בשנת 1926 הוריש מיליונר קנדי את הונו לאישה שתלד את מספר הילדים הגדול ביותר בטורונטו בתוך עשר שנים. ■ מה שהחל כבדיחה של אדם עשיר הפך לתחרות אכזרית בתקופת השפל הגדול, למאבק משפטי ולסיפור יוצא דופן על כסף, עוני ומשפחות שהימרו על עתידן.
ב-31 באוקטובר 1936 הסתיימה בטורונטו תחרות שאיש לא היה מעלה בדעתו לקיים באופן רשמי. במשך עשר שנים התחרו נשים בעיר על פרס כספי עצום, אך לא נדרשו להציג כישרון מיוחד, להצטיין בספורט או להוכיח יכולת עסקית. תנאי הזכייה היה פשוט להפליא, לפחות על הנייר: להביא לעולם יותר ילדים מכל מתחרה אחרת. מאחורי הרעיון עמד עורך דין עשיר שמת עשר שנים קודם לכן, והשאיר אחריו צוואה שהפכה את אחת ההחלטות האישיות ביותר בחיי אדם לתחרות ציבורית בעלת פרס כספי.
האיש היה צַ'ארְלְס וַאנְס מִילָאר, משפטן ואיש עסקים קנדי שנודע בחיבתו למתיחות ולבדיחות מעשיות. כאשר מת בשנת 1926, הוא הותיר הוראות חלוקה משונות לרכושו, ובהן סעיף שהבטיח את יתרת הונו לאישה שתלד את מספר הילדים הגדול ביותר בטורונטו במהלך עשר השנים שלאחר מותו. התחרות, שזכתה לכינוי "מרוץ החסידות הגדול" (The Great Stork Derby), התקיימה על רקע השפל הכלכלי הגדול, כאשר משפחות רבות נאבקו לפרנס את ילדיהן הקיימים. עד שהסתיימה, נדרשו בתי המשפט הקנדיים להכריע בשאלות של ירושה, אזרחות, נישואים ומעמדם המשפטי של ילדים, בעוד משפחות שלמות המתינו להחלטה שעשויה הייתה לשנות את חייהן.
1854: הילד מאונטריו שהפך לעורך דין עשיר
צ'ארלס ואנס מילאר נולד ב-28 ביוני 1854 בעיירה אֵיילְמֶר (Aylmer), בפרובינציית אונטריו שבקנדה. כבר בצעירותו התבלט ביכולותיו האינטלקטואליות, ובהמשך למד באוניברסיטת טורונטו, שם סיים את לימודיו בממוצע ציונים של 98 אחוזים. הוא בחר במקצוע המשפטים, תחום שבו נודע בידע המשפטי הרחב שלו וביכולתו להתמודד עם סוגיות מורכבות. השכלתו וכישוריו סייעו לו לבסס מעמד מקצועי מכובד, אך שאיפותיו לא הסתכמו בקריירה משפטית בלבד.
לאחר שפתח משרד עורכי דין פרטי, החל מילאר להרחיב את פעילותו העסקית. הוא השתלט על חוזים להפצת דואר, רכש קרקעות והשקיע בנכסים להשכרה, וכך צבר בהדרגה הון משמעותי. השקעותיו לא הפכו אותו לאדם שנהנה להפגין את עושרו, ולמעשה התנהלותו היומיומית עמדה בניגוד מסוים למעמדו הכלכלי. אף שהיה יכול להרשות לעצמו להעסיק בעלי מקצוע, הוא העדיף לבצע בעצמו עבודות תחזוקה ותיקונים בבתים שהשכיר לאחרים.
גם הרגלי השינה של מילאר לא התאימו במיוחד לתדמית המקובלת של איש עסקים אמיד. הוא נהג לישון בחוץ, על מרפסת ביתו, בלי להתחשב בתחזית מזג האוויר. כאשר נשאל על כך, הסביר שההרגל הופך אותו לאדם קשוח יותר. אפשר היה לראות בכך משמעת עצמית יוצאת דופן, אך בהתחשב בחיבתו למתיחות, קשה לדעת עד כמה נהנה גם מן הפליאה שעורר אצל הסובבים אותו.
אחת מתשוקותיו הגדולות של מילאר הייתה מרוצי סוסים. הוא השקיע סכומים ניכרים בענף, מימן הרחבה ושיפור של מסלולי מרוצים והחזיק בבעלותו כמה סוסי מרוץ מצליחים. לצד השקעותיו העסקיות נהנה גם מהימורים על תוצאות המרוצים, תחביב שהשתלב היטב באישיותו התחרותית ובחיבתו לסיכונים. למרות עיסוקיו הרבים, הוא נותר מוכר לא פחות בזכות הבדיחות המעשיות שנהג לבצע, לעיתים על חשבון מכריו ולעיתים על חשבון אנשים זרים לחלוטין.
מילאר גם לא היה פילנתרופ מן הסוג שאפיין חלק מבני מעמדו. הוא לא הרבה להשתתף בארגוני אחווה, במועדונים חברתיים או במוסדות צדקה, ולא נודע כתורם נדיב למרות הונו. מכריו התרשמו לעיתים כי יחסו לכסף היה מורכב: מצד אחד הצליח לצבור רכוש רב, ומצד אחר נראה שאינו חש בנוח עם עושרו. הוא שמר בקפדנות על כספו, אך לאחר מותו התברר כי דווקא אז התכוון לחלק אותו בדרכים שאיש לא ציפה להן.
31 באוקטובר 1926: מותו של אדם שלא השאיר יורשים
ב-31 באוקטובר 1926 שהה מילאר במשרד עורכי הדין שלו בטורונטו ושוחח עם עמית על תיק משפטי. במהלך השיחה לקה בשבץ ומת. מותו היה פתאומי, והוא הותיר אחריו רכוש משמעותי, אך לא משפחה קרובה שאליה יכול היה לעבור הונו באופן טבעי. הוריו כבר הלכו לעולמם, הוא מעולם לא נישא ולא היו לו ילדים.
על פי סיפור שסופר על חייו האישיים, מילאר חווה בצעירותו אכזבה רומנטית קשה ומאז נמנע מלנסות להקים משפחה. לא ברור אם הסיפור הזה מסביר את החלטותיו המאוחרות, אך הוא מוסיף ממד מסקרן לצוואה שהותיר. אדם שלא היו לו ילדים משלו בחר להעניק את עיקר הונו דווקא לאישה שתביא לעולם ילדים רבים ככל האפשר. המניע המדויק נותר בלתי ידוע, והעובדה שמילאר כבר לא היה בחיים כדי להסביר את החלטתו אפשרה לפרשנויות שונות להתפתח סביב הצוואה.
במקום לחלק את רכושו למוסדות ציבוריים או להוריש אותו לקרובי משפחה רחוקים, בחר מילאר להשתמש בצוואה כאמצעי לביצוע מתיחות נוספות. הפעם, בניגוד לבדיחות שביצע בחייו, הוא לא היה צריך להיות נוכח כדי ליהנות מן המהומה. הוראותיו נוסחו כך שאנשים בעלי השקפות מנוגדות ייאלצו להתמודד עם רכוש שלא בהכרח רצו לקבל בתנאים שנקבעו. אחת מן המתיחות הללו הייתה עתידה להעסיק את קנדה במשך עשור שלם.
הצוואה המשונה: בירה למתנגדי אלכוהול וסוסים לשונאי מרוצים
חלק מן ההוראות בצוואתו של מילאר נראו כאילו נכתבו במיוחד כדי להביך את הנהנים מהן. מניות שהחזיק בחברת הבירה או'קיף (O'Keefe Brewing Company) הועברו לאנשים שהיו מוכרים כמתנגדים נחרצים לצריכת אלכוהול. בעלויות שהחזיק במסלולי מרוצי סוסים הוענקו דווקא לאנשים שהתנגדו בפומבי לענף המרוצים. כך הפך מילאר את רכושו למכשיר שבאמצעותו ביקש לעמת אנשים עם עקרונותיהם, או לכל הפחות להציב אותם במצב לא נוח.
גם בית הנופש שלו בג'מייקה זכה לטיפול דומה. מילאר הוריש אותו לשלושה גברים שתיעבו זה את זה, והתנה את הירושה בכך שיחזיקו בנכס במשותף. אפשר רק לשער עד כמה הייתה שותפות כזאת נוחה לבעליה, אך תנאי הצוואה לא הותירו מקום רב לגמישות. המשותף להוראות הללו היה הניסיון להפוך את עצם קבלת הירושה לאירוע חברתי טעון, ולעיתים גם למבחן של סבלנות ושל עקרונות.
אולם ההוראה המשמעותית ביותר נגעה ליתרת עיזבונו. מילאר קבע כי הכסף שיישאר לאחר חלוקת הרכוש האחר יועבר כעבור עשר שנים לאישה שתלד את מספר הילדים הגדול ביותר בעיר טורונטו במהלך התקופה הזאת. במקרה של תיקו, כך קבע, יחולק הסכום בין הנשים שיגיעו למקום הראשון. בניגוד למתיחות האחרות, שהשפיעו על מספר מצומצם של אנשים, הסעיף הזה פתח את האפשרות להשתתפותן של משפחות רבות בעיר שלמה.
תחרות הילודה שהגיעה עד לבית המשפט העליון
הידיעות על תנאי הצוואה התפרסמו בעיתונות, והרעיון המשונה עורר תשומת לב רבה. האפשרות שאישה תזכה בסכום כסף גדול בזכות מספר הילדים שתלד הייתה חריגה אפילו בעיני חברה שהכירה היטב את חיבתו של מילאר לבדיחות. אולם מרגע שהצוואה הוצגה כמסמך משפטי מחייב, לא היה אפשר להתייחס אליה כאל בדיחה בלבד. הרשויות נדרשו להתמודד עם האפשרות שהוראותיו של אדם פרטי ישפיעו על החלטות משפחתיות ועל חייהם של ילדים שטרם נולדו.
הממשלה ניסתה להביא לביטול התחרות, והמאבק המשפטי הגיע עד לבית המשפט העליון של קנדה. בסופו של דבר נקבע כי ההוראה בצוואתו של מילאר חוקית וניתנת לאכיפה. ההכרעה הזאת העניקה לתחרות מעמד ממשי: הפרס לא היה הבטחה מעורפלת או שמועה עיתונאית, אלא סכום כסף שאמור היה להיות מחולק בהתאם לתנאים שנקבעו. עם זאת, ההליכים המשפטיים הבהירו כי לא כל ילד שייוולד בטורונטו ייחשב לצורך קביעת הזוכה.
הכללים היו נוקשים. רק ילדים שנולדו בעיר טורונטו במהלך עשר שנות התחרות נכללו בספירה, ולידות של ילדים שנולדו ללא רוח חיים לא נחשבו. נוסף על כך נדרשו הילדים להיוולד במסגרת נישואים, ולכן ילדים שנולדו מחוץ לנישואים לא נכללו במניין הזכאות. תנאים אלה הפכו את התחרות למורכבת הרבה יותר מספירה פשוטה של לידות, והם עתידים היו להכריע את גורלן של כמה מן המתמודדות הבולטות ביותר.
השאלות המשפטיות שנוצרו לא עסקו רק בכסף. הן נגעו להגדרת המשפחה, למעמד הנישואים, לזכויות אזרחיות ולהבחנה בין ילדים שהחוק הכיר בהם לצורך הירושה לבין ילדים שלא נכללו בחישוב. עבור נשים שילדו מספר רב של ילדים, ההבדלים הללו היו עשויים לקבוע אם יקבלו סכום שיאפשר להן לשנות את חייהן או יישארו ללא פרס. ככל שחלפו השנים, התברר כי צוואתו של מילאר העניקה לבתי המשפט תפקיד שלא התכוון בהכרח להעניק להם: להחליט איזו משפחה גדולה זכאית להיחשב גדולה מספיק.
מה באמת רצה מילאר להשיג?
כוונתו של צ'ארלס מילאר נותרה אחת השאלות המרכזיות בסיפור. אנשים שהכירו אותו העלו השערות שונות, אך לא נותר הסבר חד-משמעי שיכול להכריע ביניהן. האפשרות הפשוטה ביותר הייתה שמדובר במתיחה אחרונה, ניסיון לגרום לציבור ולממשלה להתעסק במשך שנים בהוראה משפטית אבסורדית. אדם שנהנה להעמיד אחרים במצבים מגוחכים בחייו יכול היה לראות בצוואה דרך להמשיך לעשות זאת גם לאחר מותו.
אולם היו מי שסברו כי מאחורי ההוראה הסתתרו מניעים פוליטיים וחברתיים. הדיון הציבורי באמצעי מניעה ובשליטה בילודה היה קשור באותה תקופה גם לרעיונות של אאוגניקה, תנועה שעסקה בניסיון להשפיע על הרכב האוכלוסייה באמצעות עידוד או הגבלה של רבייה. בקנדה התקיימו דיונים על שיעורי הילודה של קבוצות חברתיות שונות, ובהם הטענה שנשים מן המעמדות הגבוהים אינן יולדות ילדים בקצב שידביק את שיעורי הילודה של האוכלוסיות העניות. ייתכן שמילאר ביקש ללעוג דווקא לבני המעמד העשיר שאליו השתייך, אנשים שבקרבם מעולם לא חש בנוח לחלוטין.
אולי יעניין אותך
פרשנות אחרת ראתה בתחרות ניסיון לבחון עד כמה רחוק יהיו אנשים מוכנים ללכת כדי לזכות בכסף. במקום להציע פרס עבור עבודה או הישג מקצועי, מילאר קשר את ההבטחה הכלכלית להרחבת המשפחה, החלטה בעלת השלכות ארוכות טווח. בכל מקרה, ההסברים הללו נותרו בגדר השערות. הדבר היחיד שהיה ברור הוא שהצוואה יצרה תמריץ ממשי, וכי משפחות בטורונטו החלו להתייחס אליו ברצינות.
1929: השפל הגדול הופך את התחרות למסוכנת הרבה יותר
שלוש שנים לאחר מותו של מילאר, בשנת 1929, החל השפל הכלכלי הגדול. המשבר התפשט גם לקנדה, וגלי האבטלה והמצוקה הכלכלית שינו את תנאי החיים של משפחות רבות. על פי ההערכות שנזכרו בתיעוד התקופה, כ-30 אחוזים מן הקנדים איבדו את עבודתם. האפשרות לזכות בירושה גדולה נעשתה מפתה במיוחד כאשר הכנסה קבועה הפכה למצרך נדיר ומשפחות נאבקו לספק את צורכיהן הבסיסיים.
מבחינת המשתתפות במרוץ החסידות, המשבר יצר סתירה קשה. כדי להגדיל את סיכויי הזכייה היה צורך להביא לעולם ילדים נוספים, אך כל ילד חדש הגדיל גם את מספר האנשים שיש להאכיל ולפרנס. ההבטחה לעושר עתידי עמדה מול הוצאות מיידיות, בתקופה שבה אפילו משפחות קטנות התקשו לעיתים להתקיים. עבור חלק מן המתמודדות הייתה התחרות מקור לתקווה, ואילו עבור אחרות היא עלולה הייתה להפוך להימור שהמחיר שלו ייגבה שנים לפני חלוקת הפרס.
הסיכונים לא היו כלכליים בלבד. שירותי הבריאות בתחום ההיריון והלידה היו רחוקים מאוד מן האפשרויות הרפואיות הקיימות כיום, והיריון חוזר ונשנה היה כרוך בסכנות ממשיות. במהלך העשור שבו התקיימה התחרות עמד שיעור תמותת היולדות על כ-500 נשים לכל 100 אלף לידות, ושיעור תמותת התינוקות הגיע לכ-80 מכל אלף תינוקות. אלה היו נתונים חמורים במיוחד עבור נשים שביקשו להגדיל את משפחותיהן במהירות, ובייחוד כאשר בריאותן כבר הושפעה מהריונות קודמים.
גם מבחינה ביולוגית הייתה התחרות מוגבלת. היריון נמשך בדרך כלל כתשעה חודשים, ובאותן שנים לא עמדו לרשות הנשים טיפולי פוריות מן הסוג הקיים כיום. משמעות הדבר הייתה שמספר הילדים שאישה אחת יכולה ללדת בתוך עשר שנים היה מוגבל, גם כאשר הייתה מוכנה להקדיש לכך את כל התקופה. האפשרות של לידת תאומים או יותר מילד אחד בהיריון הוסיפה ממד של אי-ודאות, אך גם היא לא הפכה את המרוץ לפשוט או לבטוח.
1934: חמישיית דיון הופכת את הילודה לסנסציה לאומית
בשנת 1934 התרחשה בקנדה לידה שעוררה התעניינות ציבורית עצומה. בעיירה קוֹרְבֵּיי שבאונטריו נולדה חמישיית דִיוֹן, חמישה תינוקות שהיו לחמישייה הראשונה בהיסטוריה ששרדה את תקופת הינקות. הלידה זכתה לפרסום נרחב והביאה לקנדה תשומת לב ותיירות בהיקפים גדולים. בתקופה שבה מרוץ החסידות כבר העסיק את הציבור, הפכה חמישיית דיון לדוגמה נוספת לאופן שבו לידות מרובות יכולות להפוך לאירוע תקשורתי.
הפרסום סביב חמישיית דיון לא פתר את הקשיים של המתמודדות בטורונטו, אך הוא הוסיף עניין ציבורי לנושא הילודה. העיתונות המשיכה לעקוב אחר משפחות גדולות ואחר מספר הילדים שנולדו להן, והאפשרות לזכות בכספו של מילאר הפכה לסיפור מתמשך. איש לא ידע בדיוק כמה משפחות ניסו להשתתף בתחרות, וגם בסיומה לא היה ברור כמה מן המשפחות שטענו לזכאות ראו עצמן מתמודדות לאורך כל הדרך. עם זאת, מספר המשפחות הגדולות שהתפתחו בעיר היה משמעותי מספיק כדי להפוך את ההכרעה המשפטית העתידית למורכבת.
למרות הסיכונים והקשיים, יותר משני תריסרי משפחות בטורונטו הביאו לעולם לפחות שמונה ילדים במהלך עשר שנות התחרות. עבור משפחות כאלה, ההפרש שבין זכייה להפסד עשוי היה להיות ילד אחד בלבד, או החלטה משפטית לגבי ילד שכבר נולד. ככל שהתקרב מועד סיום התחרות, גברה חשיבותם של פרטים שנראו בתחילת הדרך שוליים: תאריך לידה מדויק, מקום הלידה, מעמדם האישי של ההורים והשאלה אם כל הילדים עומדים בתנאי הצוואה. המאבק על הירושה הלך והתקרב אל השלב שבו מספרים יבשים יהפכו להכרעות גורליות.
31 באוקטובר 1936: מיליון דולר מחכים לזוכה
עשר שנים בדיוק לאחר מותו של מילאר, ב-31 באוקטובר 1936, הסתיים מרוץ החסידות הגדול. בתקופה שחלפה גדל העיזבון באמצעות הקרן והריבית שנצברה עליה, והפרס הגיע לכמיליון דולר, סכום שהוערך בכ-21 מיליון דולר בערכים בני זמננו. עבור משפחות שחיו תחת עול השפל הכלכלי, היה מדובר בהון עצום. אולם קביעת הזוכה לא הייתה פשוטה, משום שמספר הילדים הכולל במשפחה לא היה בהכרח זהה למספר הילדים שהוכרו לצורך התחרות.
בתחילה נראתה לִילְיָאן קֶנִי כמועמדת המובילה לזכייה. במהלך עשר שנות התחרות היא ילדה 12 ילדים, מספר שהעניק לה יתרון משמעותי על פני המתמודדות האחרות. אחריה ניצבה גְרֵייס בַּנְיָאטוֹ, שילדה 11 ילדים, ואילו פּוֹלִין מֵיי קְלַארְק הייתה מועמדת בולטת נוספת עם עשרה ילדים. אילו הייתה התחרות מוכרעת על בסיס מספר הלידות בלבד, שלוש הנשים הללו היו עומדות במרכז חלוקת הפרס.
אולם צוואתו של מילאר, והכללים שנקבעו בהליכים המשפטיים, הפכו את התמונה על פיה. ארבעה מילדיה של ליליאן קני נולדו ללא רוח חיים, ולכן לא נכללו בחישוב. מספר הילדים שהוכרו לה לצורך התחרות ירד מ-12 לשמונה. מי שנראתה בתחילה כמנצחת הברורה איבדה בכך את יתרונה.
גם גרייס בניאטו לא זכתה ליהנות ממספר הילדים הגדול שילדה. היא הייתה מהגרת מאיטליה שחיה בקנדה ללא מעמד הגירה חוקי וללא אזרחות קנדית, ומשום כך נפסלה מן התחרות. במקרה של פולין מיי קלארק נקבע כי חמישה מעשרת ילדיה נולדו מחוץ לנישואים, ולכן לא נכללו במניין הילדים המזכים. שלוש המתמודדות שהובילו בתחילה את המרוץ מצאו עצמן מחוץ לרשימת הזוכות, כל אחת מסיבה אחרת.
ארבע נשים, תשעה ילדים לכל אחת וירושה שלא התחלקה כמתוכנן
לאחר הפסילות והחישובים מחדש התברר כי ארבע נשים הגיעו למקום הראשון בתחרות. כל אחת מהן ילדה תשעה ילדים שעמדו בתנאי הצוואה, ולכן נקבע כי ארבעתן זכאיות לחלוק את הפרס. הזוכות היו אַנִי קָתֶרִין סְמִית', קָתְלִין אֶלֶן נֵייגֶל, לוּסִי אַלִיס טִימְלֶק ואִיזַבֶּל מֶרִי מַקְלֵיין. ההכרעה הזאת סימנה את סיום המרוץ מבחינת מספר הילדים, אך עדיין לא את סיום המאבק על הכסף.
לכאורה, צוואתו של מילאר הייתה ברורה: במקרה של תיקו, יש לחלק את הירושה בין הזוכות. בפועל, תביעות משפטיות ועלויות ההליכים צמצמו את הסכומים שחולקו, והכסף לא הגיע מיד לידי המשפחות. רק כעבור שנתיים קיבלה כל אחת מארבע הזוכות סכום של 75 אלף דולר. אף שהסכום היה נמוך בהרבה מחלוקה פשוטה של מיליון דולר לארבעה חלקים שווים, הוא עדיין היה משמעותי ביותר עבור משפחות שחיו בתקופה של מצוקה כלכלית.
ליליאן קני ופולין קלארק לא השלימו עם התוצאה. שתיהן הגישו תביעות, ובסופו של דבר קיבלה כל אחת מהן פיצוי במסגרת הסדר בסך 12,500 דולר. בכך נוספו למרוץ החסידות גם זוכות שלא הוכרזו כמנצחות בתחרות עצמה, אך הצליחו להשיג חלק מן הכסף באמצעות ההליכים המשפטיים. התוצאה הסופית הייתה רחוקה מן התמונה הפשוטה שאפשר היה לדמיין מקריאת הצוואה: במקום אישה אחת שתקבל את מלוא ההון, נדרשו שנים של הכרעות, פסילות והסדרים כדי לקבוע מי תקבל כמה.
הזוכות והמאוכזבות: מה קרה למשפחות לאחר חלוקת הכסף?
ארבע המשפחות שהוכרו כמנצחות השתמשו בכספי הזכייה בדרכים שנראו מועילות מבחינה כלכלית. הן רכשו בתים והשקיעו בעסקים, ובכך הפכו את הירושה להזדמנות לשפר את תנאי חייהן. עבור משפחות מרובות ילדים, רכישת בית או השקעה עסקית יכלו להעניק מידה של יציבות שלא הייתה מובנת מאליה בתקופת השפל. אולם לא כל המשתתפות במרוץ הצליחו להפיק מן הפרשה תועלת דומה.
פולין קלארק וגרייס בניאטו נעלמו בהמשך מעיני הציבור, ולא נותר תיעוד מפורט של גורלן המאוחר במסגרת הסיפור. ליליאן קני, לעומת זאת, המשיכה למשוך תשומת לב עיתונאית גם לאחר שהסתיימה התחרות. במשך שנות המרוץ היא הייתה אחת המתמודדות הקולניות והבולטות ביותר, והפרסום הזה לא פסק כאשר קיבלה את כספי הפשרה. העיתונות המשיכה לעסוק בה ובמשפחתה, לעיתים באופן שהפך את חייה האישיים לנושא ציבורי מתמשך.
עד שנת 1941 כבר אזלו כספי הפיצוי שקיבלה משפחת קני. בני המשפחה חזרו להתגורר באזור עני של טורונטו, וההבטחה הכלכלית שהייתה תלויה במשך שנים בצוואתו של מילאר לא הביאה להם ביטחון ממושך. סיפורה של קני המחיש את הפער בין עצם קבלת סכום כסף גדול לבין האפשרות לשנות באמצעותו את תנאי החיים לאורך זמן. עבור משפחה גדולה שנדרשה להתמודד עם הוצאות רבות, גם פרס שנראה בתחילה עצום יכול היה להיעלם במהירות.
התיעוד החזותי של התקופה מוסיף ממד חברתי לסיפור. תצלום משנת 1911, שצילם אדם בשם בֶּרְנֶט, שימש באספה המחוקקת של אונטריו במסגרת דיון בעוני בקרב ילדים, וממחיש כי מצוקת המשפחות הייתה סוגיה ציבורית עוד לפני צוואתו של מילאר. תצלומים מאוחרים יותר של משפחות גדולות, ובהם תצלום של חמישיית דיון משנת 1943, משקפים את תשומת הלב הציבורית שהוקדשה לילודה ולמשפחות מרובות ילדים. בתוך המציאות הזאת התקיים מרוץ החסידות הגדול, בין האפשרות להפוך משפחה גדולה לסמל של תקווה לבין הסיכון להעמיק את העוני של מי שלא יזכו בפרס.
1994: כשהבדיחה של מילאר הפכה לנושא למחקר
עשרות שנים לאחר סיום התחרות המשיך מרוץ החסידות הגדול לעורר עניין בקרב חוקרים, סופרים ויוצרי תוכן. בשנת 1994 חזרה אליו אֶלִיזָבֶת וִילְטוֹן, סטודנטית מאוניברסיטת דלהאוזי (Dalhousie), במסגרת עבודת מחקר. הסיפור הופיע גם בפודקאסטים וברומנים, והמשיך לעורר שאלות על המניעים שהובילו ליצירת התחרות ועל המחיר ששילמו חלק מן המשפחות. ככל שחלף הזמן, התברר כי צוואתו של מילאר הייתה יותר מאנקדוטה משעשעת בתולדות המשפט הקנדי.
הדיון ההיסטורי סביב התחרות נוגע בכמה מן הסוגיות הרגישות ביותר של החברה: רבייה, אמצעי מניעה, אאוגניקה, מעמד חברתי ודת. כל אחת מהן מילאה תפקיד כלשהו בפרשנויות שניתנו למעשיו של מילאר ובהתנהלות הציבור סביב התחרות. גם היחס המשפטי לילדים שנולדו מחוץ לנישואים ולנשים שלא החזיקו באזרחות קנדית הפך לחלק מן הסיפור, משום שההבחנות הללו קבעו מי תוכל לקבל את הכסף ומי תישאר מחוץ למעגל הזוכות. במובן הזה, הצוואה לא יצרה את כל המתחים החברתיים הללו, אך היא העניקה להם זירה יוצאת דופן שבה התגלו לעיני הציבור.
אפשר להבין מדוע התחרות משכה את תשומת לבם של כותבים וחוקרים. יש בה כמעט כל מרכיב של סיפור יוצא דופן: מיליונר אקסצנטרי, צוואה משונה, פרס כספי גדול, נשים המתחרות זו בזו, מאבקים משפטיים והכרעה בלתי צפויה. אולם מאחורי המרכיבים הללו עמדו משפחות אמיתיות, שילדים רבים נולדו בהן בתקופה שבה גידול משפחה היה כרוך בסיכון בריאותי ובחוסר ודאות כלכלי. העובדה שהסיפור עשוי להישמע משעשע אינה משנה את המציאות שבה התקיים.
הבדיחה האחרונה של צ'ארלס מילאר
צ'ארלס ואנס מילאר מת בשנת 1926 מבלי להותיר אחריו ילדים, אך הצוואה שלו השפיעה על חייהן של משפחות רבות במשך עשור שלם. הוא לא יכול היה לדעת כיצד ייראה העולם בשנת 1936, אילו קשיים כלכליים יפקדו את קנדה או כיצד יפרשו בתי המשפט את תנאי התחרות שהמציא. ובכל זאת, הוראותיו המשיכו לפעול זמן רב לאחר מותו, כשהן מעסיקות עורכי דין, שופטים, עיתונאים והורים לילדים רבים. מה שנכתב במסמך משפטי אחד הפך לתהליך חברתי שאיש לא שלט בו לחלוטין.
מרוץ החסידות הגדול נותר סיפור שקשה להכריע אם יש לראות בו קומדיה שחורה או טרגדיה חברתית. ארבע נשים קיבלו סכומי כסף משמעותיים, אחרות התאכזבו, ואחת המתמודדות הבולטות ביותר מצאה עצמה שוב בעוני שנים ספורות לאחר שקיבלה פיצוי. מילאר ביקש אולי לצחוק על החברה שסביבו, על הממשלה או על אנשים שהיו מוכנים לעשות כמעט הכול למען כסף. את התשובה לשאלה הזאת הוא לקח עמו לקבר, והשאיר לטורונטו את החשבון.
אם סיפורו של מרוץ החסידות הגדול עניין אתכם, שתפו את הכתבה עם מי שמעריכים היסטוריה שאינה מתנהלת תמיד לפי כללי ההיגיון. לעיתים דווקא צוואה אחת, שנכתבה מתוך חיבה למתיחות, מצליחה לחשוף יותר על החברה שבה נוצרה מאשר מסמך רשמי ומכובד בהרבה.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
