הֶנְרִי בּוֹלִינְבְּרוּק יצא מאנגליה כדוכס גולה שאיבד את נחלתו, וחזר אליה ב-1399 בראש כוח זעיר כדי לדרוש את הכתר בחזרה. ■ בתוך חודשים קרסה מלכותו של ריצ'רד השני, בולינברוק הוכתר כהנרי הרביעי, והאיש שתפס את הכתר גילה שהמשימה הקשה באמת איננה לכבוש ממלכה, אלא להחזיק בה.
ב-30 ביוני 1399 ירד הנרי בולינברוק אל החוף ברייבנספור שעל נהר ההאמבר. לא עמדה מאחוריו ארמדה, לא צעד בעקבותיו צבא פלישה מרשים, ולא היה בידיו עדיין כתר. היו עמו קומץ משרתים וגולים אחרים, ולפניו עמדה ממלכה שממנה גורש חודשים ספורים קודם לכן. לכאורה הוא בא כדי להשיב לעצמו את הירושה שנלקחה ממנו לאחר מות אביו. אלא שבאנגליה של סוף המאה ה-14, אדם בעל דם מלכותי, שם משפחה רב עוצמה, ניסיון צבאי, קשרים עם האצולה וחשבון פתוח עם המלך התקשה מאוד להישאר רק בעל אדמות המבקש לקבל את רכושו בחזרה. בתוך שבועות החלו אנשי לנקסטר ואצילים ממורמרים להתאסף סביבו, התמיכה במלך ריצ'רד השני התפוררה, והמאבק על אחוזות משפחתיות הפך למאבק על עצם השאלה מי יישב על כס המלוכה האנגלי.
הֶנְרִי הרביעי, שנודע לפני המלכתו כהנרי בולינברוק וכהנרי מלנקסטר, מלך באנגליה בשנים 1399-1413, היה אדון אירלנד ודוכס אקוויטניה והמלך הראשון מבית לנקסטר. הוא היה בנו של ג'ון מגונט, דוכס לנקסטר ונכדו של אדוארד השלישי, בן דודו של ריצ'רד השני ואחד מחמשת הלורדים המערערים שהתייצבו נגד המלך בשנות ה-80 של המאה ה-14. לאחר סכסוך עם תומאס מובריי הוגלה מאנגליה, וכאשר ריצ'רד חסם לאחר מות ג'ון מגונט את ירושת לנקסטר, חזר בולינברוק מן הגלות. בתוך חודשים הוא כלא את ריצ'רד, הדיח אותו, עקף את תביעתו של אדמונד מורטימר והוכתר למלך. שלוש עשרה שנות מלכותו עברו תחת צלן של מרידות באנגליה ובוויילס, עימותים עם הסקוטים והצרפתים, קשיים כספיים, יחסים מתוחים עם הפרלמנט ומחלות קשות. הוא מת ב-20 במרץ 1413, ובנו הבכור ירש אותו כהנרי החמישי.
הילד מבולינברוק
הנרי נולד בטירת בולינברוק שבלינקולנשייר, ומקום הולדתו העניק לו את הכינוי שבו נודע עוד לפני שהיה למלך: בולינברוק. אפילו שנת לידתו אינה אחידה בתיאורים שנותרו עליו. אחד התיאורים מציין כי נולד באפריל 1366, ואילו מקורות אחרים מציבים את לידתו ב-15 באפריל 1367. אביו היה ג'וֹן מִגּוֹנְט, דוכס לנקסטר, שחי בשנים 1340-1399 והיה בנו השלישי שנותר בחיים של המלך אֶדְוַרְד השלישי, שמלך בשנים 1327-1377. אמו הייתה בְּלַאנְשׁ מלנקסטר, בתו של הנרי, דוכס לנקסטר, ממשפחה עשירה ובעלת עוצמה. דרך אביו השתייך הנרי ישירות לשושלת המלכותית: ריצ'רד השני היה נכדו של אדוארד השלישי ובנו של אֶדְוַרְד "הנסיך השחור", שחי בשנים 1330-1376, ואילו הנרי היה נכדו של אותו אדוארד השלישי דרך ג'ון מגונט.
ג'ון מגונט היה אחת הדמויות החזקות באנגליה בתקופת מלכותו של אחיינו ריצ'רד השני, אך גם דמות בלתי אהודה. הוא לא קיבל את הכתר, בין היתר בשל תמיכתו באצילים ובפקידים מושחתים שזוהו בידי הפרלמנט. בנו הבכור, לעומת זאת, גדל בתוך עולם שבו כוח פוליטי, קשר משפחתי, אדמות, שירות צבאי ומעמד מלכותי היו שזורים זה בזה. הנרי קיבל את התואר רוזן דרבי, הראשון מתוך שורה ארוכה של תארים שיישא במהלך חייו. לפי פירוט תאריו, הוא נשא את התואר רוזן דרבי בשנים 1377-1397; היה רוזן נורת'המפטון והרפורד מ-22 בדצמבר 1384 ועד 30 בספטמבר 1399; דוכס הרפורד מ-29 בספטמבר 1397 ועד 30 בספטמבר 1399; דוכס לנקסטר מ-3 בפברואר ועד 30 בספטמבר 1399; ומ-30 בספטמבר 1399 ועד מותו ב-20 במרץ 1413 היה מלך אנגליה ואדון אירלנד. תואר דוכס הרפורד נוצר עבורו ב-1397 במסגרת אצולת אנגליה, על רקע תמיכתו בריצ'רד השני במאבקו נגד דודם תומאס מוודסטוק, דוכס גלוסטר הראשון. כאשר הנרי נטל את הכתר שנתיים לאחר מכן התמזג התואר בכתר ומאז לא נוצר מחדש.
משפחתו של הנרי הייתה גדולה ומורכבת. אחיותיו הבוגרות היו פִילִיפָּה, מלכת פורטוגל, ואֶלִיזַבֶּת, דוכסית אקסטר. מנישואיו השניים של ג'ון מגונט לקוֹנְסְטַנְסָה מקסטיליה נולדה קתרין, לימים מלכת קסטיליה. ארבעה ילדים נוספים נולדו למגונט מקֶתְרִין סווינפורד, שהייתה תחילה האומנת של אחיותיו של הנרי, אחר כך פילגשו של אביו ולבסוף אשתו השלישית. ילדיה הוכרו בהמשך כחוקיים וקיבלו את שם המשפחה בופור. יחסיו של הנרי עם אמו החורגת קתרין סווינפורד היו ידידותיים, ואילו יחסיו עם בני בופור השתנו עם השנים. בצעירותו נראה שהיה קרוב לכולם, אך אחרי 1406 התפתחו קשיים עם הנרי ותומאס בופור. ראלף נוויל, הברון הרביעי נוויל, שנשא את אחותו למחצה של הנרי, ג'ואן בופור, נשאר אחד מתומכיו החזקים. כך גם אחיו למחצה הבכור ג'ון בופור, אף שהנרי ביטל את הענקת תואר המרקיז שנתן לו ריצ'רד השני. תומאס סווינפורד, בנה של קתרין מנישואיה הראשונים, היה אף הוא בן לוויה נאמן, ולימים שימש מפקד טירת פונטפרקט, המקום שבו נאמר כי ריצ'רד השני מצא את מותו.
הכשרתו של הנרי התאימה למעמד שאליו נולד. בדצמבר 1374 מונה תומאס ברטון, אחד מנושאי הכלים של ג'ון מגונט, למורהו. ב-1376 מונה ויליאם מונטנדר, איש גסקוניה, למדריכו בענייני צבא. ככל הנראה יו הרל לימד אותו לקרוא ולכתוב באנגלית ובצרפתית ואף מעט לטינית, ובהמשך שימש במשך שנים ככומרו. בשנים 1381-1382 כבר מתועד הנרי כשהוא רוכב, צד ונוסע עם אביו, משתתף בתחרויות אבירים וצופה באירועים רשמיים. הוא התפתח למתחרה פעיל ומצליח במיוחד בטורנירים, ובמקביל נודע באומץ לבו, באדיקותו ובעניין שגילה בספרות.
אלא שהחינוך האריסטוקרטי הזה כלל גם היכרות מוקדמת מאוד עם העובדה שהחיים בחצר המלוכה עלולים להפוך בתוך שעות ממצעד של אבירים לעניין של הישרדות. במהלך מרד האיכרים של 1381 היה הנרי נצור במצודת לונדון לצד המלך ריצ'רד ואחרים, וכאשר המורדים הסתערו על המצודה הוא כמעט נרצח. את חייו הציל אדם בשם ג'ון פרור מסאת'ק. כמעט עשרים שנה לאחר מכן השתתף אותו פרור במרד ההתגלות נגד הנרי, שכבר היה אז מלך אנגליה, ובכל זאת זכה לחנינה. היחסים בין מושיע לניצול, כמו לא מעט יחסים פוליטיים בתקופה הזאת, התגלו כבעלי תאריך תפוגה גמיש למדי.
הנרי היה קרוב לאביו, אך כל עוד ג'ון מגונט שהה באנגליה הוא לא מילא תפקיד ציבורי בולט במיוחד. בנובמבר 1383 הצטרף אליו למשא ומתן עם הצרפתים בקאלה. ב-1385 השתתף במערכה הסקוטית של ריצ'רד עם כוחות אביו, וייתכן שהשתתף גם בפלישה קודמת לסקוטלנד בפיקודו של מגונט. באוקטובר 1385 זומן לראשונה לפרלמנט. עוד בצעירותו החל לצבור מוניטין צבאי ואבירי, ובני זמנו ציינו עליו כי "מעולם לא הפסיד בקרב"; המשורר ג'ון גאוור תיאר אותו כאדם "מלא אבירות וכל חסד".
נישואים, ילדים ועתיד שושלתי
עוד לפני שהמאבק על הכתר הפך למרכז חייו, בנה הנרי משפחה שהייתה עתידה להשפיע במידה רבה על כוחו הפוליטי. ביוני 1380 רכש אביו ג'ון מגונט רישיון נישואים עבורו ועבור מֶרִי דֶה בּוֹהוּן, בתו של רוזן הרפורד. תאריך הנישואים המדויק אינו ודאי לחלוטין, אך התאריך המקובל הוא 5 בפברואר 1381, והטקס נערך ברוצ'פורד הול שבאסקס, בית משפחתה של מרי. תיאור כרוניקלי כמעט בן הזמן, מאת ז'אן פרואסאר, מספר שמועה שלפיה אחותה של מרי, אלינור דה בוהון, חטפה אותה מטירת פלשי והחזיקה אותה בטירת ארונדל כנזירה מתחילה. לפי אותה שמועה, מטרתה של אלינור הייתה לשלוט בחלקה של מרי בירושת בוהון, או לאפשר לבעלה, תומאס דוכס גלוסטר, לשלוט בו. בטירת ארונדל שוכנעה מרי להינשא להנרי.
לזוג נולדו שישה ילדים. בנם הבכור היה הנרי ממונמות', לימים הנרי החמישי. גם כאן מופיעים תאריכים שונים בחומר: תיאור אחד מציין כי הנרי נולד ב-16 בספטמבר 1387, בעוד רשימת הצאצאים מציבה את שנות חייו ב-1386-1422. אחריו בא תומאס, דוכס קלרנס, שחי בשנים 1387-1421 ונשא את מרגרט הולנד, אלמנתו של ג'ון בופור, רוזן סומרסט הראשון, ובתו של תומאס הולנד, רוזן קנט השני; לנישואים אלה לא נולדו צאצאים. הבן השלישי היה ג'ון, דוכס בדפורד, שחי בשנים 1389-1435 ונישא פעמיים: תחילה לאן מבורגונדי, בתו של ג'ון חסר הפחד, שמתה ב-1432, ולאחר מכן לז'קטה מלוקסמבורג. גם משני הנישואים האלה לא נולדו צאצאים. הבן הרביעי היה המפרי, דוכס גלוסטר, שחי בשנים 1390-1447. הוא נישא תחילה לז'קלין, רוזנת אנו והולנד ובתו של ויליאם השישי, רוזן אנו, ובאמצעות הנישואים נשא את התואר "רוזן הולנד, זילנד ואנו"; לאחר מכן נשא את פילגשו אלינור קובהם. הוא לא הותיר צאצאים חוקיים ששרדו.
שתי בנותיהם של הנרי ומרי היו בלאנש מאנגליה, שחיה בשנים 1392-1409 ונישאה ב-1402 ללואי השלישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, ופיליפה מאנגליה, שחיה בשנים 1394-1430 ונישאה ב-1406 לאריק מפומרניה, מלך דנמרק, נורווגיה ושוודיה. מבין ששת ילדיהם של הנרי ומרי, רק הנרי החמישי ובלאנש הולידו ילדים חוקיים שהגיעו לבגרות. בנה של בלאנש, רופרט, היה יורש נסיכות הבוחר מפפאלץ עד מותו בגיל 20. שלושת בניו האחרים של הנרי הרביעי הולידו ילדים מחוץ לנישואים. הקו הזכרי הלנקסטרי של הנרי הרביעי הסתיים ב-1471, במהלך מלחמות השושנים, עם מותם של נכדו הנרי השישי ושל בנו של הנרי השישי, אדוארד, נסיך ויילס.
מרי דה בוהון מתה ב-1394 במהלך לידת בתה פיליפה, ולכן מעולם לא נעשתה מלכה. העובדה שלהנרי כבר היו ארבעה בנים מנישואיו הראשונים הייתה גורם משמעותי בקבלת תביעתו לכתר בהמשך. לריצ'רד השני, לעומתו, לא היו ילדים, ואדמונד מורטימר, יורשו המשוער, היה ילד בן שבע או שמונה בלבד. לצד ששת ילדיו ממרי נולד להנרי גם בן מחוץ לנישואים, אדמונד לבורד, מאישה שזהותה אינה ידועה; הוא נולד ב-1401 ומת זמן קצר לפני 19 בדצמבר 1419.
קיימת גם מסורת שגויה שלפיה להנרי ולמרי היה בן בשם אדוארד שנולד ומת באפריל 1382. הטענה נולדה מקריאה מוטעית של מסמך חשבונאי שפורסם בצורה שגויה בידי ג'יי ה' ויילי במאה ה-19. שורה שהושמטה מן הפרסום הבהירה שהילד המדובר היה למעשה בנו של תומאס מוודסטוק. אפילו השם "אדוארד" הוא השערה בלבד, שהתבססה על העובדה שהנרי היה נכדו של אדוארד השלישי והעריץ את דודו אדוארד מוודסטוק, ובכל זאת לא העניק את השם לאחד מבניו. אין ראיה לכך שלהנרי ולמרי נולד ילד בתקופה שבה מרי הייתה בת 12, ובוודאי אין ראיה לכך ששמו היה אדוארד.
בן דודו של המלך, ויריבו
יחסיו של הנרי עם רִיצַ'רְד השני היו מורכבים יותר מיחסיו של ג'ון מגונט עם המלך. השניים היו בני דודים מדרגה ראשונה וחברי ילדות, וב-1377 התקבלו יחד כאבירים במסדר הבירית. אלא שקרבה משפחתית וחברות ילדות אינן בהכרח ביטוח מפני פוליטיקה. עד 1386 כבר היה בולינברוק אחד הברונים הבולטים באנגליה וחבר בקבוצה של אצילים ממורמרים שהתנגדה להעדפה שהעניק ריצ'רד לרוברט דה ור, רוזן אוקספורד. בדצמבר 1387 העניק ריצ'רד לדה ור את התואר דוכס אירלנד, מינוי בלתי פופולרי במיוחד, והאצילים המתנגדים החליטו לפעול.
ב-1387-1388 היה הנרי אחד מחמשת "הלורדים המערערים", שהתייצבו נגד ריצ'רד השני. הכוח המלוכני הובס בקרב רדקוט ברידג' ליד אוקספורד, ולאחר מכן כינסו חמשת הלורדים את מה שנודע כ"פרלמנט חסר הרחמים" של 1388, שביקש להוציא מידי המלך הצעיר חלק ניכר מכוחו ולטהר את חצרו. הנרי היה אפוא שותף ישיר לאחת ההשפלות הפוליטיות הגדולות של ריצ'רד. המלך לא שכח אותה. בשלב הראשון, לאחר ששב לשלוט בממלכתו, הוא דווקא לא העניש את הנרי, אף שהוציא להורג או הגלה רבים מהברונים האחרים שהשתתפו במרד. יתרה מזו, הוא העלה את הנרי ממעמד רוזן דרבי לדוכס הרפורד. אלא שהמחילה המלכותית התבררה בהמשך כמוגבלת.
לפני שהחשבון הישן נפתח מחדש, הספיק הנרי לבנות לעצמו מוניטין של אביר נודד ולוחם. הוא יצא פעמיים להילחם בליטא במסגרת מסעי הצלב הצפוניים, שנמשכו מן המאה ה-12 ועד המאה ה-15, לצד האבירים הטבטונים. ב-1390 בילה שנה שלמה ב"רייזה", מסעות צלב שנתיים שאורגנו בידי המסדר הטבטוני ומשכו אבירים מכל רחבי אירופה, שהתנדבו למסע חורף אחד ולאחר מכן שבו לבתיהם. הנרי הצטרף למצור הכושל על וילנה, בירת הדוכסות הגדולה של ליטא, עם פמליה של כ-70 עד 80 אבירי משק בית. במהלך המערכה קנה נשים וילדים ליטאים שנשבו והעביר אותם לקניגסברג כדי שיומרו לנצרות, אף שהליטאים כבר הוטבלו בידי כמרים פולנים במשך כעשור.
ב-1392 יצא הנרי למסע שני לליטא, שגם הוא מדגים את העלות הכספית העצומה של הרפתקאות אביריות מן הסוג הזה. הכוח הקטן שלו כלל יותר ממאה אנשים, ובהם קשתים ארוכי קשת ושישה נגנים, ועלותו לקופת לנקסטר הגיעה ל-4,360 ליש"ט. למרות מאמציו של הנרי ושל הצלבנים האנגלים, שנתיים של התקפות על וילנה לא הניבו הצלחה. בשנים 1392-1393 יצא למסע עלייה לרגל לירושלים, שם העניק מנחות בכנסיית הקבר ובהר הזיתים. לימים אף נשבע להוביל מסע צלב כדי "לשחרר את ירושלים מן הכופר", אך מת לפני שהצליח להגשים את השבועה. התקופה שבין 1390 ל-1393, שכללה את מסע הצלב לפרוסיה ואת העלייה לרגל לארץ הקודש, העניקה לו מוניטין של אבירות ואדיקות לוחמת.
הדו-קרב שלא התקיים והגלות ששינתה הכול
המשבר השני ביחסים בין בני הדודים הגיע ב-1398. תומאס דה מובריי, דוכס נורפוק ואחד משני הלורדים המערערים שנותרו לצד הנרי, השמיע הערה על שלטונו של ריצ'רד. הנרי פירש אותה כבגידה ודיווח עליה למלך. היחסים בין השניים הידרדרו במהירות, ובולינברוק ומובריי הסכימו להכריע את הסכסוך בדו-קרב של כבוד בגוספורד גרין, ליד טירת קלודון בקובנטרי, מקום מושבו של מובריי. בספטמבר 1398 התאסף קהל עצום כדי לראות את שני הדוכסים מתמודדים באירוע עמוס בטקסיות ובציפייה. אלא שברגע שבו נדמה היה שהחרבות עומדות לדבר, התערב ריצ'רד ואסר עליהם להילחם.
הפתרון המלכותי היה פשוט יותר מדו-קרב וגם שימושי יותר מבחינה פוליטית: להיפטר משניהם. מובריי נשלח לגלות לכל חייו. על בולינברוק נגזרו עשר שנות גלות, ובהמשך הופחת העונש לשש שנים לפי אחד התיאורים. תיאור אחר מציין כי ריצ'רד האריך מאוחר יותר את גלותו של הנרי מעשר שנים לגלות לכל החיים, בעוד תיעוד נוסף מדגיש שאין הסכמה בין החוקרים שהנרי אכן הוגלה לצמיתות. ג'ון מגונט, אביו של הנרי, נתן את הסכמתו לגלות, ככל הנראה כדי למנוע שפיכות דמים נוספת. הנרי יצא לפריז, שבה בילה את תשעת החודשים הבאים, אף שתיעוד אחר מציין שאין ודאות מלאה היכן שהה במשך כל תקופת הגלות.
הגלות כשלעצמה לא הייתה בהכרח סוף דרכו. הנרי היה עשיר, בעל קשרים, בן למשפחה החזקה ביותר כמעט באנגליה, אב לארבעה בנים ושתי בנות, אדם שכבר טייל ונלחם ברחבי אירופה והחזיק במשאבים כספיים עצומים. אפשר היה לדמיין אותו ממתין בסבלנות עד שריצ'רד יתרצה או עד שהנסיבות ישתנו. אלא שב-3 בפברואר 1399 מת ג'ון מגונט, והמאזן כולו השתנה. הנרי היה כעת דוכס לנקסטר ויורש נחלה עצומה. ריצ'רד ביטל את המסמכים המשפטיים שהיו מאפשרים לו לקבל את אדמות אביו באופן אוטומטי, והנרי נדרש לבקש מן המלך את הירושה.
ניסוח אחד של החרמת התארים, האדמות והרכוש של לנקסטר קבע כי הם יוחזקו בנאמנות "עד שהנרי מלנקסטר, דוכס הרפורד, או יורשו, יתבע אותם מידי המלך בהתאם לחוק הארץ או יקבל הענקה אחרת מן המלך". משמעות הניסוח נותרה פתוחה לוויכוח. אפשר לקרוא בו אפשרות שהנרי עצמו יורשה לחזור ביום מן הימים ולתבוע את רכושו, ואפשר לראות בו פתח לכך שבנו יהיה זה שידרוש את הירושה. ממילא, אין הסכמה מלאה שהגלות עצמה הפכה בשלב זה לגלות לכל החיים. מבחינתו של הנרי, עם זאת, התמונה הייתה ברורה דיה: הוא נשלח מארצו, אביו מת, וכעת גם הירושה הלנקסטרית שעליה אמור היה להתבסס עתיד משפחתו נלקחה ממנו.
תומאס ארונדל והתוכנית לחזור הביתה
לאחר היסוס מסוים נפגש הנרי עם תּוֹמָאס אַרוּנְדֶל, הארכיבישוף לשעבר של קנטרברי, שחי גם הוא בגלות לאחר שאיבד את משרתו בשל מעורבותו עם הלורדים המערערים. ארונדל נעשה ליועצו של הנרי ולדמות מרכזית בהכנת החזרה לאנגליה. אחד התיאורים מייחס לו למעשה את רוב עבודת ההכנה המעשית ומעלה את האפשרות שללא התמדתו של הארכיבישוף הגולה, ייתכן שהנרי כלל לא היה אוזר את הנחישות הדרושה למהלך. החשש היה מוצדק בהחלט: הנרי ידע שחזרה לאנגליה עלולה להביא להוצאתו להורג.
ההזדמנות הופיעה כאשר ריצ'רד עשה טעות שתתברר כגורלית. במאי 1399 הפליג המלך לאירלנד בראש כוח צבאי קטן והשאיר את אנגליה בידיו של דודו ההססן, דוכס יורק. הנרי החליט לפעול. הוא וארונדל הפליגו מבולון וחזרו לאנגליה. התיאורים השונים מציבים את נחיתתו ברייבנספור שעל ההאמבר ב-30 ביוני, בספורן הד שבצפון-מזרח אנגליה, ובתיאור נוסף בברידלינגטון שביורקשייר. כוחו היה קטן להפתיע: לפי אחד התיאורים הגיע עם שלוש ספינות וקבוצה מצומצמת של מלווים; לפי אחר עמד לרשותו כוח של אולי 300 איש בלבד; ותיאור נוסף מדגיש שלא היה עמו למעשה "צבא פלישה", אלא קומץ משרתים וגולים.
אלא שכוחו האמיתי של הנרי לא נמצא על הספינות. זמן קצר לאחר הנחיתה הופיע במקום הֶנְרִי "הוֹטְסְפֶּר" פֶּרְסִי, בנו של הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד, ואחד האבירים הצבאיים הידועים באנגליה. הוטספר היה שומר הספר המזרחי מול סקוטלנד, ובתוקף תפקידו היה רשאי לעצור את בולינברוק במקום ולסיים את הפלישה עוד לפני שהחלה. לפי התיאור, הוא הגיע כביכול רק כדי לבדוק מי הם המגיעים החדשים, לאחר שבמקרה שהה בסביבה. אך משפחת פרסי הייתה ממורמרת על ריצ'רד, ומה שנעשה ליורש לנקסטר הטריד אצילים רבים. אם אפשר היה להגלות את בנו של ג'ון מגונט ולשלול ממנו את ירושתו, היה קל להסיק שאיש אינו מוגן לחלוטין מפני המלך.
זה היה רגע של הכול או לא כלום, וההימור של בולינברוק הצליח. הוטספר לא עצר אותו. משפחת פרסי התייצבה לצדו, ואנשי לנקסטר ואצילים שלא היו מרוצים משלטונו של ריצ'רד החלו לנהור אל דגלו. הנרי יצא דרומה, ובמקביל החל במערכה שבמסגרתה הוחרמו אדמותיהם של מי שהתנגדו לו וחייליו קיבלו הוראה להחריב חלקים נרחבים מצ'שייר. בתחילה חזר שוב ושוב על אותה טענה: הוא לא בא כדי להיות מלך. הוא רק רוצה בחזרה את זכויותיו ואת דוכסות לנקסטר.
השאלה אם האמין לטענה הזאת בעצמו נותרה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות בסיפור. במשך מאות שנים התווכחו היסטוריונים אם הנרי נחת באנגליה כשכבר החליט לקחת את הכתר, או שמטרתו הראשונית הייתה באמת להשיב לעצמו את נחלת אביו. הטיעון האחרון היה שימושי במיוחד לגיוס בעלי ברית. רבים האמינו לו, ובייחוד הוטספר. גם כאשר התעמת עם דוכס יורק המשיך הנרי להתעקש שבא רק כדי להשיב את דוכסות לנקסטר, אף שבשלב הזה הדברים כבר נשמעו פחות משכנעים. שכן גם אם היה מקבל את אדמותיו, נותרה שאלה מעשית למדי: מה היה קורה ביום שבו ריצ'רד השני חוזר מאירלנד?
כשהמרד התחיל להתנהג כמו מלוכה
דוכס יורק נכנע לבסוף והצטרף למרד. מיד לאחר מכן המשיכו אנשיו של הנרי לבריסטול, ושם הורה בולינברוק להוציא להורג את לה סקרופ, בושי וגרין. ההחלטה עוררה שאלה שקשה היה להתעלם ממנה: האם דוכס, אפילו דוכס לנקסטר, מוסמך להורות על הוצאות להורג מסוג זה? או שמא האיש שטען כי בא רק להשיב לעצמו את אדמותיו כבר החל לפעול כמלך?
זמן קצר לאחר מכן, ועוד לפני שריצ'רד נתפס, התעוררו חיכוכים עם בני פרסי. כדי לפייסם מינה הנרי את רוזן נורת'מברלנד לשומר הספר מול סקוטלנד. המינוי השביע את רצונו של הרוזן באותו רגע, אך גם כאן חרג הנרי מסמכותו. מינוי שומרי הספר היה סמכות מלכותית. האיש שהצהיר שאינו מבקש את המלוכה כבר חילק משרות שהיו שמורות למלך והורה על הוצאות להורג. ככל שהתקדם דרומה, הלכה ההבחנה בין השבת ירושה פרטית לבין הפיכה פוליטית ונעשתה דקה יותר.
גם מצבו של ריצ'רד הידרדר במהירות. בזמן שהמלך שהה באירלנד, התמיכה המלוכנית באנגליה התפוגגה. חוסר הפופולריות שלו נבע בין היתר מן האנשים שבחר להקיף בהם את חצרו ומן האכזבה ממדיניותו הצבאית מול צרפת במהלך מלחמת מאה השנים, שנמשכה בשנים 1337-1453. המלחמה החלה היטב מבחינת אנגליה, אבל בתקופת ריצ'רד כבר הצליח שארל החמישי, "שארל החכם", שמלך בצרפת בשנים 1364-1380, לצמצם את אחזקות הכתר האנגלי בצרפת לקאלה ולרצועה צרה בגסקוניה. שודדי ים צרפתים פעלו בתעלת למאנש, ואצילים אנגלים רבים רצו מלחמה ישירה ותקיפה יותר נגד צרפת.
ריצ'רד נכשל גם בשתי משימות שנחשבו מרכזיות עבור מלך בימי הביניים: להשיג ניצחונות צבאיים שיביאו אדמות וכסף, ולהעמיד יורש זכר. לכך הצטרפה דרך שלטונו הריכוזית והתקיפה. מולו ניצב כעת הנרי, מנהיג צבאי מוכשר, בעל אישיות תקיפה ודם מלכותי משל עצמו. העובדה שאנגליה החלה להעדיף אותו לא הייתה אפוא תוצאה של מספר האנשים שהביא עמו מעבר לים. הוא הגיע עם כמה מאות לכל היותר, אבל מצא ממלכה שבה רבים היו מוכנים להשלים את החסר.
פלינט: בני הדודים נפגשים שוב
באוגוסט 1399 חזר ריצ'רד מאירלנד. הוא מצא ממלכה שונה מאוד מזו שעזב. המלך הסתתר בטירת קונווי שבוויילס, אך פותה לצאת ממנה ולבסוף נלכד. ב-16 באוגוסט נפגשו בני הדודים בטירת פלינט שבצפון ויילס. ז'אן קרטון, משרת שהיה בשירותו של ריצ'רד, תיעד את השיחה ביניהם. הנרי, שכבר לא דיבר כאדם המבקש בסך הכול לקבל כמה מסמכי בעלות בחזרה, פנה אל המלך והסביר מדוע הגיע מוקדם מן הצפוי.
המילים "אעזור לך למשול" לא האריכו ימים. ריצ'רד היה כעת שבויו של בן דודו. בדרך ללונדון הובהר היטב מי משני האנשים מחזיק בכוח האמיתי. לפי אחד התיאורים, לריצ'רד לא ניתנו אפילו בגדים להחלפה; הוא הושב על סוס עלוב ונכלא היטב בכל מקום שבו עצרה השיירה. בכל מקום שאליו הגיעו הריעו התושבים להנרי כאל משחרר. בולינברוק יצא לדרך כאדם שהצהיר כי הוא מבקש את נחלת לנקסטר. כעת קיבל את אחת המתנות המסוכנות ביותר שפוליטיקה יכולה להציע: קהל שמבקש ממנו לקחת עוד.
הנרי גם הבין שאם ישחרר את ריצ'רד וישיב לו את מלכותו, ספק אם תישאר אפשרות אמיתית לפיוס. ריצ'רד כבר הראה כיצד הוא מטפל ביריבים לאחר שהחזיר לעצמו את כוחו. הנרי יכול היה לצפות למשפט בגידה, להוצאה להורג או לרצח, בדומה לגורלו של דוכס גלוסטר. במובן זה, לאחר שהמרד התקדם לנקודה מסוימת, עצם הישרדותו של בולינברוק הייתה קשורה בהדחת המלך. השאלה אם מלכתחילה התכוון להגיע לשם נותרה שנויה במחלוקת; השאלה אם עדיין יכול היה לחזור בבטחה לחייו הקודמים נעשתה קשה הרבה יותר.
מוויתור כפוי לכתר
ריצ'רד נכלא במצודת לונדון. ב-29 בספטמבר 1399 אילץ אותו הנרי לחתום על כתב ויתור על הכתר. למחרת, 30 בספטמבר, אישר הפרלמנט רשמית את הנרי כיורשו. בכך עקף בולינברוק את אֶדְמוּנְד מוֹרְטִימֶר, רוזן מארץ', שהיה היורש על פי עקרון הבכורה. אדמונד היה נינו של ליונל מקלרנס, אחיו הבכור של ג'ון מגונט, אם כי תביעתו עברה דרך הקו הנשי. הנרי, לעומתו, היה צאצא ישיר בקו זכרי של אדוארד השלישי. תביעתו הייתה אפוא בעלת בסיס שושלתי, אך היא לא הייתה בלתי מעורערת. בעת ההפיכה היה רוזן מארץ' ילד בן שבע או שמונה, ורבים ראו בהמלכת לנקסטר מעשה בלתי חוקי שהעניק הצדקה למרד.
ב-13 באוקטובר 1399 הוכתר הנרי בולינברוק כהֶנְרִי הרביעי בטקס מפואר במנזר וסטמינסטר. ייתכן שהייתה זו ההכתרה הראשונה מאז הכיבוש הנורמני שבה נשא המלך דברים באנגלית. הוא היה גם המלך הראשון שנמשח בשמנים הקדושים שיוחסו למרים הבתולה. לפי המסורת, השמן ניתן לתומאס בקט בידי מרים זמן קצר לפני מותו של בקט ב-1170, עבר לימים לסבו מצד אמו של הנרי, הנרי מגרוסמונט, דוכס לנקסטר, ונשמר במכל זהב ייחודי בצורת נשר.
גם לטקס עצמו לא חסרו סימנים שאנשים בני התקופה יכלו לפרש כרצונם. במהלך ההכתרה הפיל הנרי את מטבע הזהב שמלכים חדשים היו אמורים להגיש לאלוהים בטקס. המטבע התגלגל ונעלם, ולא נראה עוד. מי שחיפש אות מבשר רעות קיבל אחד נדיב למדי כבר ביום הראשון.
בערב ההכתרה ביקש הנרי לסמן את פתיחתו של עידן חדש ויצר קבוצה חדשה של 46 אבירים שנודעו כאבירי המרחץ, מוסד שהתפתח הרבה יותר מאוחר למסדר המרחץ. כל אחד מן האבירים נדרש להתרחץ כסמל לטיהור ולקבל את ברכתו של כומר לפני ההסמכה. גם הנרי עצמו התרחץ פעם בשבוע, תדירות שנחשבה יוצאת דופן בימי הביניים. אולי אין בכך תשובה לשאלת הלגיטימיות של הכתר, אבל לפחות המלוכה הלנקסטרית החלה את דרכה נקייה באופן חריג.
הכתר בידיו, ריצ'רד עדיין בחיים
הנרי השיג את המלוכה במהירות מרשימה, אבל עצם קיומו של המלך המודח הפך מיד לבעיה. בינואר 1400, שלושה חודשים בלבד לאחר ההכתרה, פרץ "מרד ההתגלות". רוזני קנט, האנטינגדון וסולסברי קשרו קשר לארוב להנרי ולבניו בווינדזור ולהשיב את ריצ'רד לשלטון. הנרי קיבל אזהרה מוקדמת, גייס צבא בלונדון והקושרים נמלטו. הם נתפסו ולפי אחד התיאורים נעשו בהם מעשי לינץ', וכ-40 מתומכיהם נערפו. תיאור נוסף מציין כי הקושרים שנתפסו הוצאו להורג ללא משפט.
המרד הוכיח את מה שהנרי כבר ידע: כל עוד ריצ'רד חי, הוא יכול לשמש מוקד לכל אדם שמבקש לערער על המלוכה החדשה. בתוך כחודש היה המלך המודח מת. ב-14 בפברואר 1400 מת ריצ'רד בטירת פונטפרקט ביורקשייר, בגיל 33. נסיבות מותו אינן מוצגות באופן אחיד. תיאור אחד קובע כי נרצח כמעט בוודאות בשל ניסיונותיהם של נאמניו להשיבו לכס. תיאור אחר אומר כי מת ברעב, אולי בהוראת הנרי. כרוניקנים אחדים טענו שריצ'רד המדוכא הרעיב את עצמו, ואילו תיאורים אחרים מעריכים כי נרצח בהוראת המלך החדש באמצעות הרעבה כפויה. בבדיקה מאוחרת של שלדו לא נמצאו סימנים למוות אלים, ולכן השאלה אם הרעב היה רצוני או כפוי נותרה פתוחה לספקולציה היסטורית. ברישומי המועצה מופיעות הכנות להעברת גופתו כבר ב-17 בפברואר, ואין סיבה לפסול את 14 בפברואר כתאריך מותו, כפי שמסרו כמה כרוניקות. בין תשלומי האוצר נמצא גם תשלום לוויליאם לאבני, פקיד המלתחה הגדולה, שנשלח לטירת פונטפרקט "לעסק סודי" בהוראת הנרי הרביעי, פרט שהוצג כראיה מרמזת לאפשרות שהמוות תוכנן בקפידה.
לאחר מותו הוצגה גופתו של ריצ'רד בפומבי בקתדרלת סנט פול ובלונדון, כדי להוכיח לתומכיו שהמלך המודח אכן מת ולסכל תקווה שיוכל לעמוד בראש הפיכה. ההצגה נועדה גם להראות שלא מת מוות אלים. אלא שהמתים, במיוחד מלכים מודחים, אינם תמיד משתפים פעולה עם צורכי התעמולה של החיים. במשך שנים נפוצו שמועות שריצ'רד עדיין חי ומתכונן לחזור. לפי אחת הגרסאות, הגופה שהוצגה הייתה בכלל גופתו של כומרו, אדם בשם מודליין, שדמה לו מאוד.
הנרי קבר את ריצ'רד בצנעה במנזר הדומיניקני בקינגס לנגלי שבהרטפורדשייר. רק לאחר מותו של הנרי הרביעי החזיר בנו, הנרי החמישי, את גופתו של ריצ'רד ללונדון וקבר אותה בקבר שריצ'רד עצמו הזמין במנזר וסטמינסטר. אבל בינתיים נותרה השמועה על המלך החי כלי פוליטי שימושי. בסקוטלנד הוחזק במשך כמה שנים בחצרו של המלך רוברט השלישי אדם שהתחזה לריצ'רד וכונה "הממט", כלומר "הבובה". באנגליה הפיצו בעיקר נזירים פרנציסקנים את הסיפור, וביוני 1402 נתלו כמעט תריסר מהם בטייברן בשל פעילותם.
המלך הפולש לסקוטלנד
באוגוסט 1400, חודשים ספורים בלבד לאחר מותו של ריצ'רד, ביקש הנרי להגן על הגבול האנגלו-סקוטי וגם להתנער ממורשת הכישלונות הצבאיים של קודמו. הוא אסף באיטיות צבא גדול ופלש לסקוטלנד. אלא שהמערכה לא הפכה לניצחון הצבאי הגדול שאולי קיווה להשיג. לא נערך קרב מכריע, והנרי אפילו לא ניסה להטיל מצור על אדינבורו, בירת סקוטלנד. צבאו שהה זמן קצר בלבד בשטח הסקוטי, רוב הזמן במחנה סמוך ללית' ליד אדינבורו, שם יכול היה לשמור על קשר עם צי האספקה שלו, ובסוף הקיץ נסוג.
התוצאה המעשית העיקרית הייתה דלדול נוסף של קופת המלך. המערכה זכורה בעיקר משום שהייתה הפלישה האחרונה לסקוטלנד שהונהגה אישית בידי מלך אנגלי. האיבה הסקוטית, מכל מקום, לא נעלמה. רוברט השלישי המשיך לכנות את הנרי "ממונה אנגליה" במקום מלך אנגליה. בוועידת שלום ב-1401 הציעו שליחים אנגלים ששתי המדינות ימסרו את חילוקי הדעות ביניהן לבוררות. הבישוף של גלאזגו השיב, בלשון שתוארה כ"מאוד לא דיפלומטית", בשאלה אם הנרי יהיה מוכן למסור לבוררות גם את תביעתו שלו לכתר האנגלי.
וויילס בוערת
בספטמבר 1400 הופיע איום מסוכן בהרבה. אוֹוַיְן גְלִינְדוּר, שנולד בסביבות 1359 והיה צאצא לנסיכים וולשים מקומיים, הכריז על עצמו כנסיך ויילס ופתח במרד נגד השלטון האנגלי. הוא החל לפגוע בעיירות ובאחוזות שהוחזקו בידי האנגלים, והמרד התפשט במהירות. חקיקה שהטילה בוויילס משטר שתואר כהפרדה כמעט מוחלטת רק החמירה את המצב, ועד 1405 נמצאו חלקים גדולים מוויילס בשליטה וולשית.
הנרי מצא את עצמו מול אויב שלא הסתפק בהתקוממות מקומית. שאיפותיו של גלינדור היו רחבות, והוא הצליח לגייס תמיכה גם בקרב אנשים שהתנגדו לעצם הלגיטימיות של המלוכה הלנקסטרית. אֶדְמוּנְד מוֹרְטִימֶר, דודו של רוזן מארץ' ובעל האדמות האנגלו-וולשי החשוב ביותר שעבר לצד המורדים, כעס על היחס לאחיינו. ב-1406 ניסחו מורטימר, גלינדור ורוזן נורת'מברלנד את "ההסכם המשולש", שלפיו יחלקו ביניהם את אנגליה ואת ויילס לאחר שיביסו את "המתחזה" הלנקסטרי.
גם צרפת הצטרפה לתמיכה בוולשים. ב-1404 כרת גלינדור ברית עם צרפת, ובשנים שלאחר מכן הפכו הכוחות הצרפתיים בוויילס לאחת הבעיות שהכבידו על שלטונו של הנרי. כך, בתוך שנים מעטות מהכתרתו, ניצב המלך מול מרד וולשי בעל שאיפות לאומיות, התנגדות של אצילים אנגלים, עוינות סקוטית ומעצמה צרפתית שהייתה מוכנה לנצל כמעט כל הזדמנות לערער את יציבות הכתר.
משפחת פרסי: האנשים שהמליכו אותו הפכו לאויבים המסוכנים ביותר
הסכנה הפנימית החמורה ביותר הגיעה דווקא מן האנשים שסייעו להנרי להגיע לכס. הֶנְרִי פֶּרְסִי, רוזן נורת'מברלנד, אחיו תומאס, רוזן ווסטר, ובנו הנרי "הוטספר" פרסי היו מכריעים בהצלחת הפלישה של 1399. אלא שבתוך ארבע שנים הפכו בני פרסי מבעלי ברית לאויבים. הם היו מאוכזבים ממדיניות המלך בסקוטלנד ובוויילס, חשו שהשפעתם פוחתת וטענו שלא קיבלו תמורה הולמת על חלקם בהדחת ריצ'רד.
עוד לפני המרד התרחש עימות משמעותי בגבול הצפוני. ב-1402 פלשו הסקוטים לצפון אנגליה בהנהגת ארצ'יבלד, רוזן דאגלס, ובזזו בדרכם עד ניוקאסל. בדרכם חזרה לסקוטלנד חסמו את נתיבם הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד, ובנו הוטספר. בקרב האמבלטון היל הובסו הסקוטים. אולם הניצחון לא חיזק לאורך זמן את הברית בין בני פרסי למלך. ב-1403 חברו נורת'מברלנד והוטספר לאווין גלינדור ולרוזן ווסטר, והמרד הפך לאיום ישיר על הנרי.
בני פרסי הצהירו כי "אלא אם המלך ריצ'רד עדיין חי", רוזן מארץ' הוא המלך החוקי. ב-21 ביולי 1403 נפגשו צבאות המורדים והמלך בקרב שרוסברי. לפי אחד הנתונים, הנרי הוביל צבא מלוכני בן 14,000 איש נגד כ-10,000 מאנשיו של הוטספר. זה היה קרב קשה ועקוב מדם שבו ניצבו בין השאר קשתים ארוכי קשת משני הצדדים. הנרי עצמו לחם באומץ. בנו הבכור, הנרי ממונמות', השתתף אף הוא בקרב ונפגע מחץ בפניו, פציעה חמורה שממנה שרד לאחר שטופל בידי הרופא המלכותי ג'ון ברדמור. יכולתו הצבאית של הנסיך תרמה לניצחון המלוכני.
הוטספר לא שרד. הוא נהרג בקרב, ותיאור אחד מציין כי ראשו הוצב על יתד בשער הצפוני של יורק כאזהרה. תומאס פרסי, רוזן ווסטר, הוצא להורג. רוזן נורת'מברלנד, שלא הגיע לקרב וטען שלא ידע על הקשר, ניצל בשלב זה. הנרי העניק לו את הספק ב-1403, אך שלל ממנו את האדמות והמשרות שקיבל מאז 1399 ומעולם לא בטח בו שוב.
המרד של 1403 היה גם תחילתו של פרדוקס מר עבור הנרי. משפחת פרסי סייעה לו לחזור לאנגליה משום שהאמינה לטענתו שהוא מבקש להשיב לעצמו את ירושתו. לאחר שהפך למלך, היא נעשתה אחת המשפחות שהתקוממו נגדו בשם הטענה שמלכותו אינה חוקית. הטיעון שסייע לבולינברוק להרגיע את מצפונם של תומכיו ב-1399 לא נעלם לאחר ההכתרה. הוא פשוט החליף צד.
אולי יעניין אותך
הארכיבישוף שהעז למרוד
ב-1405 מרד רוזן נורת'מברלנד פעם נוספת. הפעם חבר לרִיצַ'רְד סְקְרוֹפּ, הארכיבישוף של יורק, שדרשותיו נגד המסים הכבדים של המלך ונגד "יועצים רעים" עוררו תמיכה רחבה. בתוך זמן קצר מצא עצמו הארכיבישוף בראש "צבא" של כמה אלפי אנשי כמורה, אזרחים וממורמרים. נורת'מברלנד זכה גם לתמיכתם של אווין גלינדור והצרפתים.
המרד דוכא. הארכיבישוף נעצר, הובא בפני המלך, הורשע בבגידה ונערף מחוץ לחומות עירו. מעולם קודם לכן לא העז מלך אנגלי להוציא להורג בישוף. אפילו בתוך המחנה המלוכני עוררה ההחלטה אי נוחות. נטען כי "האנשים העומדים סביב המלך" הם שסירבו לאפשר חנינה לסקרופ, וכי "חבריו של המלך" התעקשו גם על הוצאתו להורג של תומאס פרסי למרות רצונו של הנרי לחוס עליו. בין שהטענות היו מדויקות ובין שלא, הן יצרו רושם שהמלך אינו רק אדונה של הסיעה הלנקסטרית אלא במידה מסוימת גם שבוי שלה.
הוצאתו להורג של סקרופ הייתה הצהרה ברורה שהנרי אינו מתכוון עוד לסבול מרידות מבית. גל המרד הפנימי אכן נחלש לאחר מכן. נורת'מברלנד ובעל בריתו לורד ברדולף ברחו לסקוטלנד, אך בפברואר 1408 ניסו שוב להפיל את המלך. הם הובסו ונהרגו סמוך לטדקסטר בקרב ברמהאם מור. תיאור נוסף מציין כי לאחר מותו של נורת'מברלנד הורה הנרי להציב את ראשו על יתד בגשר לונדון.
הממלכה נרגעת, אך לא המלך
מותו של רוזן נורת'מברלנד ב-1408 לא פתר באחת את כל בעיותיו של הנרי הרביעי, אך הוא הסיר מן הלוח אחד היריבים העקשנים ביותר של המלוכה הלנקסטרית. באותה שנה ניצח הנרי את המורדים האנגלים והוולשים בקרב ברמהאם מור, ואדמונד מורטימר נאסר. הארכיבישוף של יורק ורוזן נורת'מברלנד הוצאו להורג, וכעבור שנה נוספת נחלשה גם ההתקוממות הוולשית במידה מכרעת. ב-1409 נפלה טירת הרלך לידי האנגלים, והמורדים האחרונים שנתפסו שם סיימו למעשה את השלב הפעיל של המרד. אווין גלינדור נסוג אל ההרים ומאז לא נשמע עליו עוד. כך, לאחר כמעט עשור של מרידות חוזרות, החלה הממלכה שבה שלט הנרי להיראות יציבה יותר.
מי שמילא תפקיד מרכזי בכיבוש הרלך היה בנו הבכור של המלך, הנרי ממונמות'. הוא הוביל את הצבא שהשיב את הטירה לידי הכתר ולכד תוך כדי כך את בנו הבכור של גלינדור. הנסיך, "נסיך ויילס האמיתי" בעיני המשטר הלנקסטרי, כבר לא היה רק יורש שממתין לתורו. הוא נעשה דמות צבאית בולטת בפני עצמו, ובהדרגה החל להאפיל על אביו בחצר המלוכה.
התהליך הזה לא היה פשוט עבור הנרי הרביעי. המלך שהשיג את הכתר במו ידיו מצא עצמו כעת צופה בבנו הבכור צובר ניסיון, תהילה והשפעה דווקא בשעה שבריאותו שלו מתערערת. הנסיך הנרי הוביל גם כוח לצרפת בניסיון לנצל את האנרכיה שנוצרה שם בעקבות הידרדרות מצבו הנפשי של המלך שארל השישי, שמלך בשנים 1380-1422. המערכה לא הניבה תוצאות משמעותיות, אך היא חיזקה את הרושם שהדור הבא של לנקסטר כבר מתכונן לשלוט.
נסיך סקוטי בשבי
עוד קודם לכן, במרץ 1406, נפל לידי האנגלים שבוי יוצא דופן. ג'יימס, הנסיך הסקוטי בן ה-11 ולימים ג'יימס הראשון של סקוטלנד, הפליג לצרפת כאשר ספינתו נטרפה סמוך לחופה המזרחי של אנגליה, מול פלמבורו הד. הוא נתפס בידי אנגלים והובא אל הנרי הרביעי. גורלו היה אירוני במיוחד: אביו של ג'יימס מת זמן קצר לאחר מכן, וכך נעשה הילד הכלוא למלך סקוטלנד, אף שבפועל נותר שבוי באנגליה.
הנרי דרש כופר כבד עבור שחרורו. איש לא שילם אותו. ג'יימס הוחזק בתנאים נוחים יחסית במשך 18 שנים, ושביו נמשך גם לאחר מותו של הנרי הרביעי ואף לאחר תקופת שלטונו של הנרי החמישי. לכידת הנסיך ב-1406 הייתה בעלת ערך מדיני ברור עבור אנגליה, ובמקביל תרמה להחלשת האיום הסקוטי בשנים האחרונות למלכותו של הנרי.
אורח מביזנטיון
בתוך כל מאבקי הירושה, ההתקוממויות והמלחמות בגבולות, אירח הנרי הרביעי גם אחד המבקרים יוצאי הדופן ביותר שהגיעו לחצר האנגלית. מדצמבר 1400 ועד פברואר 1401 שהה באנגליה מָנוּאֵל השני פָּלֵאוֹלוֹגוֹס, הקיסר הביזנטי היחיד שביקר אי פעם באנגליה.
מנואל התארח בארמון אלת'ם, והנרי ארגן לכבודו תחרות אבירים. כאשר עזב הקיסר, העניק לו הנרי סיוע כספי שנועד לסייע לו במאבקו נגד האימפריה העות'מאנית. העובדה שמלך שהכתר שלו עצמו עדיין היה נתון לערעור העניק תמיכה לקיסר שניסה להגן על ממלכתו מפני אויב חיצוני מוסיפה פרק מסקרן לשנותיו הראשונות של הנרי על הכס.
מלך, פרלמנט וכנסייה
הנרי הרבה להתייעץ עם הפרלמנט, אך היחסים ביניהם לא היו תמיד שלווים. אחד התחומים שבהם נוצרו מתחים היה ענייני הכנסייה. בינואר 1401 כינס תומאס ארונדל אספה כנסייתית בקתדרלת סנט פול כדי לדון בלולארדיות. הנרי שלח נציגים שביקשו מאנשי הכמורה לפעול נגד הכפירה שלדבריו גרמה למהומה באנגליה ולבלבול בקרב נוצרים, ולנקוט צעדים נגד האחראים לה.
זמן קצר לאחר מכן פנו האספה והבית התחתון אל הנרי בבקשה לפעול נגד הלולארדים. בהמלצתם קיבל הפרלמנט ב-1401 את החוק De heretico comburendo, שהתיר לשרוף כופרים, צעד שנועד בעיקר לדיכוי התנועה הלולארדית. במקביל, לא כל דרישות הפרלמנט בענייני הכנסייה זכו לתמיכת המלך. ב-1404 ושוב ב-1410 הועלתה הצעה להחרים אדמות של הכנסייה, אך בשתי הפעמים לא זכתה היוזמה לתמיכה הדרושה.
גם הכסף הפך למוקד חיכוך קבוע. מלחמות בוויילס, מבצעים צבאיים, שמירת נאמנותם של אצילים והוצאות החצר רוקנו את אוצר המדינה. הנרי נאלץ שוב ושוב לבקש מן הפרלמנט מיסוי נוסף. הבעיה הייתה שהמסים הגבוהים לא הניבו הצלחות מרשימות בשדה הקרב, ובעלי הכוח בפרלמנט החלו לדרוש יותר השפעה על האופן שבו מוציא הכתר את הכסף.
הפרלמנט הארוך של 1406
העימות הזה הגיע לשיא ב-1406 במסגרת מה שכונה "הפרלמנט הארוך". הוא התכנס במרץ ונמשך עד דצמבר, פרק זמן ארוך במיוחד, כאשר אחת הסוגיות המרכזיות שעמדו על הפרק הייתה מצבה הכספי של המדינה. חברי הפרלמנט לא התרשמו מהכישלונות נגד המורדים הוולשים ומהימצאותם של כוחות צרפתיים בוויילס. הם ראו כיצד המסים שמוטלים בשם המלחמה אינם מתורגמים להכרעה צבאית, ובמקביל חשבו שהוצאות החצר גבוהות מדי.
הפרלמנט דרש שלכל הפחות יקשיב המלך לטענותיו לפני שיאושר סבב נוסף של מסים. בכך הפך הפרלמנט הארוך לעוד שלב, קטן אך משמעותי, בתהליך ממושך שבו המלוכה האנגלית נאלצה להתחשב יותר ויותר בנציגים מוסדיים ובמגבלות על יכולתה לשלוט ללא פיקוח.
הביקורת לא הופנתה רק כלפי הנרי עצמו, אלא גם כלפי אנשי הפמליה הלנקסטרית שסבבו אותו. כבר ב-1404, כאשר הנרי ביקש כסף מן הפרלמנט, התפרץ תומאס ארונדל, הארכיבישוף של קנטרברי, נגד אנשי המלך. לדבריו, הם היו אלה ש"נעשו גאים ועשירים" מן המסים, בעוד "המלך שרוי בעוני".
המחיר של נאמנות לנקסטר
הנרי ניסה בתחילת שלטונו לפייס חלק מאנשי ריצ'רד השני. הוא חנן כמה מתומכיו הבכירים של המלך המודח והשאיר בתפקידם רבים מאנשיו הזוטרים. אלא שהגישה הזאת קוממה את אנשי המחנה הלנקסטרי, שסברו כי אחרי שסיכנו את מעמדם וחייהם כדי להעלות את הנרי לכס, מגיע להם ליהנות מן השלל.
הפמליה הלנקסטרית הייתה מערכת ותיקה וחזקה שנבנתה עוד בימי ג'ון מגונט. אנשיה נהנו מכוח צבאי, השפעה מקומית בעיקר במידלנדס ובצפון אנגליה וסמלי לבוש בולטים, ובראשם צווארוני אסים משולבים. אחד הכרוניקנים לעג להם וטען כי באמצעות הצווארונים הללו "חשבו שיוכלו להשיג עושר לפני השמים והארץ".
ריצ'רד השני פחד מעוצמתם של אנשי ג'ון מגונט וניסה לאזן אותה באמצעות בניית פמליה מלכותית משלו, חלוקת סמל האייל הלבן בשנות ה-90 של המאה ה-14 ולבסוף הגלייתו של הנרי. אלא שהקשרים הלנקסטריים היו עמוקים וגמישים. הם נבנו לאורך עשרות שנים והתבססו על מסורות מקומיות של שירות ונאמנות, ולכן שרדו את ניסיונותיו של ריצ'רד לפרקם.
לאחר 1399 הגיע זמנם ליהנות מן הכוח. אבל עבור הנרי נוצרה בעיה חדשה: עד כמה יוכל להרחיב את בסיס התמיכה שלו בלי לאבד את נאמנות אנשי לנקסטר? הוא הכריז שהוא רוצה להיות "מלך לכל בני עמו", אך כל ניסיון לפייס את יריביו הישנים עורר חשד בקרב תומכיו. בפועל, האירועים דחקו אותו לכיוון ההפוך. אנשים שהוא חנן היו בין מנהיגי מרד ההתגלות, ולאחר מכן הפכה החצר המלכותית למיליטריסטית יותר, כוח מקומי נמסר לבעלי נאמנות לנקסטרית מוכחת והמשפחה המלכותית תפסה מקום מרכזי יותר ויותר במערכת השלטון.
אחרי קרב שרוסברי הסתמך הנרי אף יותר על בני משפחתו ועל אנשי פמלייתו. בגידה ומרד דוכאו ללא רחמים, והפרלמנט החל להידמות בעיני בני התקופה כמעט לוועידה של המחנה הלנקסטרי. המחיר היה תחושת אי נוחות ציבורית גוברת. המלחמות, המרידות והצורך לקנות נאמנות הביאו את הממשלה כמעט לפשיטת רגל, ובמקביל נוצר רושם שאנשי הכתר עצמם הם הנהנים העיקריים מן המערכת.
צרפת אינה מקבלת את המלך החדש
גם מחוץ לאנגליה התקשה הנרי לשכנע את כולם שהוא המלך החוקי. בצרפת התקבלה הדחתו של ריצ'רד השני בזעם מיוחד, משום שריצ'רד היה נשוי לאיזבל, נסיכה צרפתייה בת עשר. היא תוארה כ"כבשה בין זאבים", והיחס אליה עורר סערה בפריז.
שארל השישי, מלך צרפת, סבל מתקופות של מחלת נפש, ולכן אחיו לואי, דוכס אורליאן, לקח על עצמו את תפקיד מגינה ונקם בשמה. הוא עשה זאת בהתלהבות. ב-1403 כתב להנרי מכתב שבו הציב בפניו את השאלה שלא חדלה לרדוף את המלך החדש.
בין 1402 ל-1407 מימן אורליאן שוב ושוב שודדי ים פרטיים שפגעו בספנות האנגלית, יזם פשיטות על נמלים באנגליה ופלש לגיין, הדוכסות שבדרום-מערב צרפת שהייתה בשליטה אנגלית. רק לאחר שנרצח בנובמבר 1407 בידי שליחיו של דוכס בורגונדי נרגעה המתקפה. לאחר מכן היו הצרפתים מוכנים בהדרגה לכנות את הנרי "מלך אנגליה" במקום "הנרי מלנקסטר, הבוזז והשליט הבלתי חוקי של ממלכת אנגליה".
העוינות הצרפתית השתלבה בעימות הרחב יותר של מלחמת מאה השנים, אך במקרה של הנרי נוסף לה ממד אישי ושושלתי. צרפת לא התנגדה רק לאנגליה, אלא גם לאופן שבו הגיע המלך האנגלי החדש לכס.
כשבריאותו של המלך מתחילה לקרוס
הנרי היה עדיין אדם צעיר יחסית כאשר גופו החל לבגוד בו. לפי אחד התיאורים, כבר ב-1387, כשהיה בן 20, סבל מ"אבעבועות", הביטוי הראשון למחלת עור שחזרה ב-1399 וב-1405 ובהמשך עיוותה את פניו ואת גופו. בני הזמן חשבו לעיתים שמדובר בצרעת, ואף פירשו את המחלה כעונש אלוהי על הוצאתו להורג של הארכיבישוף סקרופ. הערכות אחרות מציעות פסוריאזיס או מחלת עור אחרת.
אולם בעיות העור היו רק חלק ממערך של מחלות. באפריל 1406 כתב הנרי מווינדזור למועצה כי "מחלה פגעה בנו לפתע ברגל", וכי הכאב היה כה חזק עד שרופאיו יעצו לו שלא לנסוע. תיאור אחד מציע שהמונח "רגל" היה לשון נקייה לצניחת פי הטבעת. לפי אותו תיאור, הרופא ג'ון מארדרן פיתח טיפול שכלל מריחת משחה בשם unguentum apostolorum על פי הטבעת, ולאחר מכן, כך נטען, הבליטה "תיכנס שוב פנימה".
לקראת סוף יוני 1408, בגיל 41, התמוטט הנרי במה שככל הנראה היה אירוע לבבי חמור, אולי פקקת כלילית. הוא התאושש, אך כעבור כחצי שנה לקה בהתקף נוסף שכמעט הרג אותו. ב-21 בינואר 1409 כתב את צוואתו. גם מן המשבר הזה התאושש, אבל מכאן והלאה נותרה בריאותו שברירית.
התיאורים של שנותיו האחרונות קשים במיוחד. בראשית 1412 כבר התקשה ללכת או לרכוב ללא כאבים. כרוניקנים תיארו אותו כ"כולו גידים ועצמות", ואחרים כתבו כי הוא "מיוסר באכזריות מריקבון הבשר, יובש העיניים וקריעת האיברים הפנימיים". תיאור נוסף טען שגופו היה "מכווץ לחלוטין ומבוזבז בידי המחלה", שבשרו ועורו נאכלו ושאיבריו הפנימיים כמעט גלויים.
אחת ההשערות שהועלו הייתה שחסימות בעורקים צמצמו את זרימת הדם לחלקים מגופו, יצרו כיבים נמקיים ובהמשך נמק. במקביל הועלו לאורך השנים גם אבחנות אחרות, ובהן אפילפסיה, סוגים שונים של מחלות לב וכלי דם, צרעת ופסוריאזיס. עצם העובדה שהחוקרים והכותבים התקשו להסכים על אבחנה אחת משקפת עד כמה מורכב היה מצבו.
בן שמוכן כבר לשלוט
ככל שהחמיר מצבו של המלך, גברה השפעתו של בנו הבכור. הנרי ממונמות' החל למעשה להשתלט על חלק ניכר מענייני הממשלה, ובינואר 1410 נעשה לדמות הדומיננטית בשלטון. במשך כמעט שנתיים, עד נובמבר 1411, ניהל הנסיך חלק גדול מענייני המדינה בעוד אביו מתקשה לתפקד.
הדבר יצר מתיחות ממשית בין האב לבן. הנסיך ביקש קו צבאי תקיף יותר נגד צרפת והלך והפך לכוכב החצר, בעוד המלך נאבק במחלותיו. המתח הגיע גם למדיניות החוץ. ב-1411, כאשר הנסיך שלט למעשה בממשלה, הוא שלח כוח אנגלי לסייע לבורגונדים בצרפת. אולם ב-1412, לאחר שהנרי הרביעי הצליח להשיב לעצמו את השליטה בממשלה בשנה הקודמת, הוא שלח את בנו השני תומאס לסייע דווקא ליריביהם של הבורגונדים, הארמניאקים.
הנסיך הנרי זעם. המחלוקת לא הייתה עוד רק בין מלך ליורשו, אלא בין שתי מדיניות חוץ שונות ובין שני מוקדי כוח בחצר. היו גם מי שניסו לשכנע את הנרי הרביעי לוותר על הכתר בשל מצבו. בין המעורבים היה בנו עצמו. הנרי סירב. על אף הכאבים וההידרדרות הפיזית, הוא שמר על המלוכה בכוח רצון עיקש עד יומו האחרון.
הסדר מתפורר במחוזות
היחלשותו הפיזית של הנרי השפיעה גם על יכולת הממשלה לשמור על הסדר. לאחר 1406 החלו בני אצולה מקומית שהודרו במשך שנים ממוקדי הכוח במידלנדס ובצפון להשיב מלחמה. הם תקפו שרים מלכותיים ופגעו באדמות הכתר. במחוזות כמו שרופשייר, סטפורדשייר ונורת'מברלנד הידרדרו החוק והסדר.
המשימה לשקם אותם נפלה במידה רבה על הנסיך הנרי, שהקשרים שלו עם אנשי המשמר הלנקסטרי הוותיק היו חלשים יותר משל אביו. במובן הזה, דווקא היחלשותו של המלך יצרה ליורשו הזדמנות לבסס לעצמו בסיס שלטוני משלו.
ובכל זאת, שנות המלוכה האחרונות לא היו כולן תקופה של קריסה. לאחר 1406 החלה צרפת להישאב למלחמת אזרחים בעקבות רצח דוכס אורליאן; הנסיך הסקוטי ג'יימס נשאר שבוי באנגליה; נורת'מברלנד נהרג ב-1408; והמרד הוולשי דעך למעשה עד 1409. מכלול ההתפתחויות האלה הפחית את הלחץ הצבאי והביא להתאוששות פיננסית מסוימת.
הפרדוקס היה שבדיוק כאשר הממלכה נעשתה בטוחה יותר, נפתחו מחלוקות חדשות בתוך משפחת המלוכה ובחצר. המלך הצליח לשרוד את רוב אויביו, אבל עתה נאלץ לנהל מאבק מסוג אחר לגמרי: מי יקבע את מדיניות אנגליה בשנים שנותרו לו.
המלך שמת בחדר ירושלים
התקפות המחלה המשיכו לאורך כל השנים האחרונות. תיאורים מציינים משברים חריפים ביוני 1405, באפריל 1406, ביוני 1408, בחורף 1408-1409, בדצמבר 1412 ולבסוף במרץ 1413. לפי הרשומות ההיסטוריות, כבר ביוני 1408 היה מצבו כה חמור עד שהתקף נוסף כמעט הרג אותו, ובשנים שלאחר מכן הפכה כל התאוששות לזמנית.
מסורת מאוחרת סיפרה כי נובא להנרי שימות בירושלים. לפי הולינשד, וגם במחזה של ויליאם שייקספיר, המלך פירש את הנבואה כפשוטה והאמין שימות במסע צלב. הדבר התאים היטב לאדם שכבר עלה לרגל לירושלים ונשבע בעבר לשוב אליה בראש מסע צלב.
הנבואה קיבלה, כביכול, פתרון אירוני יותר. ב-20 במרץ 1413 התמוטט הנרי בעת ביקור במנזר וסטמינסטר. לפי תיאור אחד הוא היה שם בעת כינוס הפרלמנט; לפי אחר התמוטט לאחר שביקר במקדשו של אדוארד המוודה. הוא הועבר אל "חדר ירושלים" בבית אב המנזר של וסטמינסטר, ושם מת. מבצע צוואתו, תומאס לנגלי, היה לצדו.
הנרי הרביעי היה בן כ-45 או 46 במותו. אחד התיאורים מציין שנולד ב-15 באפריל 1367 ומת בגיל 45, בעוד אחר מציב את לידתו באפריל 1366 ומתאר אותו כבן 46 בערך. חוסר ההתאמה הזה בין תאריכי הלידה מופיע בתוך החומר עצמו ואינו נפתר באופן חד משמעי.
לצד מחלותיו הגופניות תואר הנרי כאדם שמחשבתו הוטרדה במשך שנים בחרטה על הדרך שבה טיפל בריצ'רד השני. בשנותיו האחרונות סבל גם ממספר שבצים. בסופו של דבר שרד כמעט ארבע עשרה שנים על הכס, למרות מרידות, ניסיונות התנקשות, מחלות ומאבקים עם בני משפחתו.
מדוע נקבר בקנטרברי?
הנרי לא נקבר במנזר וסטמינסטר, בניגוד למספר מקודמיו הקרובים. לפי בקשתו, נטמן בקתדרלת קנטרברי לצד אשתו השנייה, ג'וֹאָן מנווארה, בצד הצפוני של קפלת השילוש ובסמוך למקדשו של תומאס בקט.
הבחירה בקנטרברי אינה מוסברת באופן חד משמעי. פולחנו של בקט היה עדיין חזק, כפי שמעידים חשבונות המנזר ויצירות ספרותיות כמו "סיפורי קנטרברי", ונראה שהנרי היה מסור לו או לכל הפחות ביקש לקשור את עצמו אליו. אחת ההשערות היא שהקבורה בסמוך לקדוש המעונה שימשה גם צורך פוליטי: לחזק את הלגיטימיות של שושלת שקמה לאחר הדחת מלך מכהן.
הקשר בין הנרי לבקט הופיע כבר בטקס ההכתרה, כאשר נמשח בשמן הקדוש שיוחס למרים הבתולה ולבקט. הקשר נמשך גם בקבר עצמו. לוח העץ שבקצה המערבי של הקבר כולל ציור של מות בקט, והחופה שמעליו מעוטרת במוטו האישי של הנרי, "Soverayne", לצד עיטים מוזהבים עטורי כתר. שלושה סמלי אצולה גדולים שולטים בעיטור, והם מוקפים בצווארוני אסים. בכל אחד מן העיטורים מופיע עיט מוזהב, מוטיב שמקשר שוב בין הנרי לשמן ההכתרה ולבקט.
זמן מה לאחר מותו הוקם להנרי ולג'ואן קבר מפואר, שככל הנראה הוזמן ומומן בידי המלכה עצמה. על גבי תיבת הקבר הונחו פסלי אלבסטר מפורטים של המלך ושל אשתו, כשהם עטורי כתרים ולבושים בבגדים טקסיים.
ב-1832 נפתחה גופתו של הנרי לבדיקה. התברר כי נשמרה היטב באמצעות חניטה, והדבר אפשר לחוקרים לטעון במידה סבירה של ביטחון שפסל הקבר מציג דיוקן נאמן למראהו.
אשתו השנייה: ג'ואן מנווארה
ב-7 בפברואר 1403, תשע שנים לאחר מותה של מרי דה בוהון, נשא הנרי את ג'ואן מנווארה בווינצ'סטר. ג'ואן נולדה בסביבות 1370 והייתה בתו של שארל השני מנווארה. קודם לכן הייתה אשתו של ג'ון הרביעי, דוכס ברטאן, המופיע בכמה מקורות אנגליים מסורתיים כג'ון החמישי, ולזוג נולדו תשעה ילדים.
נישואיה להנרי לא הולידו ילדים ששרדו. ב-1403 ילדה ג'ואן תאומים מתים מאביו של הנרי הרביעי, ולידה זו הייתה הריונה האחרון. היא הייתה אז בת 35.
הנישואים העניקו להנרי מלכה, אך לא שינו את שאלת הירושה. יורשיו נותרו ילדיו מנישואיו הראשונים למרי דה בוהון, ובראשם הנרי ממונמות'.
ילדיו והמשכיות בית לנקסטר
להנרי ומרי היו ארבעה בנים ושתי בנות. הנרי החמישי, הבכור, חי בשנים 1386 או 1387 עד 1422 והיה מי שירש את הכתר. תומאס, דוכס קלרנס, חי בשנים 1387-1421; ג'ון, דוכס בדפורד, בשנים 1389-1435; והמפרי, דוכס גלוסטר, בשנים 1390-1447. בלאנש מאנגליה חיה בשנים 1392-1409, ופיליפה מאנגליה בשנים 1394-1430.
תומאס נישא למרגרט הולנד ולא הותיר ילדים. ג'ון נישא תחילה לאן מבורגונדי ואחר כך לז'קטה מלוקסמבורג ולא הותיר צאצאים בשני הנישואים. המפרי נישא תחילה לז'קלין, רוזנת אנו והולנד, ולאחר מכן לפילגשו אלינור קובהם, אך לא הותיר צאצאים חוקיים ששרדו. בלאנש נישאה ללואי השלישי, הנסיך הבוחר מפפאלץ, ופיליפה נישאה לאריק מפומרניה, מלך דנמרק, נורווגיה ושוודיה.
עובדת קיומם של ארבעה בנים הייתה יתרון פוליטי חשוב להנרי כאשר תפס את הכתר. בעוד ריצ'רד השני היה ללא ילדים והיורש המשוער שלו היה ילד, לנקסטר יכול היה להציג בית מלוכה שנראה מסוגל להעמיד המשכיות.
השושלת שלא הייתה אמורה להגיע לכס
הנרי היה הראשון ממלכי בית לנקסטר. לפניו שלטה באנגליה השושלת הפלנטג'נטית מאז הנרי השני, שמלך בשנים 1154-1189. תביעתו של הנרי נבעה משושלתו דרך ג'ון מגונט, בנו השלישי שנותר בחיים של אדוארד השלישי. מצד אביו היה אפוא נכדו של אדוארד השלישי.
השושלת מצד אביו כללה את אדוארד השני, אביו של אדוארד השלישי, ואת איזבלה מצרפת. אמו של ג'ון מגונט הייתה פיליפה מאנו, בתם של ויליאם הראשון, רוזן אנו, ושל ג'ואן מוולואה. מצד אמו של הנרי, בלאנש מלנקסטר, היה סבו הנרי מגרוסמונט, דוכס לנקסטר, בנו של הנרי, רוזן לנקסטר השלישי, ושל מוד צ'אוורת'. סבתו מצד האם הייתה איזבל מבומונט, בתם של הנרי דה בומונט, רוזן ביוקן הרביעי, ושל אליס קומין, רוזנת ביוקן הרביעית.
במילים אחרות, הנרי לא היה אדם זר שנכנס באקראי למערכת המלוכה. הוא היה שקוע עמוק בתוך משפחת המלוכה האנגלית. המחלוקת הייתה לא על עצם דמו המלכותי, אלא על השאלה אם היה האדם החוקי הבא בתור.
הסמלים והתארים
לפני מות אביו ב-1399 נשא הנרי את סמל הממלכה עם סימן הבדל של תווית בת חמש נקודות מארמין. לאחר מות ג'ון מגונט השתנה הסימון לתווית בת חמש נקודות ששילבה ארמין וצרפת.
במהלך חייו נשא, כאמור, את תואר רוזן דרבי, רוזן נורת'המפטון והרפורד, דוכס הרפורד ודוכס לנקסטר, ולבסוף מלך אנגליה ואדון אירלנד. לאחר שתפס את הכתר התמזגו התארים המלכותיים והדוכסיים במעמדו החדש. גם סמלו המלכותי עודכן עם השינוי בסמליה של צרפת משדה מלא בפרחי חבצלת לשלושה בלבד.
הקרב האחרון שלא נלחם
למרות שנים של מחלה קשה, הנרי נשאר מלך עד הרגע האחרון. בני משפחתו ואחרים ניסו לשכנע אותו לוותר על השלטון, אבל הוא לא עשה זאת. בכך המשיך בדיוק את הדפוס שאפיין את חייו מאז 1399: הוא לא היה אדם שנוטה לוותר על עמדה שכבר הצליח לכבוש.
יש בכך אירוניה מסוימת. בתחילת דרכו חזר לאנגליה בטענה שאינו מבקש את הכתר. בסוף חייו, כאשר סביבתו כבר ביקשה ממנו למסור אותו לבנו, הוא סירב להיפרד ממנו. האיש שאולי לא תכנן להיות מלך ב-1399 נעשה עד 1413 לאדם שהיה מוכן להיאחז במלכותו גם כאשר בקושי היה מסוגל ללכת או לרכוב.
הנרי החמישי עולה לכס
לאחר מותו של הנרי הרביעי ב-20 במרץ 1413 ירש אותו בנו בן ה-25, הנרי החמישי. הוא הוכתר במנזר וסטמינסטר ב-9 באפריל 1413. הבן כבר היה מנוסה במלחמה ובשלטון. הוא לחם בשרוסברי, נפצע בפניו, הנהיג את המערכה שהחזירה את הרלך, השתתף במאבקים בצרפת ובשנים האחרונות של חיי אביו אף ניהל בפועל חלק ניכר מהממשלה.
כהנרי החמישי הוא עתיד היה להיחשב לאחד המלכים הלוחמים הגדולים בתולדות אירופה. ב-1415 הביס את הצרפתים בקרב אז'נקור ובהמשך כבש את נורמנדי ואת פריז. מלכותו הייתה קצרה ונקטעה במחלה, אבל תהילתו הצבאית האפילה במובנים רבים על אביו.
אולם הצלחתו של הבן לא העלימה את הבעיה שהשאיר האב. הדחתו של ריצ'רד השני הייתה פצע שושלתי שלא נרפא. העימות בין בתי לנקסטר ויורק על הזכות לכס התפרץ לימים במלחמות השושנים של 1455-1487.
המלך שמעולם לא הפסיד קרב
הנרי הרביעי זכור במידה רבה ככובש הכתר. ויליאם שייקספיר תרם במידה לא מבוטלת לכך שההדחה של ריצ'רד השני נעשתה הפרק המזוהה ביותר עם שמו. אלא שתיאור חייו מדגיש הישג אחר: לא עצם תפיסת המלוכה, אלא העובדה שהצליח לשמור עליה.
הוא התמודד עם מרד ההתגלות, עם שמועות על ריצ'רד חי, עם מרידות בני פרסי, עם אווין גלינדור, עם הארכיבישוף של יורק, עם סקוטלנד, צרפת, משבר כספי, פרלמנט תובעני, חצר מפולגת ומחלות שהפכו בהדרגה את גופו לשברירי. למרות כל אלה, איש מיריביו לא הצליח להדיח אותו.
בני זמנו ציינו כי מעולם לא הפסיד קרב. גם כאשר הממלכה עמדה בפני איום ישיר בשרוסברי, הוא יצא לשדה ונלחם בעצמו. יכולתו הצבאית נותרה אחד ממקורות סמכותו החשובים ביותר.
מלכות שנולדה מתוך אילוץ והפכה למלחמת הישרדות
שאלת הכוונה המקורית של הנרי מלווה את סיפור 1399 לכל אורכו. האם ירד לחוף כשהוא כבר מתכנן להדיח את ריצ'רד, או שבא רק להשיב את נחלת לנקסטר? התיאורים אינם מספקים תשובה חד משמעית. הנרי עצמו התעקש בתחילה שהוא מבקש רק את אדמותיו, ורבים האמינו לו. מצד שני, עוד לפני תפיסתו של ריצ'רד הוא כבר הורה על הוצאות להורג ומינה בעלי תפקידים שבדרך כלל מונו בידי המלך בלבד.
ייתכן שגם אם לא תכנן מראש לקחת את הכתר, המציאות הפכה במהירות כל פתרון אחר למסוכן. לאחר שאסף תומכים, התקומם נגד ריצ'רד, הוציא את אנשיו להורג וכלא את המלך, שחרורו של ריצ'רד היה כמעט הזמנה לנקמה. הנרי ידע מה קרה לדוכס גלוסטר וידע כיצד נהג ריצ'רד ביריביו לאחר שהחזיר לעצמו את השליטה ב-1397.
מכאן נולד המלך הנרי הרביעי: לא בהכרח מתוך תוכנית סדורה שהחלה ביום הראשון, אלא מתוך שרשרת צעדים שכל אחד מהם הפך את הנסיגה לקשה יותר. ברגע מסוים, האדמות של לנקסטר כבר לא הספיקו. כדי להציל את עצמו, היה עליו להיות מלך.
הכתר שלא נתן מנוחה
הנרי הרביעי התחיל את חייו הציבוריים מן המקום שבו אצילים רבים היו שמחים להישאר: בן לדוכס החשוב באנגליה, בעל אמצעים עצומים, אב למשפחה גדולה, אביר מצליח, צליין, לוחם ואדם שיכול היה לנוע בין חצרות אירופה בלי לשאת באחריותה של ממלכה שלמה. ואז הגיעו ריצ'רד השני, הגלות, מות ג'ון מגונט והחרמת הירושה.
מכאן ואילך התכווץ עולמו סביב שאלה אחת: מי ישלוט באנגליה. הוא ניצח בה. ריצ'רד הודח ומת, בני פרסי הובסו, גלינדור נעלם אל ההרים, נורת'מברלנד נהרג, האופוזיציה הפנימית דוכאה, והכתר עבר לבנו בלי הפיכה נוספת.
אבל גם הניצחון הזה היה מסוג הניצחונות שההיסטוריה מעניקה בחיוך דק. האיש שחזר לאנגליה כדי להשיב לעצמו את נחלתו קיבל ממלכה, ובילה את שארית חייו בניסיון למנוע ממנה להילקח ממנו. כאשר מת בחדר שנקרא "ירושלים", אחרי שנים שבהן קיווה אולי להגיע שוב לעיר עצמה, הוא השאיר אחריו שושלת חדשה, בן מבריק וכתר יציב יותר מזה שקיבל. הוא השאיר גם שאלה שהדורות הבאים לא חדלו לשאול: האם הכתר הזה היה שלו מלכתחילה.
אם סיפורו של הנרי הרביעי הוכיח משהו, הרי זה שגם כאשר אדם מגיע לחוף עם כמה ספינות וקומץ מלווים, כדאי מאוד לבדוק מי נמצא כרגע באירלנד ומי ממורמר בבית. אם הכתבה עניינה אתכם, שתפו אותה עם חובבי היסטוריה נוספים והמשיכו לקרוא באתר על האנשים שהצליחו להפוך משבר משפחתי קטן לשינוי שושלתי של ממש.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
