מרגעי השפל העמוקים של פירוק כלכלי ועד מודל נדיר של בעלות אוהדים, הפועל ירושלים היא הרבה יותר מסתם מועדון כדורגל, סיפור המועדון הוא סיפור על זהות, מאבק והתחדשות.

בערב ירושלמי קריר, בין יציעים צפופים מלאים באוהדים עם צעיפים אדומים וחולצות הפועל לצד שירה בלתי פוסקת המתגלגלת כמו הד בין אבני העיר העתיקה, נדמה כי הזמן איננו מתקדם אלא מצטבר, שכבה על גבי שכבה, זיכרון על גבי זיכרון, עד שהוא מתכנס לנקודה אחת טעונה במיוחד.

אם אתה אוהד ותיק של הפועל ירושלים, אינך מביט רק במשחק המתרחש על הדשא אלא קורא בו, כמעט בעל כורחך, פרקים שלמים מתוך היסטוריה אישית וקולקטיבית כאחד: ימים של תהילה שנשאו הבטחה גדולה, רגעים של קריסה שהותירו חלל כואב ומעל הכל תחושה מתמדת כי מדובר במשהו עמוק יותר מקבוצה, משהו ששייך למרחב שבין זהות, שייכות וזיכרון עירוני. בתוך המתח הזה, בין עבר להווה, בין געגוע לתקווה, נולדת אותה חוויה ייחודית שאי אפשר לתרגם למספרים או לטבלאות ליגה, אלא רק לסיפור מתמשך, כזה שממשיך להיכתב בכל ערב שבו האורות נדלקים והיציעים מתמלאים שוב בקולות שמסרבים להיעלם.

מועדון הכדורגל הפועל ירושלים נוסד בשנת 1926, בראשיתו של עידן שבו הספורט בארץ ישראל עוד עיצב את גבולותיו ואת זהותו, והוא נמנה מאז עם המועדונים הוותיקים והמשמעותיים שפעלו כאן, עד כדי כך שכבר בעונת הבכורה של הליגה, 1931/1932, מצא את עצמו חלק מהסיפור הגדול שנרקם על כר הדשא המקומי.

לאורך עשורים של עליות ומורדות, רגעי שגרה מתמשכים לצד התפרצויות נדירות של הצלחה, נשמרה סביבו הילה של מועדון שממשיך להתקיים גם כאשר המציאות אינה מאירה לו פנים. אולם בשנת 1973 התכנסה כל אותה היסטוריה לכדי רגע אחד מזוקק, כמעט טקסי, כשהקבוצה זכתה בגביע המדינה וסיימה במקום השלישי בליגה הראשונה בהישג כפול שלא רק סימן את שיאו המקצועי של המועדון, אלא גם נחרט עמוק בתודעה הספורטיבית של ירושלים כנקודת אור נדירה, כזיכרון שממשיך להדהד זמן רב לאחר שריקת הסיום.

השנים הראשונות: בין חלוציות לדשדוש

אגודת הפועל ירושלים נוסדה בשנת 1926, ובשנת 1929 כבר פעלו במסגרתה שתי קבוצות כדורגל בעיר שמנו יחד 30 חברים. בראשית דרכה התמודדה הקבוצה מול יריבות כמו הפועל חיפה והפועל תל אביב, ואף זכתה בגביע עיריית ירושלים לאחר ניצחונות על המשטרה הבריטית וסנט ג’ורג’.

העונה הראשונה בליגת ארץ ישראל 1931/1932 נפתחה בתבוסה קשה 0-8 למכבי חשמונאי ירושלים, במשחק שהיה הראשון בתולדות הליגה. הקבוצה סיימה אחרונה אך לא ירדה, בשל מחסור בקבוצות. בשנות ה-40 נדדה בין הליגות, והישג בולט נרשם בעונת 1941/1942 עם מקום שלישי במחוז ירושלים. בשנת 1943 אף העפילה לגמר גביע המלחמה לאחר ניצחון טכני על בית”ר תל אביב.

העפלה לליגה הבכירה והפיכתה לכוח בעיר

לאחר קום המדינה, שיחקה הקבוצה בליגה בעונת 1949/1950 וסיימה ראשונה. בשנים הבאות דשדשה בליגה השנייה וזכתה לכינוי “הקבוצה האפורה”. בשנת 1955 עברה למגרש קטמון.

עונת 1956/1957 סימנה תפנית: מקום שני בפלייאוף העלייה והעפלה היסטורית לליגה הבכירה. ב-1958 העפילה לגמר גביע העשור לאחר ניצחונות על מכבי חיפה ובני יהודה, כאשר עיתון “דבר” שיבח את מרדכי בנבנישתי ומרדכי חניני. בעונת 1959/1960 הגיעה למקום הרביעי, הישג שיא עד אז.

שנות ה-70: שיא, תהילה ותחילת הנפילה

שנות ה-70 בישראל היו שנים שבהן הכדורגל המקומי עדיין נשא עמו משהו כמעט תמים, פחות ממוסחר, יותר שייך לשכונות, לאבק המגרשים וליציעים שלא ידעו מושבים מרופדים או מסכי ענק. בתוך המרחב הזה, הפועל ירושלים הייתה מעין סמל עירוני טעון ברגש, כזה שנע בין גאווה מקומית לבין תחושת החמצה מתמשכת.

ואז הגיע הרגע שבו הכול התכנס לשיא אחד ברור.

בעונת 1972/1973 הצליחה הפועל ירושלים לגעת במה שנראה במשך שנים כחלום רחוק. גמר גביע המדינה היה מעמד טעון, כמעט טקסי, שבו נמדדת לא רק יכולת ספורטיבית אלא גם עמידות נפשית, אופי, ויכולת לשאת על הכתפיים עיר שלמה שמצפה לרגע שלה. מול הכח רמת גן, יריבה עיקשת ויציבה, עלתה הקבוצה הירושלמית למגרש בידיעה שזו אינה רק הזדמנות לזכות בתואר, אלא רגע נדיר שבו ההיסטוריה עצמה נפתחת לרגע קצר של אפשרות.

המשחק הסתיים בניצחון 0-2 להפועל ירושלים, תוצאה שנראית על הנייר נקייה וברורה, כמעט פשוטה. אבל מי שהיה שם ידע עד כמה המילה "פשוטה" רחוקה מלתאר את מה שהתרחש על הדשא. משחקים מהסוג הזה לא נמדדים רק בשערים, אלא בעצירות הקטנות, ברגעי הלחץ ובהחלטות מאמן שמתקבלות בשברירי שנייה בתוך רעש שקשה להגדירו במילים.

את השערים כבשו נחום תא-שמע וציון תורג’מן, שני שמות שנכנסו באותו ערב אל הזיכרון הקולקטיבי של המועדון. לא שערים דרמטיים רק בגלל מיקומם בזמן, אלא משום שהם העניקו תחושה נדירה של שליטה ברגע שבו הכול היה פתוח. כל שער היה כמו הצהרה שקטה, כמעט מאופקת, אבל כזו שאי אפשר היה להתעלם ממנה. וכשנשמעה שריקת הסיום, לא היה עוד מקום לספק. הפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה.

ברגעי החגיגה, בתוך ערבוב של קהל, זיעה ודמעות שלא תמיד ידעו להבדיל ביניהן, עלה הקפטן צבי סינגל אל הבמה הקטנה והניף את הגביע. זה היה מחזה טעון במשמעות. שנים של ציפייה שנדחסו לתוך תנועה אחת של ידיים עייפות אך גאות כשהגביע הורם אל על . לצדו עמד אלי בן רימוז’, דמות מרכזית באותה תקופה ומי שסיים את דרכו במועדון כמלך השערים עם 110 שערים. המספר הזה, במבט לאחור, מספר סיפור של עקביות, של יכולת לחזור שוב ושוב לאותו מקום של אחריות, גם כשהמשחקים עצמם משתנים, היריבות מתחלפות, והעונות נעות קדימה כמו נהר שוצף.

יש משהו כמעט מלנכולי ברגעי השיא האלה של קבוצות ספורט. הם נדמים שלמים בזמן התרחשותם, אך כבר אז הם נושאים בתוכם את הידיעה הסמויה שהכול חולף. אותו ערב בגמר הגביע היה רגע של ניצחון, נקודת שיא שממנה מתחילה תנועה איטית חזרה אל השגרה, אל עונות חדשות, אל תקוות חדשות שינסו לשחזר את מה שכבר קרה, אך לעולם לא יקרה באותו אופן בדיוק.

כך נחרט אותו גביע בעונת 1972/1973 לא רק כהישג ספורטיבי, אלא כרגע שבו הפועל ירושלים נגעה לרגע אחד במה שנראה כמו שלמות אפשרית, לפני שהזמן המשיך בדרכו השקטה והבלתי מתפשרת.

ברם, כמו שקורה לעיתים קרובות בסיפורים של מועדונים שנוגעים לרגע בפסגה, ההצלחה לא הצליחה להתייצב לאורך זמן. ההיסטוריה הספורטיבית, בניגוד לאופן שבו היא נראית בדיעבד, כמעט לעולם אינה קו עולה רציף, אלא תנועה מחזורית של עליות וירידות, של תקוות שמתממשות לרגע ואז נדרשות להיבחן מחדש מול מציאות עקשנית הרבה יותר.

לקראת סוף שנות ה-70 החלה הפועל ירושלים להרגיש את כובד השנים לא רק במונחים ספורטיביים, אלא גם במונחים כלכליים ומערכתיים. המועדון, שבעבר ידע רגעי תהילה והתרוממות רוח, מצא את עצמו מתמודד עם מציאות אחרת, שמחייבת תכנון, משאבים ויכולת הישרדות בסיסית בתוך ליגה שהולכת ונעשית תחרותית ותובענית יותר.

עונת 1978/1979 סימנה את אחד הרגעים הקשים ביותר בתולדות הקבוצה. לראשונה מאז 1957, הפועל ירושלים ירדה לליגת המשנה באירוע שהיה טעון רגשית, שסגר פרק מפואר. עבור מועדון שמזוהה כל כך עם העיר ועם זהות מקומית עמוקה, הירידה הזו נתפסה כרגע של שבר.

מאחורי הקלעים של אותה עונה התגלה גם הממד הפחות רומנטי של הכדורגל. המועדון התמודד עם גירעון תקציבי של כ-1.8 מיליון לירות. הכסף, או היעדרו, הפך לגורם כמעט דרמטי לא פחות מהמשחקים עצמם. הוא השפיע על עומק הסגל, על היכולת לשמור על יציבות ועל תחושת הביטחון שהייתה כל כך חיונית למערכת כולה.

ובתוך כל זה, בתוך עונה שבה המציאות הלכה והפכה כבדה יותר, הגיע גם רגע פרידה שקט אך משמעותי: אלי בן רימוז’ סיים את דרכו כשחקן פעיל. בפרק נוסף שנסגר. אלי היה חלק בלתי נפרד מהזהות המקצועית של המועדון לאורך שנים. שחקנים מסוגו אינם רק מבקיעים או מוסרים, אלה שחקני המפתח שמביאים תוצאות והיעדרו השפיע עמוקות על הקבוצה.

יש משהו כמעט אירוני באופן שבו רגעי סיום כאלה מתרחשים לעיתים קרובות דווקא כאשר הקרקע כבר לא יציבה. כמו שהמשחק עצמו ממשיך גם כשהתנאים פחות אידיאליים, כך גם הקריירות נחתכות לא פעם לאו דווקא ברגעי יציבות אלא דווקא בתקופות של מעבר, של שינוי וחוסר ודאות.

וכך, בתוך פרק זמן קצר יחסית, התכנסו יחד כמה תהליכים שהשפיעו על המועדון כולו: ירידה מקצועית, קושי כלכלי ופרידה מדמויות מפתח. במבט לאחור, נדמה כי לא היה זה רגע אחד של קריסה, אלא תהליך איטי יותר, כמעט שקט, שבו מציאות חדשה החליפה את זו שהייתה מוכרת.

שנות ה-80 וה-90: משבר מתמשך והידרדרות

העשורים הבאים לא נשאו עמם תחושת התייצבות. אם שנות השיא של המועדון נראו בדיעבד כפסגה שניתן להצביע עליה בבירור, הרי שכאן כבר קשה היה לזהות קו ברור. באותן שנים הפועל ירושלים נעה שוב ושוב בין ליגות שונות. העליות והירידות היוו ביטוי למערכת שהתמודדה עם לחצים כלכליים, ארגוניים וחברתיים. מאחורי כל משחק עמדו שאלות של קיום בסיסי כמעט, לא רק של הישגיות ספורטיבית.

הקושי הכלכלי הלך והעמיק. המועדון התמודד עם חובות כבדים, שהלכו ותפחו. בשנת 1990 כבר דובר על חובות שנעו בין שלושה לשישה מיליון שקלים, סכום שהעיד על עומק המשבר ועל הפער ההולך וגדל בין הרצון הספורטיבי לבין המציאות הפיננסית. במונחים של כדורגל, זהו כבר לא רק אתגר ניהולי, אלא מצב שמחלחל אל תוך המגרש עצמו, אל איכות הסגל, אל היכולת להחזיק יציבות לאורך עונה שלמה.

בתוך המציאות הזו נעלם גם אחד הסמלים הפיזיים של הזיכרון הירושלמי: מגרש קטמון. המקום, שהיה במשך שנים הרבה יותר ממגרש כדורגל, אלא מרחב של זהות, קהילה ורגעים משותפים, נהרס ונמכר בשנת 1983 לחברת חפציבה. זה היה רגע שבו משהו מהקשר הישן בין הקבוצה לבין סביבתה הפיזית פשוט חדל להתקיים.

במהלך שנות ה-90 נעשו ניסיונות לייצב את המועדון מחדש. בשנת 1995 נרכשה הקבוצה על ידי איש העסקים יוסי סאסי, מהלך שסימן תקווה חדשה לשינוי כיוון. ויקטור יונה מונה ליו”ר הפועל והנהלת המועדון ניסתה לייצר מסגרת מקצועית וכלכלית יציבה יותר. היו רגעים שבהם נדמה היה שהכיוון מתחיל להתבהר, שהמועדון מסוגל שוב לבנות לעצמו תשתית שתאפשר לא רק הישרדות, אלא גם שאיפה מחודשת קדימה.

ואכן, אחד מרגעי השיא הבודדים של אותה תקופה הגיע בשנת 1998, כאשר הקבוצה העפילה לגמר גביע המדינה מול מכבי חיפה. זה היה מפגש שבו ההיסטוריה נראתה כאילו היא חוזרת לרגע קצר אל תוך התמונה. אולם גם שם, מול יריבה חזקה ומבוססת יותר, הסתיים הערב בהפסד 0-2. תוצאה שהייתה ברורה על לוח התוצאות, אך מורכבת הרבה יותר מבחינת התחושות שהשאירה אחריה בקרב האוהדים.

לצד הרגעים הללו נמשכו גם מאבקי ההישרדות היומיומיים. הפועל ירושלים התקשתה לשחזר את ההישגים של העבר. המועדון התקיים בתוך מרחב שבו כל עונה הייתה מבחן מחודש ליכולת לעמוד על הרגליים. ומכאן, באופן כמעט בלתי נמנע, החלו להצטבר גם רגעי שפל עמוקים יותר מאלה שנחוו בעבר. תהליך ההידרדרות נראה כשחיקה איטית, כזו שמורגשת רק כאשר מביטים לאחור ומבינים עד כמה רחוק כבר התרחקו נקודות הייחוס הישנות.

שנות ה-2000: קריסה ניהולית ופיצול היסטורי

בתוך המורכבות שכבר הלכה ונבנתה לאורך השנים, התגלה בשלב הזה סדק עמוק במיוחד, כזה שלא נבע רק מהתוצאות על המגרש אלא דווקא מהמקומות הרגישים ביותר של ניהול, זהות וכוח. סכסוך ממושך בין יוסי סאסי לבין ויקטור יונה היווה תהליך מתמשך שחלחל אל כל שכבה אפשרית של המועדון והשפיע על ההתנהלות הכספית, על היציבות הניהולית, ובאופן בלתי נמנע גם על מה שקורה על הדשא עצמו.

התוצאה הייתה הידרדרות הדרגתית אך עקבית. הפועל ירדה לליגות נמוכות יותר וככל שהמועדון התרחק מהליגה הבכירה, כך גם התרחק מהמרחב שבו המועדון התרגל למדוד את עצמו לאורך עשורים.

בעונת 2002/2003 החמיצה הפועל ירושלים עלייה לליגת העל לאחר תיקו 0-0 מול הפועל רעננה. על הנייר, מדובר בתוצאה נטולת דרמה יוצאת דופן, אך עבור מי שחי את ההתרחשות בזמן אמת, זה היה ערב טעון במיוחד, כזה שבו כל דקה קיבלה משקל כמעט בלתי נסבל. המשחק הזה נחרט בזיכרון האוהדים הוותיקים כ”טראומת רעננה”, לא בגלל התוצאה, אלא בגלל מה שהיא סימלה: קרבה כמעט מוחשית לרגע של חזרה למרכז הבמה, שנגוזה ברגע אחד של חוסר הכרעה.

יש אירועים כאלה בכדורגל שאינם נשכחים בגלל מה שקרה בהם בפועל, אלא בגלל מה שהיה יכול לקרות בהם. הם חיים בזיכרון לא כמשחקים בלבד, אלא כנקודות זמן שבהן העתיד כמעט השתנה, ואז חזר למסלולו הקודם.

על הרקע הזה, בשנת 2007 התרחשה תנועה מסוג אחר לגמרי. ההתנהלות הבעייתית של ההנהלה עוררה יוזמה שבאה מלמטה, מתוך האוהדים עצמם. מתוך תחושת מחאה עמוקה על הניהול הבעייתי ועל ההידרדרות הספורטיבית, הוקמה עמותת הפועל קטמון ירושלים. זה היה מהלך חסר תקדים בהקשר הישראלי של אותה תקופה, הקמת מועדון אוהדים ראשון מסוגו בישראל, שבו הקהל אינו רק צרכן של ספורט אלא גם שותף פעיל בעיצובו.

הקבוצה החדשה הפכה במהרה ליותר ממסגרת ספורטיבית. עבור רבים, היא סימלה אפשרות אחרת, כמעט חלופה רעיונית לאופן שבו מועדון כדורגל יכול להתנהל. לא עוד ריחוק בין הנהלה לאוהדים, אלא ניסיון לייצר חיבור ישיר יותר בין הזהות של הקבוצה לבין מי שחי אותה ביום יום. במקביל, הפועל ירושלים המסורתית המשיכה במסלול ההידרדרות שלה. שתי הישויות, האחת ותיקה והשנייה חדשה, התקיימו במקביל בתוך אותו מרחב רגשי ולעיתים גם בתוך אותה ליגה, אך ייצגו תפיסות שונות של שייכות ושל תקווה.

כך נוצר מצב כמעט פרדוקסלי: בעוד חלק אחד של הקהל מבקש לשמר או לשנות את המועדון דרך יצירה של מסגרת חדשה, החלק האחר ממשיך להתבונן במועדון המקורי כשהאחרון מתקשה לבלום את הירידה המתמשכת. בתוך הפער הזה נמתח סיפור שלם של זהות עירונית, של נאמנות ושל חיפוש אחר יציבות בעולם ספורטיבי שלא תמיד מאפשר אותה.

2007–2020: עידן הפועל קטמון

כבר בעונת הבכורה של הפועל קטמון ניתן היה לזהות תופעה חריגה בהקשר הישראלי של אותה תקופה. כ-1,000 מנויים נרשמו למועדון החדש, מספר לא מובן מאליו עבור מסגרת שנמצאת בראשית דרכה ושעדיין מגדירה את עצמה בתוך מציאות לא יציבה. התחלה זו קיבלה ביטוי ברור גם ביציעים, כשמשחק הפתיחה משך אליו כ-3,000 אוהדים. זאת היתה הצהרה שקטה על קיומו של צורך, של רצון למסגרת אחרת, שבה הקהל הוא חלק מהסיפור עצמו.

עם השנים החלה קטמון להתקדם בהדרגה. כל עונה נבחנה מחדש מול שאלת היכולת להתקדם עוד שלב. בתוך התהליך הזה נרקם גם רגע סמלי במיוחד: בעונת 2013/2014 התקיים דרבי מסקרן מול הפועל ירושלים. זה לא היה רק משחק בין שתי קבוצות מאותה עיר, אלא מפגש טעון בין שתי תפיסות של המשכיות, שייכות וזהות. עבור רבים, היה זה רגע שבו הפיצול כבר לא היה רק רעיון מופשט, אלא מציאות חיה על המגרש עצמו.

בשלב מאוחר יותר הגיע גם הישג ספורטיבי ראשון מסוגו. בעונת 2018/2019 זכתה קטמון בגביע הטוטו של הליגה הלאומית, תואר ראשון לקבוצת אוהדים כלשהי בישראל. מבחינה ספורטיבית יבשה ניתן לראות בכך הישג נקודתי, אך בהקשר הרחב יותר היה זה רגע של אישור לכך שמודל שנולד מתוך מחאה מסוגל גם לייצר הצלחה מקצועית ממשית, ולא רק רעיון חברתי או רגשי.

אוהדים ותיקים של הפועל ירושלים החלו לשוב אל היציעים, אך הפעם אל מסגרת אחרת, שבה הם חשו כי משהו מהשליטה, מהמעורבות ומהזהות חזר לידיהם. כך נוצר מצב מורכב, כמעט היסטורי במונחים של ספורט מקומי: שני סיפורים מקבילים, שנושאים בתוכם זיכרון משותף אך מתפתחים לכיוונים שונים. בתוך המרחב הזה, הכדורגל חדל להיות רק משחק בין יריבות על הדשא, והפך גם לשאלה רחבה יותר של שייכות, של בחירה ושל האופן שבו קהילה מגדירה את עצמה מחדש בתוך מציאות משתנה.

2020: האיחוד והלידה מחדש

בקיץ 2020, לאחר תהליך ממושך וכואב שהוביל בסופו של דבר לפירוקו של מועדון הפועל ירושלים ההיסטורי, הגיע הרגע שבו נדמה היה כי העבר וההווה נפגשים בנקודה אחת טעונה במיוחד.

הפועל קטמון ירושלים, שנולדה מתוך מחאה וחיפוש אחר דרך אחרת, רכשה את זכויות השם "הפועל ירושלים" תמורת 225 אלף שקלים בסכום שמגלם בתוכו לא רק ערך כלכלי, אלא גם משקל סמלי עמוק של מורשת, זהות וזיכרון. החלטת בית המשפט, שהעניקה לעמותת האוהדים את מלוא הזכויות על השם, שימשה מעין חתימה רשמית על תהליך היסטורי שבו קהילה של אוהדים הצליחה, בעקביות ובעקשנות, להשיב לעצמה את המועדון שאבד לה.

כך, בעונת 2020/2021, לא רק שונה שמה של הקבוצה באופן פורמלי בחזרה ל"הפועל ירושלים", אלא למעשה הושלם מעגל היסטורי נדיר: מועדון שנוסד בשנת 1926, התפרק תחת כובד משברים ניהוליים וכלכליים ונולד מחדש מתוך יוזמה עממית של אוהדיו.

באותו רגע, השם "הפועל ירושלים" חדל להיות רק זיכרון של עבר מפואר והפך שוב למציאות חיה ונושמת, הפעם תחת בעלותם הישירה של אלו שנשאו אותו בליבם לאורך כל השנים.

החזרה לצמרת והישגים מודרניים

ב-30 באפריל 2021, בתוך עונה שנשאה עליה מטען היסטורי יוצא דופן, הגיעה הפועל ירושלים לרגע שבו ההווה והעבר שוב נשזרו זה בזה: ניצחון ביתי 0-2 על סקציה נס ציונה במסגרת המחזור ה-34 של הליגה הלאומית היה נקודת ציון כמעט טקסית, שבישרה על חזרה לליגת העל לאחר היעדרות של 21 שנים.

וההמשכיות לא נעצרה שם: בעונת 2022/2023 הציגה הקבוצה את אחד מעונות הליגה המרשימים בתולדותיה, וסיימה במקום הרביעי, בהישג השיא שלה מאז שנות ה-70, כשהיא מציבה את עצמה מחדש כשחקן משמעותי בכדורגל הישראלי.

גם בעונות שלאחר מכן נשמרה אותה תנופה, אם כי בצורות שונות. בעונת 2023/2024, בתוך מציאות תחרותית מורכבת, מצאה עצמה הקבוצה בפלייאוף התחתון, אך ידעה להוביל אותו בביטחון, תוך שהיא רושמת שני ניצחונות בדרבי מול בית״ר, ברגעים טעונים במיוחד בעיר שבה הכדורגל הוא הרבה מעבר למשחק.

בעונת 2024/2025 המשיכה הפועל ירושלים לבסס את מעמדה בליגת העל וסיימה במקום השביעי ובעונת 2025/2026, למרות דשדוש בפלייאוף התחתון אף העפילה לחצי גמר גביע המדינה אחרי ניצחון על הפועל תל אביב, בעדות נוספת ליציבות יחסית שנבנתה בהדרגה, כזו שממשיכה להגדיר מחדש את גבולות האפשר עבור מועדון שנולד מחדש מתוך קהילת אוהדיו.

זהות, אוהדים וחברה

מזה שנים ארוכות מזוהה הפועל עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, זיהוי שנוצר עוד בימים שבהם הייתה קשורה למוסדות ההסתדרות, וניצב אל מול יריבתה העירונית בית"ר ירושלים, המזוהה עם הימין. היריבות הזו חורגת הרבה מעבר לתחרות ספורטיבית רגילה, והיא משקפת במידה רבה מתחים, זהויות ותפיסות עולם שונות שחיות זו לצד זו בירושלים. בתוך ההקשר הזה נוסד בשנת 2006 ארגון האוהדים "בריגדה מלחה", שהפך עם השנים לאחד הביטויים המובהקים של תרבות האוהדים סביב המועדון, הן ביציעים והן מחוץ להם.

לצד זאת, מאז 2009 עמותת "קטמון מועדון אוהדים" נטלה על עצמה לא רק את ניהול הקבוצה, אלא גם את עיצוב דרכה הערכית והחברתית של הפועל ותחת ניהולה, הפכה הקבוצה לגוף המבקש להגדיר את עצמו מעבר לגבולות הספורט, כקהילה הפועלת במודע למען מאבק בגזענות, באלימות ובהומופוביה. משנת 2015 ואילך הודגש במיוחד המאבק בהומופוביה במגרשי הכדורגל, כחלק מתפיסה רחבה יותר של אחריות חברתית. גם מחוות סמליות לכאורה, כמו קיום כריזה בערבית לצד עברית במשחקי הבית, נטענות במשמעות עמוקה בתוך המרחב הירושלמי ומבטאות ניסיון מתמשך ליצור שפה משותפת, גם במקום שבו לעיתים נדמה כי הפערים גדולים מן המחבר.

אצטדיונים, מתקנים וזהות גאוגרפית

המרחב הפיזי שבו פעלה הפועל ירושלים מעולם לא היה רק תפאורה נייטרלית למשחק, אלא חלק בלתי נפרד מהסיפור המתמשך של המועדון.

אף שלאורך השנים נדדה הקבוצה בין מגרשים שונים בעיר, כל תחנה כזו נשאה עמה משמעות אחרת: מן המגרש ברחוב המלך ג’ורג’, סמוך לבית פרומין, דרך אצטדיון ימק”א שהפך לסמל של תקופה שלמה, אל מגרש קטמון ברחוב רחל אימנו שהעניק למועדון את אחת הזהויות המזוהות ביותר עמו ועד המעבר לאצטדיון טדי, שבו מתכנסים כיום עבר והווה תחת קורת גג אחת רחבה ומודרנית יותר.

ובתוך כל אלה התקיים גם מגרש האימונים הידוע בשם "האורווה", שפעל מאז שנות ה-60 בין קריית היובל לרמת דניה ושימש כמעין מרחב יומיומי, כמעט אינטימי, שבו התגבשה הקבוצה הרחק מאורות הזרקורים, עד שנזנח בהדרגה ואיבד את תפקידו וכיום מתאמנת הקבוצה במתחם הספורט בעמק הארזים.

כך, במעבר בין מגרשים, לא רק השתנה המקום שבו שיחקה הקבוצה, אלא גם האופן שבו חוותה את עצמה ואת סביבתה.

סמל, זיכרון והמשכיות

גם הסמל של הפועל ירושלים, לכאורה פרט גרפי שולי, משקף במידה רבה את התנודות שעבר המועדון לאורך השנים.

הסמל השתנה פעמים רבות, בעיקר בתקופות שבהן עברה הקבוצה בין ידיים שונות וכל שינוי כזה עורר מחדש את שאלת הזהות והקשר בין המועדון לאוהדיו. בשנת 2021, לאחר תהליך בחירה דמוקרטי, נבחר סמל חדש בהצבעת אוהדים ברגע שמסמל לא רק שינוי עיצובי אלא גם השבת השליטה הסמלית לידי הקהילה. לצדו, הפך הסלוגן "אני מקטמון ויש עלי פזמון" לחלק בלתי נפרד מההוויה של המועדון, כמעין גשר בין עבר להווה, בין ימי מגרש קטמון לבין המציאות החדשה.

לקראת ציון 100 שנים להקמת המועדון, קיבל הזיכרון ממד אישי וכואב במיוחד, כאשר הונצחה דמותו של האוהד הירש גולדברג-פולין, שנחטף במהלך מתקפת שבעה באוקטובר ונרצח לאחר מכן, והפך לסמל נוסף של הקשר העמוק בין המועדון לאנשיו.

יותר ממועדון

בסופו של דבר, הפועל ירושלים איננה רק קבוצה המתחרה בליגת העל, אלא סיפור רחב יותר של קהילה שבחרה, שוב ושוב, להיאבק על זכותה להגדיר את עצמה. ממועדון מסורתי שנשלט לאורך שנים בידי בעלי הון, היא עברה תהליך מורכב שבסופו הפכה למודל כמעט ייחודי של דמוקרטיה ספורטיבית, שבו האוהדים אינם רק קהל ביציע אלא בעלי הבית בפועל. מי שמבקש להבין את הכדורגל הישראלי לעומקו, יגלה במהרה כי אין מדובר רק בשערים, תוצאות וטבלאות, אלא בשכבות של זהות, פוליטיקה וזיכרון. בתוך כל אלה, הפועל ירושלים מציעה עדות חיה לכך שמסע שבו האוהדים אינם מסתפקים בצפייה אלא לוקחים אחריות מלאה על גורל המועדון, איננו רק אפשרי – אלא גם עשוי לשנות את כללי המשחק עצמם.

חומר מעשיר לקריאה

״אדום צהוב שחור״ מאת חיים ברעם, בהוצאת ספרית מעריב, 2004

כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.

הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם

מי את/ה? חובב/ת היסטוריה מורה תלמיד/ה סטודנט/ית ספרן/ית הרשמה

בלחיצה על הרשמה אני מאשר/ת קבלת עדכונים בהתאם לתקנון ומדיניות הפרטיות.

״כדורגל שייך לאוהדים: מסע מחקרי בעקבות הפועל קטמון ירושלים״ בעריכת תמר רפופורט, בהוצאת רסלינג, 2016