בשנת 1849 יצא קצין צי רוסי למסע שהשלטון לא באמת רצה שיבצע, והוכיח כי אחד האיים הגדולים במזרח הרחוק כלל אינו מחובר ליבשת. ■ גילוייו של גנאדי נבלסקוי, והחלטתו להפר פעם נוספת את פקודות הצאר, הובילו לעימות עם בכירי האימפריה ולשינוי גבולותיה של רוסיה.
ב-1 באוגוסט 1850 הונף דגל רוסיה בשפך נהר האמור, הרחק מסנקט פטרבורג וממסדרונות השלטון שבהם התקבלו ההחלטות על גורלו של המזרח הרחוק. האיש שהורה להניף אותו היה קצין הצי גֶנָּדִי נֶבֶלְסְקוֹי, שידע היטב כי אין בידיו אישור לבצע את המעשה. סביבו עמדו בני המקום, ובהם בני הקבוצות שנקראו אז גיליאקים ומנצ'ורים, ושמעו את הודעתו כי רוסיה רואה מעתה באזור חלק משטחה. באותו רגע הפך מסע גאוגרפי, שנועד לברר כיצד נראית מערכת הנהרות והמצרים בקצה האימפריה, למעשה בעל השלכות מדיניות מרחיקות לכת.
נבלסקוי היה קצין צי רוסי שחקר בשנים 1849 ו-1850 את שפך נהר האמור ואת המים המפרידים בין האי סחלין ליבשת אסיה. הוא הוכיח כי סחלין הוא אי וכי קיימת דרך ימית המאפשרת גישה אל נהר האמור, בניגוד למסקנותיהם של חוקרים ידועים שקדמו לו. גילוייו ערערו את ההנחות שעליהן התבססה מדיניותה של האימפריה הרוסית באזור, והובילו למאבק בין קצין נחוש לבין שרים ופקידים שחששו מסכסוך עם סין. למרות התנגדותם, פעולותיו של נבלסקוי תרמו להתבססותה של רוסיה בחבל האמור ובחבל אוסורי, שטחים שמעמדם הוסדר בהסכמים עם סין בשנים 1858 ו-1860.
הנהר שהצאר הכריז עליו כחסר תועלת
כדי להבין מדוע נבלסקוי עורר סערה כה גדולה, צריך לחזור אל המפות של ראשית המאה ה-19. סחלין, השוכן סמוך לחופי מזרח אסיה, היה באותה תקופה אחד האזורים הפחות מוכרים לחוקרים הרוסים, ואפילו שאלת היותו אי או חצי אי נותרה פתוחה. גם מהלכו התחתון של נהר האמור, אחד הנהרות הגדולים במזרח הרחוק, לא היה ממופה כראוי. עבור רוסיה, ששלטה בשטחים עצומים בסיביר אך התקשתה להגיע אל חופיה המזרחיים, אי הוודאות הזאת הייתה בעלת משמעות מעשית: אם אוניות גדולות יוכלו להיכנס אל האמור מן הים, הנהר עשוי להפוך לעורק תחבורה שיחבר את פנים היבשת אל האוקיינוס השקט.
הסוגיה הייתה מורכבת גם מבחינה מדינית. בשנת 1689 חתמו רוסיה וסין בעיר נרצ'ינסק על הסכם שלום שהסדיר את יחסיהן באזור הגבול, ובמסגרתו עבר חבל האמור באופן רשמי לצד הסיני. אלא ששתי המעצמות הכירו רק באופן חלקי את הגאוגרפיה של השטחים שעליהם דנו, וחלק מנקודות הציון שנכללו בהסכם לא הוגדרו במדויק. משום כך נותר מעמדם של אזורים מסוימים לאורך הגבול בלתי ברור, גם לאחר שנחתם המסמך הדיפלומטי. עבור פקידי השלטון בסנקט פטרבורג, כל ניסיון רוסי לפעול באזור עלול היה להוביל למחלוקת עם סין, שיחסי המסחר עמה נחשבו חשובים במיוחד.
בשנת 1805 ניסה מגלה הארצות הרוסי אִיוָואן קְרוּזֶנְשְׁטֶרְן לברר את השאלה הגאוגרפית במסגרת המסע הראשון סביב העולם בתולדות רוסיה. הוא הפליג לאורך חופיו של סחלין וניסה לעבור מצפון לדרום במעבר הימי שבין האי ליבשת. זרם נגדי חזק מנע ממנו להשלים את המעבר, והוא נאלץ לשוב על עקבותיו לפני שהגיע לקצהו הדרומי. בעקבות הכישלון הסיק קרוזנשטרן כי ככל הנראה קיים בהמשך מצר יבשה המחבר את סחלין אל היבשת, מסקנה שתאמה את הערכותיהם של החוקר הצרפתי זָ'אן-פְרַנְסוּאָה דֶה לָה פֶּרוּז ושל הימאי הבריטי וִילְיָאם בְּרוֹטוֹן.
איש משלושת החוקרים לא ראה במו עיניו את אותו מצר יבשה משוער, אך מעמדו של קרוזנשטרן בצי הרוסי היה כה גבוה עד שהשערתו התקבלה כמעט כעובדה. במשך שנים התבססו המפות וההערכות הרשמיות על ההנחה שסחלין מחובר ליבשת. גם ניסיונות לברר אם שפך האמור מתאים לכניסת אוניות לא הצליחו לשנות את התמונה. בשנת 1846 שלח משרד הצי הרוסי משלחת בפיקודו של הסגן אַלֶכְּסַנְדֶר גַבְרִילוֹב, שהפליג בבריג "קונסטנטין" והגיע למסקנה כי שרטונות רבים חוסמים את הגישה לנהר וכי לא נמצא בו שפך המתאים לשיט.
הדיווח של גברילוב הגיע אל הקיסר נִיקוֹלַאי הראשון, שהחליט להפסיק את העיסוק בשאלה. מבחינתו של הצאר, לאחר כמה ניסיונות חקירה שלא הצליחו להוכיח את קיומו של מעבר ימי מתאים, לא הייתה סיבה להמשיך להשקיע משאבים בנהר. בהחלטתו הורה להניח בצד את שאלת האמור, שאותו תיאר כנהר חסר תועלת. הפקודה סגרה לכאורה את הדיון, אך לא שכנעה את נבלסקוי הצעיר, שסבר כי המסקנות שהוצגו בפני הקיסר נשענות על בדיקות שלא הושלמו.
הקצין שלא האמין למפות
נבלסקוי התחנך בעולם הימי הרוסי והיה תלמידו של האדמירל משנה פְיוֹדוֹר לִיטְקֶה, ממייסדי החברה הגאוגרפית הרוסית. כבר בצעירותו התעניין בשאלות הקשורות לסחלין ולאמור, ואסף מידע שיכול היה לסייע בפתרונן. בניגוד לחוקרים שהסתפקו במסקנותיהם של ימאים מפורסמים, הוא ביקש להבחין בין תצפית ממשית לבין השערה שהתקבלה בזכות סמכותו של מי שהעלה אותה. ככל שהעמיק בחומר, כך השתכנע כי ההנחה שסחלין מחובר ליבשת דורשת בדיקה מחודשת.
בשנת 1841, במהלך ביקור בהולנד, פגש נבלסקוי את חוקר המזרח פִּילִיפּ פוֹן זִיבּוֹלְד. זיבולד שהה בעבר ביפן ונחשף שם לדיווחיהם של החוקרים היפנים מוֹגַאמִי טוֹקוּנַאי ומַאמִיָה רִינְזוֹ, שהפליגו באזור סחלין והגיעו למסקנה שמדובר באי. המידע היפני עמד בסתירה להנחות שהתקבלו ברוסיה, אך עבור נבלסקוי הוא סיפק סיבה נוספת להטיל ספק במפות המקובלות. העובדה שחוקרים ממדינות שונות הגיעו לתוצאות מנוגדות חיזקה אצלו את ההכרה כי רק מסע מדידה ובדיקה בשטח יוכל להכריע במחלוקת.
האפשרות לבצע מסע כזה נראתה תחילה רחוקה. נבלסקוי נחשב לקצין בעל עתיד מבטיח בצי הבלטי, ולא הייתה סיבה מקצועית ברורה לכך שיבקש לעזוב מסלול קידום נוח יחסית לטובת שירות באזור מרוחק וקשה לגישה. אולם הוא הצליח לקבל את הפיקוד על אוניית התובלה הדו-תרנית "בַּיְקָל", שיועדה להעביר מטען אל פטרופבלובסק שבחצי האי קמצ'טקה. מבחינת השלטונות הייתה זו משימת תובלה רגילה; מבחינתו של נבלסקוי, הייתה זו הזדמנות להגיע אל האזור שמעסיק אותו במשך שנים.
המסע הראשון: שמונה חודשים ו-23 ימים אל קצה האימפריה
עוד בזמן בנייתה של "בייקל" פנה נבלסקוי אל הנסיך אַלֶכְּסַנְדֶר מֶנְשִׁיקוֹב, ראש המטה הראשי של הצי הרוסי, וביקש רשות להמשיך לאחר השלמת משימת התובלה אל אזור סחלין. מנשיקוב דחה את הבקשה, משום שהוועדה המיוחדת לענייני המזרח הרחוק, שהוקמה ביוזמת הקיסר, כבר המליצה לוותר על השאיפות הרוסיות באזור האמור ולהותיר אותו בידי סין. אנשי הוועדה חששו שמסע חקירה נוסף יעורר את התנגדותו של שר החוץ קַרְל נֶסֶלְרוֹדֶה, שלא רצה להיגרר להתכתבות דיפלומטית בלתי נעימה עם ממשלת סין. מבחינתם, היה עדיף להימנע מעימות מדיני סביב אזור שהקיסר עצמו כבר הגדיר כחסר תועלת.
המשאבים והזמן שהוקצו ל"בייקל" נועדו למסע תובלה של שנה אחת בלבד. באמצע המאה ה-19 הדרך האמינה ביותר להעברת מטען מקרונשטאדט אל פטרופבלובסק עברה באוקיינוס האטלנטי ובאוקיינוס השקט, ובתנאים טובים נמשכה בין עשרה ל-14 חודשים. נבלסקוי הבין שאם יצליח להגיע לקמצ'טקה לפני סוף אביב 1849, יוכל לנצל את חודשי הקיץ למסע חקירה עצמאי. הוא הפעיל לחץ להאצת בניית האונייה, תוך הסתמכות על שמו של מנשיקוב, ובסופו של דבר הושקה "בייקל" כמעט חודשיים לפני המועד שתוכנן לה.
במקביל מצא נבלסקוי בעל ברית חשוב בדמותו של נִיקוֹלַאי מוּרַבְיוֹב (Nikolay Muravyov), שמונה זה עתה למושל הכללי של מזרח סיביר. מורביוב השתכנע בחשיבות החקירה, וביוזמתו נוסחה טיוטת הוראות שאפשרה לנבלסקוי לבדוק את החוף הדרום-מערבי של ים אוחוצק, בין אזורים שכבר תוארו בידי חוקרים קודמים. מנשיקוב ערך שינויים בנוסח ההוראות, אך הותיר בהן מידה מסוימת של עמימות, שנבלסקוי קיווה לנצל לצורך המשך המסע. אישור מפורש לחקור את שפך האמור עדיין לא היה בידיו, והקצין נדרש למצוא דרך לקדם את תוכניתו בלי להמתין להחלטה ברורה מסנקט פטרבורג.
ב-21 באוגוסט 1848 הפליגה "בייקל" לדרכה. נבלסקוי השתדל לצמצם ככל האפשר את משך העצירות בנמלים, והמסע התנהל בקצב מהיר במיוחד ביחס לתנאי התחבורה הימית של התקופה. כעבור שמונה חודשים ו-23 ימים הגיעה האונייה לפטרופבלובסק, הישג שהתקרב לשיא מהירות במסלול הארוך. אלא שבנמל המתינה לקפטן הפתעה נוספת: העתק של הוראות מורחבות ממורביוב, שהתירו לו לכאורה לחקור את שפך האמור ואת סחלין, אף שהמסמך המקורי שאושר בידי הקיסר עדיין לא הגיע.
מורביוב הצליח לשכנע את מנשיקוב להעביר את ההוראות לחתימת הצאר, אך העיכוב בהגעת המסמך יצר מצב בעייתי. נבלסקוי ידע שהזמן שנותר לו למסע קצר, ושאם ימתין לקבלת האישור הרשמי עלול הקיץ לחלוף בלי שיוכל להשלים את החקירה. הוא החליט להפליג אל סחלין ולהסתמך על המידע שקיבל מן המושל הכללי, אף שלא החזיק בידיו את ההוראה המאושרת. ההחלטה הזאת הייתה הראשונה בשורה של צעדים עצמאיים שהעמידו אותו בהמשך מול בכירי השלטון הרוסי.
בין השרטונות: החיפוש אחר שפך האמור
בתחילת קיץ 1849 יצאה "בייקל" מפטרופבלובסק והפליגה לעבר סחלין. האונייה פנתה דרומה וניסתה להתקדם במים שבין החוף המערבי של האי לבין היבשת, אזור שבו נתקלו חוקרים קודמים בקשיים רבים. עד מהרה עלתה הספינה על שרטון, ואנשי הצוות נאלצו לעבוד במשך 16 שעות כדי לחלץ אותה. גם לאחר שהשתחררה נותרה הדרך רצופה במכשולים, והניווט בין שרטונות ומעברים רדודים העמיד את כלי השיט בסכנה חוזרת ונשנית.
נבלסקוי תיאר לימים את מצבה של "בייקל" ושל סירותיה כקשה ומסוכן במיוחד במהלך המעבר. העובדה שהאונייה הצליחה להמשיך בדרכה לא פתרה את הבעיה המרכזית: היה עליו למצוא מעבר שבו יוכלו להפליג גם כלי שיט גדולים, ולא להסתפק בהוכחה שסירות קטנות מסוגלות לעבור בין השרטונות. המים באזור השתנו בהתאם לעומק ולזרמים, והצוות נדרש להתקדם בזהירות ולבצע בדיקות חוזרות. ככל שהתקרבו אל שפך האמור, כך גברה האפשרות שהמסקנות שהציגו החוקרים הקודמים אינן משקפות את מלוא המציאות הגאוגרפית.
ב-27 ביוני 1849 נכנסה "בייקל" אל אזור שפך האמור ונבלסקוי הורה להטיל עוגן. הוא שלח כמה מקציניו בסירות כדי לחקור את המעברים, ואחד מהם, הסגן פְּיוֹטְר קָזָאקֶבִיץ', הגיע אל כף שנקרא בפי תושבי המקום טֶבַּאח. מעבר לכף הבחין קזקביץ' בזרם חזק, והמים סביבו נעשו לפתע צלולים ומתוקים. התופעות הללו העידו כי הסירה מתקרבת אל שפכו של נהר גדול, וכי ייתכן שנמצא המעבר שחיפשו הרוסים במשך שנים.
עם קבלת הדיווח החליט נבלסקוי לבדוק את הממצא בעצמו. ב-10 ביולי יצא בראש כוח של שלוש סירות לעבר המקום שעליו דיווח קזקביץ', ולמחרת התברר כי החשד היה מוצדק. אנשי המשלחת הגיעו אל שפך עמוק ומלא מים של נהר האמור, שהיה מתאים לשיט, בניגוד לדיווחים הקודמים שהגיעו לסנקט פטרבורג. גילויו של המעבר סיפק לנבלסקוי את ההוכחה שביקש, אך עדיין נותרה שאלה אחת: האם אפשר להפליג דרומה לאורך החוף המערבי של סחלין בלי להיתקל בחיבור יבשתי אל אסיה?
הגילוי ששינה את מפת סחלין
נבלסקוי המשיך להתקדם לאורך המים שבין סחלין ליבשת, עד שהגיע לאזורים שנבדקו בעבר מדרום בידי לה פרוז. בכך השלים למעשה את החוליה החסרה בין נתיבי החקירה הקודמים והוכיח כי לא קיים מצר יבשה המחבר את האי ליבשת. המקום שבו ציפו החוקרים למצוא רצועת אדמה התגלה כמעבר ימי, והמשמעות הייתה ברורה: סחלין הוא אי. ההוכחה הזאת הפריכה את ההשערות של קרוזנשטרן, לה פרוז, ברוטון וגברילוב, אף שכולם נחשבו לבעלי ניסיון וסמכות בתחומם.
המשלחת חצתה את שפך האמור, יצאה שוב אל הים והמשיכה דרומה לאורך המעבר. ב-22 ביולי הגיעו אנשי נבלסקוי אל הנקודה שבה חופי סחלין והיבשת קרובים ביותר זה לזה, ובכך השלימו את הבדיקה הגאוגרפית החשובה. הגילוי הבהיר כי ניתן להגיע אל האמור בדרך ימית, וכי סחלין מופרד מן היבשת לכל אורכו. עבור רוסיה הייתה זו תוצאה בעלת משמעות כלכלית ואסטרטגית, משום שהאפשרות להשתמש באמור כנתיב תחבורה בין סיביר לאוקיינוס השקט נראתה כעת מעשית יותר מכפי שסברו קודם לכן.
כאשר חזר נבלסקוי מן המסע אל נמל אַיָאן, המתינו לו מורביוב והמסמך המאושר שהתעכב בדרך. ההוראות שעליהן חתם הקיסר הגיעו לבסוף, אך רק לאחר שהקצין כבר ביצע את הבדיקות החשובות ביותר. מבחינה גאוגרפית השיגה המשלחת את מטרתה, אולם מבחינה מנהלית נוצר מצב מביך: נבלסקוי פעל על סמך הוראות שלא הגיעו אליו בזמן, והרחיב את פעילותו מעבר למה שחלק מבכירי השלטון היו מוכנים לאשר. השאלה שעמדה כעת בפני הממשלה לא הייתה אם נמצאה דרך ימית אל האמור, אלא כיצד יש להתייחס לקצין שהצליח להוכיח את קיומה בלי להמתין לאישור מסודר.
הקצין שהעמיד את שרי הצאר במבוכה
הדיווחים שהגיעו לסנקט פטרבורג עוררו מחלוקת חריפה. שר החוץ נסלרודה ושר המלחמה פְּיוֹטְר צֶ'רְנִישֵׁב (Pyotr Chernyshev) דרשו להוריד את נבלסקוי בדרגה עד למעמד של מלח פשוט, כדי להרתיע קצינים אחרים מפני יוזמות עצמאיות. השניים הטילו ספק באמינות ממצאיו, ואף הועלו נגדו האשמות חמורות שנגעו לנאמנותו למדינה. מבחינת מתנגדיו, העובדה שמסקנותיו סתרו את דיווחיהם של חוקרים ידועים הייתה סיבה לחשוד בו, ולא בהכרח הזדמנות לבחון מחדש את המפות הישנות.
אולי יעניין אותך
כאשר הגיע נבלסקוי לסנקט פטרבורג, כשהוא מצויד במפות וביומני המסע, הוזמן להופיע בפני הוועדה המיוחדת לענייני המזרח הרחוק. הוא הסביר כיצד יכלו קרוזנשטרן ולה פרוז להגיע למסקנות שגויות, והצביע על ההבדל בין האזורים שבדקו לבין המעברים שהוא ואנשיו חקרו בפועל. לשאלות בדבר הסכנה לסכסוך עם סין השיב כי במהלך המסע לא מצא מבצרים סיניים בשפך האמור, בניגוד לדיווחים שהעבירה משלחת דיפלומטית רוסית שפעלה בסין. הוא הוסיף כי תושבי האזור אינם משלמים מסים או מחוות לשלטון כלשהו, וטען כי עובדות אלה מחלישות את החשש מפני עימות מדיני מיידי.
ניקולאי הראשון החליט להתערב לטובתו של הקצין. נבלסקוי לא נענש, ואף קודם בדרגתו, אך לא קיבל את כל ההטבות שהיו מקובלות עבור מי שביצעו תגליות גאוגרפיות חשובות. בין היתר נמנעו ממנו בשלב זה קצבה לכל החיים ועיטור מסדר ולדימיר הקדוש, שהיו אמורים להינתן לו בעקבות הישגיו. כך הסתיים העימות הראשון בין נבלסקוי לבין השלטונות: הקצין ניצל מעונש חמור, אך גם לא זכה להכרה המלאה שציפה לקבל.
המסע השני: כשהוראה מפורשת הפכה להמלצה בלבד
לאחר הצלחת המסע הראשון השתכנע נבלסקוי כי אסור לרוסיה להמתין עוד לפני שתבסס את נוכחותה באזור האמור. הוא חשש שמעצמה אחרת תשתלט על השטח, וכי הנתיב הימי שגילה יאבד את ערכו עבור האימפריה. מבחינתו, שפך האמור סיפק את הדרך הנוחה היחידה לקשר בין חלקים פנימיים של סיביר לבין האוקיינוס השקט והמזרח הרחוק. הוא הציע להקים נקודת אחיזה רוסית באזור, אך הוועדה המיוחדת לענייני המזרח הרחוק חששה שוב מן ההשלכות הדיפלומטיות של צעד כזה.
הפשרה שהתקבלה בסנקט פטרבורג הייתה להקים תחנת חורף לחופי ים אוחוצק, תוך איסור מפורש לפעול בשפך האמור או לאורך הנהר עצמו. ההוראה נועדה לאפשר נוכחות רוסית באזור בלי לעורר את ממשלת סין, שמסחר עמה היה בעל חשיבות רבה לרוסיה. נבלסקוי קיבל את המשימה להקים את היישוב החדש, אך לא התכוון להסתפק בה. לאחר שמילא את חלקה הראשון של ההוראה, יצא שוב לעבר האמור, הפעם בסירה קטנה ובליווי מצומצם.
למסע השני הצטרפו אל נבלסקוי שני מורי דרך ושישה מלחים. הקבוצה הפליגה אל שפך האמור והתקדמה במעלה הנהר, תוך ניסיון לברר מהי מידת הנוכחות של השלטון הסיני באזור. נבלסקוי שוחח עם תושבים מקומיים ושאל אם קיימים בסביבה יישובים סיניים, נציגים של הממשל הסיני או יחידות צבא. התשובות שקיבל הצביעו על היעדרם של מוסדות שלטון סיניים באזור שבו פעל, והדבר חיזק את הערכתו כי רוסיה יכולה לבסס שם נוכחות בלי להיתקל בהתנגדות צבאית מיידית.
מידע נוסף הגיע מסוחרים מנצ'ורים שביקרו באזור. לדבריהם, השלטונות הסיניים אסרו עליהם להפליג במורד האמור, והם הגיעו למקום בניגוד להוראות שקיבלו. נבלסקוי פירש את הדברים כעדות לכך שגם עבור השלטון הסיני האזור היה מוכר באופן חלקי בלבד, וששליטתו המעשית בו הייתה מוגבלת. אולם העובדה שלא נמצאו במקום מוסדות שלטון סיניים אינה מלמדת שהשטח היה בלתי מיושב, כפי שהוכיחה נוכחותן של הקהילות המקומיות שעמן נפגש הקצין במהלך מסעותיו.
1 באוגוסט 1850: הדגל הרוסי עולה מעל האמור
ב-1 באוגוסט 1850 החליט נבלסקוי לפעול ללא אישור נוסף. הוא הקים בשפך האמור את מוצב נִיקוֹלַאיֶבְסְקִי, שממנו התפתחה לימים העיר ניקולאייבסק שעל האמור. לאחר שהונף הדגל הרוסי הודיע לתושבים שהתאספו במקום, ובהם גיליאקים ומנצ'ורים, כי רוסיה רואה מעתה באזור חלק משטחה. המעשה בוצע בניגוד ישיר להוראות שקיבל, והפך את נבלסקוי מקצין שחקר נתיבי שיט לאדם שניסה לקבוע עובדות מדיניות בשטח.
הצעד עורר גם שאלה משפטית מורכבת. יָארוֹסְלָב בַּרְבֶּנְקוֹ, היסטוריון ומרצה למדע המדינה באוניברסיטה הפדרלית של המזרח הרחוק, הסביר כי המשפט הבינלאומי של אותה תקופה הכיר במושג של תפיסת שטחים שלא היו נתונים לריבונותה של מדינה אחרת. במסגרת התפיסה המשפטית הזאת, שהשתמשה גם בהגדרות מפלות כלפי עמים ילידיים, נבחנה בין היתר יכולתה של ממשלה להפעיל סמכות ממשית בשטח שעליו טענה לבעלות. ברבנקו ציין כי היעדרם של מוסדות שלטון סיניים בחבל האמור היה אחד הנימוקים שעליהם הסתמכו נבלסקוי וחוקרים אחרים כאשר ביקשו להצדיק את הפעילות הרוסית באזור.
מבחינת השלטון בסנקט פטרבורג, השאלה המשפטית לא הייתה הבעיה היחידה. נבלסקוי הפר הוראה מפורשת והכריז על שליטה רוסית באזור שעלול היה לעורר מחלוקת עם סין, בדיוק כפי שחששו שרי הממשלה. נסלרודה ותומכיו דרשו להענישו, והוועדה המיוחדת החליטה לפרק את המוצב שהקים. אף הוכנה פקודה להוריד את נבלסקוי לדרגת מלח פשוט, צעד שהיה עלול לסיים את הקריירה הצבאית שלו ולהפוך את הישגיו הגאוגרפיים לפרשה של אי ציות חמור.
הקיסר קורע את פקודת העונש
הפעם הוזמן נבלסקוי להופיע בפני ניקולאי הראשון עצמו. הקיסר ידע שהקצין פעל בניגוד להוראות שקיבל, אך בחר לבחון את התוצאה המדינית והגאוגרפית של מעשיו. על פי התיאור הדרמטי שהשתמר בסיפור הפרשה, ניקולאי הציג בפניו את פקודת ההורדה בדרגה, ולאחר מכן קרע את המסמך. במקום להעניש את הקצין, החליט הצאר לתמוך בו ולראות במעשיו יוזמה אמיצה שנעשתה לטובת האימפריה.
ניקולאי הראשון תיאר את התנהגותו של נבלסקוי כמעשה נועז, אצילי ופטריוטי, והעניק לו עיטור על תגליותיו. הוא גם הורה להשאיר את מוצב ניקולאייבסקי במקומו, ובכך הפך את המעשה העצמאי של הקצין לעובדה שהשלטון הרוסי הכיר בה. נבלסקוי, שבפעם השנייה בתוך זמן קצר עמד בפני האפשרות לאבד את דרגתו, זכה כעת לתמיכה הקיסרית שאפשרה לו להמשיך בפעילותו. הסיפור על קריעת הפקודה ממחיש את האופן שבו נזכרה הפרשה, אף שהדיאלוג המפורט המיוחס לקיסר אינו מוצג כתמליל רשמי של הפגישה.
ההחלטה לא הסתיימה בהשארת המוצב על כנו. בהסכמת השלטונות הוכנה משלחת גדולה לחקר חבל האמור, ונבלסקוי מונה לעמוד בראשה. בכך קיבל הקצין את האפשרות להמשיך באופן רשמי את העבודה שהחל ביוזמתו האישית. במשך חמש השנים הבאות עסקה המשלחת במיפוי שטחים נרחבים במזרח הרחוק, והנתונים שנאספו בה סייעו לרוסיה להרחיב את הידע הגאוגרפי והמדיני שלה על האזור.
החברה הגאוגרפית הרוסית והחזון של מורביוב
במקביל למסעותיו של נבלסקוי התפתח במזרח סיביר מרכז מחקרי חדש ביוזמתו של המושל הכללי ניקולאי מורביוב. כאשר הודיע לו ניקולאי הראשון על מינויו לתפקיד, היו בסנקט פטרבורג מי שראו בשליחות אל מזרח סיביר תפקיד בלתי מבטיח באזור מרוחק ונחשל. מורביוב, שזכה לימים בתואר הרוזן מורביוב-אמורסקי, התייחס למינוי אחרת. לצד מאמציו לפתח את כלכלת האזור, ביקש להפוך אותו למרכז של פעילות מדעית וגאוגרפית.
החברה הגאוגרפית הרוסית נוסדה בשנת 1845 בהוראת ניקולאי הראשון, ושש שנים לאחר מכן הורחבה פעילותה גם אל מזרח סיביר. ב-17 בנובמבר 1851 נפתח באירקוטסק, ביוזמת מורביוב, הסניף האזורי השני של החברה לאחר הסניף הקווקזי. הממשלה הקצתה לסניף הסיבירי מענק שנתי של 2,000 רובל בכסף, בעוד שהחברה הגאוגרפית עצמה קיבלה מן השלטון מענק שנתי של 10,000 רובל. הסניף הסיבירי, ששמו שונה בשנת 1877 לסניף המזרח-סיבירי, הפך בהמשך למרכז חשוב לחקר סיביר והמזרח הרחוק.
לאירקוטסק נשלחו במשך שנים אינטלקטואלים שהוגלו בשל פעילותם הפוליטית, וחלקם מצאו בהמשך מקום בפעילות המחקרית שהתפתחה תחת חסותה של החברה הגאוגרפית. כך נוצר קשר בין אזור ששימש מקום גלות לבין מוסד שעסק בחקר מרחביה העצומים של האימפריה. יוזמותיו של מורביוב, ובהן תמיכתו בנבלסקוי, השתלבו במאמץ רחב יותר להכיר את מזרח סיביר ולבסס בו נוכחות רוסית. הפעילות המחקרית סיפקה לשלטון ידע גאוגרפי, ובמקביל העניקה לחוקרים הזדמנויות לפעול באזורים שעדיין לא מופו במלואם.
מסחלין ועד בייג'ינג: התגליות הופכות להסכמים מדיניים
בעוד שנבלסקוי ואנשיו המשיכו למפות את חבל האמור, נותר מעמדו של סחלין נושא למחלוקת בין רוסיה ליפן. בשנת 1855 חתם האדמירל הרוסי יֶבְפִימִי פּוּטְיָאטִין (Yevfimy Putyatin) על הסכם עם יפן בעיר שימודה, שבמסגרתו הוכר סחלין כשטח הנתון לבעלות משותפת של שתי המדינות. ההסכם לא הכריע סופית בשאלת הריבונות על האי, אך ביטא את העובדה שגם לאחר שהתברר מעמדו הגאוגרפי, נותר מעמדו המדיני בלתי מוסדר. גילויו של נבלסקוי פתר את השאלה אם סחלין הוא אי, אך לא קבע לבדו למי הוא שייך.
בשנת 1856, לאחר חמש שנות פעילות במסגרת משלחת האמור, חזר נבלסקוי לסנקט פטרבורג והתקבל כחבר בחברה הגאוגרפית הרוסית הקיסרית. המפות והנתונים שאסף, ובהם המידע על היעדרם של יישובים סיניים באזורי החקירה ועל הגאוגרפיה של שפך האמור, שימשו בהמשך את הדיפלומטים הרוסים. הידע שנאסף במסעות אפשר להם לנהל משא ומתן מתוך היכרות מדויקת יותר עם האזור שעליו התנהל הדיון. ההישגים הגאוגרפיים הפכו אפוא לחלק מן התשתית שעליה נשענה המדיניות הרוסית במזרח הרחוק.
בשנת 1858 חתמו רוסיה וסין על הסכם אַיְיגוּן, שבמסגרתו הוכרה שליטתה של רוסיה בשטחים שמצפון לנהר האמור, בגדה השמאלית שלו. חבל אוסורי הוכר באותו שלב כשטח המצוי בבעלות משותפת של שתי המדינות. כעבור שנתיים, בשנת 1860, נחתם הסכם בייג'ינג, שבעקבותיו עבר גם חבל אוסורי לשליטה רוסית מלאה. כך הושלם תהליך שבמהלכו הפכו אזורים שנחשבו קודם לכן מרוחקים, בלתי מוכרים או חסרי ערך מעשי לחלק מן המרחב המדיני של האימפריה הרוסית.
ההסכמים הללו העניקו תוקף מדיני לתהליך שהחל במסעות חקירה ובניסיונות לברר את נתיבי השיט באזור. עבור רוסיה היה נהר האמור כעת חלק ממערכת גאוגרפית שאפשר היה להשתמש בה לצורכי תחבורה וקשר בין פנים היבשת לבין האוקיינוס השקט. תגליותיו של נבלסקוי לא היו הגורם היחיד שהוביל להסכמים, אך הן סיפקו מידע חיוני על האזור והוכיחו כי ההערכות שהביאו את ניקולאי הראשון להכריז על האמור כנהר חסר תועלת היו שגויות. הקצין שהסתכן באובדן דרגתו תרם בכך לשינוי מדיניותה של האימפריה באזור שבו ביקשה להרחיב את השפעתה.
סחלין: האי שנותר במחלוקת גם לאחר הגילוי
ההכרה בכך שסחלין הוא אי לא סיימה את המאבק על השליטה בו. בשנת 1875 חתמו רוסיה ויפן על הסכם סנקט פטרבורג, שבמסגרתו עבר האי כולו לשליטה רוסית, בעוד שרוסיה ויתרה ליפן על האיים הקוריליים הצפוניים. ההסכם שינה את חלוקת השטחים בין שתי המעצמות, אך גם הוא לא הבטיח יציבות ארוכת שנים. כמה עשורים לאחר מכן התברר כי שאלת השליטה בסחלין תוסיף להיות קשורה למאבקי הכוח בין רוסיה ליפן.
במהלך מלחמת רוסיה-יפן בשנים 1904 ו-1905 נחתו כוחות יפניים בסחלין והשתלטו על האי. במשא ומתן לשלום שנערך בפורטסמות הצליח ראש המשלחת הרוסית, סֶרְגֵיי וִיטֶּה, להשיג את החזרת חלקו הצפוני של סחלין לרוסיה. הישגו היה מוגבל, משום שהחלק הדרומי נותר בידי יפן, ובשל כך דבק בו ברוסיה הכינוי האירוני "הרוזן חצי סחלין". הכינוי המחיש את האופן שבו הישג דיפלומטי חלקי יכול היה להפוך למושא ללעג פוליטי, גם כאשר הצליח למנוע אובדן מוחלט של השטח.
בשנת 1920, בתקופת חוסר היציבות שפקדה את שטחי האימפריה הרוסית לשעבר, ניצלה יפן את המצב והשתלטה מחדש על צפון סחלין. השליטה היפנית באזור נמשכה עד שנת 1925, כאשר הסכם עם מוסקבה הביא להחזרת החלק הצפוני לברית המועצות. דרום סחלין והאיים הקוריליים עברו לידי ברית המועצות בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה באזור. בכך הושלם שלב נוסף בהיסטוריה המדינית של האי, שהגאוגרפיה שלו התבררה כבר באמצע המאה ה-19, אך גבולות השליטה בו השתנו שוב ושוב במהלך המאה שלאחר מכן.
מפות, דיוקנאות והזיכרון ההיסטורי של המזרח הרחוק
המסעות אל סחלין ואל שפך האמור הותירו אחריהם גם תיעוד חזותי שנוצר בתקופות שונות. כבר ב־1787 תיאר האמן גַסְפָּר דִישֶׁה דֶה וַאנְסִי, שהשתתף במשלחת לה פרוז, את תושבי מפרץ דה לאנגל בסחלין. בשנת 1852 צייר פְרַנְץ קְרוּגֶר דיוקן של ניקולאי הראשון, ובשנת 1864 יצר פִּיֶיר אֶזֶ'ן גְרַנְסִיר איור של נהר האמור. יצירות כאלה שימרו את מראיהם של אנשים ומקומות שהיו קשורים למסעות החקירה ולמאבקי השליטה במזרח הרחוק.
בשנת 1874 הופיע איור של חוף ניקולאייבסק בספרו של גֵאוֹרְג הַרְטְוִיג ובשנת 1876 יצר אִיוָואן מַטְיוּשִׁין תחריט של נבלסקוי על פי רישום מאת פְּיוֹטְר בּוֹרֶל, עבור כתב העת הרוסי "איור עולמי". בשנת 1878 הופיעה מפה במהדורה הראשונה של ספרו של נבלסקוי על פעילות קציני הצי הרוסים במזרח הרחוק בשנים 1849 עד 1855. המפה הציגה את התפיסות הגאוגרפיות שהיו מקובלות לפני מסעו של 1849, ובכך אפשרה להשוות בין הידע הישן לבין תוצאות החקירה. לצד מפות ותחריטים אלה השתמר גם תיעוד של עיטור מסדר ולדימיר הקדוש, שהיה קשור לסיפור ההכרה בהישגיו של הקצין.
הקצין שראה מעבר במקום שבו אחרים ראו סוף דרך
סיפורו של גנאדי נבלסקוי החל בשאלה גאוגרפית פשוטה לכאורה: האם אפשר להפליג בין סחלין ליבשת, והאם שפך האמור פתוח לשיט? התשובות שניתנו לשאלות הללו במשך שנים התבססו על ניסיונות חקירה שלא הושלמו ועל סמכותם של ימאים בעלי שם. נבלסקוי סירב לקבל את ההנחות הללו כמסקנה סופית, ובחר לבדוק אותן בעצמו גם כאשר הדבר חייב אותו להתרחק מן המסלול המקצועי הבטוח שהמתין לו בצי הבלטי. כאשר חזר ממסעו הראשון, הביא עמו מפות ומדידות שהוכיחו כי הידע המקובל היה שגוי.
המסע השני כבר חרג מתחום הגאוגרפיה. נבלסקוי הקים מוצב רוסי במקום שבו נאסר עליו לפעול, והעמיד את ממשלתו בפני החלטה מדינית שלא ביקשה לקבל באותו שלב. התוצאה הייתה עימות עם שרים בכירים, איום בהורדה בדרגה והתערבות אישית של הקיסר, שבחר לבסוף לתמוך בקצין. לאחר מכן המשיכו מסעות החקירה, והמידע שנאסף בהם שימש את רוסיה במשא ומתן שהוביל להסכמי הגבול עם סין.
נבלסקוי לא יכול היה לדעת כיצד ישתנו גבולות המזרח הרחוק בעשרות השנים שלאחר מסעותיו. גם לאחר שהוכיח כי סחלין הוא אי, נמשכו המחלוקות המדיניות סביבו, והשליטה בו עברה בין מעצמות שונות. אולם תרומתו של הקצין להבנת הגאוגרפיה של האזור הייתה ברורה: במקום שבו קודמיו שיערו שקיים חיבור יבשתי, הוא מצא מעבר ימי; ובנהר שהקיסר הורה לזנוח, הוא זיהה נתיב תחבורה בעל חשיבות רבה. ההבדל בין שתי המפות, זו שלפני המסע וזו שנוצרה בעקבותיו, היה בסופו של דבר גם ההבדל בין שתי תפיסות של המזרח הרחוק הרוסי.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
"מעשי הגבורה של קציני הצי הרוסים במזרח הרחוק של רוסיה בשנים 1849 עד 1855" הוא ספרו של נבלסקוי, שהמהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 1878, כולל מפות המתעדות את הידע הגאוגרפי על סחלין ועל שפך האמור לפני מסעותיו. אחת המפות מציגה את התפיסות שהיו מקובלות לפני שנת 1849, והיא מאפשרת להבין את חשיבות הגילויים שביצעה המשלחת.
"העולמות הקוטביים והטרופיים" מאת גאורג הרטוויג הוא ספר הכולל איור משנת 1874 שמתאר את חוף ניקולאייבסק, היישוב שהתפתח מן המוצב שהקים נבלסקוי בשנת 1850. האיור משמש תיעוד חזותי של המקום שנעשה לאחד מסמליה של ההתבססות הרוסית באזור האמור.
המסעות אל המזרח הרחוק מלמדים עד כמה מפות, מדידות והחלטות של אנשים בודדים עשויות להשפיע על תולדותיהן של מדינות.
אם מצאתם עניין בסיפורו של נבלסקוי, תוכלו להמשיך לקרוא באתר HistoryIsTold על חוקרי ארצות, קצינים ומגלי עולם ולשתף את הכתבה עם מי שמתעניין בפרקים הפחות מוכרים של ההיסטוריה הרוסית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
