תאמל״ק לי
דמיינו אלפי אירופאים שמחליטים שזה רעיון נהדר לצעוד אלפי קילומטרים בשריון כבד תחת השמש הקופחת, רק כדי לגלות שהמארחים לא ממש מחכים להם עם שטיח אדום…
בין 1096 ל-1291, אירופה שלחה שמונה משלחות מרכזיות (ועוד כמה ניסיונות מוזרים בדרך) שהיו שילוב של קנאות דתית, פוליטיקה סבוכה והרבה מאוד אנשים שהלכו לאיבוד. זה התחיל כניסיון "לשחרר" את האתרים הקדושים, המשיך כסדרה של מלחמות חסרות רחמים ונגמר בזה שכולם חזרו הביתה עם קצת יותר תבלינים, הרבה יותר צלקות וסיפורים שהמזרח התיכון לא ישכח להם גם עוד אלף שנה.
מה היו מסעות הצלב?
מסעות הצלב היו סדרה של מלחמות דת בין נוצרים למוסלמים, שהחלו בראש ובראשונה כדי להשיג שליטה באתרים קדושים שנחשבו מקודשים לשתי הקבוצות.
בסך הכל, בין השנים 1096 ל-1291 התקיימו שמונה מסעות צלב מרכזיים – שהשתנו בהיקפם, בעוצמתם ובמידת הצלחתם. העימותים היקרים, האלימים ולעיתים קרובות חסרי הרחמים הללו, חיזקו את מעמדם של הנוצרים האירופים והפכו אותם לשחקנים מרכזיים במאבק על קרקעות במזרח התיכון.
עד סוף המאה ה־11, מערב אירופה התפתחה לכוח משמעותי בפני עצמו, אם כי עדיין פיגרה אחרי תרבויות ים-תיכוניות אחרות, כגון האימפריה הביזנטית (לשעבר האימפריה הרומית החצי-מזרחית) והאימפריה המוסלמית במזרח התיכון ובצפון אפריקה. עם זאת, ביזנטיון איבדה שטחים ניכרים לטורקים הסלג'וקים הפולשים. לאחר שנים של כאוס ומלחמת אזרחים, תפס הגנרל אלכסיוס קומננוס את כס המלוכה הביזנטי בשנת 1081 וביסס את השליטה על יתרת האימפריה כקיסר אלכסיוס הראשון. בשנת 1095, שלח אלכסיוס שליחים לאפיפיור אורבנוס השני בבקשה לכוחות שכירי חרב מהמערב שיעזרו להתמודד עם האיום הטורקי. למרות שהיחסים בין הנוצרים במזרח ובמערב היו מתוחים מזה זמן רב, בקשתו של אלכסיוס הגיעה בתקופה שבה המצב השתפר.
מתי התרחשו מסעות הצלב?
בנובמבר 1095, במועצת קלרמון שבדרום צרפת, קרא האפיפיור לנוצרים במערב לאחוז בנשק כדי לסייע לביזנטים ולכבוש מחדש את ארץ הקודש מהשליטה המוסלמית. זה סימן את תחילתם של מסעות הצלב.
קריאתו של האפיפיור אורבנוס נענתה בתגובה אדירה, הן בקרב העילית הצבאית והן בקרב אזרחים מן השורה. אלו שהצטרפו ל"עלייה לרגל החמושה" ענדו צלב כסמל לכנסייה. מסעות הצלב הניחו את התשתית למספר מסדרי אבירים צבאיים דתיים, ביניהם הטמפלרים, האבירים הטבטוניים וההוספיטלרים. קבוצות אלו הגנו על ארץ הקודש ועל עולי הרגל הנוצרים בדרכם אל האזור וממנו.
מסע הצלב הראשון (1096–1099)
ארבעה צבאות של צלבנים הוקמו מחיילים מאזורים שונים במערב אירופה, בהנהגת ריימון מסן-ז'יל, גוטפריד מבויון, הוגו מוורמנדואה ובוהמון מטאראנטו. קבוצות אלו יצאו לביזנטיון באוגוסט 1096.
חבורה פחות מאורגנת של אבירים ופשוטי העם, הידועה בשם "מסע הצלב של העניים", יצאה לדרך לפני האחרים בפיקודו של מטיף פופולרי בשם פטרוס הנזיר. תוך התעלמות מעצתו של אלכסיוס להמתין לשאר הצלבנים, חצה צבאו של פטרוס את מיצר הבוספורוס בתחילת אוגוסט. בהתנגשות הגדולה הראשונה בין הצלבנים למוסלמים, הכוחות הטורקים מחצו את האירופים הפולשים בציבוטוס.
קבוצה נוספת של צלבנים, בראשות הרוזן הידוע לשמצה אמיקו מילהינלנד, ביצעה סדרה של מעשי טבח ביהודים בערים שונות בחבל הריין בשנת 1096, מה שעורר זעם נרחב וגרם למשבר קשה ביחסי יהודים-נוצרים.
כאשר הגיעו ארבעת הצבאות העיקריים לקונסטנטינופול, אלכסיוס עמד על כך שמנהיגיהם יישבעו לו אמונים ויכירו בסמכותו על כל שטח שיוחזר מהטורקים. כמעט כולם התנגדו לשבועה. במאי 1097 תקפו הצלבנים ובעלי בריתם הביזנטים את ניקאה (כיום איזניק, טורקיה), הבירה הסלג'וקית באנטוליה. העיר נכנעה בסוף יוני.
נפילת ירושלים
למרות התדרדרות היחסים בין הצלבנים למנהיגים הביזנטים, הכוח המשותף המשיך בצעדתו דרך אנטוליה וכבש את העיר הסורית הגדולה אנטיוכיה ביוני 1098. לאחר מאבקים פנימיים על השליטה באנטיוכיה, החלו הצלבנים בצעדתם לעבר ירושלים, שהייתה אז תחת כיבוש הפאטימים המצרים.
הנוצרים חנו מול ירושלים ביוני 1099, ואילצו את מושל העיר הנצורה להיכנע באמצע יולי. למרות הבטחות להגנה, הצלבנים טבחו במאות גברים, נשים וילדים עם כניסתם המנצחת לירושלים.
מסע הצלב השני (1147–1149)
לאחר שהשיגו את מטרתם תוך זמן קצר מהצפוי, רבים מהצלבנים עזבו לביתם. כדי למשול בשטח הכבוש, הקימו הנותרים ארבע מדינות צלבניות בירושלים, אדסה, אנטיוכיה וטריפולי.
המדינות הצלבניות שמרו על עליונות באזור עד סביבות 1130, אז החלו כוחות מוסלמים לצבור תאוצה במלחמת הקודש שלהם (ג'יהאד) נגד הנוצרים, אותם כינו "פרנקים". בשנת 1144, הגנרל הסלג'וקי זנגי כבש את אדסה. החדשות על נפילת אדסה הדהימו את אירופה והובילו לקריאה למסע צלב נוסף.
מסע הצלב השני, בהובלת המלך לואי השביעי מצרפת והקיסר קונרד השלישי מגרמניה, החל ב־1147 אך הסתיים בכישלון צורב. הכוחות הטורקים השמידו את צבאו של קונרד בדוריליאום, וניסיון מאוחר יותר לתקוף את דמשק הסתיים בתבוסה משפילה לצלבנים.
מסע הצלב השלישי (1187–1192)
בשנת 1187 החל צלאח א-דין במערכה גדולה נגד ממלכת ירושלים הצלבנית. כוחותיו השמידו את הצבא הנוצרי בקרב קרני חיטין וכבשו מחדש את העיר ירושלים ושטחים נרחבים.
הזעם על התבוסות הללו עורר את מסע הצלב השלישי, בהנהגת הקיסר פרידריך ברברוסה, פיליפ השני מצרפת וריצ'רד הראשון מאנגליה ("לב הארי"). ב-1191 הביס ריצ'רד את כוחות צלאח א-דין בקרב ארסוף. בספטמבר 1192 חתמו השניים על הסכם שלום ששיקם את ממלכת ירושלים (אם כי ללא העיר ירושלים עצמה) וסיים את מסע הצלב השלישי.
מסע הצלב הרביעי (1202–1204)
למרות שהאפיפיור אינוקנטיוס השלישי קרא למסע צלב חדש ב־1198, מאבקי כוח פנימיים הובילו את הצלבנים לשנות את יעד המשימה ובמקום להילחם במוסלמים, הם תקפו את קונסטנטינופול. מסע הצלב הרביעי הסתיים בכיבוש ובביזה הרסנית של הבירה הביזנטית המפוארת ב־1204.
מסעות הצלב האחרונים (1208–1271)
לאורך יתרת המאה ה־13, מסעות הצלב כוונו לא רק נגד המוסלמים בארץ הקודש אלא גם נגד קבוצות שנחשבו לאויבי האמונה הנוצרית, כולל כפירה בתוך אירופה.
מסע הצלב החמישי הסתיים בכניעה למגינים המוסלמים במצרים ב-1221.
מסע הצלב השישי. הקיסר פרידריך השני השיג שליטה בירושלים בדרכי שלום דרך משא ומתן ב-1229, אך המוסלמים החזירו לעצמם את השליטה עשור לאחר מכן.
שני מסעות הצלב האחרונים (או כמו שאפשר לקרוא להם: "הפרויקט של לואי התשיעי") היו שני מסעות שהיו כמעט מופע יחיד של מלך צרפת, לואי התשיעי (שזכה אחר כך בתואר "סן לואי" או לואי הקדוש). לואי היה כנראה הצלבן האידיאליסט האחרון, הוא באמת ובתמים האמין שזו חובתו הדתית, בניגוד לרבים אחרים שחיפשו רק אדמות או זהב.
מסע הצלב השביעי (1248–1254). לואי החליט שהדרך לירושלים עוברת בקהיר. ההיגיון היה: אם נכבוש את מצרים (מרכז הכוח של השושלת האיובית), ארץ ישראל תיפול לידינו כפרי בשל.
הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים וכבשו אותה בקלות יחסית. אך במקום לרוץ הלאה, הם חיכו חצי שנה שהנילוס ירד (ויותר מדי זמן לאספקה). כשהם סוף סוף צעדו לעבר קהיר, הם נתקעו בעיירה בשם מנצורה. שם הם נתקלו בממלוכים – יחידות העילית של הצבא המוסלמי. הצלבנים הובסו בקרב, חלו במחלות מעיים קשות (דיזנטריה לא מבדילה בין מלך לאבירים), ובסופו של דבר המלך לואי בעצמו נפל בשבי ובכדי להשתחרר, הוא נאלץ להחזיר את דמיאט ולשלם כופר אסטרונומי (חצי מהתקציב השנתי של צרפת!). הוא בילה עוד כמה שנים בארץ ישראל בשיקום מבצרים וחזר לצרפת בידיים ריקות.
מסע הצלב השמיני (1270). אבל אחרי הכישלון במצרים, לואי לא ויתר. 16 שנים מאוחר יותר הוא יצא שוב, אבל הפעם היעד היה… תוניסיה.
למה תוניס? יש שאומרים שהוא קיווה להמיר את שליט תוניס לנצרות ויש שאומרים שזה היה מהלך אסטרטגי של אחיו, שרצה לבסס כוח בים התיכון. על כל פנים, הצלבנים נחתו בשיא הקיץ הצפון-אפריקאי. תוך זמן קצר פרצה במחנה מגיפה (כנראה דבר או כולרה) ובסופו של דבר המלך לואי התשיעי מת על אדמת תוניסיה עוד לפני שהספיק להילחם בקרב אחד משמעותי. בלעדיו, המסע התפזר מהר מאוד.
מסע הצלב התשיעי (1271–1272). הערת השוליים
בזמן שלואי מת בתוניס, הנסיך אדוארד מאנגליה (לעתיד אדוארד הראשון "ארוך הרגליים") היה בדרך לסייע לו. כשהוא שמע שלואי מת, הוא המשיך לארץ ישראל עם כוח קטן. הוא הצליח להשיג הפסקת אש לעשר שנים, שרד ניסיון התנקשות של "החשישיון" וחזר לאנגליה כדי להפוך למלך.
זה היה למעשה הניסיון האחרון בהחלט של המערב להציל את הממלכה הצלבנית בכוח צבאי משמעותי.
תחת הסולטן ביברס, הממלוכים כבשו את אנטיוכיה ב-1268. ופחות מ־20 שנה אחר כך, ב-1291, הממלוכים כבשו בשנת 1291 את עכו, אחת הערים הצלבניות האחרונות שנותרו וזרקו את הצלבנים לים. נפילה זו סימנה בעיני היסטוריונים רבים את סוף המדינות הצלבניות ומסעות הצלב עצמם.
בסופו של דבר, המסעות האחרונים היו בעיקר טרגדיה של כוונות טובות (מהצד הנוצרי) וביצוע צבאי כושל מול כוח ממלוכי עולה שהיה פשוט חזק מדי.
השפעות מסעות הצלב
בעוד שמסעות הצלב הסתיימו בסופו של דבר בתבוסה אירופית ובניצחון מוסלמי, רבים טוענים שהם הרחיבו את טווח ההשפעה של הנצרות והתרבות המערבית. הכנסייה הקתולית התעשרה ומעמד האפיפיור התחזק.
בנוסף, המסחר והתחבורה ברחבי אירופה השתפרו כתוצאה מהמלחמות, שיצרו דרישה מתמדת לאספקה ולבניית ספינות. העניין הגובר במסעות ובלמידה שנוצר לאחר מכן סלל, לדעת חוקרים מסוימים, את הדרך לתקופת הרנסאנס.
עם זאת, בקרב המוסלמים נתפסו הצלבנים כלא-מוסריים, צמאי דם ופראיים. מעשי הטבח במוסלמים, ביהודים ובלא-נוצרים אחרים הותירו טינה מרה שנמשכה שנים רבות. גם כיום, ישנם מוסלמים המכנים בבוז את המעורבות המערבית במזרח התיכון כ"מסע צלב".
אין ספק ששנות הלחימה השפיעו עמוקות על המזרח התיכון ועל אומות מערב אירופה, והן ממשיכות להשפיע על תפיסות פוליטיות ותרבותיות עד היום.
