סיפורו של הסופר היהודי שחולל שערורייה בהולנד, עלה לארץ ישראל כציוני והפך לאחד מיריביה החריפים של התנועה הציונית. ■ ב-30 ביוני 1924 נרצח בירושלים, ובכך הסתיימו חייו של אדם שדעותיו, אמונתו ויצירתו ממשיכות לעורר מחלוקת גם כעבור מאה שנה.
ב-30 ביוני 1924, לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק בירושלים, יצא אדם אל רחוב יפו. שמו היה יעקב ישראל דה האן, משפטן, משורר ועיתונאי הולנדי בן 42, שבחמש שנותיו בארץ ישראל הספיק להפוך מציוני נלהב לאחד המתנגדים הבולטים של ההנהגה הציונית. שלוש יריות אקדח קטעו את חייו. המתנקש נמלט, והמשטרה הבריטית לא הצליחה להביאו לדין.
למחרת אמור היה דה האן לצאת ללונדון בשליחות פוליטית מטעם חוגי העדה החרדית בירושלים. מסעו נועד לערער על הסדרים שהיו עשויים לחזק את סמכות ההנהגה הציונית על כלל הציבור היהודי בארץ. מותו ביטל את הנסיעה, אך לא השתיק את הוויכוח. להפך: ההתנקשות הפכה לאחת הפרשות הטעונות ביותר בתולדות היישוב.
יעקב ישראל דה האן (Jacob Israël de Haan), שנולד ב-31 בדצמבר 1881 בסמילדה שבהולנד ונרצח ב-30 ביוני 1924 בירושלים, היה סופר, משורר, משפטן, עיתונאי ופעיל פוליטי יהודי. הוא התפרסם תחילה בזכות ספרות נועזת שעסקה ביחסים בין גברים, פעל למען אסירים פוליטיים ברוסיה, הצטרף לציונות הדתית ועלה לארץ ישראל ב-1919. לאחר שהתקרב לרב יוסף חיים זוננפלד ולחוגי העדה החרדית, ניהל פעילות דיפלומטית נגד יומרתם של המוסדות הציוניים לייצג את כל יהודי הארץ. רציחתו בידי אנשי ההגנה נחשבת להתנקשות הפוליטית הראשונה בתוך היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי.
ילדות הולנדית בין מסורת יהודית למרד אינטלקטואלי
משפחה גדולה, אב קפדן ועולם יהודי הולך ומשתנה
יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל דֶּה הָאן נולד בכפר סמילדה שבמחוז דרנתה, בצפון-מזרח הולנד, למשפחה יהודית אורתודוקסית דלת אמצעים. הוא היה בן למשפחה יהודית מרובת ילדים, במשפחה שבה מילאו הדת, הקהילה והחינוך היהודי תפקיד מרכזי.
אביו, יצחק אייזיק דה האן, עסק בהוראת הדת ובחזנות, ובמהלך חייו החליף מקומות מגורים ועבודה בהתאם לאפשרויות הפרנסה. אמו הייתה בטייה רובנס. בשנת 1885 עברה המשפחה לזאנדאם, עיר הסמוכה לאמסטרדם, שבה התקיימה קהילה יהודית קטנה בעלת מוסדות דת וחינוך משלה.
אביו של דה האן תואר כאדם בעל מזג סוער, ואילו יעקב הצעיר פיתח אופי עצמאי, חד לשון ולעיתים סרקסטי. היחסים בין השניים לא היו פשוטים. המתח המשפחתי ליווה את התפתחותו של נער שניחן בכישרון לשוני יוצא דופן ובנטייה להטיל ספק במוסכמות שסביבו.
אחותו, קָרִי וָאן בְּרוּכֶן (Carry van Bruggen), הייתה לימים סופרת הולנדית מוערכת. בספרה הבית הקטן שליד התעלה, שראה אור ב-1921, תיארה את עולם ילדותה ואת חיי המשפחה היהודית. בספרה De verlatene משנת 1909 עסקה גם בדמויות ובמתחים הקרובים לעולמו של אחיה. ספרות, כך התברר, הייתה חלק בלתי נפרד מהבית שממנו יצאו שניהם.
בשנת 1896 החל דה האן ללמוד בבית מדרש ממשלתי להכשרת מורים בהארלם. בשנת 1900 קיבל את תעודת ההוראה שלו, ובהמשך עבד כמורה באמסטרדם. במקביל המשיך בלימודיו וב-1903 עבר בחינת השלמה שאפשרה לו לפנות ללימודים אקדמיים. הוא למד משפטים, השלים שלבים בלימודיו ב-1905 וב-1909 והחל להתעניין בשאלות פילוסופיות הנוגעות לשפה, לחוק ולמשמעותם של מושגים משפטיים.
אולם מסלול חייו הרחיק אותו בהדרגה מן העולם הדתי שבו גדל. דה האן נחשף לתנועות ספרותיות חדשניות, למחשבה החופשית, לאנרכיזם ולסוציאליזם. הקריאה בכתבי קרל מרקס, לצד היכרותו עם ספרות הדור הספרותי ההולנדי שכונה אנשי שנות השמונים (Tachtigers), סיפקה לו חלופה אינטלקטואלית למסגרת המסורתית.
הסוציאליסט הצעיר
בשנת 1903 הצטרף למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית בהולנד, SDAP, והחל לכתוב בעיתון המפלגתי Het Volk, כלומר "העם". באפריל אותה שנה מינה אותו העורך פ' ל' טאק לאחראי על מדור הילדים במוסף יום ראשון של העיתון.
זו הייתה תקופה של פעילות פוליטית וציבורית אינטנסיבית. דה האן השתתף ביוזמות סיוע, עסק בהסברה והיה משוכנע כי בכוחה של הספרות להשפיע על החברה. בנובמבר ובדצמבר 1903 סייר סביב אזור הזאודרזה וגייס תרומות לילדי משפחות שנפגעו בעקבות שביתת עובדי הרכבת באותה שנה.
כבר בשלב זה בלט כישרונו הספרותי. הוא התכתב עם אנשי רוח ובהם פרדריק ואן אדן ואלברט ורוויי, שהשפיעו על התפתחותו כמשורר וככותב. עם ואן אדן פיתח קשר מורכב שנמשך שנים, למרות חילוקי הדעות ביניהם בנושאים אישיים ומוסריים.
אלא שבשנת 1904 פרסם דה האן ספר שהפך את מסלול חייו על פיו.
הרומן שעורר שערורייה בהולנד
"צינורות": ספר אחד, מחיר ציבורי כבד
בשנת 1904 ראה אור הרומן Pijpelijntjes, המוכר בעברית בשם "צינורות". הכותרת התייחסה לרובע דה פייפ (De Pijp), שכונת פועלים באמסטרדם שבה מתרחשת העלילה.
הספר תיאר מערכת יחסים רגשית ואינטימית בין שני גברים צעירים. הוא נחשב לאחד הרומנים הראשונים בספרות ההולנדית שהציגו באופן גלוי ומרכזי קשר הומוסקסואלי, בתקופה שבה עצם העיסוק בנושא עורר התנגדות חברתית חריפה.
דה האן הקדיש את הספר לארנולד אלטרינו, רופא וסופר שהיה מקורב אליו. אלטרינו זיהה ביצירה רמיזות הקשורות בו עצמו, ונבהל מן האפשרות ששמו ייקשר לתכנים שנחשבו שערורייתיים. גם אנשי חוגו הספרותי והפוליטי של דה האן הסתייגו מן הפרסום.
התגובות היו קשות. דה האן איבד את משרתו בהוראה ואת תפקידו בעיתון הסוציאליסטי. קשריו עם המפלגה נפגעו, והוא נאלץ להתמודד עם בידוד מקצועי וחברתי. עותקים מן המהדורה הראשונה נרכשו בחזרה בניסיון לצמצם את הפצתה. במהדורה מתוקנת שהופיעה באותה שנה הוסרו ההקדשה ורמיזות שנקשרו באלטרינו.
דה האן לא נטש את הספרות בעקבות השערורייה. הוא תכנן לכתוב המשך ל"צינורות", אך הפרויקט לא הושלם. חלקים ממנו התפרסמו בכתבי עת, ואחרים נחשבו אבודים במשך שנים. הוא אף פרסם מכתב פתוח לעורך טאק, ובו התחשבן עם מעסיקו לשעבר על היחס שקיבל.
בשנת 1907 נשא לאישה את יוֹהָנָה וָאן מַרְסֶפֵיין, רופאה הולנדית נוצרייה, שהייתה מבוגרת ממנו בכשמונה שנים. השניים לא הביאו ילדים לעולם. חייהם המשותפים התנהלו לצד המשך עיסוקו בספרות, בכתיבה ובשאלות של זהות ודת. בשנת 1919 נפרדו, אף שנראה כי נישואיהם לא הסתיימו בגירושים רשמיים.
בשנת 1908 פרסם את הרומן Pathologieën, "פתולוגיות", שכותרת המשנה שלו עסקה בהידרדרותו של יוהאן ואן ורה דה וית. גם ביצירה זו נדונו יחסים בין גברים, לצד שאלות של שליטה, סבל, משיכה והרס עצמי. הרומן לא חולל סערה ציבורית בעוצמתה של זו של "צינורות", אך חיזק את תדמיתו של דה האן כסופר הנמשך אל התחומים שהחברה מעדיפה להסתיר.
מחקר והערכה מחודשים של כתיבתו הספרותית התפתחו בהולנד בהדרגה במחצית השנייה של המאה העשרים. התערוכה שערכה אוניברסיטת אמסטרדם החופשית ב-2024 הציגה את הרומנים המוקדמים כחלק מרכזי בתולדותיו האישיות והספרותיות.
בתי הסוהר ברוסיה: המאבק למען אסירים פוליטיים
דה האן לא הסתפק במחלוקות ספרותיות. בשנים שלאחר פרסום הרומנים התרחב עיסוקו לזכויות אדם, לדיני משפט ולמערכת הענישה. אחת מפעולותיו החשובות הייתה חקירת תנאי המאסר באימפריה הרוסית.
בשנת 1912 יצא לרוסיה כדי לבדוק את מצבם של אסירים, ובייחוד אסירים פוליטיים. הוא נחשף לתנאי כליאה קשים וליחס משפיל כלפי אסירים, ולאחר שובו להולנד פרסם ב-1913 את הספר In Russische gevangenissen, "בבתי סוהר רוסיים".
פעילותו לא הוגבלה לפרסום עדויות. יחד עם אנשי הרוח פרדריק ואן אדן והמשוררת הנרייטה רולנד הולסט, השתתף ביוזמה ציבורית שנועדה לעורר לחץ בינלאומי על רוסיה לשיפור תנאי הכליאה. פעילות זו נשענה על שימוש בעיתונות, בעצומות ובדעת הקהל כדי להשפיע על מדיניותה של מדינה זרה.
המאבק למען אסירים ברוסיה הפך לאחד ההיבטים הפחות מוכרים בביוגרפיה של דה האן. בדיעבד הוא אף תואר כמעין מבשר של פעילות זכויות האדם הבינלאומית שהתפתחה במהלך המאה העשרים. אולם בשנות פעילותו לא היה זה תואר סמלי, אלא מאמץ מעשי של עיתונאי ומשפטן שביקש לחשוף את המתרחש במוסדות שלטון הסגורים לעיני הציבור.
באותן שנים המשיך דה האן לעסוק בתאוריה משפטית. בשנת 1916 השלים באוניברסיטת אמסטרדם עבודת דוקטורט שעסקה בהיבטים של משמעות, שפה ומושגים בחוק ובמשפט. בכך הצטרפה הקריירה המשפטית לעיסוקיו הספרותיים והציבוריים.
מהסוציאליזם אל הציונות: החזרה ליהדות
שיבה למסורת וחיפוש אחר בית לאומי
בסביבות 1910 החל דה האן לשוב אל עולמה של היהדות, ללמוד עברית ולהעמיק בספרות ובמסורת היהודית. השינוי היה הדרגתי. אדם שבצעירותו התרחק מקיום המצוות מצא בשפה הדתית ובשייכות היהודית מקור מחודש לזהות ולהשראה.
השינוי ניכר גם ביצירתו. הפואמה Het Joodsche Lied, "השיר היהודי", שחלקה הראשון הופיע ב-1915 וחלקה השני ב-1921, העניקה מקום מרכזי לזיכרון היהודי, לאמונה, לגעגועים ולהתלבטויות רוחניות.
בהדרגה התקרב לציונות. בשנת 1915 הצטרף לתנועת המזרחי, הזרם הדתי של התנועה הציונית. עבורו, ההתחדשות הלאומית היהודית נראתה אז קשורה באופן טבעי בחזרה אל המסורת ובתחיית השפה והתרבות העברית.
עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה גמלה בלבו ההחלטה לעזוב את הולנד ולעלות לארץ ישראל. הוא לא עשה זאת מתוך מצוקה כלכלית פשוטה. בהולנד כבר היה סופר ועיתונאי בעל שם, בעל השכלה משפטית וקשרים בחוגים אינטלקטואליים. העלייה פירושה הייתה ויתור על מעמדו ועל סביבתו המוכרת.
בשנת 1919 הגיע לירושלים.
ירושלים 1919: אכזבה מהמפעל הציוני
המשורר האירופי מגיע לארץ שהשתוקק אליה
ארץ ישראל שאליה הגיע דה האן הייתה בעיצומה של תמורה שלטונית ומדינית. מלחמת העולם הראשונה הסתיימה, האימפריה העות'מאנית איבדה את שליטתה בארץ, ובריטניה מילאה תפקיד מכריע בעיצוב עתידה. הצהרת בלפור מ-1917 העניקה גיבוי בריטי להקמת בית לאומי לעם היהודי, ובמקביל התגבשו שאיפות לאומיות ערביות שהתנגשו בחלק מדרישות התנועה הציונית.
דה האן הגיע כציוני שביקש להשתלב במפעל הלאומי. הוא קיווה למצוא תפקיד בתחומי החינוך, המשפט והעשייה הציבורית, אך נתקל בקשיים. ניסיונותיו להשתלב במוסדות הציוניים ובאוניברסיטה העברית, שהייתה אז בתהליכי הקמה, לא צלחו. גם בקשתו לשמש נציג קונסולרי של הולנד בירושלים נדחתה.
עם זאת, מצא אפיקי עבודה אחרים. הוא שימש עיתונאי מטעם היומון ההולנדי Algemeen Handelsblad, כתב רשימות על החיים בארץ ישראל ולימד משפטים בבית הספר למשפטים שהוקם בתקופת השלטון הבריטי. בשנת 1921 עמד גם בראש תלמוד התורה הספרדי "דורש ציון".
רשימותיו נגעו באנשים, במקומות, במנהגים ובמאבקים הציבוריים שהכיר. הוא כתב על יהודים חילונים ודתיים, ערבים, מנהיגים פוליטיים ואנשי רוח. בין האישים שהזכיר בכתיבתו היו יוסף טרומפלדור, זאב ז'בוטינסקי וחיים נחמן ביאליק, שאותו העריץ ואף הקדיש לו שיר.
לצד ההתרשמות מן הארץ החל להתגבש יחס ביקורתי למוסדות התנועה הציונית. דה האן התנגד למגמות חילוניות בתוך התנועה, אך גם למד להכיר מקרוב את החברה הערבית בארץ ישראל. בעיניו, השאיפות המדיניות של הלאומיות היהודית לא יכלו להיבחן במנותק מן התושבים הערבים ומעמדותיהם.
בכתיבה ששלח להולנד במאי 1921 מתח ביקורת חריפה על אפליית ערבים במוסדות ובחיי היומיום היהודיים. הוא הצביע על הפער בין הטענה לכיבוש הארץ בדרכי שלום לבין פרקטיקות של הדרה חברתית וכלכלית. בעיניו, הדרך שבה התייחסו חלק מהציונים לערבים נשאה דמיון מטריד לדפוסי הדרה שהופנו כלפי יהודים באירופה.
אחד ממשפטיו האירוניים שכתב לעיתון הולנדי במאי 1921, עסק בתיאור האווירה השברירית שנוצרה כך: "וכך אנו חיים בשקט ובשלווה עד המרד הבא."
הביקורת לא נותרה רק בעיתונות. היא הפכה בהדרגה לתפיסה מדינית שבמרכזה עמדה הדרישה להכרה בזכותם של יהודי היישוב הישן, ובפרט הקהילות החרדיות, לייצוג עצמאי שאינו כפוף למוסדות הציוניים.
הברית החדשה עם העדה החרדית
הרב זוננפלד והמאבק על ייצוג יהודי ארץ ישראל
נקודת מפנה מרכזית בחייו של דה האן הייתה התקרבותו לרב יוֹסֵף חַיִּים זוֹנֶנְפֶלְד, ממנהיגי הציבור החרדי בירושלים. הרב זוננפלד עמד בראש חוגים שהתנגדו לציונות המדינית וליומרתם של מוסדותיה לדבר בשם כלל יהודי הארץ.
דה האן התקרב לעדה החרדית והחל להעמיד את כישוריו הלשוניים, המשפטיים והדיפלומטיים לרשותה. בתוך זמן קצר הפך לאחד מדובריה החשובים ביותר כלפי העולם החיצון.
הוא ייעץ לאנשי העדה בעניינים משפטיים, ניסח ותרגם תזכירים, סייע לאגודת ישראל ופעל לקידום הכרה מדינית בנציגות עצמאית של היהדות החרדית בארץ ישראל. את עיקר הפעילות הזאת עשה ללא שכר.
זה היה שילוב יוצא דופן: אדם בעל השכלה אירופית רחבה, שליטה בשפות וקשרים בעולם העיתונות, נעשה נציגם של חוגים חרדיים שבחלקם ראו בתרבות המודרנית איום על אורח חייהם. אולם דה האן מצא אצל הרב זוננפלד מסגרת שבה יכול היה לקדם את תפיסותיו הדתיות והפוליטיות.
התקרבותו לעדה החרדית לא הייתה חפה ממתחים. פעילותו התקיפה נחשבה לעיתים מרחיקת לכת אפילו בעיני גורמים באגודת ישראל העולמית. ואף על פי כן, בירושלים הוא מילא תפקיד חיוני: הוא יכול היה לדבר עם השלטונות הבריטיים ועם מנהיגים ערביים בשפה מדינית ומשפטית שהנהגת העדה התקשתה לקיים בעצמה.
היריבות עם הרב קוק ותנועת המזרחי
אחד ממוקדי המאבק של דה האן היה הרב אַבְרָהָם יִצְחָק הַכֹּהֵן קוּק, שמילא תפקיד מרכזי בעיצוב הרבנות הראשית ובהתקרבות בין היהדות הדתית לבין התנועה הציונית.
דה האן תקף את הרב קוק ואת אנשי המזרחי, שאליהם השתייך בעבר, בשפה חריפה. הוא ראה בהם שותפים למערכת שביקשה להכפיף את הקהילות החרדיות למוסדות לאומיים אשר מדיניותם אינה מקובלת עליהן. המחלוקת הידרדרה גם לזירה המשפטית.
בין היתר הגיש דה האן תביעה נגד הרב קוק בעניין טענות לזיוף תעודה, אולם ההליך הסתיים לרעתו והוא חויב בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין. התנהגותו בדיונים משפטיים הייתה לעיתים מתריסה; באחד המקרים תואר כיצד הפנה את גבו לשופט, לעג לו ועבר בין עברית, ערבית ואנגלית תוך כדי הדיון.
המאבק בין החוגים החרדיים לבין ההנהגה הציונית עסק בסוגיה יסודית: מי רשאי לייצג את הציבור היהודי בפני שלטון המנדט? האם המוסדות הציוניים יכולים לתבוע מעמד של הנהגה כללית, או שעל הבריטים להכיר גם בקהילות יהודיות המסרבות לקבל את מרותם?
ההיסטוריונית ההולנדית לוּדי חיבלס הדגישה במחקרה משנת 2014 כי זהו מפתח חשוב להבנת פעילותו של דה האן. את התנגדותו לציונות אין לצמצם רק לאהדה כלפי שאיפות לאומיות ערביות. הוא פעל בראש ובראשונה להגנה על עצמאותם המוסדית והדתית של החוגים שבראשם עמד הרב זוננפלד.
לדבריה, מאבקיו סייעו למנוע מהשלטון הבריטי לכלול את חוגי זוננפלד במסגרת הרבנות הראשית הציונית, בניגוד לתוכניות שזכו לתמיכת הנציב העליון הרברט סמואל. בכך הייתה לפעילותו השפעה מעשית על מבנה היחסים בין השלטון, ההנהגה הציונית והציבור החרדי.
המאבק מתרחב: העיתונות האירופית, הבריטים והעולם הערבי
דה האן הבין את כוחה של דעת הקהל האירופית. במסגרת עבודתו כעיתונאי פרסם תיאורים וביקורת על המתרחש בארץ ישראל, ובהמשך ניצל את קשריו עם כלי תקשורת בריטיים כדי להפיץ את עמדותיו.
דיווחיו הופיעו לא רק ב-Algemeen Handelsblad ההולנדי אלא גם בעיתונות הבריטית, ובה בין היתר Daily Express וכלי תקשורת נוספים. עבור ההנהגה הציונית היה בכך קושי מיוחד: הביקורת לא הגיעה מנציג ערבי או ממתנגד חיצוני, אלא מיהודי אירופי משכיל שחי בארץ ישראל ודיבר בשם ציבור יהודי מקומי.
בשנת 1922 מילא תפקיד מרכזי בהצגת טענות העדה החרדית בפני אלפרד הרמסוורת', הלורד נורת'קליף, בעל עיתונים בריטי רב השפעה. במהלך הביקור נחשף נורת'קליף לעמדות החרדים שהתנגדו לציונות.
הידיעה כי יהודים אורתודוקסים בארץ ישראל אינם בהכרח תומכים בתוכנית המדינית של התנועה הציונית הייתה בעלת משמעות תעמולתית. דה האן ביקש להבהיר כי בין היהודים עצמם שוררת מחלוקת על עתידה המדיני של הארץ, וכי אין לראות בהסתדרות הציונית את נציגתם הבלעדית של כל הקהילות.
במקביל ניהל מאבקים נגד סמכויות מיסוי שהוענקו למוסדות היישוב היהודי בירושלים, והתנגד להסדרים שלדעתו העניקו יתרונות למערכת הציונית על חשבון מתנגדיה.
פעילותו עוררה כעס גובר. מתנגדיו תיארו אותו כאדם המסייע ליריביה של התנועה הציונית, ואילו הוא האשים את ההנהגה הציונית במדיניות מסוכנת העלולה להעמיק את הסכסוך בין יהודים לערבים.
המגעים עם האמיר עבדאללה והמשפחה ההאשמית
בצד המגעים עם הבריטים פיתח דה האן קשרים גם עם מנהיגים ערביים, ובעיקר עם האמיר עַבְדַּאלְלָה, שליט עבר הירדן ולימים עבדאללה הראשון, מלך ירדן.
דה האן קיווה למצוא בסיס להסדר בין הציבור החרדי בארץ ישראל לבין ההנהגה הערבית. רעיונו נשען על ויתור יהודי על תביעות מדיניות מסוימות בתמורה להכרה בזכויותיהן של הקהילות היהודיות, בהמשך הגירה יהודית ובחופש התנועה והדת.
הוא ביקש להבחין בין קיומם וזכויותיהם של יהודים בארץ ישראל לבין הדרישה להקמת ישות מדינית יהודית בעלת ריבונות. הבחנה זו אפשרה לו לנהל שיחות עם מנהיגים ערבים שראו בתוכנית הציונית איום על שאיפותיהם הלאומיות.
בראשית 1924 השתתף דה האן בארגון משלחת חרדית בראשות הרב זוננפלד לעבר הירדן. המשלחת נפגשה עם מנהיגים האשמים, ובהם חוסיין בן עלי, אביו של האמיר עבדאללה. תכליתה הייתה להשמיע עמדה יהודית עצמאית שאינה זהה לזו של ההנהגה הציונית.
אולי יעניין אותך
באותה תקופה יצאה גם משלחת ציונית בראשות הקולונל פְרֶדְרִיק קִיש לקיים מגעים מדיניים עם ההאשמים. כך מצאו עצמן שתי הנהגות יהודיות, בעלות השקפות מנוגדות, פונות לאותם מנהיגים אזוריים ומבקשות להציג את עמדותיהן ביחס לעתיד הארץ.
במסגרת המפגש הציגה המשלחת החרדית תזכיר שהדגיש את עצמאותה של אגודת ישראל כארגון יהודי בינלאומי ואת הצורך לקבל את עמדותיה בנפרד מאלה של ההסתדרות הציונית. המסמך הדגיש גם שאיפה לשלום ולשיתוף פעולה בין התושבים.
דה האן השתתף בפגישות ובאירועים רשמיים, ובמסגרת המגעים אף הושג סיוע כספי לעניי העדה החרדית.
המהלך המדיני שעורר חשש בהנהגה הציונית
אחד ממעשיו המדיניים הבולטים של דה האן היה השגת התבטאות מצד חוסיין בן עלי נגד הציונות החילונית. בעיני ההנהגה הציונית היה המהלך בעייתי במיוחד, משום שהוא העניק במה להתנגדות יהודית לציונות דווקא בזירה הדיפלומטית הערבית.
הקולונל קיש פעל מול הגורמים ההאשמים כדי לצמצם את משמעות ההתבטאות ולערער על האופן שבו הוצגה. בסופו של דבר נאלץ דה האן לפרסם תיקון או הבהרה ביחס לדברים שיוחסו לחוסיין.
האם המהלך הזה היה הגורם הישיר להחלטה לרצוח את דה האן? אין לכך הוכחה חותכת. אולם מחקרה של חיבלס מצביע על המאבק הדיפלומטי סביב חוסיין כעל אחת ההתפתחויות החשובות שהחריפו את תחושת האיום בהנהגה הציונית זמן קצר לפני ההתנקשות.
חיים אישיים ויצירה ספרותית בירושלים
לצד פעילותו הציבורית המשיך דה האן לכתוב שירה, וחייו האישיים היו מורכבים לא פחות מעמדותיו הפוליטיות.
הוא דבק באורח חיים יהודי דתי והתקרב לסביבתו החרדית, אך המשיך לקיים קשרים רגשיים ומיניים עם גברים. בחלק משיריו תיאר משיכה לגברים צעירים בחברה הערבית הירושלמית. התנהלות זו נשמרה ברובה מחוץ לעיני מקורביו החרדים, ולא עלתה בקנה אחד עם הנורמות הדתיות של החוגים שאותם ייצג.
אחת הדמויות בחייו הייתה עאדל אפנדי, צעיר ערבי שהיה מקורב אליו ושימש גם כמלווה וכמורה לערבית. השניים קיימו קשר אישי, טיילו יחד, ודה האן אף התגורר בבית ששכר ממשפחתו של עאדל בעיר העתיקה. בשירתו מופיעים ביטויי אהבה וגעגועים שהחוקרים קושרים למערכת היחסים הזאת.
כדי להבין את כתיבתו המאוחרת, יש להתחשב גם בהשפעות של מסורות שירה ערביות ועות'מאניות, שבהן הופיעו תיאורי אהבה לגברים צעירים. חוקר הספרות נתן ויט בחן את שירתו בהקשרים של תשוקה, תרבות מקומית ומבט אירופי על המזרח.
אבל גם בלי לקבוע מה הייתה משמעותו של כל קשר אישי, ברור כי ירושלים הייתה עבור דה האן מרחב שבו חיו זה לצד זה, ולעיתים מתוך סתירה, אמונה דתית עמוקה, פעילות פוליטית אינטנסיבית וחיי נפש שהתבטאו בשירה אינטימית.
"מרובעים": השירה כמפתח לנפש
בשנת 1924, זמן קצר לפני מותו, ראה אור בהולנד קובץ שיריו Kwatrijnen, "מרובעים". הספר כלל מאות שירים בני ארבע שורות, בהשראת מסורת המרובעים הפרסית המזוהה בין היתר עם עומר ח'יאם.
הקובץ תיאר את חוויותיו בארץ ישראל באמצעות מפגשים, זיכרונות, רגעי תשוקה, התבוננות דתית וגעגועים למולדת שעזב. השירים שילבו את ירושלים ואת אמסטרדם, את האהבה ואת האמונה, את הבדידות ואת השייכות.
אחד משיריו המפורסמים, "אי-שקט" (Onrust), מתאר את ההיפוך הרגשי שחווה: באמסטרדם נשא בלבו את ירושלים, אך לאחר שהגיע לירושלים מצא עצמו מתגעגע לאמסטרדם. זהו תיאור תמציתי של החיפוש אחר מקום שאליו אפשר להשתייך, ושל התחושה שהמקום הנכסף משתנה ברגע שמגיעים אליו.
בנוסף לשירתו, המשיך דה האן לפתח את הכתיבה היהודית שלו, שהופיעה בין היתר בשני חלקי "השיר היהודי", בקובצי "ירושלים" וביצירות נוספות.
הספרות המאוחרת שלו כמעט לא נפרדה מן החיים הפוליטיים. גם כאשר עסק בתחושות אינטימיות, הוא כתב על עולם שבו דת, לאומיות, זהות אישית ומפגש בין תרבויות היו חלק מחוויית היומיום.
האיומים שקדמו להתנקשות
פעילותו של דה האן הפכה אותו לדמות שנואה בחוגים מסוימים ביישוב היהודי. הוא הותקף בעיתונות, ספג הטרדות ואיומים, ומעמדו בבית הספר למשפטים נעשה אף הוא מושא למחלוקת.
במאי 1923 קיבל מכתב איום שבו נדרש לעזוב את ארץ ישראל עד 24 במאי, אחרת יירצח. המכתב נוסח בעברית והציג את האיום בלשון דתית, תוך שימוש בפסוק המקראי על ביעור הרע.
דה האן לא נכנע לדרישה. למחרת המועד שנקבע באיום, ב-25 במאי, פרסם רשימה אירונית שבה התייחס לכך שנותר בחיים.
"כמה תמים הוא יום העשרים וחמישה בחודש כשלא נרצחת בעשרים וארבע בו."
ברשימתו לעג לניסוח העברי של המכתב ולשימוש בשפת התחייה הלאומית כדי לאיים על חייו של אדם יהודי. האירוניה, שנחשבה לאחד מכלי הכתיבה האופייניים לו, אפשרה לו להציג את האיום באופן המערער על רצינותם המוסרית של מאיימיו.
אך באותה תקופה הסיכון כבר היה ממשי. דה האן המשיך את פעילותו הפוליטית ואת קשריו עם מנהיגים מחוץ לארץ, והמאבק בינו לבין מתנגדיו נעשה חריף יותר.
השליחות ללונדון שלא יצאה לפועל
בקיץ 1924 התכונן דה האן לצאת ללונדון מטעם העדה החרדית. מטרת המשלחת הייתה לפעול נגד הסדרים משפטיים ומוסדיים הנוגעים למעמדן של הקהילות היהודיות בארץ ישראל. החשש החרדי היה שהסדרים אלו יחזקו את המוסדות המזוהים עם ההנהגה הציונית ויקשו על קיום ציבורי נפרד של הקהילות המתנגדות לה.
סביב הנסיעה נפוצו גם טענות שלפיהן דה האן התכוון לפעול לביטול הצהרת בלפור. הוא עצמו הכחיש טענות מסוימות בדבר כוונות כאלה. לכן יש להבחין בין המטרה המוצהרת של השליחות, המאבק בייצוג הציוני הבלעדי, לבין השמועות שהפיצו מתנגדיו על התוכניות שיועדו לה.
תאריך הנסיעה המתוכנן היה 1 ביולי 1924.
דה האן לא הגיע אליה.
ביום שני, 30 ביוני 1924, כ"ט בסיוון תרפ"ד, יצא דה האן לאחר תפילת ערבית מבית הכנסת שבחצר בית החולים שערי צדק הישן בירושלים. בסמוך למקום ניגש אליו אדם חמוש וירה בו שלוש פעמים. דה האן התמוטט ומת מפצעיו. המתנקש נמלט מהמקום.
המשטרה הבריטית פתחה בחקירה, אך לא הצליחה לזהות באופן שיאפשר העמדה לדין את היורה, את שותפיו או את מי שהורה לבצע את הרצח. הרשויות הציעו פרס כספי למי שימסור מידע שיסייע בפענוחו, אולם החקירה לא הביאה להרשעה.
בתחילה נפוצו שמועות שונות בדבר זהות הרוצח ומניעיו. אחת הגרסאות הטילה את האחריות על ערבים, וגרסאות אחרות ביקשו לקשור את המוות לחייו האישיים של דה האן או לעימותים בתוך הציבור החרדי.
במשך שנים נותרו נסיבות ההתנקשות מוקפות חשד, שתיקה ומחלוקת. אולם מחקרים ועדויות מאוחרות ביססו את המסקנה כי הרצח בוצע בידי אנשי ארגון ההגנה במסגרת פעולה פוליטית נגד דה האן.
הייתה זו נקודת שבר בתולדות היישוב: אדם יהודי נרצח בשל פעילותו נגד התנועה הלאומית שאליה השתייך בעבר, והאירוע העלה שאלות קשות על גבולות המאבק הפנימי ועל הלגיטימיות של שימוש באלימות פוליטית.
מי רצח את יעקב ישראל דה האן?
אברהם תהומי ועדויות אנשי ההגנה
אחת הדמויות המרכזיות בפרשת הרצח הייתה אַבְרָהָם תְּהוֹמִי, שנודע גם בשם זילברג. תהומי פעל במסגרת ההגנה, ולימים היה ממקימי אצ"ל. במשך עשרות שנים לא נטל תהומי אחריות פומבית מלאה וישירה על המעשה. אולם בעדויות ובראיונות מאוחרים הודה במעורבותו ובכך שהרצח בוצע במסגרת פעולה של ההגנה.
בשנת 1983 ראיין אותו העיתונאי שלמה נקדימון. הדברים שנאמרו במסגרת הראיונות תרמו רבות לבירור ההיסטורי של הפרשה. לפי עדויות שנאספו, תהומי היה שותף מרכזי לפעולת ההתנקשות, ולצדו נקשר גם שמו של אברהם גיורא קריצ'בסקי.
בעדות שמסר יוסף הכט, ממפקדיה הראשונים של ההגנה, לחוקרי תולדות הארגון, תואר תהליך שבמסגרתו התקבלה החלטה לסלק את דה האן בשל הנזק שיוחס לפעילותו המדינית. הכט הציג עצמו כמי שהיה מעורב ביוזמה, וטען כי יצחק בן-צבי עודכן לאחר ביצוע ההתנקשות.
עדויות אחרות העלו אפשרות שבן-צבי היה מעורב בהחלטה עוד לפני הרצח. בשל הבדלי הגרסאות, אין בסיס לקביעה חד-משמעית שלפיה כל פרטי שרשרת הפיקוד הוכחו.
עם זאת, אף שזהות הארגון שביצע את הרצח ומעורבותו של תהומי מבוססות היטב במחקר, שאלת זהותם המדויקת של כל המאשרים והמתכננים נותרה נושא לבירור היסטורי.
זכריה אוריאלי, יוסף הכט ויצחק בן-צבי
שם נוסף שנקשר לפרשה היה זְכַרְיָה אוּרִיאֵלִי, איש ההגנה שהיה ממונה על תהומי. לפי אחת הגרסאות, תהומי פנה אליו וביקש את אישורו לביצוע הרצח. אוריאלי אישר לאחר התייעצות עם גורמים בכירים ממנו.
במהלך השנים הוזכרו שמותיהם של יוסף הכט ושל יצחק בן-צבי, שכיהן לימים כנשיאה השני של מדינת ישראל. עדויות שונות חלוקות בשאלה מי בדיוק נתן את ההוראה הסופית ומתי הובאה התוכנית לידיעתם של המנהיגים הבכירים.
בשנת 1979 כתב תהומי מכתב אשר נחשף לציבור ב-2019, ובו התייחס למעורבות בן-צבי בהחלטה על הרצח. גם מכתב זה נעשה חלק מן הדיון המתמשך באחריות הדרגים השונים למעשה.
בשנת 1956 פורסמה בשבועון העולם הזה טענה שלפיה רחל ינאית בן-צבי, רעייתו של יצחק בן-צבי, הייתה שותפה בתכנון. תהומי הכחיש את הדברים במכתב לעיתון ובהמשך גם בשיחות עם חוקרים.
התיאוריה על המחתרת "המפעל"
ההיסטוריון עודד ארצי הציע במחקרו פרשנות אחרת לזהות הגוף שקיבל את ההחלטה. הוא קשר את הרצח לתא מחתרתי שכונה "המפעל", שהתפתח בשנים 1923 ו-1924 מתוך חוגי העלייה השלישית.
התא, שלפי המחקר כלל 13 חברים מקבוצת השרון המזוהים עם הפועל הצעיר, הושפע מרעיונות של פעילות חשאית ומהתארגנויות חלוציות קודמות, ובהן "חבורת אודסה".
לפי פרשנות זו, אֵלִיָּהוּ בֶּן חוֹרִין, שנקרא גם בינדר, היה מפקד התא ומי שהורה לבצע את הרצח, וצוות הביצוע כלל את תהומי ואת זאב משי. תהומי עצמו הכחיש את הפרשנות הזאת. משום כך היא נותרת אחת ההשערות המחקריות בדבר תהליך קבלת ההחלטות, ולא מסקנה מוסכמת.
ההקלטות שחידשו את הדיון בפרשה
חלוף השנים לא הביא לסיום העיסוק ברצח. במהלך המאה העשרים ואחת נוספו לתמונה מסמכים, הקלטות ומחקרים שהעמיקו את הדיון בתפקידם של אנשים שהיו קשורים להנהגה הציונית.
בשנת 2024 יצא הסרט התיעודי דה האן: קול מחוץ לזמן, בבימויו של צבי לנזמן. הסרט הציג חומרי ארכיון ועדויות קוליות שנועדו לשפוך אור חדש על נסיבות ההתנקשות. הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים ובמסגרות נוספות, ובהן מכון ון ליר.
במסגרת הפרסומים על הפרשה ב-2025 זכו לתשומת לב גם הקלטות של רחל ינאית בן-צבי, שבהן היא מספרת כי מבצעי ההתנקשות הגיעו אליה לאחר הרצח והותירו ברשותה את כלי הנשק. העדות, ככל שהיא משקפת נאמנה את האירועים, חשובה לבירור הקשרים שבין המבצעים לבין סביבת ההנהגה. עם זאת, עצם קבלת הנשק אינה מוכיחה לבדה מי נתן את ההוראה לרצוח.
הפרשה ממחישה את הקושי העומד בפני היסטוריונים של מחתרות פוליטיות: התיעוד בן הזמן אינו תמיד שלם, המעורבים נטו להסתיר מידע, ועדויות מאוחרות עשויות לסתור זו את זו.
תגובות לרצח: זעזוע, גינוי והצדקה
היישוב היהודי מתמודד עם הרצח
רציחתו של דה האן חוללה זעזוע ציבורי. אף שהיה שנוי במחלוקת, היה מדובר באישיות מוכרת בעלת מעמד בינלאומי, עיתונאי שדבריו נקראו באירופה ומי שעמד בקשרים עם אנשי שלטון בריטים וערבים. בעיתונות העברית הופיעו תגובות שונות. חלקן גינו את הרצח והזהירו מפני הידרדרות לאלימות פוליטית, ואחרות המשיכו לתקוף את המנוח ואת פעילותו גם לאחר מותו.
עיתון הארץ פרסם מאמר שהתייחס אליו כאישיות מורכבת ובעייתית, הכיר בכישרונותיו אך תיאר את פעילותו הציבורית כמזיקה. במקומות אחרים הופיעו מאמרים שהציגו את הרצח כתוצאה מובנת לכאורה של פעולותיו נגד היישוב הציוני.
בחלק מן הכתיבה הפוליטית הוצג דה האן כמלשין או כבוגד, והועלו ניסיונות למצוא הצדקה מוסרית או דתית לפגיעה בו.
לא כל אנשי התנועה הציונית קיבלו את הטיעונים הללו. הפובליציסט משה בילינסון, איש תנועת העבודה, הזהיר מפני הסכנה שבהתרת שפיכות דמים גם כאשר הנרצח נחשב ליריב פוליטי מסוכן. בדבריו הדגיש כי לא ניתן להגן על מטרותיו של מפעל לאומי באמצעות ויתור על הגבולות המוסריים של מאבקו.
גם אורי קיסרי, שכתב על דה האן בעיתון דבר בדצמבר 1926, הציג דמות מורכבת יותר מן הדימוי של אויב לאומי פשוט. הוא הכיר בכישרונותיו הספרותיים ובאמונתו בצדקת דרכו, גם כאשר התנגד בחריפות למעשיו הפוליטיים.
במבט מאוחר יותר ביקר חוקר המחשבה המדינית שלמה אבינרי את תרבות ההשתקה ואת הנכונות הציבורית לקבל הסברים שהרחיקו את החשד ממבצעי הרצח האמיתיים.
תגובת ההנהגה הערבית
התגובות למעשה לא הוגבלו לציבור היהודי. דה האן היה מוכר גם בקרב גורמים ערביים, שעמם ניהל קשרים מדיניים. מוסא כאזם אל-חוסייני, מראשי התנועה הלאומית הערבית וראש עיריית ירושלים לשעבר, שיבח את חוכמתו ואת תוכניתו המדינית של דה האן. בעיניו, פעילותו הצביעה על אפשרות להסדר בין ההנהגה הערבית לבין הציבור החרדי, ללא הכרה בתביעה הציונית לריבונות מדינית.
הספדים אלה שיקפו גם את התפקיד המדיני שמילא דה האן בעיני שותפיו הערבים: הוא היה יהודי דתי שהתנגד לציונות המדינית, ולכן שימש הוכחה לכך שאין חפיפה מלאה בין הזהות היהודית לבין העמדה הציונית.
העדה החרדית והפיכתו של דה האן לקדוש מעונה
דה האן נקבר בבית הקברות היהודי בהר הזיתים. בהלווייתו השתתפו רבים מבני הציבור החרדי, ונציגים נוספים של הציבור והשלטון. הרב זוננפלד והרב דיסקין היו מעורבים בניסוח הכתובת שעל מצבתו. היא הציגה את דה האן כאדם שוויתר על מנעמי העולם ונאבק ללא מורא למען חיזוקה וביסוסה של העדה החרדית בירושלים.
בחוגים חרדיים מסוימים נעשה דה האן לדמות של קדוש מעונה. הרצח הוצג כהוכחה לאיבה מצד התנועה הציונית כלפי מתנגדיה הדתיים, והזיכרון הועבר באמצעות מודעות, אזכרות וסיפורים על פעילותו.
עם זאת, היחס אליו לא היה אחיד. בתוך אגודת ישראל נשמעו גם הסתייגויות מפעילותו הפוליטית הקיצונית. חשיפת יצירותיו ההומוארוטיות עוררה אי נוחות נוספת בקרב גורמים דתיים, ובמשך שנים נמנעו חלקם מהנצחתו.
בחוגי נטורי קרתא נשמר זכרו באופן בולט יותר. מדי שנה, לקראת כ"ט בסיוון, יום השנה להירצחו, מתקיימות אזכרות ומתפרסמות מודעות המגנות את הרצח ואת הציונות.
באמצע שנות השמונים נעשה ניסיון לשנות את שמה של גינת זופניק בירושלים לגן יעקב ישראל דה האן. הניסיון ביטא את רצונם של גורמים חרדיים להעניק לו מקום של כבוד בזיכרון העירוני.
אמסטרדם זוכרת אדם אחר
בארץ ישראל נזכר דה האן בעיקר בהקשר של המאבק הפוליטי והרצח. בהולנד הייתה התמונה שונה.
לאחר מותו דעכה לזמן מה ההתעניינות ברומנים המוקדמים שלו, אולם שירתו המשיכה להופיע במהדורות חדשות. בשנת 1949 הוקמה ועדה שנועדה לקדם פרסום של כתביו, וב-1952 ראתה אור מהדורה מקובצת של שיריו.
בשנות השבעים, עם התחזקות המאבק למען זכויות הומוסקסואלים בהולנד, שבו חוקרים וקוראים לעיין ב"צינורות" וב"פתולוגיות". היצירות נתפסו כחלק חשוב בתולדות הספרות ההולנדית העוסקת במיניות ובזהות. "צינורות" אף עובד למחזה בשנות השמונים.
בשנת 1993 נקרא רחוב על שמו של דה האן ברובע דה פייפ באמסטרדם, מקום ההתרחשות של הרומן שעורר שערורייה כמעט תשעים שנה קודם לכן. על לוח זיכרון ברובע נחקק השיר "אי-שקט", המזכיר את געגועיו המתחלפים לאמסטרדם ולירושלים.
בעיר זאנדאם הוצב ספסל זיכרון שעליו מופיעות שורות משירתו, המפגישות בין נוף ילדותו ההולנדי לבין הזיכרון היהודי וירושלים.
דה האן וההומומונומנט
אחת ההנצחות הידועות ביותר של דה האן נמצאת באנדרטת ההוֹמוֹמוֹנוּמנְט באמסטרדם, המוקדשת לזכרם של אנשים שנרדפו בשל נטייתם המינית. על אחד ממרכיבי האנדרטה מופיעה שורה משירו "שיר לדייג צעיר", המבטאת כמיהה עמוקה לידידות ולאהבה.
כך נוצרה תופעה היסטורית יוצאת דופן. דה האן מונצח בקרב חוגים חרדיים אנטי-ציוניים בירושלים בשל פעילותו המדינית, ובקרב קהילת הלהט"ב בהולנד בשל יצירתו הספרותית וחייו האישיים.
שתי הקהילות אינן מייחסות בהכרח אותה משמעות לחייו. כל אחת מהן מדגישה היבטים אחרים בדמותו, לעיתים תוך התעלמות מהיבטים שאינם מתיישבים עם השקפת עולמה.
ארכיון דה האן והמחקר ההיסטורי החדש
כתבי יד, מכתבים ותכתובות דיפלומטיות
המחקר על דה האן לא הסתיים במחלוקות שהתעוררו בעקבות הרצח. חלקים מעיזבונו הספרותי הועברו להולנד לאחר מותו, ובהמשך נמסרו לאוספים ארכיוניים, ובהם ספריית רוזנטליאנה באוניברסיטת אמסטרדם.
לאחר מותו הייתה לאשתו יוהנה ולגורמים ספרותיים בהולנד השפעה על הטיפול בכתביו. דוד קוקר, שהתעניין ביצירתו אף שלא חלק את עמדותיו הפוליטיות, עסק בהכנת חלק מהחומר לפרסום. בשנת 1941 ראתה אור אסופת "מכתבים מירושלים", ובהמשך הופיעו פרסומים נוספים מתוך מורשתו.
בספרייה הלאומית בירושלים מתועד גם אוסף ארכיוני על שמו, הכולל 29 תיקים המתוארכים בין 1913 ל-2018. החומרים כוללים מסמכים בשפות הולנדית, עברית, יידיש ואנגלית. לצד האוסף קיימים רישומים של תכתובות הנוגעות לדה האן ולפרדריק קיש בשנים 1923 ו-1924, המלמדות על היקף החומר ההיסטורי שניתן לבחון ביחס לפעילותו המדינית.
בשנת 2015 פרסם הביוגרף ההולנדי יאן פונטיין את Onrust: Het leven van Jacob Israël de Haan, ביוגרפיה רחבת היקף על חייו של דה האן. הספר בחן את התפתחותו הספרותית, הסוציאליסטית, הדתית והפוליטית במסגרת החברה ההולנדית של סוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים.
בשנת 2024 הוציאה אוניברסיטת חרונינגן את הספר The Multiple Lives of Jacob Israël de Haan: The Palestine Years (1919-1924), בעריכת קארן סנצ'ס-סומרר, לוסיה אדמיראל וקרסטיאן אאודמן. הספר מתמקד בשנותיו בארץ ישראל ובקשריו עם החברה הערבית, השלטון הבריטי, החוגים החרדיים והעיתונות האירופית. הוא מציב את סיפורו במסגרת היחסים בין הולנד לארץ ישראל בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה.
המחקר בן זמננו מעניק מקום רחב יותר למורכבות דמותו. במקום לראות בו אך ורק פעיל אנטי-ציוני שנרצח, נבחנים גם תפקידיו כמתווך תרבותי, כעיתונאי בינלאומי, כמשפטן, כמשורר וכאדם שנע בין עולמות חברתיים ודתיים שונים.
מורשתו של דה האן: השאלות שנותרו פתוחות
הרצח של יוני 1924 נחשב לפרשה מכוננת בתולדות האלימות הפוליטית בתוך היישוב היהודי. הוא מציב שאלות על גבולות ההתנגדות הפנימית, על הייצוג הפוליטי של קהילות מיעוט ועל הדרכים שבהן תנועות לאומיות מתמודדות עם מתנגדים מתוך הציבור שאותו הן מבקשות לייצג.
אך חייו של דה האן מעוררים שאלות רחבות יותר מן הרצח עצמו. התפתחותו מסוציאליסט הולנדי לציוני דתי ולאחר מכן למתנגד לציונות המדינית מלמדת עד כמה זהויות פוליטיות יכולות להשתנות במהלך חיים קצרים יחסית. כתיבתו הספרותית מציגה עולם אישי שלא השתלב תמיד בעמדות הציבוריות שבשמן פעל, והעיסוק בזכויות אסירים ברוסיה מוסיף ממד נוסף לדמותו.
המרחק בין אמסטרדם לירושלים היה עבורו מרחק גאוגרפי, תרבותי ונפשי. בהולנד נאבק על חופש היצירה שלו מפני צנזורה חברתית ומוסרית. בירושלים נאבק על עצמאות קהילה דתית מפני הנהגה לאומית. בשני המקרים עורר התנגדות חריפה, וגם כאשר שילם עליה מחיר אישי ומקצועי, לא נטה לסגת מעמדותיו.
שלוש היריות ברחוב יפו עצרו את פעילותו הפוליטית בגיל 42. הן לא מחקו את שירתו, את מאבקיו או את המחלוקות שהותיר אחריו. בירושלים ובאמסטרדם מוסיפים לזכור אותו בדרכים שונות. ובין שתי הערים נותרו שורותיו על אדם שחלם להגיע לירושלים, אך משהגיע אליה, שב והתגעגע לאמסטרדם.
מקורות מידע וחומר מעשיר לקריאה
להעמקה בדמותו של דה האן, בנסיבות הרצח וביצירתו הספרותית, ניתן להיעזר במחקרים ובאוספים הבאים:
מדוע נרצח יעקב ישראל דה האן?, מאת לודי חיבלס, 2014. מחקר היסטורי הבוחן את פעילותו הדיפלומטית של דה האן, את מאבקו על מעמד העדה החרדית ואת ההתפתחויות המדיניות שקדמו לרצח.
The Multiple Lives of Jacob Israël de Haan, אוניברסיטת חרונינגן, 2024. ספר מחקר אקדמי על שנותיו בארץ ישראל, מערכת היחסים בין הקהילות והמעורבות שלו בפוליטיקה המקומית והבינלאומית.
Onrust: Het leven van Jacob Israël de Haan, מאת יאן פונטיין, 2015. ביוגרפיה הולנדית מקיפה המתמקדת בחייו האישיים, התפתחותו האינטלקטואלית ויצירתו הספרותית.
ארכיון יעקב ישראל דה האן בספרייה הלאומית. אוסף תיעודי הכולל מסמכים ותכתובות הקשורים לחייו ולפעילותו.
ביוגרפיה של דה האן במכון הבינלאומי להיסטוריה חברתית. מקור שימושי במיוחד להבנת פעילותו בתנועה הסוציאליסטית ההולנדית, קשריו עם אנשי רוח ומאבקו למען אסירים ברוסיה.
בין הספרים והמחקרים העבריים העוסקים בפרשה ראויים לציון דה האן: הרצח הפוליטי הראשון בארץ ישראל מאת שלמה נקדימון ושאול מייזליש (1985), מחקרו של עודד ארצי על המחתרת "המפעל" (1982), וכן חברה ודת באורתודוקסיה הלא-ציונית בארץ ישראל מאת מנחם פרידמן.
חומר מעשיר לצפייה
דה האן: קול מחוץ לזמן (2024) הוא סרט תיעודי בבימוי צבי לנזמן, באורך 72 דקות, העוסק בחייו של דה האן, ברציחתו ובדרכים השונות שבהן הוא מונצח בירושלים ובאמסטרדם. הסרט כולל עדויות והקלטות היסטוריות שעוררו עניין מחודש בפרשה.
סיפורו של יעקב ישראל דה האן מזמין בחינה מחודשת של תולדות היישוב, היחסים בין ציונות לדת והמאבקים שהתנהלו מאחורי הקלעים של המפעל הלאומי. אם מצאתם בו זווית היסטורית מעניינת, שתפו את הכתבה והמשיכו לחקור סיפורים נוספים באתר HistoryIsTold.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו כתבות נבחרות ועדכונים בדוא״ל. ניתן לבטל את ההרשמה בכל עת.