-CCP Conflict, 1945-1949 – סוזן פפר. פרק מחקרי מפורט על ניסיונות הגישור, המערכה הפוליטית והעימות הצבאי לאחר כניעת יפן. אחד המקורות החשובים להבנת שלב ההכרעה, אם כי לא כל הטקסט פתוח לקריאה חופשית.

Chinese Strategy, 1926-1949 – כריסטופר יונג, Cambridge History of Strategy. סקירה צבאית עדכנית יחסית על התפתחות האסטרטגיות של שתי המפלגות, מן המסע הצפוני ועד מלחמת התמרון וההכרעה של 1949.

Mao and Liu in the 1947 Land Reform – טנאקה קיוקו. מחקר על מחלוקות בפנים ההנהגה הקומוניסטית סביב רפורמה חקלאית. חשוב למניעת תיאור פשטני של מהלך אחיד ומתואם לחלוטין.

Chiang Kai-shek and the Struggle for China – מכון הובר. סקירה של יומני צ'יאנג קאי-שק ושל תרומתם לחקר ההנהגה הלאומנית. היומנים הם מקור ראשוני בעל פוטנציאל גדול, אך הזמינות שלהם והקטעים שפורסמו דורשים בחינה נפרדת.

Chinese Strategy in Cold Wars – לורנץ ליתי. מציב את תוצאות 1949 בהקשר של המלחמה הקרה והיחסים בין סין, ארצות הברית, ברית המועצות וטייוואן. תורם להבנת ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בלי לצמצם אותה למאבק של שתי מעצמות זרות.

The Nationalist Revolution in China, 1923-1928 – סי מרטין וילבור. סוקר את היווצרות הברית הראשונה, את המסע הצפוני ואת הפילוג שהפך ליסוד מלחמת האזרחים. מתאים לקריאה לפני חלקיה הצבאיים המאוחרים של הכתבה.

Statement on the Present Situation, 14 January 1949 – מאו דזה-דונג. הצהרה פוליטית מתקופת המלחמה הממחישה כיצד הציגו הקומוניסטים את הלגיטימיות של מאבקם, את הממשלה הלאומנית ואת הסיוע האמריקאי. זו עדות לעמדת המפלגה ולשפת התעמולה של התקופה, לא דו"ח ניטרלי על תוצאות המלחמה.

The Nationalist Revolution: From Canton to Nanking, 1923-28 – Cambridge History of China. מחקר המפרט את הקמת הברית הראשונה ואת המסע הצפוני. מרחיב על הרקע המוסדי והצבאי לפילוג האלים שהתרחש בשנת 1927.

Chinese Communism and the Canton Soviet of 1927 – China Quarterly. מחקר המוקדש להתקוממות גואנגג'ואו בדצמבר 1927 ולהשפעת מדיניות הקומינטרן על ההתפתחויות באותה שנה. מקור ממוקד להשלמת הבנת הניסיונות הקומוניסטיים להתבסס בערים לאחר שבירת הברית.

China – Lorenz M. Lüthi, Cold Wars. מבט השוואתי על הפיכת מלחמת האזרחים הסינית למוקד מרכזי של המתיחות הבינלאומית, ועל השלכותיה למעמד טייוואן ולמערכת הבריתות של המלחמה הקרה. זמין בעיקר בתקציר.

מלחמת האזרחים הסינית מראה עד כמה הניצחון בקרב וההכרעה על צורת המדינה אינם תמיד אותו דבר. כדי להמשיך להבין את המאה העשרים באסיה, אפשר לקרוא באתר על מלחמת קוריאה, על השלטון של מאו ועל ההיסטוריה של סין וטאיוואן. ואם הסיפור העיר שאלות על ההבדל בין מהפכה למלחמה, שתפו את הכתבה עם מי שירצה להמשיך את הדיון.

אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.

דרגו את הכתבה

0

היו הראשונים לדרג

בחרו בין כוכב אחד לחמישה כוכבים.

הגדרות פרטיות

אפשר לבחור אילו כלים אופציונליים יורשו לפעול. עוגיות הכרחיות נשארות פעילות כדי לאפשר לאתר לפעול באופן תקין.

בחירת קטגוריות פרטיות
עוגיות הכרחיות דרושות לפעילותו התקינה, לאבטחה ולשמירת העדפות הפרטיות.
פעיל תמיד
מאפשרים לנו להבין כיצד משתמשים באתר ולשפר אותו.
זוכרות העדפות ומאפשרות תכונות אופציונליות באתר.